אני מת כאן, בתוך עצמי. מכל החיים הללו, שחיים ומבעבעים בי, באופנים וצורות, שאלו - שחיים, יכולים היו רק לקנא, לו היו יודעים אלו חיים יש לי, המת. אני חושב, ואז מחשב, את קיצי במהרה ולאחור, כל אימת שיופי מטיח בי את קיומו אל חדלוני. הרי, רק מי שבאמת חי, יכול למות בכל פעם שההבנה הזו חודרת, - ההבנה, שבלתי נסבל ואפשרי הוא, לסיים מפגש עם יופי, באדישות אנושית מנוכרת ואיומה. את היופי, אין מנוס אלא לחגוג, גם אם לחגוג זה אומר רגע אחרי הצפירה. לי דווקא נראה, שהצפירה היא זו שצופרת, ואנו עומדים בדקה אחת של שקט, לזכרו של הרעש. לפעמים אפילו שתי דקות. מצידי, למען שקט מיופיו של היופי, הייתי נותן את מאור עיניי, או לפחות הייתי מאיים שכן. אולי צריך יום עצמאות לבלוטות החשק, ויום זכרון לאהבה. זה יהיה נחמד, אם אפשר שזה יהיה בדיוק הפוך, ונוכל לזכור לאהוב, ולחשוק רק ביום שזוכרים. לחשוק.

וכמה דמעות צריך סמרטוט אחד, כדי לנגב את כל המליחות שהרטיבה את החלון, ממנו רואים את הדרך. כמה שקרים צריכים להישמר במלח, כדי שיהיה טעם במר הזה, שבלי בושה, אנו קוראים לו חיים, במקום מתים. לחיות באמת, פירושו לחדול, כמה שזה נשמע פרוזאקי ומפחיד. הגיוני הוא, אפילו מאוד, שמטלית רכה אחת, לא תוכל לספוג את כל האוקיינוס. הוא הכל, הים - השאלות והתשובות. השאלות, ההן, הנכונות. והתשובות, ההן, שלא יודעות לענות. חלק מאיתנו מעדיפים שלא לספוג, ולהבטיח לעצמם חיים יבשים. חלק אחר, מנסה את כוחו. מי שיודע לספוג, יילך רגע הצידה כדי לסחוט, מי שרק רוצה את ההפך, סופו לטבוע.

וקצת לפני הסוף, אני חושב, אולי, אם אפשר, לארגן איזה בלון חמצן, כזה שמיועד לשחייה במעמקים, או אז יש אפשרות, שגם סמרטוט רווי שכמותי, עוד יכול לצוף בחזרה, ולנגב איזו טיפה. אחת, של אהבה.

את מדברת בשפה, שאינה נהירה לאף אדם, כאשר אני מדבר אותה. כשאת אומרת מילים, אני מרגיש איך הדמיונות חופרים מנהרה, ומתכוונים לחטוף את תודעתי העצלה, זו המוכרת לי מידי, אל מחוזות שאפלולית אינה בנמצא אצלם, ולפתוח במשא-ומתן, או בעיקר במתן-ומתן, שכן ככה סתם, הפכת חשובה לי. כל שפה צריכה את מי שיקראו על שמה איזו שדרה אבודה, בעיר ערה מידי, עם מקף באמצע. אולי את תיהיי מחייה השפה הרשמית של השותקים. אנחנו שותקים עם מלא מילים.

ומממלמלים מילים לבושות מלמלות מגונדרות, עם השתיקה הכי שקטה. בכלל, השדרות שותקות. שדרות. את כבר גילית לי, במכתב שהביא איתו האו"ם, שיש מחיר לשחרורי, ולא בכל תנאי, ואולי בכלל, תשמע, תשאר שם. וזהו. אולי אם ייצא, ככה במקרה, נפגיש אותך עם המציאות. המכתב לא היה חתום בנשיקה. גם לא כתובת החזר. אבל הבול, הוא הסגיר אותך. ראיתי שליקקת אותו בעצמך, ולא נתת לאיזה מדביק בולים, בילבולים או בולבולים, לבלבל אותך. הדבקת אותו ישר. את הבול. זה בול באמצע. דיוקן מוזר התנוסס עליו, איזה עלה. במקום בו את גרה, יש מבצר. את צריכה כבר לדעת, שהם שם, החומות, כבר משחר ההסטוריה והשוקולד, רק כדי לפאר את נפילתם. תחשבי אם לא היו חומות, איזו תהילה הייתה לה לאהבה. ואם יש, כמה הוד, הדר ואגדות, נקשרות אז למאורעות שהופכים קדומים, או לחומות שקרסו בזמן הכי לא נכון, הכי-נכון, בהסטוריה. איזו דרך ייסורים זו, עד שמקבלים הכרה ישועית.

הייתי מבקש, בכל זאת, שבזמן החדש, אולי תוכלי למסמר מסמרים, קצת פחות כואבים, כשאת תוקעת את המסמר האחרון, בבית החדש, ונטול החומות, שטרם בנינו לנו. ואם את כבר עומדת, אם אפשר לבקש, שתזיזי את התקווה, טיפה לכיוון שלך.
איזו עלטה, עוטה העתיד, אם אנחנו שומרי החומות.

ואיזה אור נכנס, כשהחומה נופלת.

יש מפה נוף משכר, מהחדר הסגור, כן מלטף. ולא, לא משקר.

אהובה. מה לך ולחיי הללו, שהתעפשו להם. קשה לי לדעת, כיצד פה מפנים את הפסולת. נראה לי, אולי, הפסולת שהיא אני, תיהיה חייבת לפנות מקום לפסולת שאינה פסולה עוד. מפחיד, ככה לחשוף את הערווה, אחרי שדיגמנתי ביקיני נפשי, כאילו נולדתי להיות הטופ-מודל הבאה. ערום אנוכי, רק כה חבל הוא, שאלוהים לא יכול לראות זאת, שאולי אז, היה נותן לי איזו עצה שמלבישה. אז נותרתי בסתמיותי, זו שתקבל קבל-עם וגם עדה, את הגושפנקה להיות. ואת. את בדיוק מה שייחלתי לו, קיוויתי לו, חלמתי אותו בהקיץ, חלמתי אותו בשנתי. את בדיוק מה שיכולתי לקוות לו. את חלום שמוגשם, תוך שהוא מייצר חלומות נוספים. את לעולם ולתמיד, לא נגמרת, מתייפה עם כל שנייה שחוטאת לאמת, ותמיד, תמיד, אראה אותך עם אחר. את מעיפה מבט אל הטיפוס המעניין הזה, שמרתק את חושייך ומחשבתך, את רגישה לרצונות הזרים שלו, ומושיטה את כל הווייתך אליו ברגעים הקטנים, שמסתירים את תפקידך בעולם, זה שמשייך אותך אל מה שקוראים נכון. הוא מתוק, ויפה, ובאמת - גם נכון, הטיפוס הזה שלך, הקבוע, המסודר, שמסדר סידורים.  אני יושב לימיניך, ואת - דור אחר, תרבות שונה, רצונות מובנים, מחייגת את תשוקותייך הצעירות, אליי, ומשמאלך, יושב כל מה  שהוא לא אני ולא עני, ויודע שהוא ירגיש את הבל פיך. הוא, ולא אני. את יפה נורא, כי ככה זה. את גם תסתפקי בידיעה הזו, כי גם הוא. לו היית יודעת, אז היית באה גם כדי להרגיש כך, ולא רק לדעת. הם שונים, האחים לבית "להרגיש-ולדעת". את שוברת את ליבי בכל פעם, מחדש. ליבי אגב, ממשיך להתיישן בקביעות ישנה. את כה נפלאה, שלא שינה בעייניי שאת רק יודעת כמה. לא כיצד. מכאיב לי, בגוף הממשי שלי, שכך הוא, ולא תדעי. או הגון יותר לומר, שזה מכאיב לי, בכל מאודי, ולא תדעי - כי אני זה שלא גילה לך. מבחיל, כמה אניטרסים אישיים, יש באהבה... ואיזו ווילה מפוארת יכול היה איזה סמיילי לבנות פה, בסוף המשפט הזה. אמשיך לרצות את מה שאפשר לקנות, אך לעולם לא לקבל. אמשיך לקבל את מה שאחרים לא יכולים לרכוש. אולי אם היה אתר מכירות פומביות כמו "אי-ביי" לרגשות, הייתי מצליח להכנס אל תודעתך המתוכנתת. אולי אז, הייתי מציע את המחיר הגבוהה ביותר שניתן לתת, והיית שלי. הייתי, נותן את חיי, ובשמחה, כדי שתשימי לב אליי בכלל. ואני, אפילו לא מכירך. שיתקת אותי עם יופייך הזה, שהוא, האיש, יחליף ביופייה של אחרת, ממש עוד מעט.

הרי כשהזמן יחלוף, ותיתפכחי, אני אהיה שם, בכדי להזכיר לך, את מה שמעולם לא ידעת, ואת מצידך, תרצי לחשוב עליי כקסם. אני, מצידי, אמשיך לחשוב, שזה לא בסדר, אם בחרת בי רק כשראית את האור. רציתי, ואני עדיין חולם, להבחר גם בחושך. עלובי הנפש, שאני מתיימר-גם-מתיימר לייצגם, בעצם (כך אני מבין פתאום!) חולמים את גדולי החלומות. לא ייפלא אם כן, שהייסורים כה קשים, כה בלתי-אפשריים, כאשר באה ההתפכחות. והיא באה, צונאמית לגמרי, היא באה, ובאה, ורצה לעבר התמימות כאילו אין מחר. אוף איתך, צונאמית, את לא יודעת שיש מחר? הוא בסך-הכל, רק קצת יותר, טיפ-טיפה, עלוב יותר מחר, מהיום. זה הכל. וזה, באמת הכל? אוי לי.
מילים יודעות רק להתחמק מהאמת, שהרי היא פשוטה וערומה. כואב שם, כשהמילים באות להוציא את העצבות מחושך לאור.
זה אור זה?