עדיין כואב לגעת, במה שנותר עוד לדעת, מתוך השאריות שמסרבות לחדול ולהיות המנה העיקרית. את מבינה, זה היה בלתי אפשרי לקיים זאת אז, בזמן שהגורל בחר לשעשע עצמו איתנו, ואנחנו בכלל עם מבט ברזולוציה של נמלה. ככה זה, אנשים, רק הזמן מאפשר מבט של לווייני חלל אל תוך האחורה של הזמן שעובר, ותמיד מסתבר שהאוקיינוס האיימתני והבלתי עביר שהיה אז, הוא לא יותר משלולית קטנה בצד הכביש, שרק שיקפה את הטינופת הפרטית שכל אחד מביא איתו בבואו להיות שניים. וכי איך בכלל אפשר שמי מהצדדים יראה בכלל איזה דבר, כשמבטיחים בתחזית של הלב ברגעים הראשונים שקיץ מחר, והולכים לים, והבוקר מתייצב עם חורף אמיתי, ודרישת מלחמה מהקוטב בפיו. 

אני חושב שאת היית מונחת כך סתם בתוך החיים שלך, בחיפוש שגרתי של אהבה, שאולי תביא לך משפחה. אני כהרגלי חיפשתי אותה, את זו שתמיד חיפשתי. מה גדולה הייתה הפתעתי שמצאתי אותה. בך. ועכשיו, כשהייתי כבר מוכן להתחיל, נראה היה שאני כבר לא מצוייד לאותה אהבה, שהחיפוש אותה רוקן אותי מנכסיי הללו שהיו הצד שלי בעיסקה, ונרמסו על ידי עצמי באופן ששמור רק למתאבדים. ואני לא חושב שזה מה שתיכננתי גם ביום בו הבנתי שהזמן שאול. 

הייתי אז נטול בית וארון בגדים, או מדפים שמשקרים עבר נאה, משופע שאריות נדודים, שהותירו סימנים ניכרים של עוני במטבע הרצון לאהבה פנימית, ואפילו בגוף שהותש ללא השגחה. מרוקן מבטחון בעצמי, בגבריות ובקיום הלגיטימי שלי בכלל, עדיין, בחרת לרצות. זה, לבדו, העיר אותי לחיים מחדש, כאילו כל תפקידך עבורי היה רק זה, לבוא, וללחוץ על מתג ההתחל, מהתחלה. אז מדוע זה שעבר כבר זמן, ועדיין מרגיש כאילו מישהוא שכח לחבר בכלל את החשמל. 

זה מחורבן למדי שככה זה, שכאשר מגיעים צילומי הלוויין הללו, שטורחים להראות רק את מה שחשוב, את מה שצף אחרי שהזמן מתייבש ומותיר אחריו מכתשים ברורים, איתם הידיעה הברורה שלעיתים זו באמת הייתה אהבה גדולה, שלא התממשה רק משום הזמן, שבא במפגש בינינו לבין השאר. את הרי לא יודעת עד היום, כמה דרוש היה מאת הגורל המתעתע, כדי להפגיש אותנו, כמעט בכוח ובניגוד גמור לנסיונות קודמים מצידו, שנודעו לי רק אחרי אותו מבט בצילומי הלוויין. לא תדעי אף-פעם, כמה לא ידעת, ושלבטח היה משנה כבר הכל, אבל אפילו סופרמן היקר לא יכל לו לזמן, שהוכיח שוב שאלוהים לא לובש גלימות מצחיקות בצבעים ילדותיים. כמה חבל שכך.

לפעמים, אחרי זמן, גם מכתשים שכאבו בהיוולדם, הופכים להיות אתרי תיירות מבוקשים.

כל אחת אחרת, שמגיעה, מוצאת שכל כישוריי אהבתי נעלמו, אז, אני מאהב גדול, לזמנים קטנים, ומאהב ארוך, לנשים קצרות.

אני הופך באחת, לסתם אחד, ששומר את כל האהבה הזו תקועה עמוק, בתוך מכרה חשוך, ואיוושת קול של חפירות ההצלה, טרם נשמע.  

אלו השעות הכי קשות, בבואי לישון לפנות בוקר. אלו אינם הזכרונות הרעים שבאים ומציקים, אלא בדיוק להפך, הגעגוע המצמית, נוטל החיים הזה, שיש בזכרונות טובים שהלכו בעקבות הגורל, והותירו אותי בתנוחה שמחכה, במתח. זה משונה, לכאורה, שאלו הרגעים הנעימים שהיו, ושאינם נותנים מנוח, לא מרפים ומשתקים את הלילה, ואחריו את היום, שמקדים כמובן עוד לילה. אבל גם הגיוני, בעולם בו תמיד ההגיון כה משונה.

אני חושב שגם פעם, הייתי בעצם נורא לבד, ומעולם לא ממש קלטתי עד כמה. לא מפליא שטרחתי לפתוח את המקומות ההם של פעם עד הבוקר, כדי שאהיה כמה שפחות לבד, כמה שפחות שעות וכמה שפחות מחשבות. וכאשר היה כבר נגמר, הייתה נמצאת תמיד שגרירה של כבוד, שאספה אותי אל חיקי שלי, כדי שאוכל להמתיק איתה רגע של שקר על במת האמת. שם, לתת את עצמי אל תוך תפקיד ראשי במחזה של אהבה, שקשורה, אך בעיניה וידיה, רק לאותה אוהבת של רגע, בעצמה אנוכית, שהרי מחפשת אהבה היא, ובכך להפר את הלבד שלי. וזהו.

אבל מדיניות ההפרות הזו הסתיימה, וההצגה הזו כבר מוצגת בהיכל התרבות שמעבר לקו, שממנו כבר אין טעם בנחמות שמקטינות.

כשתבואי, אולי נוכל לחמם את השאריות שעוד נותרו ממני, ולנוח, אחרי כל החיפוש המתיש ההוא,

שעדיין.

(והווידאו כמו תמיד, עם קצת תמונות מתל-אביב של הזמן האחרון)