בפעם הקודמת, בה הייתי במדבר של חיי, והמדבר דיבר בשפה שלו, וייבש אותי, - אלוהים, אלוהימא, הלו-אמא, זרק לכיווני מים.  מים זכים. טעימים. מלטפים. 

למעשה, בפעם האחרונה בה הלכתי בין הנחלים העומדים על האוויר שדחוס בין חלוקיהם, הייתה הפעם בה קיבלתי את המרווה שבמשקאות.
זה היה משקה אלים מופלא. עדין, נדיב, מכיל, חלק בגרון, גם גרון ניחר הולך, גם גרון ניכר הלך, אפילו  גרון עמוק, יחסית. שתיתי.
מה-זה שתיתי. לרווייה, אלוהים השתכר איתי. לדעתי, המלאך השומרת, קיצצה לו את הכנף, אבל אלו פרטים קטנים. מי יודע אם הוא מצוי בהם. בכל אופן, לרווייה. ברור לי לגמרי שמה שחשבתי אז לנס גדול, שהיה נאד-מים זכים, נקיים, אמיתיים, ברגע שכבר היה הכי צמא שאפשר, כזה - שכבר לא מרגיש צמא, ואולי להפך, מרוב צמא, מרגיש רווי, רווי צמא, שהיה צלול, מחייה ומשיב-חיים, - הוא הפך, באחת, לנס. קפה, רותח.

ואז, בשנייה שנחתי על זרי דפנה, הם הפכו לזר של זכרון, כמו אלו, של עכשיו. עגולים, מלאים בחפות ראש מתחסדת, שקרית, ומחוסרת ברירה אמיתית. והדפנה, היא בשלה. כבר עגולה, לה. ואחרי כל השיט הקטן הזה, זה עדיין האף הקטן, המושלם, של ההיא עם ההוא, בלילה העלוב של העיר, הזו שלכם, שנחה גם היא, על אותו זר, של זכרון.

ששוכח.

כמו לפיד אולימפי, שממתין לניצוץ היחיד, המיוחד, שיבוא ויתחיל.  שיהיה האות לתחילת המשחקים האולימפיים שהם חיי. המתקנים בנויים ומוכנים, המגרשים מפוארים והלוגו מלגלג ומלהג. העיר כולה ממורקת, מלוקקת, ממתינה, כמו בסיס צבאי למסדר המפקדת. ההמתנה קשה לעיר, חוסר הידיעה מעורר קושי. הכל כבר מוכן. את טקס הפתיחה כבר תירגלו מאות פעמים, מבלי לספור את המאות שלא ספרנו. אפילו טקס סיום הוכן. כלומר, טקסי סיום, אלטרנטביים, ברוח הזמן, שאפילו סופים, אפשר לבחור. ולהצביע במסרון.  אך ההתחלה, היא בשלה. אך לא בשלה, להתחיל. עדיין . תהיתי איך זה שלא ניתן האות, כבר כשנולדים בכלל. האיש עם האקדח, הוא עומד שם, על קו הזינוק. האיש הזה שם כבר ארבעים שנה. מישהוא איבד מישהוא, עם אקדח זינוק?

כמוני, העיר נותרת אפלה, הבארים סגורים, הפארקים מוריקים, גם מאדם, ובעיקר מאדמה. שדה-התעופה יתום, כמו ההצלחה. וכל מה שחסר, זו גפרורה צנומה אחת. שממנה והלאה, המשחקים יחדלו, והאולימפיאדה תתחיל. בינתיים, אני מודה. לא באשמה, וגם לא לאף-אחד. רק מודה. שאני כזה. עם תוקף תפוגה קצרצר. של חודש.

בחורף טיפה יותר, בקיץ תלוי בתנאי האיחסון. ניסיתי סתימת פיות של הרגשות, וגם אנורקסייה לחשק, ובולימיה לבדידות. חודש הוא לאוהבים. חודש הוא לנשיקה מתחת לגשר בוונציה, שנצחית בזמניותה. חודש הוא לזריחה חד-פעמית, ששמה פעמיה בחדות אל הזמן, אותו היא מזריחה וממיסה. חודש הוא להחזיק יד עד לשקיעה. גם היא כמובן, מאוד חד. פעמית. חודש הוא לנשיקות עם טעם. קצת כמו מסטיק שנולד בפה, וטעמו סר ומיוסר, הופך ללעיסה שהיא עיסה, אם הזמן כבר הירבה. חודש הוא חיוך ראשון מבוייש, בדיוק בפעם הראשונה בה נועזים מתמיד. בחודש, הנועזות הופכת למבויישת, שכבר ראתה הכל. חודש זה זמן טוב, בכדי לתת לחוסרים שמות חיוביים, ולעודפים שמות שליליים. חודש הוא כדי לראות כלום, ולהרגיש הכל. בארון התבלינים הירוק מעץ בהיר, שם, חודש הוא תבלין כזה, של קמצוץ, ובמשורה. כך כל תבלין נדיר וחד ופעמי, שבלעדיו גם הסעודה-האחרונה, לא הייתה מצויירת כל-כך יפה על תקרה כל-כך גבוהה.

בחודש, אולי ניתן להגיע אל הציור. אבל זה, השבועי לילד. אני משתוקק לציור ההוא, שמחייב התמסרות מעוורת, עד למשיכת המכחול האחרונה, ונסתר ממני, כיצד זה אחרי כל החודשים, והתבשילים, לא נמצאה זו, שתכניס את התבלין אל הציור.

שם, מקומו.

החיים, אותם אני חווה, כך עושה רושם בחלוף הזמן שהספיק, הם שונים לגמרי ממה שמתרשם לי מאחרים. מרבית הזמן האמנתי שכולנו דומים עד מאוד, ושונים באופן מוחלט, מה שמאפשר את הפירוק הזה, ליחידות עאפס מיוחדות במינן. זה נכון, אבל רק בחלקה הגס מאוד של ההנחה הזו. משום, שנראה שמתבסס לו חשד, שישנם דברים רבים, אך יותר מזה, חשובים יותר מאלה האחרים, שכולם, אבל באמת כולם, כלומר - חוץ ממי שלא - חושבים ובעיקר חשים. את אותם הדברים שהושמו שם עוד בינקות. תפיסות של תרבות והשלכות של יחסים בין בני-אנוש, הם נוגה ומאדים בשבילי, בטח כאשר המילים נוגות ואני מאדים מבושה. מילים שברורות לרוב האנשים, יהיו הבורות אליהם אפול, כאשר אני מביט מתוך הסתכלות, ששולחת להסתכלות.  אני מודה שמזה זמן כבר, אינני מוצא עוד את מקומי בין "כולם", אם כי החשד החל לקרום לעצמו קרמה, רק כאשר לא מצאתי גם מקום בין ובינות לאלו, האחרים, שהם לא "כולם". הם משהוא אחר. לא יודע כל-כך מה זה, אבל זה גם לא מאוד חשוב. בעיניי.
יש בו מין הפלא, בדכאון. לאגס יש טעם חי יותר ועז, כשהדכאון מערבב את הסלט. לשקיעות, צבע עמוק וחזק יותר, כזה שמהמם את המבט. לשירים יש מילים נכונות, והמוסיקה שמיימית. בכלל, אולי צריך להמציא גלולות מייצרות דיכאון, ולא כמו אלו, של היום, שמבלבלות את הדכאון עם עצב, שהם בכלל קרובי משפחה, אבל מאוד שונים באופי. לעצב יש תום, ומבט של חלום. לדכאון שלום, תודה ששאלתם, הוא לא רוצה תוספת צבע לאפור. גם לא גוונים. לחור השחור יש מדענים וסטיבן הוקינגים, לאפור שבלע הכל, לא נותר אפילו מוהיקני אחרון, לעכל. לעקל. העצב, הוא כותב שירים, ומפאר קרבות דמויי דם, והדכאון סתם בולע מלחמות לארוחת הבוקר. וול-דאן. העצב מפריח שממות, והדכאון מפריח חיים, מהפנים אל החוץ. העצב, הוא אפילו יפה. הדכאון, הוא הורס. חתיך הורס.
אני חושב לעיתים, שהדבר המדוייק ביותר באמצעותו אוכל לתאר את מה שאני מרגיש שחוויתי, הוא לומר, שאני בוודאי נמנה על מעט אנשים בעולם, שזכו להיות בלווייה שלהם עצמם, ולהיות עדים לכל מה שאמור לקרות, כאשר נפרדים מאדם. כמובן שזו אנלוגייה, אך מאחר ואני בוחר שלא להתקטנן עם פרטים, רק אומר שכמובן גם השמועות ההן, שלא לדבר על ההספדים, היו - אז לפחות - למוקדמים ומקדימים מידי את זמנם. אך החווייה הזו, שבה אדם מתאדה כי פשוט כך קורה, והופך לצבר מילים שקריות, שגם המילים הטובות משקרות שם בסוף, ואולי בעיקר הן, היא חווייה שמותירה אדם לרחף עם משקלו הסגולי איתו נולד, ולא גרם אחד מיותר משם. לאחר מכן, עם הסריגה של התודעה החדשה, הרצונות המושלמים ומידת המוסר המוארת ביותר, העולם כפי שהיה כשעזבתי אותו, לא היה כך, שקוע במעמקי האוקיינוס, כמו היה הטיטאניק. גם לי, כשהשיקו אותי בחדר יולדות, הבטיחו את שהבטיחו לנוסעי הטיטאניק - הפלגה נעימה, וביקור חווייתי ומפנק ביעדים שונים ומשונים, ואחרי כל זה, גם לחזור הבייתה. נזרקתי מהמעקה עוד באיזה ערב שהיה בו משתה גדול, ולכולם היה מרוח חיוך שבע רצון ומזוייף עד מאוד. שבתי כעבור שבע שנים, וכולם פה קפואים עם אותו חיוך מזוייף, קצת חסר חיים, כאילו מישהוא טבע פה, או מה.

כעת, כך אני נוכח לדעת, כל ההרגלים ההם, הרעים, שהשלתי, וכל הטוב החדש הזה, שסרגתי, כבר לא שווים אפילו ארוחה קלה, באחת המסעדות הטבועות.

כאן, בחדש, מי ששוחה טוב יותר, על גבו של זה שלידו, הוא זה שיזכה לעלות למעלה, להנצל, ויום אחד, לחזור הבייתה, לשבת מול אקווריום קטן - ולהזכר.