אני לא יודע מתי, ואיך הרחקתי לכת, מהמקום בו חלמתי במשותף, ביחד עם כולם. אני כן יודע מדוע, אך אין בידיעה הזו כל נחמה, או תיקון. הרחקתי מהרצון האמיתי, לגלות את האמת על החיים, או על מה שבינם לבין בני אנוש אחרים, רובם מבולבלים עד מאוד, ונראה כי ככל שאדם נשמע בטוח יותר, כך הוא חלול יותר, מלא פחדים מוסתרים היטב, ויכולת שרידות נפלאה. מעולם לא הבנתי איך זה ייתכן, שאדם כלשהוא יבחר להרחיק לכת, עד כדי בדידותו שלו עצמו, מבחירה, הרי - ייצורים חברתיים ופוריים אנחנו, ונזקקים לחברתם של אחרים כמעט כמו חמצן, שמותיר אותנו חיים.

אבל לאט התגנבה לה יכולת ההכלה הזו, השלמה, בכך שבעצם לבוא במגע עם אנשים, פירושו בעצם מפגש עם הטרגדייה עצמה, ערומה וגלוייה, מול המקום הנבוך בו תופסים אותם החיים, בכל רגע אפשרי. פירושו של דבר, לבוא אל העצבות, עם המסכות הכי כבדות שלה. לאט, אך בבטחה מתגנבת לה ההבנה הבלתי אפשרית, שלאנשים מסויימים, מוטב להם שישקעו בחוסר היידע הזה, של אנוש, בבואו בשר ודם, ולהותיר עצמם עם מבט מעריץ, אבל כזה שמסתכל רק מהצד, ושומר על נפשו, רחק ירחק.
 
אני בצניחה, חופשית, אך אסורה. אני אסיר של המשקולות שמורידות אותי למטה במהירות. צר-לי על עיניי שראו את שראו כשחייתי, ועצוב שהלב יכול היה להיקמל מאותם דברים, ולא לקבור אותם עמוק, כמעשה של רבים מבני-האדם, שאני לכאורה נמנה עליהם, או אמור להיות לפחות באותה מסגרת חשאית של תובנות.

זו צניחה מהירה, אך ניכר שההמתנה לחבטה עצמה, גוזלת כל אפשרות לנסות ולחפש מצנח בסביבה , כמו אלו שמדדתי על עצמי בימים בהם ליגלגתי על האפשרות שאי-פעם עוד אצנח אחרי שכבר נשמעה חבטה אחת, ואחריה עוד אחת. ועוד אחת.
אני יכול רק להבין מכך שכל החבטות הקודמות היו כנראה על מצע רך יחסית, אחרת לא ניתן להסביר את זו, שנחתה על ראשי זה מכבר, ואפילו לא מאיימת עוד על נפשי, שרוצה יותר מכל לשמוע מכה. ולא לשמוע עוד דבר יותר, אחריה.
השקט חייב להיות נפלא, אחרת אני מניח שלא יכול היה להתרחש כך, שכולנו נגיע אליו בסוף המסע הקצר והמבולבל הזה.
אני משוכנע בכל מאודי, שהשקט שאחרי הסערה הזו, יהיה כל מה שהבטיחו בקטלוג של סוגי השקט השונים, שהפיקציה האלוהית מציעה לנו, מתוך מבחר התפריטים הדל שמוצע כאן, למי שעובר פה, לרגע זעיר. וזהיר.

האם יש לזה מחיר, קשה שלא לתהות. לבטח יש תמורה, והיא ברורה כבר מתחילתה, החסכון בכאב ועצב, יכולים להפוך כל חשבון בבנק הנפש, ליתרת פלוס, אפילו רגעית, ורק בזה יש הרגשה של עושר, שלא בא מתוך עושק, של אחר.

ואת, אל תבקשי שבאמת אוהב אותך, אחרי שבכל הפעמים הקודמות בהן פרסתי את ידיי לחיבוק שמאמץ, לרוב כשפקחתי אותן, היה שם כל-טוב מלא אוויר, מלא פכחות. כל אותן פעמים, בהן לאחר התמסרות, באה התבשרות, ששוב זה בעצם רק אחד, מדלג בין ובתוך דיאלוג. שהוא בכלל מונולוג.

וכל-כך רציתי לאהוב אותך, כמו שאני יודע, שאני יודע. לאהוב. רציתי לאהוב במלואי, להביט על צעדייך ולזכור, שאראה אותם שוב, גם בעתיד, של אותו הווה שהפך עבר נשכח.
הזכרונות מטעים אותי, ומשאירים טעם של מקום צעיר. חשבתי, שגם ה'סבא' הזקן, יזכור את סבו שלו, בילדותו, כאילו היה זה אך אתמול. אחח. לו היה זה כך. הזכרונות, על אף השנים, והתוספות שממשיכות לעטות שכבות, יודעים להשאר רעננים, ונצחיים, ובכל זמן שנפנה אל אותו זכרון מעצב, יראה זה טרי, כאילו לא עברו שנים. ועצב.

עדיין כואב לי מאוד, כאשר אני נזכר בכך שאינך. עדיין, זו כבר מילה שאינה מבשרת טובות. עדיין לפחות. הכאב מפושט כמו תמיד, מאזור בית-החזה, במורד ובמעלה הגוף, מכה כמו אדוות שבאות יותר כמו גלים. אולי כמו גלי חום, בזמן שאשה עוברת גם היא מהמילה עדיין, אל זו שבאה אחרי, ונקראת 'כבר', בגיל הזה, שמכונה 'גיל מעבר'. גם הוא, אינו מבשר טובות. בינתיים, גם היא מילה על תנאי, וניכר שלא יעבור זמן רב עד שתאסר. גם להאמר, גם בשלשלאות, אלו של העובדות עצמן.
בכל פעם בה בת דמותך מופיעה, וזה יודע לקרות כמעט בכל יום, הכאב מזכיר שלוותר, או להניח בשוליים את החיפוש הזה, לסגור את הדלת מאחוריו, ולנסוע מהר אל יעד לא ידוע, כל אלו אינם מבטיחים שהוא לא יופיע. אנו חולפים על פני הזמן והתקוות, גם הסגידה לוויתור והשלמה איתו, אינה משחררת.

תרצי אותי - ארצה בך כפליים. אחזי בי חזק, ואאמצך אל ליבי פנימה. אימרי לי - חזר אחריי, אני רוצה - ותגלי חיזור שתשמחי שגילית.

ואז, כשתבואי, ישתרר שקט. אפסיק לרוץ כמו מטורף, בחיפוש אחריי. אעמוד פתאום, והרי ברגע שכזה, גם אמצא אותי סופסוף, שהרי אני עומד שם, ממש מולי. ולא הגב, שבורח. כשתבואי, ישתרר שקט, מהחיפוש אחרייך, שהותיר אותי לללא שינה אחת שאינה טרופה.
וטורפת.

תמיד האמנתי שרק אהבה יכולה. אני חושב את זה יותר, ובייתר שאת. אני חושב, שאהבה יכולה לשבור כל מצור, גם אנושי, גם ימי, גם נפשי. אבל בטח רק כזו, שבאה אולי פעם אחת בחיים.

וזהו.

עד שמוותרים.