נהיה לי חורף. בלב, ואפור לי, למרחקים. גם במבט קדימה למקומות בהם לא דרכתי, שם אני כבר יודע - אפור, וקר. אני יושב עכשיו כפות בפינה של החיים, מבקש לשרוט את מי שמנסה ללטף. ככה זה חתלתול, שכבר זקן. והרעש מסביב כבר חזק מדי, מצליף בי את השקט שחלמתי עליו, זה שהפך לחירשות למה שטוב.

פעם, רציתי שתבואי, כדי שאולי תבוא שלווה. עכשיו, אני יורד על ברכיי ששרוטות כבר מהפעם האחרת ההיא, ומבקש להיעזב לנפשי, שם. בפינה. החורף שכאן הוא חורף למרחקים ארוכים, אני כבר מזמן הווייה שהתקצרה, והגשם כבר אין בו ברכה. באביב, קיבלתי קללה ארוזה אריזת מתנה, וכשפתחתי, נהיה לי חורף. בלב.

הגשתי כבר בקשה להנהלת הגורל, כדי שזו תשיב לי אותי. אפילו לרגע קטן אחד, ואולי, אם אני זוכר אותי, כבר אמצא את הדרך האבודה, להשאר אני.

כבר לא אמצא אותך, אני יודע. אבל, לא באשמתי זה יקרה, כי ניסיתי כבר, הכל. גם למצוא אותך, גם לאבד. לא אמצא אותך, ורציתי לספר לך קצת, ממה שלא עומד להתרחש. לנו. אף-פעם לא נריב. וזה משמח אותי, בעיקר כי כולם אומרים תדיר, שכשאוהבים, רבים. אז לא. הנה, אני אוהב אותך, אבל שקט בינינו. כבר לא נתגעגע, כשנתגעגע, לאחרים. ואחרים לא יידעו, שהגעגוע הזה הוא בכלל שלנו, של אלו שלא. כבר לא ניסע לשם, למקום בו הייתי כבר, והבטחתי לשוב אליו בפעם ההיא, שלא תבוא. איתך. הדירה שלא תהפוך כבר לבית, התרוקנה זה מכבר, ויש בי הרגשה ש"התרוקנה" עברה לגור, באוהל. שהוא בית. האם זה ב', כי ב-א' כבר השתמשנו? 

כבר לא אדע איך זה להפרד ממך, כדי שתשובי בשתיים. ורק הפרידה ההיא שממשיכה, פורייה ויולדת לי דמעה כל תשעה סיבובים. סביב עצמי. וכבר אז בעבר ידעתי שזו תיהיה הפעם האחרונה בה מצאתי. בעתיד. בדיוק, את מה שבדיוק מצאתי. איתך. ואני חושב שהכל אצלך מאוד מדוייק. אולי חוץ ממני. שכבר נמצא, חוץ ממך. 

כאשר השתבשה הדרך בה הלכנו, נעלם גם חוש הכיוון שלי, והדרך בה המשכתי, הראתה לי שוב את שידעתי עוד לפני, שבלעדי כיסוי העיניים שהיית לי, הפכתי עיוור, והדרך מרגישה כמו פיו. של תהום.

כבר לא אספר לך, על הבדידות הזו שהייתה האוקיינוס העמוק בו טבעתי, משום שאת המצופים שהשאירו דרך לנשימה, נשאת איתך בלכתנו. זו מזה.

על דבר אחד אשמח. הייתה זו לנו, הפרידה האחרונה.

(למעלה, תל אביב ('שלי') מצולמת של הזמן האחרון)