אם אמות עכשיו, זה יקרה כאשר אני לא מפוייס. לא עם תובנותיי הדלות, ביחס למה שאני מכנה חיי. לא עם עברי, שממשיך להתסיס את ההווה, שמצידו מתנכל לעתיד, והלה, רק הולך, ומתרחק, בעקביות אופיינית של עתידים. או כך לפחות היה בעבר. אם אמות עכשיו, בקשתי האחרונה תיהיה לפגוש אותם, את כל מי שלא הכרתי, כשהכרתי. כל אלו שחלפו, בתוך נפשי, על-פני עיניי, דילגו מעל ובתוך ליבי, והערימו קשיים על שכלי. ערמת קשיים שהקלו עליו, את מלאכת הוויתור.

אם אמות עכשיו, אבקש לראות את פצעיי, שידעו להפציע כל אימת שיכלו, כדי להזכיר לי, שהחיוך של עכשיו, מקרי בהחלט, ואינו ניתן להעברה למועד מאוחר יותר. אני מת לדעת אמת, אומר להם, לפצעים. אם אמות עכשיו, ארצה להבין, למה נבחרתי לקבל כרטיס כניסה לכל החיים, למוזיאון האהבות, בו אסור למבקרים, לגעת, או לחוש, מהתצוגות. המוצגות. וכיצד קרה, שליבי חולק לשברים קטנים, אך לא חולקה לי הבנה במתמטיקה. אם אמות עכשיו, אשאל אותם למה-זה, חוסר השקט של הסוף, בו מונצחים רגעים מאהבות סופיות, ושמחות שעצבו. איך זה שרגעים לבלי-שוב, כאלו שהותירו מכתש של כאב מאובן, מרצדים על המסך, רגע אחרי החושך.

אם אמות עכשיו, ארצה לדעת, מה הייתה מטרת ביקורי כאן, שכן אני מצידי לא מצאתי עדיין סיבה. לפחות, אתעניין לדעת, מדוע לא מצאתיה, ואם כן, איך זה שלא הבחנתי. ואם כן, מדוע בחרתי לתת את ליבי, דווקא לזו, ולהיא, שלא נתנו לו, לבחור. להיות אני. ובמקום זאת, מצאתי אותי עני.  מאהבה. אבקש עוד, לדעת, שאהובותיי מפעם, אהובות גם הפעם, אך עם ההוא, שכבר לא יבקש. לדעת איך. ואיך ייתכן, שככה התמסרתי בכל מולקולה, לקולה של אחת, שהייתה הפוכה באופן מדוייק, להפכים שלי.

אם אמות עכשיו, לא תיהיה לי בקשה מיוחדת באשר לתפריט הסופי. לא ארצה לטעום פירות טרופיים, ולא להגשים חלומות אירוטיים. רק ארצה לדעת, אם הייתה זו הפנייה ההיא ימינה, או שמאלה, או זו שלא קרתה, שמנעה ממני את קרותה. של האהבה. אשתוקק לדעת, מדוע ואיך קרה, שהתמסרתי דווקא למה שהפוך לי, וממני. אשאל, כיצד קרה שהתאהבתי במי שעבורה שיחה, זה סוג של קפיצה על טרמפולינה, כשבשבילי זו יותר ריצת טראיתלון. או איך זה שליבי הומם כה חזק, דווקא מזו שבשבילה דיאלוג אירוטי, זה מסדרת 'מהיר-ועצבני', ואני בכלל חי ב'כחול-לבן-אדום' של קישלובסקי. אדרוש הסבר, איך העז הגורל, לזמן לי אשה שזולגת קרח, רגע אחרי שעברתי להתגורר באלסקה, של הרגשות, ואיך קורה שהחיפוש אחר עדינות, מסתיים מתחת לרגל של פיל. או פילה, או "נערת טרמפולינה תל-אביבית עם רשיון ל -50 סמ"ק".

אם אמות עכשיו, אצטער על הנשיקה ההיא, הנוספת, שלא נתתי לי, לתת לה, לפני לכתה, ואזכר בכאב, שבכל עצימת עיניים, תמיד, הופיע דמותה המופלאה, של החמצה כואבת. אם אמות עכשיו, אסתקרן לדעת, מדוע קיבלתי חיוך שבמקום להיות כובש לבבות, מרגיש ונראה, כמו כובש זר. וגם לשאול, איך אחרי כל השאול, ליבי כמהה, לשאול מתי זה, הפגישה הבאה, עם השטן. שלבוש מלאך. ארצה גם עצה טובה, שתסביר לי, איך מרפים מכל מה שכבר לעולם לא יקרה, אבל הופיע בקטלוג המוזאוני. ההוא של האהבות. אם אמות עכשיו, אקח את הילד שהוא אני, לסיבוב נוסטלגי, בתוך החלומות שטרם נחלמו, ואולי גם סיור, במחסן האחורי, בו מפקידים הפקידים, את החלומות השבורים.
שם הוא יראה, שיופי תהומי, הוא לפעמים, יופי של תהום. הנשי יה.

אולי שם, אגרום לו להבין, שאם גם הוא ימות עכשיו, אולי שנינו נוכל לחיות.

(ואם אחיה עכשיו, ארצה לעשות זאת, כמו מי שיודע, שהמוות כבר מאחוריו.)

(והשיר, למעלה - טוב נו, הוא מדבר עבור עצמו).

אז ככה. אני נעלם כאשר אני נעלם ממגוון רחב של סיבות, שקרוב לוודאי אצטער שפירטתי בעינייך הלא באמת קשובות. מבחינתי. כלומר- את כן מקשיבה, ואפילו ניתן להניח שאכפת לך, אבל בוודאי שלא באופן שהמדע והמחקר היה רוצה להניח, ובינינו, את הרי מחקרית. אני נעלם משום שאני קודם ולפני הכל, לא ממש קיים. טוב, גם זו הרי טענה ווכחנית, אבל בואי נסכם שמכיוון שגם את נעלמת, מותר לי לא לנסות להוכיח כל דבר, ואולי לזרום לי קלות בין מי שהייתי בעבר כדביל גדול, ובין מי שאני. דביל גדול גם. אני לא ממש קיים, משום שאני קצת גדול מידות עבור הקיים הרגיל, ואז כמובן יש את הקיים הלא רגיל, קרי את, ואז יש את הקיים שהוא רק שלי, שאליו אני מכניס את מי שבא לי. אז ישאל כל בעל רשיון למיקרוסקופ, את מי, ובעיקר מדוע, אתה מכניס את מי שאתה מכניס לעולם שלך. לפעמים אני חושב, באופן לא פורמלי, שצריך לשמור אותך בפורמלין, כדי שהדורות הבאים יידעו, שפעם היה פה גם יפה.
אני נעלם, משום שאין לי כוח להתנגדויות שלך. בגלל שהן מורידות אותי עוד קומה מתחת לסוף, משום שהסוף הוא שלי, ושלי בלבד, ובעצם יש לי רק את הסוף, מכיוון שאמצע והתחלה כבר הלכו לאיבוד, ומצאו הורים יותר בריאים. משום שאני רוצה להיות עם מי שאני, לא. משום שאני רוצה שכאשר אני מורח אותך בשמן גוף, אורגני כמובן, את תחייכי בסיפוק רגוע, רק בגלל שאת יודעת שאת תהני לפסוק את נשמתך, רגלייך, ובעיקר נפשך - אל מול ההנאה המתרגשת ובאה אל תוכך, בזמן הבא עלינו לטובה. משום שאת לא אוהבת את עצמך, באופן שמזכיר לי, מדוע עליי לא לאהוב את עצמי. ואין לי יותר זמן, כי אני באמת רוצה אשה לאהוב, וילדים להעריץ, ואם לא אוהב אותי, לא אוהב אותם. משום שאני רוצה לשתוק באמת, ולא שתיקה שמסתירה חשבונות עבר, ששום דבר כבר לא ישנה את תוצאתם הסופית. משום שאני מכור לנתינה שמתקבלת, ולא שמתקמצנת. אפילו רגיל לא לקבל עם עיניים אוהבות, אבל קשה לי עם קבלת טיפול עדין בכפפות איגרוף. משום החמלה שגירשת כאילו הייתה האור, ולא בחמימות ואש, אלא בכפור וחושך. משום הידיעה שאהבת כמו שאולי לא נאהבתי, ועדיין זה תורגם לזרות איומה, במקום להתרפקות נעימה של שישי אחר-הצהריים, ההוא, שיכולנו להתיז כלפיו קיטונות של ציניות ירוקה, עם התכווצות הלב מקנאה. רועש לי כאן. משום שזה היה קמצוץ אחרון לאגו הישן והרע, שעוד שנותר ממני, ולא אוותר עליו עד שאמצא סיבה טובה כדי לעשות זאת. משום שחמוקייך הנפלאים, הבהירים והנהדרים, תמיד הביטו בי בהתרסה של מנהיג החיזבאללה. גם הם יושבים בתוך בונקר בהחבא, ויורים טילים שיכולים לזרוא מורא, רק אצל ילדים שהתבגרו מהר מידי, על חשבון בגרותם. את הבגרות בחשבון, לעומת זאת, הם כבר לא יקבלו. משום פטמותייך המונחות על שתי גבעות קטנות, ששום לוחם גולני, לא יראה בהם יותר ממשימת כיבוש קל, והן מתגלות במלוא מערומיהן כאילו היו מוצב הבופור. משום שכל האנאלוגיות שלי קושרות עצמן ללבנון, ויכולתי בקלות לדבר במונחים אציליים יותר, ששייכים לקרבות חשובים מונים רבים, כגון ווייטנאם הקטנה, שיכלה לאמריקה הגדולה, או מנחם-בן אחד, מול העולם כולו, והגשר הזה צר מאוד. משום שלבנון היא-היא ההתרסה האולטימטיבית, כמו שאהבה אבודה, היא המראה לכשלון טוטאלי, ולא נותר לי, להאשים אף אחד חוץ מאת עצמי. משום שגם אני לא רציתי וועדת-חקירה פנים ממלכתית, וקיבלתי בחירות חדשות, שהחליפו את האני הישן, באני אחר. משום שהקואליצייה החדשה מבולבלת ומותשת. משום שיכולת להניח את ראשך, החמוש בעיניים מיוסרות על כתפי, או אפילו על חזי, ולשמוע שהלב לא משקר, רק יודע. משום הידיעה, שאם היית מניחה פעם אחת את ראשך, ומבחינה שהלב יודע, היית מרפה. מעצמך. ומוצאת אותך אוהבת, כמו שאוהבים. ונאהבת כמו שנאהבים.

ואין עוד דרך.

פוסט מפעם - קצת מתוקן, מציאות עכשווית - טיפה מקולקלת, עשו קוק-טייל של קיץ..

והשיר, מלמעלה, "שקרים קטנים", הוא של יהודית רביץ החד-פעמית, עם המילים הרב-פעמיות,

שמכאן, מלמטה, מלא באמיתות גדולות..

אהובה. לו רק ידעת מה אני צריך לעבור בדרכי אלייך, דומה שהיית בוחרת להדיח אותי לפני שלב הגמר, ורק מתוך חמלה. אם רק ידעת את הפעמים בהן נחשדה היא או אחרת להיות את, בטעות, לרגע אחד של תקווה עבשה, היית מחדילה את החיפוש, ויוצאת כבר אל החוץ, שם הפנים שלי מחכה. מאסתי במקום בו אני מחקה אהבה שמחכה, ומנסה שלא לאבד תקווה. אולי, פינטזתי לי, שהסטטיסטיקה, הסיכוי והגורל, יגיעו כולם ערב אחד, לבילוי משותף באיזה בר, כזה שמיועד לקהל של סיכונים, ונוכל לארוב להם ביציאה, כשהם ממש שיכורים, כדי שיבטיחו לנו, שניפגש כבר. לתמיד.
אהובה. לו רק ידעת את טעמה המר של הדקירה, בכל פעם בה כואב שם, בין הצלעות, שכבר שומרות מכלום, אולי היית יוצאת ממחבואך, או טוב מזה, פשוט מחליטה לחסוך לשנינו, ושולחת אס.אמ.אס או אס.או.אס, או כל אס אחר, שתשלפי ממגבעת הקוסמים, שאת בטח נמנית עליהם. והם בטח עלייך. ואומרת לי - בוא.

לו רק ידעת, שבכל פרידה, אני מת עוד קצת, וחלק ממני נותר על השביל מאחור, פוחד שבסוף אמות מיתה אחת יותר מידי, והיא לא תיהיה במיטה שלך. אני כבר לא בשל לטעויות המפוזרות שלי, גם אם אני בוסר לאמיתות המדוייקות שלך.

אהובה, אני חי באתמול של מחר, אז אני מנסה שלא לעשות טעויות הסטוריות. אני רוצה להניח את העכשיו בשביל אז, כשנצטרך להתרפק עליו, לפני שנתפרק ממנו. אני רוצה את מחר ואחריו, שיהיה היום-יום, של כל יום.
ובין כאב אחד שמשתק כל-כך, לזה שבא אחריו, אני לא מצליח לזכור איזה רגעים שקטים. בין כאב אחד שמשתק את הלב, לזה שבא אחריו, יש זמן, בו ההמתנה לשקט שיביא איתו הרעש, אינו מאפשר מנוחה לייגע. רק המבוא לכאב, יצליח להביא את השקט. מעולם לא היה צריך לוותר על כל-כך הרבה שטחים של פנימיות ועצמיות, למען שלום. אמיתי. בלי התנתקויות בין השכל והלב, ובלי פינויים בכוח של רגשות שמתיישבים שלא כחוק. רק שלום כתום, שמזכיר שקיעה, ולא שקיעתה. של זריחה. בין כאב אחד ענק ומצמית, לבין הבא אחריו, יש געגוע וכמיהה שורפת, לעתיד נטול משאות, ומסעות, שבעברם, ימשיכו להכאיב כמו היו ההווה ההוא, שכבר נכאב. אין בו בזמן, נחמה אמיתית, אלא רק יכולת להוסיף שכבה נוספת, לזו הקיומית של כולנו, בה אנו מכחישים לחלוטין שהכל כה זמני, וקצר מועד. ונופל. בכך גם להאמין שיש מרפא בזמן, ובמקום לרפא את הפצע, שיגליד עם הרגעים שחולפים, אנו מרפים מהאמת שמציקה, ומנסים בכל כוחנו למצוא נחמה, בשקר הקטן הבא. בין כאב אחד שהורג בתוכנו, לזה שעוד יהרוג, אני מתאבל על ההחמצה המרירה שהייתה, ומפוחד מזו שתכה בתקווה שעוד נותרה.
מתי כבר יגיע הרגע ההוא, שעוד יבוא, וירגיש כמו העלטה הכי מוארת שראה לילה כלשהוא, בו המסתורין מרומם נפש, והחושך מאיר פרטים של אהבה אחת. קטנה ותמה.
מתי כבר יגיע השקר הכי אמיתי, שתשקרי לי את.

מתי כבר תשארי. באמת.

והשיר הנהדר שאומר הרבה בדרכו, הוא של גלעד שגב.