אם הייתי במאי מוכשר, הייתי חוזר אל חדר-העריכה, מתכופף על בירכיי, ואוסף את כל מה שנפל שם, אל הריצפה. מכל השיירים של חיי, הייתי מייצר כבר סוף אחר מזה שמתרגש ובא. או לפחות פרומו מבטיח מזה שנולדתי אל תוכו. כברו. אם הייתי לב, הייתי מבקש ממנו להיות קצת יותר אבן אם אפשר, כדי להחליק בקלות רבה יותר, בדרך האבנים המתגלגלות הקורייה חיים. כך לפחות, אקבל שיר, ואתוס. אם הייתי קרם, היה רצוי שימרחו אותי, כדי להקל במעט על היובש הזה, המדברי. המים המעטים שמתגלים לעיתים, טעימים מאוד, אך מתאדים במהרה. אם הייתי רמקול, הייתי רוצה שישמיעו לי מחדש את הכללים והחוקים, ניכר שממש לא תפשתי נכון בפעם הראשונה. הרעש, כך נראה, מחריש אוזניים כאן. אם הייתי גלגול נשמות, לבטח הייתי נרגע כעת, כי אז הייתי מבין שחייב להיות גיהנום אחד כזה, כמו עכשיו, בין כל גיגולי גן-העדן שאני בטח חווה כבר אלפי גיגולים. אולי כמספר הגילגולים הללו, שגיגלגלתי, ועישנתי. אולי לזכרם. אם הייתי דמעה מלוחה אחת מיני רבות, הייתי יודע שאצלי השהייה קצרת מועד, והיא תיפול חיש-קל, משום עצבות כבדה. ככה זה כשאתה דימעה שהשתכנה במלון בוטיק. עם תיק. אם הייתי חלום, הייתי חולם שידביקו על תודעתי המסוממת והחולמנית, תאריך תפוגה, כדי שאדע שגם להם, לחלומות, יש תאריך, שאחריו כבר אין. דבר. אפילו לתאריך תפוגה, יש תאריך. של תפוגה. לו הייתי גפרור עם ראש אדום, וודאי הייתי חולם להדליק את הניצוץ של חיי. זה שישלים את הבערה הזו, ששורפת את עצמה. לו הייתי מראה, הייתי נותן לגפרור האדום שהייתי, הצצה אל המציאות, כדי שיראה, שהראש כבר כבה. ושחר. ולא חדש. אם הייתי איינשטיין, הייתי מרגיע אותי באמרי לי, שהכל יחסי, ובעצם רק עניין של זמן. אבל רק לזמן מה. קצוב. אם הייתי אושו, בטח היו לי המון מכוניות, ונשים מכניות. עם מפרש ורוח. וגם גיגלגול נשמות אחד מחורבן, שבטח מחכה לי מעבר לפינה, אחרי כל השקט הזה, שבפונה.

אם הייתי איתך, בטח כבר הייתי אני.

 
עוד בגילגול הזה.