אם הייתי יודע שתלכי, הייתי אוהב אותך יותר. יותר זמן. יותר פעמים. יותר אוהב. אם הייתי יודע שתלכי, היה לי מבט שמתגעגע אל המבט הזה, שמתגעגע. הייתי מקרב את נשימתי אל נשמת אפי, ואת אפי אל המחוז הזה, שתלוי מתחת לברך שלך, כשאת ככה, יושבת מולי משוכלת רגליים, מסוקלת נסיון, מושכלת בבריחות. עדינות. אם הייתי יודע שתלכי, הייתי מבזבז את מעט שעותיי המבוזבזות לריק, במלאות אחרת, שמרוקנת. אם הייתי יודע, הייתי מחזר אחרייך, כאילו שאת הולכת. ללכת, והייתי נשאר בעצמי, כדי לא לברוח מפני הליכתך. אם הייתי יודע, הייתי שותה יותר, מעשן יותר, מזיין יותר, מסרב יותר, ואז מבקש ממך שתלכי. כדי לחזור. אם הייתי יודע שתלכי, הייתי משכנע את אצבעותיי להלך קסם על יריכייך שהן כולך, והיית נכנעת, לעצמך. ואני רציתי, שהכניעה שלך תיהיה זו, שתכניע. אם הייתי יודע שתלכי, הייתי נאמן פחות למה שנאמן, ויותר למה שמיומן. זה, הרגיל, שמרגיל את גופך לקבל, ואת נשמתך להסות. התבלבלת כשבאתי עם עצמי, זה שהכמיהה שלו כבר ברורה, כשאת מורגלת בבילבול. התבלבלת כשהלכתי ממך, כי את לא רגילה לראות גב. של תשוקה.

אני מקווה שלא קרה לך מה שקורה לפעמים לחלק מאיתנו, שמאבדים את זה, את הכיוון, רק משום שהוא לא נראה, מתוך עיניהם. אבל תחשבי שמי שטווה לך את הדרך, הייתה ילדה אחת, בת חמש, והיא כבר לא. היא בגרה, ואיננה. יש שאנחנו מאבדים בגלל אהבות שקריות, כאלו ששברו לנו את החלום הזה, הילדי, שאומר שלפחות בחלק מהמסע המייגע הזה, אפשר לנוח לרגע, משום שיש עוד נהג בסביבה. אנחנו מאבדים כי מישהוא מראה לנו שמנוחה היא עסק מסוכן, וזה מצליח לסכן לנו, את העתיד. אנחנו מאבדים, כי חשבנו, והאמנו, אבל קורה שאלו שייצרו אותנו, עשו גדולות ונצורות, בלהקטין אותנו, עד שנאלצנו יום אחד לקום ולמצוא את הדרך שלנו. שלך. לבד. כל בחירה, היא חופשית, אבל לעיתים קצת כמו אותו "חופש, שיש לנו, בתוך הכלוב שבנינו לנו".

אני כמעט מקווה שלא אמצאך. לעולם, אולי למשל קצת כמו איינשטיין, שגם הוא קיווה, שלא יגלו את המצאתו. לעולם. הוא, מצד שני, כבר ידע לראות את הנולד, שקרה בעתיד, וזה שטרם התרחש, והספיק למלט עצמו, מהאטום. לפחות באופן יחסי. אולי אהבה גדולה זה כבר לא מתאים, ובעידן הזה אפשר להתקדם אחורה, אל ננו-אהבה, ככה, כפי שחזה לפני חמש-מאות שנה רומי, שאמר על אהבה שבאה אל קירבו, ומביאה ישויות רבות לכדי ישות אחת, "בגרגר חיטה אחד, אלף אסמי בר". ננו-אסמים. ננו-תובנות.

אני כמעט מקווה שלא אמצאך, אבל נהיר וברור לי שלא אוכל להמשיך את קיומי בלעדייך. כמו פאנטום, הכאב, שממשיך לחיות, גם כאשר כבר אין לו איבר לכאוב בו, כך החוסר, ימשיך לחיות, בתוך הקיום שממלא בחופשיות גדולה, בתוך כלובו הקטן. קשה לי לחשוב על כל אותם רגעים מוחמצים, ששנינו יודעים שאנו אמורים לקיים עתה. כמו נייר לקמוס של הזמן, אינך-הנוכח, מאיר לי את הצל המושחר של עכשיו. הזמן מכביד, אך העדר היותך, מוסיף לו גיל, והוא מזקין. הזמן. אני רוצה שתדעי את השינויים שנולדים בי, והחוליים שמתים לי. נראה שכל מפגש אכזב שמתווסף, מרוקן את הסיכוי שנתראה, ואני חושש שכמו קרטון חלב טרי, שנאלץ לזרוק בשלמותו עוד לפני שנפתח, משום תאריכו המפוגג, כך יקרה לאהבה המלאה הזו, שתיזרק בשלמותה, למקום אליו מושלכות אהבות משומשות, במצב חדש. ומוחמץ.

היסטורית, הייתה בי וודאות גמורה כמעט, שאפגוש בך ואותך, בעתיד.

הסטוריה כך נראה, אכן אינה נמנית על המדעים המדוייקים.    

אהובתי. את צריכה מישהוא בדיוק כמוני, אבל שיהיה שונה לחלוטין ממי שאני. חייו של אדם איומים עליו, ויהיו כאלו רק אם הוא מבין, באמת, כמה יפים הם יודעים להיות. כמו גל הדף, חיצוני, שהרס אותי, ככה הרגשתי איתך. כמו גל הדף, חיצוני, שהורס את הפנים, ומשאיר חוץ מדוקדק. עד דק. זו התחושה. קצת כמו לעצוב על אדם שמת. בשיבה טובה. חבל שלא הייתה זו הטובה שבשיבות, שלקחה אותי ממך, ואותך מתוך התוך שכמעט וכבר התמסרת אליו. ואל עצמך. כנראה שהדבר הכי מבוגר שעשיתי אי-פעם, יהיה לוותר על הסיכוי שלנו. מתוך הוויתור הזה, אני עוד עשוי להתבגר. להתגבר יהיה כבר סיפור אחר. אולי של ילדים. ועם סופים של ילדים, שהם התחלות חדשות. ואולי אגדה עם סוף פחות מייאש, מזה שחוגג עצמאות בכל שקיעה. שלי. בימים המשונים הללו, בהם נפשי משנה לעצמה אופי, והורסת לי את הצורה, יכולת להיות המע"צ של הדרכים החדשות שנסללות עבורי בידי הגורל. גם כאן, כמו במציאות, הייתי כבר מוכן לקבל דרכים שסלולות ברשלנות, פושעת או לא, העיקר שיהיו אלו דרכים עשויות טוב, מאלו שכבר הלכתי בהן. וגם כאן, כמו באותה מציאות, קצת לפני תחילת העבודות, נגמר התקציב, ואזל הרגע. דווקא אחריות מיניסטיריאלית כן גילינו, אפילו שהייתה זו רק מיני, אהבה. אבל מקסי, ברגשות. עכשיו שוב דרכי אפר, בהם כל פנייה מבטיחה רבות, ומקיימת מעט, ובגלל זה שום פנייה לא מתאפשרת, אמשיך לחלום על שלט הכוונה. דרום או כחול, צפון או ירוק, העיקר שתבוא זו שכבר תתעקש מספיק, אם לא איתי, אז לפחות על התקציב. זה שמקציב את הזמן שנותר ברווח שבין אהבתינו, לבין הסוף. זה שאין בו יותר התחלות. של ילדים.

ובאת והלכת, מהר. לא בטוח שהייתי נוכח, בעצמי. ברור לי שנציג מטעמי היה שם, ואיתך. הוא היה שם ברגעים של אנחה-רכה, ושל תמיהות-קשות, הוא היה בתוך גופך הלבן, האצילי, וגם מחוצה לו, ומסביבו. בטח בין בליל המילים המסודר, המחשבות המעושנות והמפוזרות, והמבטים המצועפים שאומרים כל מה שמילים לא. קיבלתי מסר מהפנים שארע איזה דבר גדול, אבל הידיעות לא ברורות, ובשפה לא ידועה. אני מרגיש כאילו ישבתי במקלט תת. קרקעי. ומעליי התנהלה מלחמה עזה. כמוות. הגיעו ידיעות מבולבלות, על כך שהפיקוד העליון של המוח קרס, והותיר את הלב ללא מנהיגות. הקרביים שהתהפכו, לא ידעו על איזה צד לנחות, והחושים כולם היו מסך. של עשן. שגם הסתיר את הדרך, לנסיגה.

סילחי לי, אהובה, שאת המלחמה הזו, נלחמתי מתוך הבונקר, כשאת נאבקת בעליונות האווירית של תבונתך. בטוחני, שאם הייתי ער למתרחש, הייתי חייל נאמן של ליבך. אני יודע, כי את הטובים שבלבבות, אני כבר מאומן לזהות. ושלך הוא כזה. עכשיו בצאתי אל החוץ, יש שקט, מלא ברעש, על דברים שקרו, אך טרם התבררו. קרה כאן דבר. גדול. ולא הייתי. ועכשיו צריך למצוא את הפצעים המדממים, בסתר, כדי לחבוש. ולהבין. מהיכן חדר החץ הזה, ואיפה פה פתח היציאה. אולי בנתיחה שלאחר מותה של האהבה הזו, עוד ימצאו שכל חץ של קופידון, כולל בתוכו גם חומרים מרדימים, שמורידים חומות. אך מסירים אחריות. כמו חומר שמסיר כתמים, ומסיר גם את הבד, שעליו היה הכתם, כך אאלץ להסיר את הזכרון המעומעם הזה. שהוא את. בהסירי את היותך, כבר לא אכאב את לכתך.
זה שעוד יילך איתי,

לאיזה זמן.