מסתברים כמה דברים.
אני אפס, חסר עמוד שידרה, וזו שיגרה. וזיקית, אנושית. בשפה, וגם באהבה. כהן, מרצה את כולם. לן. ומנסה לשרת. רת. אם הייתי נניח יושב ביציעו המזרחי של בית האופרה, הידוע יותר בכינויו - 'המזרחי', באצטדיון טדי הירושלמי, שם יושבים אלפי הקומץ, אני בתוכם, כברם, אפילו שעשור לא נכחתי באמת. מת. לחיות. אהיה ולא אלך שמה יותר. אבל בכלל שמאלני עד כאב, ואם היו יודעים זאת עליי, גם היה. כאב. אבל לא היו לי כאב. או כאם. בכלל עם הורים, כל היציע צודק, כשקורא לאמא של ההוא, במקצוע הכי לא עתיק. אבל הכי וותיק. אז שם, זיקיותי אינה יודעת גבול, ולא אסגיר שאני בכלל, יודע שיש מאה. אלף. מילים שלמות בעברית תקנית. תקינה. נא. באוזן. זן. ואמנות השפה, הדלה. לה. עוד עשרים אלף מילים. אפילו. לו. הייתה זו אנגלית, שחגגה מיליון מילים השנה. נא. לגשת ללמוד. אבל אנחנו שותקים יותר יפה. פה. אם היינו שותקים כבר. פה. גדול. לפתוח, ולא לקלל, את השחקן, השופט, או אמא שלהם. הם.

גם במפגש עם העולה החדש, שכבר חי פה יותר זמן ממה שאני, ובכלל נולדתי כאן. אם כי לא בניתי בשתי ידיי. די. לי בלא להרוס. רוס. היה פה ההוא מחברים, הסידרה? אני גולש. לא רומני. כמו מסיר, ללא לחץ. חץ. ללב. אז גם איתו, עם העולה החדש, או היורד היישן, ממולדתו, אני משתדל לטעות כמה שיותר. נו, כדי שירגיש יותר בבית. ככה זה עם זיקיות. רוצות להיות, וזקוקות, שכולם ירגישו. בית.
גם אלו שפעם עבדו אצלי, בני דודים קוראים להם, אבל בדקתי, ואין לי ייחוס משפחתי בחברון. רון. חולדאי זה כבר בית. אז עם האחים הערבים, השתדלתי להשתמש בכמה שיותר מילים, שיהיו מובנות כבר במכת האש הראשונה. רק הדלקתי לו סיגריה, תירגעו. אני פציפיסט. ולא כמו רפי. רשף יוצא לו מהקנה, בעודו שואל ילדה פיליפינית. טינית. בת חמש-עשרה, שהרגע ירדה מהמטוס, האם היא "מפנימה את גודל המעמד". למשל. של. נעליך. היא לא מבינה עברית, רפי. והיא תבין, מעמדות זה דבר שמסביר את עצמו. די מהר, יחסית לזריזות בה זה מוריד את הראש לחלומות של אנשים. שים. כיפה, ונרשה לך לחלום. לום. בראש, אם תיהיה פה עוד רגע. גע. פה, ולך לשם. שם. יפה המציאו לך, כשבאת לארץ. רץ. להחליף אותו, כשתתבגר.

ככה גם עם אהבה. בה. גם בובה שולחת את אהבה-הב-הב-תה. אני זיקית. אם היא אוהבת קולנוע, גם אני אוהב. אפילו מאוד. אם היא אוהבת להיות נחמדה, אז אהיה יותר. אם היא קשה, הסלע על הר הבית סתם נמס כאן. בבית בלי ההר. אם היא רוצה לאכול רק סושי. סו. תיהיה שף, ותכין מעתה רק דגים שחיים. על משכורת מיני. מום. לא מוטל כאן. גם לא מלון. אני זיקית, אנושית. אבל רק אם אני אוהב. הב. אה נייס דיי.

היחידה שאהבתי מעודי, קראה לי בייבי תוך ימים, ואמרה לי ביי-ביי תוך שבועות. ולא אמצא אותה, לעולם. היא לא קיימת. קרן. אור כי אבנה סידור עבודה, אקרא לו ההסדר, על-שם הספר הזה. לכל תכונה, תותאם אשה, לכל אשה יותאם יום, ואופי שיהלום. בלי טבעת, ורק קצת בעת.
שבע נשים, לכל אחת, שישה ימים, לחיות, ויום שנותר. תר. כדי לנהל רומן. אחד. מתוך אחרים. שהם אחדים. של גברברים, ונשנשים. כולם פה מנשנשים. נשים. על האש, ונראה כבר מה יהיה. יה. כי עד כה, אני לא מצאתי את המתכון. שנכון. וירגיש כמו הליכון. רק בילבול, ועוד בילבול. בול. בזמן, יש עוד שאלות. לוט. בערפל, ואין בנמצא תשובה. אולי רק ההוא, הטייקון, שהפך בין לילה, לעוד יותר טייקון. סופר-טייקון.  זה אולי נשמע מופרך. רך. זה מה שאני רוצה מהחיים. ים. נעים, גלים שקטים, ורק לשבת ככה עם חכה, לדוג. דוג. שקוראים לה בובה, והיא לא ברבי. בי. נשבעתי, אני אחזיר לים כל דג שייתדייג אל חכתי המשועממת. מת. לחיות. תנו להם, לחיות, לחיות. מה אתם אוכלים, אוכלים, אוכלים. לא גילו לכם, כשהייתם קטנים. נים. משם נושמים, מהנימים. ומה שנושם, לא אוכלים. לים. משחררים, ומיד. יד. לשלום, זה אני. אז ככה, סידור עבודה, שכולן בו מרוויחות קצת תבלין. אחת תיהיה אמא, לילדה. דה. גם ברוסית אני מוכן. כן. גם בעברית. ברית? לא בבית ספרי. ראשונה. תיהיה האמא. מה. שיבוא שני, זה הרגש. גש. לשלישית, היא חופשית. שיט. רק תשוקה יש לה בראש זאת. והרביעית, בכלל מנגנת על כינור. נור. חברה לגפרורים. רים. חברה לרהיטים. טים. אלן, ההוא משפץ ביתך, היה כאן? אן. ביליוויבל. לא ייאמן כי יסופר. פר. הרבעה של ממש, היא החמישית תצליח להוציא מתוכי. כי. השישית, היא של של אפלאטון. טון. שקט בדיבורה. שוקלת כה מעט, כאילו לא עברה. רע. לא קורה, אם אנחנו ביחד. חד. הוא היום השביעי, כי היא, היפה אך משוגעת. לא מאפשרת בה לגעת. עת. תגיע וגם אליה יבוא הלב. וילבלב. כמו שהיה בילדותי, אז עיריה אחת דאגה שתיהיה משאית צהובה, שתיהיה ספרייה ניידת. דת. ישראל ומשה אלו לא הספרים אותם השאילו. לו. היו אלו ספרים אמיתיים, עם ריח ספרותי, וספרנית עם ריח של ספרנים. נימצאת בכל יום שלישי בחנייה. יה. אללה, איזו הלצה לה לה, זה לילד אבוד בוד בוד, ספרייה שניידת ככה, ומצילה נפש. פשש. כמו אמבולנס שאץ רץ להביא חמצן, הספריה הצהובה של עירית ירושלים, הגיעה עם חמצן. למוח. היום מגיע רק ליצן, בלי מוח. והרבה כוח. כבר קשה לסלוח. אז כמו ספרייה ניידת, ככה עם אהבה, שנויידת אותנו, הלוך, ושוב, בתוך עצמנו. נו. כמו הספרייה, כל אשה, ומרכולתה הרגשית, כמו הילד שממתין למשאית. שתביא את ריח הספרנית, ואת החלום התורן. אתן באות עם ריח של אהבה, והבטחה, צהובה של אביב או סתיו. תיו. ראשון בכל מנגינה, הוא הפחד. חד. הוא ההרגל, לברוח. רוח. פרצים מביאה עוד יום שלישי, וגם ספר שהביא חלום מתוק. תוק-תוק, נא להחזיר, לא להיות חזרזיר. האהבה הבאה, לשעבר שלך, כבר מגיעה. אה. קצת סבלנות, כאן זה ספרייה, ולא היציע. של טדי. קולק. אהוב יקר שהיית לי. לי. בי. ליבי, על עירך. חה-חה. שזה מה שנותר, למי שתר, אחר היונה. נא. בלבד, ואני, זיקית אנושית, אם היא אוהבת סושי. נא להגיש כאן, רק נא. אז ככה, סידור עבודה כזה, ויבוא לציון. ברוך. וייקח את כולן. גם יבוא ציון. הגואל. שכבר הגעיל עם יותר מאשה אחת. לא לא. אני מדבר פה על עוגה רומנית, מחולקת לרומנים. לא פועלים רומנים. יותר כמו פעלים, בשפה. רומנים, כמו שהיה פעם, הרומן. הרומנטי. כאילו שאפשר בכלל שרומן. יהיה לא רומנטי. איזה סוג של הטעייה והתעייה, של ציבור חולמים אחד. מחולק לזוגות. ועומד בשלשות. בשלשלאות. אות.
לסיים.
 
והיחידה שאהבתי מעודי, הבנתי רק זמן אחרי, שזו היא. ואז בכלל הייתי צריך להיפרד. ממנה.
שוב.
אולי כשנשברים לשניים, צריך פרידה, פעמיים.


ושנה טובה. בה. תיהיה אהבה חדשה. שה. נה. טובה..

מחוררים בני האדם כמסננות לגופם, כלים אשר נושאים איתם את בשורות העבר. אוסף של פתולוגיות. שהרי כמוסות הזמן, הצלקות, אינן נעלמות לעולם, הן שם, בלי משים או גם איתו, מספרות איזה סיפור, למי שבאמת מעוניין ללטף אותן.

אולי היות הידיעה של יופיים האפשרי של החיים, כמו עוצמתה של התשוקה, והאושר שבהתאהבות. דווקא מתת האל הזו, שיכולה לתת לנו לידות חדשות, לבקרים, והריגוש שבלמידה החדשה של אדם את עצמו, כמו גם על עצם היותו ואפילו עצמותיו, כל אלו דווקא הם, שגורמים את הכאב הגדול ביותר. כבר אמרו וחזרו וטענו, שעצם הידיעה כמוה כמוות לעיתים, אך מעולם לא תיאר לו עצמי, שבזמן שיינקתי את ההקדמה לטוב, ובעת בה התמסרתי בהסתייגות אל הנעים, עוד אאלץ לזכור אותם לזרא, בבואי אל ימיי החסרים בטוב ההוא, או אולי בטעימת האפשרות של אותו טוב מתחמק.
כשמשחררים מהכבלים, וצונחים אל התהום, מוצאים בה יופי הרבה, כי זה נותן יותר משזה לוקח, וזורח עם הנפילה, מאיר את הדרך. ללא גבולות, שהרי אין עכשיו זמן, לאחר-כך, כי עכשיו, הוא עכשיו, ואדם לא יכול להמתין לבוא עצמו, לנצח.

באוטוסטראדה הזו, לא ראיתי עונות שמחלפות, חגים שנחוגים, אהבות שמתפתלות, הכל נראה רצף אחד, כמו יום אחד, ארוך. אין ביום אחד, מספיק זמן לאדם, כדי לזכור את הטעמים השונים, הריחות המשונים, והמראות המשוננים, של כל רגש שחלף.

כמי שהביט אל העתיד דרך הינומה, וכעבור זמן, הבין שהייתה זו בכלל רעלה, שדרכה הוא הביט, זה פחות חגיגי.
ידעתי פרידות רבות. זה גם טוב, מכיוון שזה מצביע שהיו גם חיבורים רבים. רק אחד יותר לטובת הפרידות, ולרעה. שלי. בסוף המרחק בין אושר מוחלט, לבין קריסה אפרורית אל תוך החומר הפיזי, שכולנו בו מצטמצמים לכדי אטום אחד בודד, הוא בדיוק זה, אחד, בודד, ואטום, לסיכוי. ואם זה נותר הפרש השערים, בטבלה הזו של האושר, שבאמת אינה משקרת, או משכרת, אז פניו של אדם יהיו חמוצות, שנייה לפני עצימת העיניים האחרונה, והבלתי נמנעת. ואם הוסט גורלו, והדלת הסתובבה נכון, יופץ אור יקרות, גם דרך העור הכרות. ממולקולה אחת באנו, וגורלות קבעו את עתידנו שמתיישן בכל שבריר של זמן, ואטום אחד, הוא סיומנו המפואר כאן. אלוהים, הוא כבר למד את הלקח איתנו, ולא עוד תפוחי חכמה, ונחשים ערמומיים, גם תיבת נוח, בה כבר לא נוח יותר, לאף אחד. שהוא זוג.

הגשם אינו מרחם על אלו, שלבד. התיקתוק המיימי הזה, שנשמע מחמם לב, ונפש, יודע להרטיב בצוננים, גם אם אדם יעטה על עצמו בית, שמיכת-פוך, וכלבה נאמנה.
אני שולח את תפילותיי מעלה, מחפש את אלוהים, שייעשה מעשה, ויהפוך ללוויין תקשורת קופידוני, אדוני. ויעביר את מסר התחינה אלייך, שאני, בשערייך.

כשאני אוהב אותך, את צריכה לצאת מדעתך, מאושר. אני אוהב אותך, בתוך אורגיה של אהבה. את, נאהבת, כמו כל אלו שלא. האהבה, אצלי, זה בא באריזת שישיה. וחסכוני. (ואין כפל. מבצעים). והפה שלך, שממפה את כלי המשחית שלי, שמתקן, את הרושם, הרע, שעשו קודמיי. הוא, כבר יודע, לשתוק רעשים הומי מילים.
ואני מושלם - אני אומר לך - אבל בעולם, של חסרונות.

ואולי אהבה אינה מה שנמצא, אלא מה שאבד. ויכול להיות שאהבה היא אהבה, רק במותה ואובדנה. ורק אחרי, יוודע איזו הייתה אהבה, ואיזו לא, ומה מזה כבר שייך למחלקת אחיזת עיניים. פקוחות. שמביטות רק פנימה. ואולי, כדאי למות באמצע האהבה, או לפחות ללכת ממנה, ככה, היא תיגמר בשיאה, המקום היחיד שיודע שקט. קצת כמו אמן דגול, שמוטב שייפרד צעיר מהעולם הממשי, אחרת תמיד יהפוך מהדבר הכי מעודכן, לדבר הכי מאובן, עוד בחייו. וזה, כואב כמו פרידה. שכואבת.

ואולי אהבה היא כשאלך לאיבוד, ולא אחרי שכבר מצאתי.

אותי.