כמו לפיד אולימפי, שממתין לניצוץ היחיד, המיוחד, שיבוא ויתחיל.  שיהיה האות לתחילת המשחקים האולימפיים שהם חיי. המתקנים בנויים ומוכנים, המגרשים מפוארים והלוגו מלגלג ומלהג. העיר כולה ממורקת, מלוקקת, ממתינה, כמו בסיס צבאי למסדר המפקדת. ההמתנה קשה לעיר, חוסר הידיעה מעורר קושי. הכל כבר מוכן. את טקס הפתיחה כבר תירגלו מאות פעמים, מבלי לספור את המאות שלא ספרנו. אפילו טקס סיום הוכן. כלומר, טקסי סיום, אלטרנטביים, ברוח הזמן, שאפילו סופים, אפשר לבחור. ולהצביע במסרון.  אך ההתחלה, היא בשלה. אך לא בשלה, להתחיל. עדיין . תהיתי איך זה שלא ניתן האות, כבר כשנולדים בכלל. האיש עם האקדח, הוא עומד שם, על קו הזינוק. האיש הזה שם כבר ארבעים שנה. מישהוא איבד מישהוא, עם אקדח זינוק?

כמוני, העיר נותרת אפלה, הבארים סגורים, הפארקים מוריקים, גם מאדם, ובעיקר מאדמה. שדה-התעופה יתום, כמו ההצלחה. וכל מה שחסר, זו גפרורה צנומה אחת. שממנה והלאה, המשחקים יחדלו, והאולימפיאדה תתחיל. בינתיים, אני מודה. לא באשמה, וגם לא לאף-אחד. רק מודה. שאני כזה. עם תוקף תפוגה קצרצר. של חודש.

בחורף טיפה יותר, בקיץ תלוי בתנאי האיחסון. ניסיתי סתימת פיות של הרגשות, וגם אנורקסייה לחשק, ובולימיה לבדידות. חודש הוא לאוהבים. חודש הוא לנשיקה מתחת לגשר בוונציה, שנצחית בזמניותה. חודש הוא לזריחה חד-פעמית, ששמה פעמיה בחדות אל הזמן, אותו היא מזריחה וממיסה. חודש הוא להחזיק יד עד לשקיעה. גם היא כמובן, מאוד חד. פעמית. חודש הוא לנשיקות עם טעם. קצת כמו מסטיק שנולד בפה, וטעמו סר ומיוסר, הופך ללעיסה שהיא עיסה, אם הזמן כבר הירבה. חודש הוא חיוך ראשון מבוייש, בדיוק בפעם הראשונה בה נועזים מתמיד. בחודש, הנועזות הופכת למבויישת, שכבר ראתה הכל. חודש זה זמן טוב, בכדי לתת לחוסרים שמות חיוביים, ולעודפים שמות שליליים. חודש הוא כדי לראות כלום, ולהרגיש הכל. בארון התבלינים הירוק מעץ בהיר, שם, חודש הוא תבלין כזה, של קמצוץ, ובמשורה. כך כל תבלין נדיר וחד ופעמי, שבלעדיו גם הסעודה-האחרונה, לא הייתה מצויירת כל-כך יפה על תקרה כל-כך גבוהה.

בחודש, אולי ניתן להגיע אל הציור. אבל זה, השבועי לילד. אני משתוקק לציור ההוא, שמחייב התמסרות מעוורת, עד למשיכת המכחול האחרונה, ונסתר ממני, כיצד זה אחרי כל החודשים, והתבשילים, לא נמצאה זו, שתכניס את התבלין אל הציור.

שם, מקומו.