אז ככה. אני נעלם כאשר אני נעלם ממגוון רחב של סיבות, שקרוב לוודאי אצטער שפירטתי בעינייך הלא באמת קשובות. מבחינתי. כלומר- את כן מקשיבה, ואפילו ניתן להניח שאכפת לך, אבל בוודאי שלא באופן שהמדע והמחקר היה רוצה להניח, ובינינו, את הרי מחקרית. אני נעלם משום שאני קודם ולפני הכל, לא ממש קיים. טוב, גם זו הרי טענה ווכחנית, אבל בואי נסכם שמכיוון שגם את נעלמת, מותר לי לא לנסות להוכיח כל דבר, ואולי לזרום לי קלות בין מי שהייתי בעבר כדביל גדול, ובין מי שאני. דביל גדול גם. אני לא ממש קיים, משום שאני קצת גדול מידות עבור הקיים הרגיל, ואז כמובן יש את הקיים הלא רגיל, קרי את, ואז יש את הקיים שהוא רק שלי, שאליו אני מכניס את מי שבא לי. אז ישאל כל בעל רשיון למיקרוסקופ, את מי, ובעיקר מדוע, אתה מכניס את מי שאתה מכניס לעולם שלך. לפעמים אני חושב, באופן לא פורמלי, שצריך לשמור אותך בפורמלין, כדי שהדורות הבאים יידעו, שפעם היה פה גם יפה.
אני נעלם, משום שאין לי כוח להתנגדויות שלך. בגלל שהן מורידות אותי עוד קומה מתחת לסוף, משום שהסוף הוא שלי, ושלי בלבד, ובעצם יש לי רק את הסוף, מכיוון שאמצע והתחלה כבר הלכו לאיבוד, ומצאו הורים יותר בריאים. משום שאני רוצה להיות עם מי שאני, לא. משום שאני רוצה שכאשר אני מורח אותך בשמן גוף, אורגני כמובן, את תחייכי בסיפוק רגוע, רק בגלל שאת יודעת שאת תהני לפסוק את נשמתך, רגלייך, ובעיקר נפשך - אל מול ההנאה המתרגשת ובאה אל תוכך, בזמן הבא עלינו לטובה. משום שאת לא אוהבת את עצמך, באופן שמזכיר לי, מדוע עליי לא לאהוב את עצמי. ואין לי יותר זמן, כי אני באמת רוצה אשה לאהוב, וילדים להעריץ, ואם לא אוהב אותי, לא אוהב אותם. משום שאני רוצה לשתוק באמת, ולא שתיקה שמסתירה חשבונות עבר, ששום דבר כבר לא ישנה את תוצאתם הסופית. משום שאני מכור לנתינה שמתקבלת, ולא שמתקמצנת. אפילו רגיל לא לקבל עם עיניים אוהבות, אבל קשה לי עם קבלת טיפול עדין בכפפות איגרוף. משום החמלה שגירשת כאילו הייתה האור, ולא בחמימות ואש, אלא בכפור וחושך. משום הידיעה שאהבת כמו שאולי לא נאהבתי, ועדיין זה תורגם לזרות איומה, במקום להתרפקות נעימה של שישי אחר-הצהריים, ההוא, שיכולנו להתיז כלפיו קיטונות של ציניות ירוקה, עם התכווצות הלב מקנאה. רועש לי כאן. משום שזה היה קמצוץ אחרון לאגו הישן והרע, שעוד שנותר ממני, ולא אוותר עליו עד שאמצא סיבה טובה כדי לעשות זאת. משום שחמוקייך הנפלאים, הבהירים והנהדרים, תמיד הביטו בי בהתרסה של מנהיג החיזבאללה. גם הם יושבים בתוך בונקר בהחבא, ויורים טילים שיכולים לזרוא מורא, רק אצל ילדים שהתבגרו מהר מידי, על חשבון בגרותם. את הבגרות בחשבון, לעומת זאת, הם כבר לא יקבלו. משום פטמותייך המונחות על שתי גבעות קטנות, ששום לוחם גולני, לא יראה בהם יותר ממשימת כיבוש קל, והן מתגלות במלוא מערומיהן כאילו היו מוצב הבופור. משום שכל האנאלוגיות שלי קושרות עצמן ללבנון, ויכולתי בקלות לדבר במונחים אציליים יותר, ששייכים לקרבות חשובים מונים רבים, כגון ווייטנאם הקטנה, שיכלה לאמריקה הגדולה, או מנחם-בן אחד, מול העולם כולו, והגשר הזה צר מאוד. משום שלבנון היא-היא ההתרסה האולטימטיבית, כמו שאהבה אבודה, היא המראה לכשלון טוטאלי, ולא נותר לי, להאשים אף אחד חוץ מאת עצמי. משום שגם אני לא רציתי וועדת-חקירה פנים ממלכתית, וקיבלתי בחירות חדשות, שהחליפו את האני הישן, באני אחר. משום שהקואליצייה החדשה מבולבלת ומותשת. משום שיכולת להניח את ראשך, החמוש בעיניים מיוסרות על כתפי, או אפילו על חזי, ולשמוע שהלב לא משקר, רק יודע. משום הידיעה, שאם היית מניחה פעם אחת את ראשך, ומבחינה שהלב יודע, היית מרפה. מעצמך. ומוצאת אותך אוהבת, כמו שאוהבים. ונאהבת כמו שנאהבים.

ואין עוד דרך.

פוסט מפעם - קצת מתוקן, מציאות עכשווית - טיפה מקולקלת, עשו קוק-טייל של קיץ..

והשיר, מלמעלה, "שקרים קטנים", הוא של יהודית רביץ החד-פעמית, עם המילים הרב-פעמיות,

שמכאן, מלמטה, מלא באמיתות גדולות..