אני פוחד לאהוב אותך יותר. הרי יותר, מזה, אשתגע לגמרי, אם זה ניתן בכלל. הלוואי והייתי כבר מכיר אותך.
אז זה זמן טוב, להיות שמח קצת, גם אם זה ממש מתנגש עם הלא-שמחה הכללית. תמיד אני זה שעצוב, אז מותר לי. זהו. נגמר. חזרתי.
היא אמרה לי. ונעלמה. איך זה שאתן אומרות את כל זה, ובאמת מתכוונות לכך באותן רגעי-מילים, ואז כבר לא. ותמיד ייחסתי לכן מתת-אל, או מתת-על, בקשר לרצינות שהכל רציני בה, עד שזה כבר לא.
תמיד חשתי מבוכה רבה, כאשר הרעיפו עליי את דמותי, ואמרו שאני איש טוב. ידעתי, כאשר ההפצצה האווירית הזו, באה אל קירבי, את המציאות האחרת. זכרתי לזכור, את חלקי הרע, בלהיות רע.
תמיד חשתי עלבון צורב, כאשר שמועה רחוקה נישאה, ובפיה הבשורה על מחשבותיי הרעות, אלו שאסורות לפי כללי האדם שחונק אותי למוות, ומחזיק בי כאילו הייתי חייב לשרת בלגיון הצדיקים שזרים לחמלה אמיתית. וכל אימת שבשורת רעתי התקיימה, הקפדתי לתהות בפליאה תינוקית, כיצד זה בכלל ייתכן, ציד המכשפות הזה. סימן-של-שאלה.
אני הולך, ושב, ונתקל בחפצים כעיוור שרק עכשיו קיבל מקל, נתקל, הולך כשיכור, ודווקא כאשר חושיי כולם חדים לי, ואני נראה לסביבה כפעוט שחייב כלב-נחייה, או לכל הפחות מקל לווייני ללא לברדור. פעם, כשהייתי שיכור גמור, ופי ירה את ילדותי העשוקה לכל עבר, נראיתי כאילו ידעתי במה אני שח.
משא כבד. מסע כבד. ובאיזו זכות, אני מתרגז מאוד בחושבי, האדם הזה, שאני מתקשה כבר עם נוכחותו, אומר לי מה להרגיש, לחשוב, להבין. ואם חתיכת החרא הזה, לא היה אני, כבר הייתי מעיף אותו אל תוך בונקר שקוף של החמאס.
אני מודה יחד עם זאת, שגם אני, קצת כמו החמאס, יריתי בשביל להרגיז, ואולי קצת בשביל תשומת הלב, ויכולתי אני לספר להם כבר לפני, שלעיתים זה יכול להתפס כהתנהגות נמרצת מידי, וחיל האוויר ימטיר עליי ריטלין למבוגרים. מאוד.
הליטוף המהמם הזה, שהחיים יודעים לתת לנו, ככה, לעיתים רחוקות, כמו היה הטיזרית המופלאה בתבל, שבאה כדי ללכת, ולא בלי להשאיר עקבות שפתון. כמה היא יפה, ומפוארת, זו שהולכת, מותירה מאחוריה את קימוטיה של זו שתישאר, מתפשרת, על שהתפשרו במחיצתה. ולזה תקראו נורמלי.
לוקח מעט אוויר, מלמעלה, בעודי שקוע לחלוטין בהיכן שאני, מוקף כמו ברחם, אבל זה הלא מדוייק לו לאדם שאני. הכל עוטף, וייתכן, ואפילו סביר, שאדם שכמוני, שחסר כל-כך את היסוד והבסיס, יעטוף עצמו במי-השפיר, גם אם היו עכורים ולא מחמיאים, שהרי אומרים לנו, שטוב לו לאדם, כיסוי כל-שהוא, על-פני כיסוי שום-שהוא. ולא כך הוא, כך אני מגלה מבין ומתוך ראות האפס, שכפה עליי הערפל הכבד, שהוא סיכום חיי עד כה. אך מה יפה היא הזריחה, לא כך?

בא למוחי רעיון ססגוני לא פחות מאשר אקרובאטי למדי, אך לא בלתי נמנע בעליל. חשבתי, בעצם, שכאן, ממש פה, זה גן-עדן. וגם גהנום. בעצם, אנחנו כאן כבר בגלגול הבא. אנחנו הגלגול הבא, כל אחד על-פי מעשיו בחיים ההם, הקודמים. כאן הושמנו, הכדי לרצות כל אחד את מה שנדון לו עוד בחייו ההם. ישנם כאן שכאשר יישאלו אותם, יענו שלהיות בחיים זה בהחלט גן-עדן. ויהיו גם את ההפוכים מהם, אלו שמאמינים שמה שמתרחש כאן להווייתם, זה הוא הגיהנום, והם, לדידם, מחכים כבר לסיבוב הבא. אולי כאן זה מנגנון ההזדמנות האחרונה, או אולי מקצה שיפורים לפני הגמר. אולי, בעצם, מה שזה זה, כאן ועכשיו, זה כל מה שזה. היה. יהיה. וזה. הוא. לא קיימת בעולם, כרגע, תיאוריה שתדע לשלול זאת לחלוטין. מצד שני, אין כזו שגם רוצה לעשות זאת..

שלושים-ושלוש. זה הוא מספר הפעמים בה עברתי "דירה" בארבע השנים האחרונות. מוזר, שבכל פעם שבה אני עוזב, וזה, כאמור, קורה תדיר, נחמץ ליבי, כאילו הבחנתי במזוודה שלה, ממתינה ליד הדלת, פתאום באיזה יום שלא תוכנן שתיהיה בו פרידה כזו, בלי מדבקת הבטחון, שנוסכת בטחון מזוייף, לטסים בחברת התעופה, גוד-ביי-אייר. כך, גם עזיבה של בית, גם כזה זמני, וגם מהסוג שטוב ללכת מתוכו. הרי גם פרידות מאהובים פחות אהובים, מכווצת לב. לשם, הרי, כבר לא נשוב, וזה אומר שאנו אומרים פעמים רבות "שלום", שהוא לתמיד, לנצח, לעולם. שלום, שאין בו שמץ של להתראות. שלוש שלוש פעמים, בהם כל פעם יכולה והייתה רוצה להיות האחרונה, כי זה הבית, האמיתי, סוף-סוף.

שלושים-וארבע.

חוץ מזה, בנימה ארצית ומחייבת לי את עצמי. "אנחנו" הישראלים, מאוד צודקים, במלחמות שלנו, באמת. וזו הטרגדייה האמיתית, החובה הקיומית, לעשות דברים לא אנושיים, בכדי לחיות. אבל מבחינה אנושית, "אנחנו" חייבים, מוכרחים, להפסיק להיות כמו האחרים שמסביבינו, ולהרוג ככה אנשים, כאילו כלום. מבחינה אנושית, זה איום ונורא, ואסור, מה ש"אנחנו" עושים.

"אנחנו", צריכים לשאול אותנו, אם זה מה שרצינו לנו, כאשר באנו להקים בית ליהודים.

ובכלל. כמה מוות. כמה כאב. כמה חבל.

אוי. אתם.

אנחנו.