נפרדתי, כבר, מהכל. פעם. אחר כך באה עוד פעם.

נפרדתי כבר פעם: ארזתי, סיכמתי, הפרדתי תמונות מאלבומיהם, תרמתי את כל בגדיי, נתתי את כל הרהיטים, חתמתי על אדי, ובעיקר אמרתי, או לא אמרתי, שלום. לאהבות.

קצתי בפרידות.

פרידות מדברים, רגשות, תמימות, הבנות ישנות, רגעים אבודים, קצרים, וחד-פעמיים עד כאב, ואולי ובעיקר, הגיע הרגע לסיים את הפרידה מאהבות, אולי בדיוק כשהגיע דווקא העת להתחיל להתמסר אליהן. מעולם לא הצטיינתי בסדר הנכון, של הדברים.

אני זוכר יותר רגעים של בדידות, כזו שרק פרידה מסוגלת לייצר, מאשר אותן שניות יקרות של חיבור נשגב, עם מי שזרה גמורה רק לפני רגע, קרובה מגע ריסים בעכשיו של עכשיו, והחמצה של הרגע הבא, שהוא הנצח.

אני חושב על הבחירה ב-לבד, מתוך מקום שיש בו כמיהה לאהבה אחת, אך באורח אירוני, היא בחירה כפוייה. אין בה בדרך הזו, שום אשראי בנקאי של הלב, וזמן לא ניתן למי שידוע שיעזוב את שדה הקרב, טרם הסתיימה המלחמה שנאבקת בביחד הזה, שבא, בלי להודיע שהוא נשאר לגור.

פרידות הן טראומה, בוטה (מאוד), מבגרת (נורא), והזמנים שבין פרידה אחת לאחותה המקוללת, הן סוג של פוסט. טראומה. ומין הידועות היא, שהפוסט היא הפרעה, והטראומה זה הניהול, של היומיום, של כל אדם שנולד עם שעון עצר שהוא הזמן. במקרה הזה חוששני שהיא באמת מפריעה ללב, להניח לעצמו לאהוב וכל ההתנהלות שבאה בזמן, כולה  - מלאה תסמינים קשים, של אותו פוסט, בן לאותה טראומה.

מכל הפרידות כולן עייפתי. אלו ששייכות לפעם, אותן פרידות צעירות שביחד עם תוגה, מגיעות בשילוב משב רוח מרענן, בדיוק ביציאה שמאלה אל דרך חדשה, אחרת. ובדיעבד די מחורבנת.

גם הפרידות ש"חייבים" שיקרו, אלו שהחיים גוזרים ומחייבים, כאילו היו החיים גדולים, ממי שבעצם חי אותם, שזה אנחנו. כולם, גם הן פרידות שפג תוקפן, ואפשר בלי תוקפנותן. איך זה שהחיים תמיד יקלקלו דווקא לאלו שטורחים, במלאכת החיים.

הייתי מוותר על אהבת המחר, כדי לא לרעוב במדבריות הקרח האפורות של היום, שהן היעד על כל כרטיס עליו רשום - "זה עתה נפרד". פרידות, שבכל מובן אפשרי נוטלות איתן קצת מתוך היש, ומותירות הרבה פחות לפעם הבאה, כשהגוף, והנשמה, מצטמקות לכדי יישות שאינה רוצה עוד בדבר, וגם אינה רוצה עוד לומר אפילו שלום. נעים מאוד.

אני לא אוהב שדות תעופה, שם הפרידות יודעות לעוף בחדווה, ואין כוח-רצון בעולם שיודע לסובב בואינג על צירו, ולהשיב את שבלע אל תוך קרביו. טרוריסט יכול, אבל זו באמת כבר חכמה. קטנה.

הובלתי על ידי האמת שלי. כשהזמן חולף, ושלטי החוצות של התודעה משתנים ביחד איתו ועם המציאות, האמיתות והדרך שהן סללו הצליחו לשרוד. חבל שכך, כך, אני למד, שהרי אמיתות מחייבות שינוי, ואיך אפשר שלא לתהות, מה היא אמת, אם היא יודעת להשתנות. אני חושב שמומלץ לוועדה שתחקור את הפרשה הזו, שדווקא תמליץ בחום לקבל את הדרך, בה האמת משתנה לפי התנאים, שמשתנים,

לפי הדרך.

שכבר קבועה.

(למעלה "בית הבובות"  עם "אל תדאג", מנעימים את התמונות מתל-אביב של הזמן האחרון, שכמו תמיד ואם כבר, אז מומלץ במסך מלא..)