פעם, בהביטי מעלה בחושך, הייתי רואה לילה שזור כוכבים, מאירים בבוהק. עכשיו, אני רואה אין סוף מסתור, ששברי חיים מנצנצים מתוכו, ונבלעים מאחורי החור. ששחור. לעיתים רחוקות, בלילות משמחים, אהבה ישנה שולחת קריצה, עם חיוך. כמו אומרת שטוב שם, בתעשיית האורות הקוסמיים, לזכר ימים אחרים, בהם עוד היינו ביחד באזור הדמדומים, שמבטיח, שאולי, ועד גיל עשרים ואחד. נגיע. בשאר הלילות, רק המפץ הגדול עוד רוחש פחדים כבדים מנשוא, שמחזירים לילדות איומה.

אני נרגע, כשאת באה אל תוך הרעש הזה, שהורישו לי הזמנים שעוד נותרו. ריק לי כשריק ממך. בקומי. וגם בקיומי. לא ראיתיך בבואך, אבל הקפדתי לקמול כשכבר הלכת. אולי אם היית באה ונשארת, הייתי מאמין גם אני, שאני. יש עוד סיכוי שתשמעי את הקריעה, שבאה מתוך החוץ. הפינות בכל פינה שבי, ממתינות, למרובעות שלך, שתבוא ותסדר. סתירות הלחי שחובט הגעגוע, מצליחות להסתיר את כל השאר, שכבר לא כאן. לפעמים התקיימת במציאות, לעיתים רק במוחי הפורח. חושבים שאת מיתולוגייה, אבל את לא יותר מפסיכולוגייה, של הדמיון. נפשך טרם פגשה בשלי, ועיניי טרם חיטטו חרבותייך. הסתמיות האיומה הזו, הריקה, השתלטה לי על השיח שאני מנהל עם עצמי. אין קיום שקט, ברגע שמבינים שאין קיום בכלל, אם הוא לא מוחזק בשני קצותיו, כאשר את בקצהו השני. מחזיקה. אם לא תתקיימי מולי, לא אתקיים בכלל, ואפול אחורה, אל המקום המוכר הזה, שעשוי חלל אחד גדול, מלא מילים, ותכנים, שעוזרים להסיח את הדעת, כדי לא לצאת ממנה. מהדעת.

בבואך, תביאי איתך תבואה של זכרונות טובים וישרים, של אהובים ואהובות שהותירו צלקות, שמחמיאות לה, לגיזרה שהיא הנפש. בהגיעך, השאירי מאחור, את כל אותם זרים שזרעו את הנבט, שהוא אנחנו.
עצמי את עינייך, אני רוצה לחלום אותך, אצלי. בואי כבר ננוח, כי עייף פה, במוות הזה שחייבים לחיות אותו, כמו להיות כלוא בתוך כלוב, שתלוי מעל תהום מהממת. אני מתגעגע נורא, לשפה ששתקה פה פעם, ועצוב לי על האילמות הרועשת הזו, של עכשיו, שצורחת בדידות. וכמה משתמשים כאן במילה אהבה, לכל הרוחות, הריחות והפריחות. לפעמים, כמו עכשיו, אני משתנק מרוב תמונות הסטוריות, שחוזרות על עצמן, כאילו הרחתי אותן רק עכשיו. את כל אחת מהאהבות הראשונות, שחשבתי שספרתי נכון. או לפחות אהבתי, גם אם נכון זו מילה לא נכונה. כמו כתמים של שמש, בתוך העיניים, כאלו שמסרבים להרפות, ככה הזכרונות. לראות את האור, ואולי יותר מידי ממנו, עשוי לעוור את עיניו של כל נווד של הלב. דמעות שרופות זולגות, צורבות את מסלולן הכואב אל החוץ. ובכל אחת מהן, צרובה דמותה של בריחה מהירה מידי, והבנה איטית שנזלגת. לו רק יכולתי לעקוב אחר כל דמעה, פנימה אל מי שמיילד אותה, במרפאה שהיא הלב, שחולה. יכולתי לשלוח מסתננים, כאלו, שיודעים איך לבזבז את כל מאגרי המים, והמלח.
אני מצידי מבטיח, שכשאראך, אזכור רק את אותן אהובות, שהביאו אותי אלייך.

ולא חשבתי שאבוא אל המקום הזה בכלל. זה, שמרפה מהחיפוש אחרייך. זה שמרפא מהחיפוש אחריי. אולי כי כבר מצאתי אותך, בכל אותם חיוכים מתוקים ומבטים צולבים, שמות חוששים וחיבוקים אמיצים. אולי כי לא אמצא אותך, בכל אותם חיוכים ומבטים, שמות וחיבוקים. שעוד יבואו. אולי את מורכבת מכל מי שהכרתי, ואולי פשוטה מכל מי שאכיר. אולי אני פשוט, ממה שהייתי, ובכל מקרה, מורכב ממי שאני עתיד להיות.

בהפוגות הקטנות בהם החיים מאפשרים לי לנשום, מתפוגגת באחת התקווה שאת. אחת.
אני רק מקווה שהאחת שאת כן, לא מאפשרת חיים של הפוגות.