אז חוץ מהכימיקלים, שקובעים את הכל למעשה, אני בוחר להתרכז בכל שאר הכלום, שממנו עשוייה, אהבה. אולי התאהבות. חשבתי לתומי, שזה מקום בכלל. סוג של קיום אוטונומי, בין החיים שמתנהלים להם אם נהיה כאן, ואם לא. חשבתי, שזה מקום. בכלל. של שקט שעוטף, כי הוא בטוח. הוא כזה, משום שמהצד השני עומדת היא, שמתכוונת לכל מבט, ונזהרת מאלו שלא, שמלטפת ברוך אבל תילחם בכוח, והמקום היחיד שמתנגש על אותו קו של אופק נוגה, זה מי מעניק יותר מזה, מהשקט, שמזין כמויות מסחריות של ייתרת חיינו. חיים, המלאים בפינות חשוכות, בתוך כל אדם, שניתן להאיר שם רק עם פנס אחד, שמכונה אהבה, ובתוכו נורה, ששמה לאהוב.

ואני חשבתי, שזה בכלל מקום. אהבה. של דמעות שמחות, ועצבויות שחיוך של השלמה משלים אותן. חשבתי, שמוסר וכנות, מתביישים להתארח, כי שם הם מגלים נעלים מהם. חשבתי, שזהירות וגם משנה, הם עיקר המשנה שמתקיימת שם, במקום ההוא. לפעמים מגיעים אל יעד, שנראה בדיוק כמו בחוברות הצבעוניות של האהבה, שלכל אחד יש במוח, בית דפוס פרטי שמפיק אותן, וגרפיקאי מאוד מוכשר שמפנטז מהן. בניגוד גמור לחיים, ההגעה לשם מסתיימת דווקא בהמראה, בה מתבקשים כולם, לשחרר את כל החגורות, הכאילו בטוחות, שהיו קשורות שם, בנחיתה ממנה בא אדם, אל האהבה. כשהמראה מגיעה לייעדה, תמיד יימצא איזה נוסע אחד, שמבין פתאום, שהוא פה בשוגג, והוא התכוון בכלל, להגיע למקום אחר. מקום, בו הפרי היחיד אינו ביאושים, אלא זה של אהבה, ולא מהדיוטי. פרי. חשבתי, שעל הכרית במלון, מניחים כבר את הבד הרך והענוג, זה שהלבבות שמתארחים, מופקדים בו, בתוכו, ובכספת של קופיד. זה נכון שהכל פה מאוד דומה, הוא יאמר לאחר מכן לדיילת האוהבים, אך זה לא בדיוק מה שהוא ציפה לו, בבואו להפקיד את ליבו בתמורה לכרטיס טיסה לכיוון אחד. הוא חשב, ילחש לה, שזה מקום של שקט, ושלווה, על לחם חי, ולא איזה מקום, שמרים אותך לגבהים בהגיעך, בכדי שזה יהיה בעצם, להנחתה. של הלב.
וחשבתי, שזה מקום בכלל. אהבה.
ולתומי חשבתי, שהגעתי לכאן, בהמראה הזו.

מישהוא יודע אולי, איפה הדיילת של הטיסה הזו?

ואולי, חשבתי, זה בגלל שזה כך -
"את רוצה אותו, אני יודע, כמו שדימיינת שהוא צריך להיות, תמיד. גם אם כבר פגשת בו, בווראיציות שונות, את מחכה שהוא, הנכון, יבוא כבר, ויידע, בדיוק, איך הכל צריך להיות. הכל".
"אתה רוצה אותה, אני יודע, כמו שדימיינת שהיא צריכה להיות, תמיד. גם אם כבר פגשת בה, בווריאציות שונות, אתה מחכה שהיא, הנכונה, תבוא כבר, ותדע, בדיוק, איך הכל צריך להיות. הכל".

אולי זה למה, זה אף-פעם לא קורה.

הוא יבוא, יעטוף ויילטף. הוא ייקרע מבשרו כדי למלא את חללייך. שעוד חיים. הוא ייתרום כלייה, היכן שקודם כליות היו רק מוסר, וחוסר באשליות. הוא יבוא בדיוק ברגע בו הוא אמור, גם שם, על המרפסת שמביטה אל תוך החושך שבפנים. החיבוק שלו מאחור לא ידקלם את הדיקלום מלא הכלום, שכולם עשו בדיוק רב ונמרץ. מידי. הוא לא בא, כדי לכבוש אותך, גם לא את זעמו. הוא בא עם דגל לבן עשוי משי. הכניסה אל גופך לא תחדש לו כבר דבר, אחרי שהלב כבר הנפיק אשרת כניסה, ושהייה. וכן, הוא ארז לבד. הוא תמיד אורז לבד, כשהוא אורז. וכמה עושר יש בו, באושר, כשלא מפריעים לו להתרבות. וכמה עוני ודלות, נותרים שם, אם מתעקשים שלא להבחין.

למה שקרה לי אז, אני חושב, נהוג בדרך כלל לקרוא התאהבות. גם אני טעיתי לתהות כך, פעם. נראה לי שצריך לומר, שהתאהבות אינה ברת קיום, אם לא פגשה את אחותה התאומה, זו שגרה בנוגה. להתאהבות שאינה זהה, חשבתי לכנות התעללות. כאשר ליבו של אדם מחליט להתעלל בו, עצמו, במעטפת שנושאת אותו.  חיכיתי ארבעה עשורים וקצת, נהגתי לומר, אז אני כבר יודע היטב, למה וגם למה. גבר בן ארבעים-ואחד, עם לב פתוח, שמת להתמלא. אבל זוחל ומתאהב לו במי שזר לה בית שמכיל. לעיתים הלב נפתח, רק לאלו שבהכרח ייעשו בו שמות, ושפטים, ועוד כמה מילים תנכיו"ת. כאלו שמעוררות פחדים כמעאיים ועתיקים יותר, מאלוהים בכבודו ובעצמה.  דווקא כאשר אנו מתכוונים להכי טוב שלנו, לעיתים פשוט יקרה ממש להפך. קשה לכעוס על פחדים עתיקים, שאנשים נושאים בליבם ואיתם, ושגורמים להם לברוח מהאפשרות הגדולה ביותר של אושר. יש שלעיתים, אנשים שאוחזים בחץ וקשת שמסמלים אהבה, בסוף יורים אותו על עין הסערה, ובלי להתכוון פוגעים בו, בעודו נטול הגנות ומערכות חץ נגד חיצים. או קשתות. בזמן כזה, גם אזעקת צבע-אדום, או חיוורון-לבן, אין בהן כדי להזהיר מספיק, מפני עוצמת הפגיעה וההרס. שאין בה, כדי למנוע את הפעם הבאה, או כדי להקל.

אז מישהוא יודע אולי, מי כאן מפעיל את סוללת החץ הכושלת הזו?..


השיר שמצורף, הוא סתם כזה, יפה נורא.. (והוא של אמילי קרפל)

חוסר התוחלת, שלעיתים מצליח, להצליח, להאפיל על כל השאר, מאיר עבורי תמיד את התמהון הגדול ביותר שבי. הוא מזהה עבורי את הזמן, שכולנו עוברים בתוכו, ובמקביל ממש, באירונייה מושלמת של הבריאה הזו, ששלמה בחוסריה, גם מאבדים בעצם, ולמעשה, שניות יקרות שהולכות לבלי שוב. התמהון הוא מצב שנובע אצלי, מחוסר היכולת להבין, כיצד זה ייתכן, שכולנו פה הולכים אל עבר מותנו המאוד וודאי, בכל רגע דרכו אנו חולפים, ובכל זאת מצליחים לבזבז אותו, את הזמן, באמנות כה גדולה, וגרוע מכך, אני נותר המום, מהאפשרות שמתקיימת בכל יום, בו אדם לאדם, פרא-אדם. אני תמהה, איך זה שייצור תבוני, כאדם, יושב הלכה למעשה בתא הנידונים למוות, ולעיתים, קרובות מידי, במקום לבקש לו איזו שאכטה משובחת, בילוי עם כפות רגליה של סינדרלה, כדי שהוא כבר יראה לה, או איזה סופלה ממותק, שנייה לפני מותו המתוקתק, יעדיפו רבים מבני האדם, לבתר איזה לב, או לוותר על איזה טוב-לב, ככה, רגע לפני הנצח. אל תוך ערמת האנושיות המקולקלת שהיא חלק מאיתנו, אני מרשה לי להשליך ולהערים, הרים של וויתורים וביתורים. אנשים משקרים, במילים, במעשים. אנשים גונבים לבבות, של אחרים, רק כדי להגניב לליבם שלהם, קצת שקט. משוקר. אנשים מטילים קילקולים רבים, על השניות יקרות הערך, של אחרים, וכך, הם חושבים, אולי לקבל איזה פסק-זמן. לעצמם. אבל גם אצלנו, כמו במשחקים בהם יש פסקי-זמן, תמיד מתי שהוא, המשחק חייב להגמר. והוא גם תמיד עושה זאת.
יש כזו נטייה לאנשים, לחשוב שמחר בטוח מגיע, ושהם גם יהיו בו, בוודאות. אחרת, איך היה אפשר להסביר, את כל אותן פעמים שיכלו, אך לעולם לא התממשו. ייתממשו.

אני מת כבר, לחזור הבייתה. שנים, עם הפסקה מופלאה אחת, שלא הייתי שם. הייתי נכנס אל חדר השינה, שם, בשידה הימנית, במגירה העליונה, מהזן הזה של מגירות, שדבר חשוב ייכנס בתוכן, אך אף פעם לא איזה דבר דחוף,  שם יש עדיין את הפתק ההוא, שההיא, מפעם, השאירה בלכתה, בבוקרו של הלילה, של בואה. לא הספקתי להתקשר, כי באותו היום, חיי הורעדו כגרגר אבק בסהרה, הפכו משקט לסערה, והשתנו, לבלי שוב והכר. קרה להם קצת כמו שקורה לכוס הזו, שדורכים עליה מתחת לחופה, שמשתנה ומתרסקת, עטופה, אחרי הדריכה, והשבר שבא איתה. בתוך העטיפה שחונקת. פתאום, הפתק ההוא, שהושאר יתום, והותיר כך גם את מילות האהבה הקצרה, שביקשו למסור, שהיא רוצה לגדול, האהבה הקטנה, ורק אם זה בסדר מבחינתי. לא הספקתי לומר לה, לפני מותי ההוא, והחיים שבאו אחריו, אם זה בסדר או לא. אומרים שעיתוי הוא הכל. בחיים. אז אומרים. אבל גם אם זה רק קצת נכון, זה עדיין מספיק נכון כדי לומר, שפספסנו זה את זו, רק במוות אחד, קטן. אומרים גם, שרצוי שיידע אדם, שלפחות ניסה את כל שביכולתו, לעשות את הטוב ביותר, שיכול היה. לעצמו, לאחרים. אחרי פסק הזמן הזה, שאני בסופו, אני חושב שבדיעבד, ובטח לעתיד, אעדיף כבר שלא לנסות, עד הסוף. כבר לא אפנה את המבט הבא ההוא, כדי לומר לי, שלפחות עשיתי את כל שיכולתי. יש בזה דווקא הנצחה של הכשלון, באשר הוא. משום שאם באמת ניסיתי, שהרי באמת נכשלתי. הלאה, אתיר לעצמי להיות אסור, לנסות, כל-כך. אולי לתת לספק לקנן בכשלון, במקום שהוא יעשה כזה צל גדול, על כל האור הזה, שאפשרי לרגע, אם עוצמים עיניים, ממש חזק, ומקשיבים טוב טוב.
גם היום, לו הייתי חוזר הבייתה, הייתי פותח אותה, את אותה מגירה, רק כדי שאוכל לשוב ולפתוח ממנה, חיים חדשים. הייתי גם מתקשר, באיחור של חמש שנים, כדי לומר, שכן, זה היה ממש בסדר, מבחינתי, להגדיל את האהבה הקצרה ההיא. וכן, זה בסדר מבחינתי, לחזור אל בין החיים.

והבייתה.

"אנשים משתמשים זה בזה
כמרפא לכאבם. אחד את השני
שמים על הפצעים הקיומיים שלהם,
על העין, על הערווה, על הפה ועל היד הפתוחה.
תופשים זה את זה ולא רוצים להניח".

יהודה עמיחי המופלא, מאחרוני הרומנטיקנים, שייצורם הסדיר הופסק, זה מכבר.

(והשיר הנפלא, שנמצא מתחת לצילום מהשדרה - הוא של ארז הלוי)

יש לך הליכה כזו, שמטופפת אבל בבטחון, לא נמרצת, אבל - יודעת, ושקטה. אני תוהה כבר שנים, אם את חושבת עליי, מקווה לי, חולמת אותנו, כמו שאני עושה כל שתיים עשרה נקודה שלוש שלוש שלוש.. שניות. שזה כל הזמן. למדתי לחיות עם זה כמובן, אחרת הייתי נאלץ לכבות את הרצונות החומריים, ולוותר על עינוגי האחרות, והרי זה לא ייתכן. אלא שכך הוא. כיביתי, וויתרתי, סגרתי בחומה, נעלתי את השער, זרקתי את המפתח אל הכור בבושהאר, שזו השכונה הסמוכה למקום מגוריו של המן. הרשע. אחמד וגם ניג'אד, נתנו את מילתם, שהנה, הכל אטום. וסגור מבחינתם.

כאשר את פוסעת מאיפה להיכן, את מביטה נכוחה? את מבחינה בפניהם של אלו שעוברים מול פנייך, מנסים לזכות ממך באישור קל שיאמר להם שזה בסדר, ואת מרשה לו להביט שנייה יותר מידי, ולא, לא תעלבי. וזה יהיה ה'לא', שאחריו יבוא מבול, של כן. כנים. אני משוכנע שכך את נוהגת - לא הייתי חולם שאת סגורה בתוך כלוב שבנית לעצמך, לא רואה אלא את דרכך, סגורה, וכמאמרו של רומי, דופקת על הדלת מבפנים, בעוד פחדייך נוצצים כמו איפור הבוקר העדין שאת בקושי משתמשת בו בצאתך. תמהני אם שערך אסוף, או אם עינייך תכולות. בתוכן פנימה אני מתכוון, לא רק מבעד לריסים המתגרים שלך, בעיקר כאשר דחוף לך למרוח אותן דווקא בתוך האוטו, כשאני נוהג בעדינות ומזהיר אותך מפני שינויים בהרגלי הצריחה. את מיומנת עם עפרון, אל מול המראה שיורדת ממגן השמש, שבעידן הזה הפכה לסוג של חדר-שינה עם תאורת אווירה, חבוייה שם, מעל ראשה של כל נוסעת. יש לך טעם נהדר בבגדים, ובגברים. כלומר, בינתיים.

אם יש לך עיניים טובות, זה הדרכון שלנו לאותה ארץ אבודה, ונמצאת. לבך נקי והוא מכיר מפולות גדולות ומהירות, וגם חמלה נצחית, שאינה מדודה בזמן. אולי גם אכפת לך מהכדור. הזה, שמסתובב סביב עצמו, ולימד אותנו לרדוף אחרי זנבנו, ולהרגיש שאנו אלו, שמסובבים אותו, על האצבע הקטנה. של החיים.

תמיד התגעגעתי יותר מכל, למה שכבר קרה, אבל טרם התרחש. זה קצת דומה לתחושה הוודאית שלי, שאני היחיד בעולם, שמרגיש בדיוק את מה שכולם מרגישים.

זה מאוד טבעי לי להזכר בך לפרטי פרטים, כולל הקמט שמנבא חכמה גדולה בזווית העין כאשר את מחייכת באושר. ותמיד את מחייכת, כי נעים לך, עכשיו, כש-שקט.  גם את, כמוני, ביקרת במרתפיי האיקוויזיצייה של אלוהים, או מי שזה לא יהיה שאחראי כאן, על המקריות, זו שבעטייה אנו שנינו מחפשים.

לשווא.

גם את, כמוני יודעת, שלא ייתם המסע הזה, עד שלא נדע, לפחות, שחלפנו זו, על-פני זה.

אפילו במקרה.

עכשיו אעמיד בצל חיוור את מילותיי המבולבלות, אל מול אורו של כותב אמיתי, כי רצוי תמיד לשמור על דיסונאנס. או דיסונאנסאנס..

חנוך לווין כתב לך.

"אבל אמרי: היכן היית?
לא שמת לב איך הזמן עובר?
לא ידעת שיום אחד ייתם גם העתיד?
שיום אחד עינינו תאבדנה את זהרן ואת ברקן,
שהראשית התרחקה ומתקרבת האחרית?

אבל אמרי: היכן היית?
בזרועותיו של מי להט מצחך,
ועל כתפו של מי בכית?
איך לא זכרנו שנמות בסוף,
ואת אושרינו המועט מלכתחילה הזמן ממעיט?

מר לי בלב כשאני חושב
על כל הרגעים שהחמצנו.
גם אם תיהיי שלי עכשיו, לא אחדל להתאבל
על כל הזמן שלא היית.

אבל אמרי: היכן היית?"

(נכתב כבר לפני זמן, ומוצא דרך לכאן, רק כעת, מסיבותיו שלו..)