בפעם הקודמת, בה הייתי במדבר של חיי, והמדבר דיבר בשפה שלו, וייבש אותי, - אלוהים, אלוהימא, הלו-אמא, זרק לכיווני מים.  מים זכים. טעימים. מלטפים. 

למעשה, בפעם האחרונה בה הלכתי בין הנחלים העומדים על האוויר שדחוס בין חלוקיהם, הייתה הפעם בה קיבלתי את המרווה שבמשקאות.
זה היה משקה אלים מופלא. עדין, נדיב, מכיל, חלק בגרון, גם גרון ניחר הולך, גם גרון ניכר הלך, אפילו  גרון עמוק, יחסית. שתיתי.
מה-זה שתיתי. לרווייה, אלוהים השתכר איתי. לדעתי, המלאך השומרת, קיצצה לו את הכנף, אבל אלו פרטים קטנים. מי יודע אם הוא מצוי בהם. בכל אופן, לרווייה. ברור לי לגמרי שמה שחשבתי אז לנס גדול, שהיה נאד-מים זכים, נקיים, אמיתיים, ברגע שכבר היה הכי צמא שאפשר, כזה - שכבר לא מרגיש צמא, ואולי להפך, מרוב צמא, מרגיש רווי, רווי צמא, שהיה צלול, מחייה ומשיב-חיים, - הוא הפך, באחת, לנס. קפה, רותח.

ואז, בשנייה שנחתי על זרי דפנה, הם הפכו לזר של זכרון, כמו אלו, של עכשיו. עגולים, מלאים בחפות ראש מתחסדת, שקרית, ומחוסרת ברירה אמיתית. והדפנה, היא בשלה. כבר עגולה, לה. ואחרי כל השיט הקטן הזה, זה עדיין האף הקטן, המושלם, של ההיא עם ההוא, בלילה העלוב של העיר, הזו שלכם, שנחה גם היא, על אותו זר, של זכרון.

ששוכח.