מפליא אותי, שכך אני, שמכיר את תענוגות החיים, ואפילו מהממליצים הגדולים לחובבי הז'אנר, ככה, עוטה על עצמי את העלטה הזו, ומספר לכולם שבכלל הפכתי ירוק. לסביבה. וזה נכון, הפכתי לכזה, ומודה, שאני ירוק, אך מקנאה. לא תמיד, כמובן. לא כאשר אני יוצא אל הרחובות שלכם, שלכן, כדי לפגוש בהם חיוכים אגרסיביים, או אגרסיביות מחוייכת, לא ממש משנה לעצמי, שכן אני משתדל להמנע מצבעים שחורים, אפורים וגם לבנים. מידי. אני ירוק לכל אותם אבודים באותו חלל בו אני מצאתי את האבדון, ושמצאו לעצמם את הסידור הזה, שמאפשר להם לדמות שחייהם מלאים ותכניים כדי הצורך. החשיבות המדומה, וחסרת הפרופורציות שיש לבני-אדם להדביק אל הריק שמקיף אותם, גורם לי להחליף צבעים.

הגיוני לחשוב, שכאשר מתים תוך כדי חיים, מתפרקים להכי רסיסי נפש שאפשר. אולי קמים משם, כמו עוף החול מפיניקס (לא אריזונה..), שעושה זאת, כך לפי אחת ההשערות נטולות המדע, כל חמש-מאות שנה, בהשיל עורו כנחש, ועוטה אחד חדש, משופר, טוב יותר, והכי משתף פעולה עם הליך האבולוצייה שקורה גם כך.  גם אני הרגשתי באופן הזה, כאשר האמנתי שיותר מזה, ממה שעד-זה, כבר אי-אפשר למות, ואז באה עוד נזיפה מהחיים, שמודיעה לי, שגם אני, כמו וואנונו, נמצא על תנאי, ומוטב לי שאמות בשקט בינתיים. הלוואי הייתי לי וואנונו של הנפש, וכן, ועוד-איך הייתי מספר את הסודות הללו לכולם, כולל סינדי מהמוסד, שאולי תחטוף גם אותי יום אחד. אם כבר מוסד, אז סינדי נשמע כמו דבר שאפשר למות איתו. גם אני, השלתי את מה שזכרתי כקיומי הקודם, נפרדתי לשלום מכל מה שניתן כבר להעלות על הדעת, אולי חוץ מכמה חלומות, ואולי הדעת עצמה, שיצאה. מכל התמכרויותיי הרחקתי לכת, אלו שרק שירתו אותי נאמנה, בבואי להחלים מעוצמות החיים, או שהחיים עשו זאת עבורי. תודה חיים. תדליק, תדליק את האורות. כבר!

מתוך מה שזכור לי, אהבתי כבר מלידתי, למצוא חן בעיני הבריות.  זה היה לי לרועץ, שהרי מעולם לא הבנתי איך הבריות היו רוצות שיקרו ההתרחשויות, שבעטיין אהיה חביבן, וכך, עשיתי מה שחשבתי שיעזור. לבריות. בינתיים נכשלתי. יש מיני מסעות רבים, אך שהמשותף שבהם, כך נראה לי, הוא לכאורה האור (ומי ידע שהמילה אור כבר תיהיה מונחת בתוך המילה לכאורה..) שניגלה, להולכים בדרך הקשה. די מובן, אם לוקחים בחשבון, שבכל מסע קשה, כל מנוחה פשוטה, תהפוך לזכרון של חמישה כוכבים, הלא כך?

הרבה זמן כבר עבר, מאז עשיתי פעולה כה פשוטה, כמו לנהוג על מכונית. נראה כאילו להיות בעליה של מכונית, היה הדבר שהגדיר אותי ממש טוב, שכן זה קיפל בתוכו את מה שחשוב לי בהרבה מובנים. היכולת לבוא וללכת תמיד באופן שמייצג את רצוני שלי, ולא תלוי אחרים ורצונותיהם. היכולת לנדוד ממקום למקום, ואפילו פעם, להתייחס אל אוטו כאל בית לעת מצוא. פשוט לא נתקיימו הנסיבות, וכך לאחר עשרים שנות נהיגה רצופה בשלל מכוניות שהיו לא חסודות כלל, חדל זה ללוות את שגרת חיי, ושנה וחצי, עד היום, לא נהגתי. ומדוע זה בכלל משנה?

זה דומה קצת, להחלפת החיים הזו, שיכולה לקרות לו לאדם, אם בתוך עיסתו הגנית יש צופן כזה, לא דה-ווינצ'איי בכלל, שמורה לו לקום אל חייו, כל פעם שמגיע איזה זמן, להמשיך לגדול. ולגדול, זה כואב. אאוץ'.  וכך, כמו להיות שוב בתול של נהיגה, באותו האופן, גם אדם שמת לו וחי, פתאום החיים מכים בו, והוא, הוא בתול, ומבולבל. נראה, שתמיד זה עניין של מזל גדול, למצוא את ההתנסות הטובה הראשונה, זו, שכנראה תיתן את האות, לחיים כאלו, שכבר לא ירצו יותר לגדול.
האם בערום ובהשלמה, יש טוב מעושר ונוחות חצויים. האם, בוויתור הכי טוטאלי שאדם מסוגל לייצר, יש דבר נקי, מזכך או מבריא?ֿ

ואיזה סיכוי יש לו בכלל, לאדם, אחד ויחיד, נגד כל העוצמה הזו, הגדולה, שבאה מתוכו, מתוך עצמו שלו. ואיזה סיכוי, יש לו לאדם, שגם שהתפרק והתפשט, עד למקום בו אפילו לאות "די" מתוך "די.אן.איי" כבר לא נותר מקום בצלחת הזו, שיום אחד גילו שהיא בכלל כדור.

רגע מזוקק. ועוד אחד. והם באים, במרווחים לא שווים, לא מובנים. הופ. ועוד הבנה אחת, הלכה. כל השאר, כך ניכר, הוא סתם ביזבוז מילים, שרובו בא בכדי להמשיך לספק תירוצים. כאלו עצמיים, באשר ללמה לא, או למה לו. ובכלל, תירוצים. בסוף. בתימצות, (אצלי, במעבדה הפרטית שלי כמובן) ה"כן" בחיים, הוא מאוד ברור, וכל הסגנים שלו, קרובי המשפחה, וסתם חברים, כולם בעצם הם "לא" בלבוש חגיגי מידי. "כן" - אני אוהבת. אוהב.  כל השאר, הם לא.

אני אוהב אותך. אני צריך וזקוק לך, בכדי למצוא את דרכי הבייתה. כל אדם, בעולם הזה, אי-פעם ולתמיד, צריך אותה, את אהבתו. צריך את ביתו. צריך חיים. 

כמה מצמית לב, כאשר אני שומע כל הזמן, שאדם חייב לו, לעצמו, לא לחיות את עברו, ולא להתייסר אם יש בה, בהסטוריה שלו, סבל גדול. איזו שטות. וכמה ימים מחיי כיליתי בנסיון העקר והמיותר הזה, לשלול את הדבר היחיד שאינו בר שלילה, והוא הרי מהדברים שכבר קרו. אם רצינו זאת וגם אם לאו.

וכמה קטן ומצומק הוא הלב, ברגעים הללו, שהעבר שב וחי, כאילו בכלל אמור היה למות, ואם היה, איך לא נתפלא שאדם חוזה בתחיית המתים של עצמו, בכל פעם שהוא חושב לו, שכבר הרג את העבר ההוא, שכלום לא יביא ממנו מזור.

לצאת, אל מסע קסום. אל חופים לבנים, וימים כחולים. ממש כמו בקלישאה החבוטה. שם, אצלם אותך, את הצילומים היפים ביותר, שצולמו עד כה. שם.
לשוב ולצפות בעיקשות חוזרת ולא נשנית, באותה הזריחה המאוד חד פעמית, שם, מעל ים-המלח, שהיא חד פעמית בערך כמו אשה. היא נדירה, האשה, בהיותה יותר מחצי האנושות. והנה מושג שרוצח את עצמו בשקט. אשה נדירה.

להכנס. בחזרה אל החיים הללו, המופלאים כל-כך, והיפים עד אין סוף בכלל. תהומות של יופי, יש שם.

פעם, חשבתי שהחווייה המעצבת, הייתה הפעם ההיא, התמימה, שעצרתי לאיש ההוא, שידעתי שבשורות טובות לא יבואו ממנו, ובכל זאת, ואפילו עדיין, הוא סיים את הנסיעה  הקצרה, המשותפת שהייתה בינינו, כאשר אקדחו תקוע אל רקתי, והוא צורח עליי, די בשקט אני מוכרח להודות, שאתן לו, את הכל. נתתי. הוא הלך. והוא עשה זאת מאוד לאט.
אחר-כך, היה זמן, שבו האמנתי בטיפשותי כי רב-רבה, שדווקא לצאת בגיל עשרים-ואחד לדייט בן חמש שנים, עם ההוצאה אל הפועל, לאחר כשלון עסקי ילדותי, ולסיים את הקשר הארוך ההוא, כשידי על העליונה, מאוד על העליונה, בגיל עשרים-וחמש, זו היא איזו חווייה מעצבת. היא כן. פסלון חביב בקרח, פחות. אולי יותר.

הייתה גם מחשבה סהרורית, שבה ביליתי שנים מהסס, אם זו ילדותי העשוקה, או אולי משפחתי הלא מתפקדת, אך אלו הן סתם סיבות, שלכל אחד יש בקילו, וזה עוד לפני שפתחנו את העיניים בבוקר. ולי- זה עלה יותר..  לא, לא. זה אינינו טמון שם, האוצר הזה.
האהבה הזו, הדמיונית, שהלכה לאיבוד, עוד לפני שמלאו לה אפילו אות אהוי אחת. פחות משבועיים לכנסייה הקרובה, ובלילה, כי אין זמן הרי, שבו אפשר להינשא, וכמובן, גירושיי בזק, מפוקססים בין שלוש יבשות, שייבשו את החלום, על פנטזייה שבאמת יכולה להתרחש, מחוץ לעיר הסרטים, שם, אחרי הכל, התרחשה המציאות שלי, ושל האהבה ההיא, הכשלונית כל-כך.
אולי תאונת הדרכים ההיא, או הזו. לא, לא מחזיק סיפור אמיתי.
חשבתי פעם, אולי, גם לי הצבא הזה דפק קצת את המטריקס. זה נכון, אבל היו עוד כמוני, שסתם סבלו מעצם החווייה ההיא. לא בג דיל. כאילו, לא ביג דיל, להיות חייל כובש כבר גיל שמונה ועשרה. שטויות.

אה. בטח. זה חייב להיות המקום ההוא, שהשארתי מאחוריי ובתוכו, אחד עשרה ועוד אחד, אנשים מתים. וגם את תמימותי, חבריי, חיי, וכל המישגים שעוד, אני עתיד לעשות, מאותו הרגע, ההוא, ואילך. לא.

אולי לישון במחסנים מעופשים, שנתיים ולא יותר, אחרי שהעזתי לדעת מה זה אומר מצעים, שניטוו ביותר מאלף תפרים צפופים, ולהביט אל העולם מתחת לפני התחתית, לבוא אל שאלות כבדות משקל, כגון על מה אבזבז את עשרת השקלים שנותרו, לשבוע הקרוב, בדיוק נמרץ אך לא מדוייק, כמה מאות ימים אחרי שאותו מטבע של עשרה שקלים, היה נוהג מקובל של השארת טיפ, להוא, למתדלק. אי-אפשר, לי, למי שהיה אני, ההוא, שהאיש הזה, יתדלק עבורי אוטו, שעולה יותר ממה שהוא ירוויח כל חייו. אז חשבתי, אולי ה"קיצוניות" הזו (מילה קיצונית, המילה הזו) שבין חטא היש-יותר-ממה-שצריך, לאין-מספיק-בשביל-מה-שחייב, בתוך זמן קצר כמו שנייה נזופה, וליותר מסיבוב אחד, על רכבת הוואדיות המצועצעת הזו. אולי לא זו הסיבה.

ההוא. שכשהייתי בן חמש, ושזרק אותי אל תוך הים, במים לא עמוקים כלל וכלל, בעודו גועה בצחוק מטופש, ונושף את המילים 'כך הוא ילמד לשחות'. הוא! זהו.

זו הסיבה שבעטייה אינני שוחה.

אז בוקר-טוב..