פעם, בהביטי מעלה בחושך, הייתי רואה לילה שזור כוכבים, מאירים בבוהק. עכשיו, אני רואה אין סוף מסתור, ששברי חיים מנצנצים מתוכו, ונבלעים מאחורי החור. ששחור. לעיתים רחוקות, בלילות משמחים, אהבה ישנה שולחת קריצה, עם חיוך. כמו אומרת שטוב שם, בתעשיית האורות הקוסמיים, לזכר ימים אחרים, בהם עוד היינו ביחד באזור הדמדומים, שמבטיח, שאולי, ועד גיל עשרים ואחד. נגיע. בשאר הלילות, רק המפץ הגדול עוד רוחש פחדים כבדים מנשוא, שמחזירים לילדות איומה.

אני נרגע, כשאת באה אל תוך הרעש הזה, שהורישו לי הזמנים שעוד נותרו. ריק לי כשריק ממך. בקומי. וגם בקיומי. לא ראיתיך בבואך, אבל הקפדתי לקמול כשכבר הלכת. אולי אם היית באה ונשארת, הייתי מאמין גם אני, שאני. יש עוד סיכוי שתשמעי את הקריעה, שבאה מתוך החוץ. הפינות בכל פינה שבי, ממתינות, למרובעות שלך, שתבוא ותסדר. סתירות הלחי שחובט הגעגוע, מצליחות להסתיר את כל השאר, שכבר לא כאן. לפעמים התקיימת במציאות, לעיתים רק במוחי הפורח. חושבים שאת מיתולוגייה, אבל את לא יותר מפסיכולוגייה, של הדמיון. נפשך טרם פגשה בשלי, ועיניי טרם חיטטו חרבותייך. הסתמיות האיומה הזו, הריקה, השתלטה לי על השיח שאני מנהל עם עצמי. אין קיום שקט, ברגע שמבינים שאין קיום בכלל, אם הוא לא מוחזק בשני קצותיו, כאשר את בקצהו השני. מחזיקה. אם לא תתקיימי מולי, לא אתקיים בכלל, ואפול אחורה, אל המקום המוכר הזה, שעשוי חלל אחד גדול, מלא מילים, ותכנים, שעוזרים להסיח את הדעת, כדי לא לצאת ממנה. מהדעת.

בבואך, תביאי איתך תבואה של זכרונות טובים וישרים, של אהובים ואהובות שהותירו צלקות, שמחמיאות לה, לגיזרה שהיא הנפש. בהגיעך, השאירי מאחור, את כל אותם זרים שזרעו את הנבט, שהוא אנחנו.
עצמי את עינייך, אני רוצה לחלום אותך, אצלי. בואי כבר ננוח, כי עייף פה, במוות הזה שחייבים לחיות אותו, כמו להיות כלוא בתוך כלוב, שתלוי מעל תהום מהממת. אני מתגעגע נורא, לשפה ששתקה פה פעם, ועצוב לי על האילמות הרועשת הזו, של עכשיו, שצורחת בדידות. וכמה משתמשים כאן במילה אהבה, לכל הרוחות, הריחות והפריחות. לפעמים, כמו עכשיו, אני משתנק מרוב תמונות הסטוריות, שחוזרות על עצמן, כאילו הרחתי אותן רק עכשיו. את כל אחת מהאהבות הראשונות, שחשבתי שספרתי נכון. או לפחות אהבתי, גם אם נכון זו מילה לא נכונה. כמו כתמים של שמש, בתוך העיניים, כאלו שמסרבים להרפות, ככה הזכרונות. לראות את האור, ואולי יותר מידי ממנו, עשוי לעוור את עיניו של כל נווד של הלב. דמעות שרופות זולגות, צורבות את מסלולן הכואב אל החוץ. ובכל אחת מהן, צרובה דמותה של בריחה מהירה מידי, והבנה איטית שנזלגת. לו רק יכולתי לעקוב אחר כל דמעה, פנימה אל מי שמיילד אותה, במרפאה שהיא הלב, שחולה. יכולתי לשלוח מסתננים, כאלו, שיודעים איך לבזבז את כל מאגרי המים, והמלח.
אני מצידי מבטיח, שכשאראך, אזכור רק את אותן אהובות, שהביאו אותי אלייך.

ולא חשבתי שאבוא אל המקום הזה בכלל. זה, שמרפה מהחיפוש אחרייך. זה שמרפא מהחיפוש אחריי. אולי כי כבר מצאתי אותך, בכל אותם חיוכים מתוקים ומבטים צולבים, שמות חוששים וחיבוקים אמיצים. אולי כי לא אמצא אותך, בכל אותם חיוכים ומבטים, שמות וחיבוקים. שעוד יבואו. אולי את מורכבת מכל מי שהכרתי, ואולי פשוטה מכל מי שאכיר. אולי אני פשוט, ממה שהייתי, ובכל מקרה, מורכב ממי שאני עתיד להיות.

בהפוגות הקטנות בהם החיים מאפשרים לי לנשום, מתפוגגת באחת התקווה שאת. אחת.
אני רק מקווה שהאחת שאת כן, לא מאפשרת חיים של הפוגות.

אני רוצה ללכת בשבילים של פעם, שנהלכו רק בדמיונותיי הסוררים. שם, חוץ מריח פרדסים, יש גם שירים חדשים, ורגשות לא מורגשים. המבוכה ההיא, שטיפלה טוב כל-כך בפציעות שעוד יבואו, הפכה לביישנות שעוד תפצע את העתיד. שם, בפעם, העתיד היה שלם, ונטול חוסר הבנה שמפציע עם כל הבנה חדשה. ככל שהדרך נהלכת, ופגיעותיה ניכרות, השימוש בדמיון, הופך לסם. שימושי. המבוכה של עכשיו, זה כבר לא נחשב, ומרחיק, ומרחיב את הזמן שבינינו. אין כבר מקום לתכונות אנושיות, במקום בו אנשים שולטים. הן הפכו לחולשות. של תוכן אנושי. זה חבל, כי למשל בעולם בו החתולים, יש המון מקום לתכונות חתוליות. והן נותרו תכונות. של תוכן חתולי.
אולי אני סוג של שיקוף ריאה אנושי. במבט לכיווני, את חוששת שתראי חלק ממי שאת. ועצוב לי, שהשפה הגברית הפכה לשפה הרשמית, ואולי היחידה בה דוברות כאן הנשים. השיח הכוחני הפך לסקסי, השיח העדין, לשוטה. ושותה. וצמא.
ועכשיו, כשאני מתנער מהנער שמדמיין, את מתנערת מהגבר שאני, המנוער.

כל אשה שהכרתי, הייתה גלקסייה שלמה, זרועת כוכבים, שמשות וירחים. בכל אחת התחלות וסופים, סופר-נובות וסערות מבורקים ומרועמים. בכל אחת היו צורות חיים שונות שהילכו בה, ובכך שינו את עתידה העתיד להיות בלעדיי, והסטוריה משלה, שתצליח להוות את ההווה. בשובי מגלקסייה כזו, כמו אסטרונאוט בחלל, גם אני מביא מוצג או דוגמא, כדי להניחם אחר כבוד, באולמות התצוגה של הנפש. דבר לא הכין אותי ליום בו אכנס אל אולם התצוגה, וכל שאראה, תיהיה בבואתי שלי, משתקפת בין ומתוך למדפי התצוגה הריקים. האם ייתכן שכלום לא נשתמר שם, ומכל מסעותיי אל עולמות מופלאים, כל שנשאר הוא אני? היכן כל אותן הבטחות שהיו האמת הכי מפוארת, איפה כל התמימויות הלא מתואמות שנאספו אי-שם, בחלל הכבד שהוא אתן, של פעם.

וככל שמרבים הימים, כך מרבה הכץ את קרבתו אל הסיכוי, שאוהב אותך אי-פעם. ככל שהימים מתקדמים, כך מתקדמת ההבנה שמציאתך אינה מציאותית. אבל, את מבינה, זה לא מפריע לחלומות לעטות עוד שכבות, ולהכיל עוד פרטים. בואי אליי תמה וברה, אחרי שכבר חלפת את כל הרע.
עצבותי מעייפת אותי. מתישה. לא מעודכנת יותר. קצתי בה, לפחות כמו שקצתי בי. אבקת מלט, ממנה עשוי בטון. מזויין. זה אני. אלא שבלי המים, שאינם, אני לא יותר מאותו אבק מפורסם, ברוח. ההתפוררות המוחלטת אותה אני חווה, תיהיה וודאי זרה לרוב בני-אנוש, שאינם עסוקים מידי לפרור פירורים. מאסתי בתוכי הפנימי, ואני גולש החוצה, ונשפך. אולי האמנתי שכמו שקורה לדם הכחול שזורם לכולנו בוורידים, ודי להביט לשם כדי לראות כחול ולא אדום, כך חשבתי יקרה, שגם נפשי שתבוא עם חמצן, תשנה את צבעה. אם כחול הופך אדום, אין סיבה ששחור לא יהפוך עצמו ללבן.

ואז, כשהיא לא תבין בכלל, זה פשוט ייגמר, והיא תידום. ותמות. כאילו שמישהוא שאי-פעם חי, מבין בלמות. הרי, למות פעם אחת, הוא אח תאום לא זהה, של לחיות פעם אחת. ונראה, שכל העניין הזה מנסה לומר בעצם, שמה שחשוב כאן, זה שזה פעם אחת. וזהו.
האם מוטב לא להבין לפני שמתים? לא יודע לומר. כנראה, שהדמעות שלי יעקבו אחריה כך או אחרת, והצמיתה הלבבית תופיע ולא תפתיע. ותעלם. תמה ורכה. תם ורך. תמות ורכות. במקבצים של משמעויות גלויות שמסתירות.

אותנו.

וזה, לכבוד החג, חגיגה של מילים של מי שיודעת לכתוב.

"לא מעניין אותי ממה את מתפרנסת. אני רוצה לדעת לְמה את משתוקקת עד כאב, ואם את מעזה לחלום על הענות לכמיהת ליבך. לא מעניין אותי בת כמה את. אני רוצה לדעת אם תעזי להשתטות, למען האהבה, למען החלום שלך, למען הרפתקת חיים. לא מעניין אותי אילו כוכבי לכת קובעים את מקום הירח שלך. אני רוצה לדעת אם נגעת בלב צערך, אם הבגידות שבגדו בך החיים פתחו אותך או שהצטמקת והתכנסת מפחד להפגע שוב. אני רוצה לדעת אם תוכלי להשאר עם הכאב, שלי או שלך, בלי לזוז כדי להחביא אותו או לטשטש אותו או לקבע אותו. אני רוצה לדעת אם את יכולה לחוות שמחה, שלי או שלך, אם אתה יכול לרקוד בפראות ולתת לשיכרון החושים למלא אותך עד קצות אצבעות הידיים והרגליים בלי להזהיר אותנו לשמור על עצמנו, להיות מציאותיים, לזכור את מגבלותינו כבני אדם. אני רוצה לדעת אם תוכלי להבחין ביופי, גם כאשר אינו נעים לעין, בכל יום, ואם נוכחותו יכולה להיות בעבורך מקור חיים. אני רוצה לדעת אם את יכולה לחיות עם כישלון, שלך ושלי, ועדיין לעמוד על שפת האגם ולצעוק לעבר אורו הכסוף של הירח המלא: כן! אני רוצה לדעת אם תעמדי במרכז האש איתי ולא תרתעי. לא מעניין אותי איפה או מה או עם מי למדת. אני רוצה לדעת מה מקיים אותך, מבפנים, כשכל השאר קורס. אני רוצה לדעת אם את יכולה להיות לבד עם עצמך ואם את באמת אוהבת את חברת עצמך ברגעים הריקים".

בשינויים קלים מתוך "ההזמנה" - אוריה מאונטיין דרימר.

ואת השיר המופלא הזה למעלה, הייתה לי הזכות לראות 'מושר' על-ידי הלהקה הזו, בשנת 2005 בקליפורניה, כשהם בני 54.