אני אדם מופלא. באמת, ואפילו ממש. כלומר, תיאורטית אני מתכוון. אני מאוד ישר וכנה, ולעולם לעולם אומר את האמת. תיאורטית. משום שלפעמים האמת שלי כה רחוקה מהמציאות, שלא ניתן לחבר ביניהן משפט הגיוני אחד לרפואה. או למחלה. אני מאוד עמוק ומרשים, ואי-אפשר, ממש בלתי אפשרי להתעלם מנוכחותי הממגנטת והייחודית. בתיאוריה. מעשית אני מוצא עצמי כאחיו הקרוב של האוויר, ואפילו דנידין הרואה-ואינו-נראה, מתקופתו של קופיקו ומעלליו. טוב, זו לא רשימה לצעירים. יש רשימה לצעירים? נרשמתי כבר במשרד, תודה. אני לחלוטין עביר, ולעיתים קרובות מידי אנשים הולכים אל מולי ברחוב, כמו הייתי איננו, ואם לא הייתי מזיז את ישבני העצל מדרכיהם, היה גורלה של כלבתי בכי רע, שאז הייתה נותרת יתומה. אני יפה נורא, וכל חיי אמרו לי כך. עובדה, כל הנשים שאהבו אותי כך שיקרו לי ולהן. המון שנים צריכות וצריחות לעבור בכדי שנבין את המתודיקה הכה פשוטה הזו, שעל פיה תמיד תיהיו יפים בעיני מי שתיהיו יפים בעיניהם. קננדרום של ממש. וכל השאר, מה הם חושבים עליי? אוויר. לא חושבים. מי רואה אותך בכלל יא-מכוער. אני אבא טוב לכלבה של שישה קילו. נו. כמו שאומרים, כמה קשה כבר להרוס את טעמה של חביתה, שהרי פשוט להכינה ואפילו אם את אשה שקוראים לה אהרוני, זה ייצא טעים. ככה עם כלבה שכל מה שאומרים לה, עושה בחמידות ייתר. היא באה ככה מהמפעל. תיאורטית אני אבא מדהים. לכלבה. אני גם ובעיקר בן זוג מופלא. בתיאוריה. לבד מלהרגיש שאני ראוי כמובן לחלוק את מיטתי עם הטופ מודל הבאה, וגם הבאה אחריה ואחריה, ולעולם ללא אחוריה אגב, אני גם חושב שאם היא לא מדענית טילים נגד טילים, שלא תטרח אפילו לשאול מה הטלפון של תחנת המוניות הקרובה. אני לא נוסע במוניות. בינתיים, בעודי מלטף למוות כל אשה באשר היא, וכמובן רק כאשר באשר היא איתי, אני גורם לה להרגיש מאוד נשית ומושכת, בתיאוריה, ומעשית כאילו היא לובשת את הפרונקל של אהוד ברק, כי למה לכל הרוחות אתה מלטף ומלטף, זיין אותי כבר, גמור, ותיהיה כמו כולם. תיאורטית. אני גם איש עסקים מבריק, שכן הייתי איש פעם, ולפי כרטיסי הביקור הרבים שמצאתי ברשותי יום אחד, לא נותר לי אלא להניח שגם עסקים היו שם. תיאורטית. באופן מעשי, וגם כמו במעשה של קסם, יום אחד הכל נעלם. פוף. ונותרו מלאן-רבים של כרטיסי ביקור לא מבוקרים.  מעשית אני מובס לחלוטין, ומבין שאני לא מבין. גם יודע שאמונתי באשר לגודלי כגרגר חסר גודל במרחב האין-סופי, וחשיבותי האפסית בעבור הייקום בו אנו בני-חלוף, אינה מספיקה בכדי להכניס טוב יותר אל בין אוזניי, שזה לא מעשי. תיאורטית, אני מסתובב ברחובות עם תחושה חזקה של 'תחזיקו-אותי', כדי שלא אאבד עשתונותיי, ואחלק את כל מאות מיליוני הדולרים שלי לכל עובר אורח. אין קשר לנוודות אותה אני חי באופן זמני, כבר איזה זמן לא זמני כלל ובכלל. בתיאוריה חשבתי לי שנותר לי רק נכס אחד ויחיד, ושהוא יינצח את כל שאר הקרבות הקרובים. יושרי ומצפוני. באופו מעשי, מספרים לי שוב ושוב שעם יושר לא הולכים למכולת. אני לגמרי מסכים עם הטענה החשובה הזו, וברצוני להוסיף שגם עם מכשיר לראיית לילה, עפיפון ומסור עצים, עם כל אלו גם לא הולכים למכולת. כך אני מקווה לפחות. זה גם לא מעשי, ואפילו לא תיאורטי. 

היכולת למצוא את מאזן האימה הכה מציאותי, זה שכולנו כה משתדלים להדחיקו או אפילו להכחישו, בין היפה, וללא יפה, בין המופלא הזה, שלמענו אנו מחפשים דרכים להגיע ולקרוא לזה אושר, לבין העגמומיות שצצה ועולה כמו הנגטיב שהיא, להזכיר שהצד השני של המטבע היפה, שווה בשוק את אותו הערך, ושניהם באו מאותו מכבש שטבע את ליידתם.. - ולהעלות את שניהם על נס, באותו נס.. זה מעייף אחרים, זה מתיש ובשלב מסויים הופך למעמסה, בדיוק כפי שאולי הייתי אני מרגיש לו הייתי צריך לשמוע אחרים כך. אם כי מבחינתי, היכולת לראות את היפה והטוב בכל דבר, חייבת להיות ליניארית עם היכולת לראות את ההפך, שכן שניהם אחים תאומים שהופרדו בלידתם. אין לי יכולת לשלוט בזה, ואני חייב לקבל שכעת יהיו הרבה פרפרים יפים, ושקיעות מרגשות, ובתוכם היכולת להתאמלל על אורך חייו הכה  קצרים של הפרפר, או לרצות לבטל את השקיעה, אם אחרים מפריעים להקשיב לשקט שלה. זה יופי כל זה, אבל זה ממש רחוק מהמכולת. ממש.