כותרות TheMarker >
    ';

    "שער הכניסה"

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    1 תגובות   יום שני, 29/4/13, 09:58

    צטט: הראל נוף 2013-04-26 23:32:20

     

    "הר הבית בידינו!"  הם צעקו בקשר.  הר הבית בידינו" הם שאגו, התחבקו, התנשקו ונפלו עייפים מחוקים ומאובקים זה לזרועותיו של  זה. הם הביטו למעלה, אל ראש הכותל, מזילים על החגור דמעה מלוחה ורווית געגוע, כלא מאמינים.

    אלפיים שנות גלות נגולו בבת אחת מכתפיהן הצעירות. נשרו כלא היו. היינו כחולמים...

    נכון. באמת היינו כחולמים. הי! הי!! תתעוררו!!! לא הר, לא בית, ולא בידינו! תתעוררו!!!

    הר הבית-הוא הר המוריה (הר העקידה), המקום בו נוסה אברהם אבינו באכזרי שבניסויים- אינו בידינו. הר הבית-מקום מושבה של אבן השתייה (לא זו ששותים ממנה, אלא זו שממנה הושתת העולם)- אינו בשליטתנו. הר הבית- המקום הקדוש ביותר ליהודים, המקום עליו עמד בית המקדש- הופקע מידינו.

    בית אין בו - כיון שבית המקדש חרב זה מכבר. הר עדיין קיים, אבל לומר שהוא "בידינו" תהיה ממש בדיחה, כיון שהוא ממש לא. נהפוך הוא. הוא בידי הואקף- אנשי ההקדש המוסלמי. המקום הקדוש ביותר ליהודים, מקום אליו נשאנו עינינו משך אלפיים שנות גלות, מקום עליו הקרבנו את דמם של טובי בחורינו, נגזל מאיתנו.

     

     יהודים רשאים להיכנס להר רק בשעות קצרות וספציפיות במהלך היום, בדרך כלל באופן מאורגן, ופעמים לא מעטות נמנעת כניסתם לשם מסיבות בטחוניות ופוליטיות. למה ומדוע? למנהיגי ישראל הפתרונים.

     ואנשי הואקף? מתייחסים אל המבקרים היהודים בשטנה גלויה. לא מנסים להסתיר אפילו. שפתם גסה, טון הדיבור שלהם נוזף ושוטם, עיניהם רעות, והם נהנים לגעור  ולהתעמר בקהל היהודי הבא שמה. אנשי הואקף מעלימים כל עקבה היסטורית, וכל ממצא ארכיאולוגי של העם היהודי בהר הבית. חופרים, הורסים, שוברים וזורקים מוצגים וממצאים היסטוריים של עמנו, שמוכיחים שתמיד היינו שם. הם משכתבים את ההיסטוריה. כותבים אותה מחדש.  כפי שהאיסלאם בכיבושיו, בזמנו, השמיד זכר למוסדות תרבות, מקומות כינוס, סמלים ובתי תפילה, ובמקומם כונן מסגדים, כך הואקף היום מנסה למחוק את העבר, ולהותיר את חותמו בלבד.

    ועל כל דבר הם צועקים "פרובוקציה".  יופי. למדו מילה. ואנו מחרים מחזיקים אחריהם. כל צעד שצריך להיעשות שם, בכדי להשיב את הסדר הנכון על כנו, מיד מזדעקים כל "הצדיקים משלנו" על גודל הפרובוקציה,  ומקימים עלינו את העולם, לבל נהין חלילה להתנהג כריבון. ומשום אותו פחד שלנו לנהוג בהר הבית כריבון לכל דבר ועניין- זה שקובע, שולט ומכתיב את הדברים, אנו נוקטים במדיניות פחדנית ורופסת, מדיניות של העלמת עין, מדיניות שחרדה מכל התעמתות, גם אם הצדק המובהק וטובת הכלל לצידנו, מבלי להבין אל נכון, כי התנהגות "סובלנית" זו, נתפסת בעיניהם כחולשה ורק מזמינה התגרויות וצרות נוספות.

     

    ולראייה- ראו מה קורה כעת בבית הקברות היהודי העתיק בהר הזיתים. מקום קברם של ראש ממשלתנו מנחם בגין ורעייתו עליזה, ש"י עגנון, אליעזר בן יהודה, הרב קוק, ועוד רבים וטובים. המצבות מחוללות, מנותצות. כתובות נאצה מרוססות. בלילות הופך בית הקברות למקום משכנם של שוהים בלתי חוקיים, בערבים מתקיימות שם אורגיות של סמים ומנגלים, אנשים עושים את צרכיהם על המצבות, והכל בידיעת אנשי הואקף, וכן, גם בידיעתנו, ואין פוצה פה ומצפצף.  בנוסף מעודד הוואקף גניבת אדמות מבית הקברות וסיפוחן למסגד שנבנה בסמוך, וללא היתר. גם על המסגד הזה אנו יודעים, אולם במקום להגיע למקום ולהפסיק לאלתר את בנייתו, (בדיוק כפי שהיו מפסיקים לכל אחד מכם בנייה בלתי חוקית של תוספת קטנה לדירה, או סגירת מרפסת) שוב אנו  נוקטים במדיניות פחדנית של סחבת, רק בכדי שלא להגיע לעימות, ומפסידים מערכה אחר מערכה, ומטר אחר מטר במקומות החשובים והקדושים לנו ביותר. אוי לבושתנו.

     

     אם הר הבית אכן "בידינו", כפי שמנהיגינו אוהבים לספר לנו, אזי איך אנו בכלל מאפשרים למצב שכזה להתקיים???!!

    לו היינו ריבון חזק וחכם, כפי שאנו מתיימרים להיות, הר הבית היה צריך להיות פתוח לכל. כל הזמן. יהודים, מוסלמים, נוצרים, תיירים למיניהם. מי שבא- ברוך הבא. המדינה תפעיל את ההר, תשמור על השקט ועל המקום, ותשאיר אותו פתוח לכל. חופש פולחן ודת אמיתי.  ביטול ההפרדה בין יהודים למוסלמים ובכלל. ההפרדה היא שמביאה למתח והתלהטות יצרים. שכל מי שרוצה וחפץ יעלה להר להתפלל. מי שיעשה בלאגן, ללא הבדלי דת צבע ומין, ייעצר ויורחק. מה הבעייה בכלל?! הרי בסוף דבר לאותו אל אנו מתפללים.  בואו ונהיה אור לגויים, מבלי להחשיך את עצמנו. 

     

     

    דרג את התוכן:
      1 תגובות   יום שני, 11/3/13, 14:54

      חברים יקרים,
      אני פונה אליכם בבקשה לבוא לעזרתי ולעזרת חברי לחתום למעננו על עצומה לייבא את כדור האלטרוקסין ההודי המיועד לחולי בלוטת התריס, כדור שלו אנו זקוקים ואיננו יכולים לחיות בלעדיו.
      מדובר באלפי חולים בארץ שביום בהיר אחד התעוררו וגילו שפורמולת הכדור, אותו לקחו מדי בוקר במשך שנים כדי להסדיר את פעילות חילוף החומרים בגופם, שונה ללא כל התראה ואזהרה מכל הגורמים שידעו וגרמו לי ולחברי לסבל רב, לנזק למערכת החיסונית, לכאב מתסמינים רבים שנוצרו מאותו שינוי בפורמולה. רק לאחר זמן רב דאג משרד הבריאות לייבא תחליפים לאלטרוקסין ולחלק נכבד מאתנו גם הם הוסיפו לתסמינים הקשים בגופנו ובנפשנו. לאחדים מאתנו נודע כי הכדור מיוצר בהודו ובדרכים שונות ומשונות נאלצנו לייבא אותו באופן אישי ורק הוא עזר לנו לאחר זמן לחזור לאיזון.
      איננו מבקשים אלא מה שמגיע לנו ומצרים על כך שעלינו לפנות ולבקש וליצור עצומה כדי לקבל את מה שזכותנו לקבל. דרכם ודרך חתימתכם על העצומה כמו גם שיתוף שתעשו באמצעות הלינק ותשתפו בהם את כל מכריכם יעזרו לנו מאד להגיע למטרתנו ואני פונה אליכם ומבקשת מאד כי תעזרו לנו בכך.
      תודה רבה מקרב לב, אילנה קוסטיקה :-)  http://www.atzuma.co.il/indiaeltroxin

      דרג את התוכן:
        11 תגובות   יום שני, 3/10/11, 23:05

         

        המים הבוקר כה צלולים קרירים ונעימים. עם כל תנועה שעשה גלשו המים על עורו החלקלק מרגיעים ומצננים את נפשו הסוערת. הוא נשם פנימה את המים וצלל עמוק לעבר הסלעים הכהים. אזוב ירקרק צמח וכיסה את הסלעים בשכבה שעירה, הצמחיה מתנועעת קלות לתנודת המים. בדרכו אל הסלעים חולף על פני שיחי שושנות מים. ענפיהם הארוכים מתפתלים כקפיץ עבה, מאמירים מעלה ופורשים עלים ירוקים גדולים צפים ומסוככים ככפות ידי נפיל. בינות לעלים מנצים פקעותיהם של שושנות מים בצבעי ורוד וצהוב. המים זעים מניעים קלות את העלים ומאפשרים לקרני השמש לפרוץ מביניהן. הקרניים המבריקות נופלות הישר על עיניו שצבען כצבע מי הים ביום סוער. הוא ממצמץ קמעה ובתנועות קצובות ממשיך לשאוף ולנשום את המים בשייטו אל הסלעים.

         

        רק ימים ספורים חלפו מאז הגיעו לכאן, לביתם החדש. עצב רב התאסף בבטנו והעיק כערימת אבנים על גשר חבלים דקיק. סנטו קוי סופר את הימים והשעות כמצפה לנס כלשהו שיחזירם הביתה, אל הבית כל כך רחוק מכאן. בעמקי לבו יודע כי הסיכויים לשוב אי פעם הביתה קלושים למדי, כמעט בלתי אפשריים. מוכרחים להתרגל למקום, אומר לעצמו, ככל שנתרגל מהר יותר ייטב לנו. כבר עבר אי אלו נסיונות בחייו.

        באביב האחרון מלאו לו 101 שנים, זקן השבט, והוא ראה ושמע את הכל. הוא הבוגר מכול אחיו. הגדול מכולם. במו אוזניו שמע את האיש שאחז בו, לחץ ומעך את אבריו, מונה את מעלותיו: "אורך מטר ועשרים, משקל 12 קילוגרם", אמר האיש כבד יד וגס הרוח אשר עור פניו חרוט רוחות ומליחות ים והוסיף, "אף פעם בחיי לא ראיתי דג זהב כזה גדול" ואת גילו לא ידע.

         

        הלמות לבו גברה כשנזכר כיצד נקרע מעל יקיריו.

        בבטן האוניה שהביאה אותם לכאן היו הוא משפחתו והמוני אחיו מצויים בצפיפות נוראה. באותם אקווריומים ענקיים שנשאו אותם כאותם עדרים המובלים לטבח עליהם שמע מסיפורי סבו שמת בשיבה טובה לפני שנים אחדות. סיפורי סבו חלחלו בתוכו וצפו ועלו באותו מסע כל כך קשה וארוך, ביחוד באותם ימים בהם סערות קשות פקדו את האוניה בלב ים והם הטלטלו בבטנה רועדים מן הפחד הנורא שמא יתנפצו מן הטלטולים הנוראיים בתיהם הזמניים, המיכלים הגדולים והשקופים, והם יזרקו על קורות רצפת האוניה גוססים במוות ארוך ואיטי בלא מים חיים.

         

        דמעות רותחות כאב נתאספו ועלו אל עיניו העגולות. התאספו והתקשו מיד עם הטפטוף מעיניו, ועד הגיעם לתחתית, אל קרקעית הבריכה כבר הפכו לאבני חצץ זעירות שקופות כצבע דמעותיו.

        גם קולותיהם העליזים של הילדים הרבים שנשענו על גדר המתכת המבריקה, צוחקים וצועקים ומצביעים לעברם, לא הצליחו להרגיעו, "תראו תראו את הדג הזה, איזה צבעים יפים, כאילו יצא מהאגדה", אמר ילד אחד גבוה מיתר חבריו והרים את פלג גופו העליון מעל הגדר מושיט את ידו לעבר המים.

        אישה אחת אדומת שיער חיבקה נערה צהובת שיער, הן התקרבו אל גדר המתכת הבוהק שהפריד בינם לבין הבריכה והתבוננו באחיו ששייטו בסמוך אליו,

        "שֶיוּ אמא, תראי!" אמרה הנערה וקולה התרומם בהתפעלות, "בחיים שלי לא ראיתי דגים כאלה יפים, ותראי את הצבעים שלהם, ממש מדהימים!",

        "כן, יפיפיים"", אמרה אמה ונעצה עיניים בורקות במים.

        לידו שייטו, מצטלבים במסלולו אחיו לשבט.

        "תראי אמא, לזה גוף כתום זוהר וכתמי פנינה, ולזה גוף זהב, והנה גוף פנינה וכתמים שחורים, וזה גוף שחור ועליו כתמים כתומים ממש זוהרים. זה מדהים איזה צבעים עשירים ומיוחדים יש לדגים הנפלאים הללו, מעניין מה שמם, את יודעת אמא?",

        "לא", השיבה האם, "אני לא זוכרת. נדמה לי שפעם ידעתי. אני חושבת שהם יפנים או משהו כזה. פעם ראיתי באיזה קיבוץ בצפון, שם היה להם גן יפני ובגן בריכה קטנה עם דגים מן הזן הזה".

        "קוֹי", השיב בקול רם איש שעמד מאחור בצמוד אליהן, "שמם קוֹי. זה זן מיוחד של דגי הקרפיון. אנשים חושבים שהם יפנים אך למעשה הגיעו דגי הקוֹי מסין ליפן. שם פיתחו את צבעיהם".

        "באמת" נפנו אליו האם ובתה בענין, "מאיפה אתה יודע?, אם אפשר לשאול",

        "אני חובב דגי נוי. יש לי אקוואריום ענקי בבית. אני יכול לשבת שעות רבות מול האקוואריום להרגע ולהנות מחברתם הנעימה של הדגים שלי. גם כמה דגי קוֹי יפיפיים יש ברשותי", וחייך.

         

        מעליו הניעה רוח את ענפי הגומא העדין שצמח בצפיפות על שפת הבריכה, מים זרמו בינות לגבעוליהם ונשפכו בשבילים שנוצרו הישר אל הבריכה שבה שִיֵיט משמיעים בנפילתם מוסיקת מים ענוגה

        סַנטו קוי נרעד כשחזר ונזכר במשפחתו. "בני האדם", נשף את המים בבוז "כל כך אכזריים, עושים באחרים ובעולמם להנאותיהם".

         

         

        כשפסקה המית מנועי הספינה הורמו מיכלי הענק ונישאו במשאיות עד לכאן, למשכנם החדש. כמה אנשים המתינו ליד המיכלים שהוריד מנוף כבד אט אט אל הקרקע וטיפסו במעלה הסולם אל המיכל הראשון ובידיהם חכות גדולות.

        מתוך המיכל האחר בו בו שייט יכול היה לצפות במִתאר ביתם החדש. גדרות אבן כהים צמחו מן הקרקעית והפרידו את חלקיה בקטעים בהם היתה הבריכה מלבנית וארוכה. מים נשפכו מחלק לחלק בקול פכפוך עד לבריכה העגולה בחלקה הקדמי.

        האנשים עם החכות בידיהם טיפסו למיכל הראשון ושָלוּ את אֵחיו. ברדתם הִשקיעו את החכות ללא סדר או מחשבה משחררים את דגי הקוי בחלקים שונים של הבריכה. בקצהו של המיכל השני שחה סנטו קוי והתבונן במעשיהם. לפתע שם לב כי הגיעו גם אל המיכל שלו והחלו לשֲלות את הדגים. סנטו ידע שהוא מוכרח להתקדם במהירות ולהצמד למשפחתו כדי שיֵיאסף עמם. הפחד כמעט עצר את נשימתו, אך סנטו קוי לא יכול היה להרשות זאת לעצמו, הוא אימץ את כל כוחו והתחיל שוחה כפי שמעודו לא שחה, עוד כמה עשרות סנטימטרים נותרו לו  כשהחכה ירדה מטה במהירות והוא צרח כשראה את זוגתו וילדיו מפרפרים ברשת.

         

         

        אח! כמה רוצה היה להיות ולו לרגע אחד דולפין. היה מסוגל לקפוץ באויר מחלק אחד של הבריכה למשנהו עד שהיה מגיע למשפחתו ומבלה את שארית חייו בחברתם המנחמת. שוב הוצפו עיניו העגולות בדמעות געגוע קשה. "אולי אנסה לקפץ, אפילו כמה סנטימטרים באויר יועילו", חשב והחל מכווץ ומשחרר את שריריו בחוזקה.

         

        בימים שחלפו מאז החל מאמן ומחזק את שריריו חש סנטו כי היכולת שלו גדלה כתוצאה מכך, "אין לי עוד מה להפסיד", החליט סנטו קוי ואימץ את שריריו ונשימתו ובבת- אחת התרומם וקיפץ באויר, "בדרך אל החופש", לחש אל עצמו. למעלה באויר פרפרו אבריו כל הדרך מטה אל המים אָחָר נשמט על גבו  אל המים אשר נשאוהו מתנודד.

         

                                

                             ***                                                                    

         

        הסיפור נכתב לכבודם של דגי הקוי אשר מקשטים לכבודנו, בני האדם, את בריכות הנוי במקומות רבים בארץ ובעולם ובמראם היפיפה גורמים לנו להתפעלות רבה ולהנאה. דגי הקוי או הקרפיון היפני, כפי שהם מכונים, הגיעו ליפן מסין. ביפן פיתחו ושיבחו את צבעיהם. דגי הקוי חיים 50-60 שנה אך יש גם כאלה שהגיעו לכ-120 שנים. האגדה מספרת כי דג הזהב הידוע הראשון בהסטוריה הינו למעשה דג קוי.

         

        כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה

        דרג את התוכן:
          12 תגובות   יום שלישי, 7/12/10, 21:40

          תמונה.

          רעש, כביש דו מסלולי וצומת בפינה הקרובה. מנועי מכוניות, קטנועים, משאיות, אוטובוסים, צפירות רמות אוושות צמיגים במפגש עם האספלט השחור חולפים בזה אחר זה בשעטה על פני תחנת האוטובוס וממשיכים הלאה וצפונה.

          שני אוטובוסים עולים מן האופק מתקרבים במהירות חוצים את הרמזור ובאיתות צהוב עוברים לנתיב הימני עד לעצירה בתחנה בחריקת גלגלים ובמנוע קרקשן. דלתות האוטובוס הראשון נפתחות לקול נפיחת אויר לרווחה, אישה אחת נוטשת את ידית המעקה הכחולה ורגליה בנעלי סירה מבד אפור מדלגות מן המדרגה האחרונה אל המדרכה האפורה. שיערה הקצר בהיר ודקיק כגזרתה, עיניה ממוסגרות זהב. ללא היסוס היא פונה ימינה וממשיכה והולכת בצעדים קלילים קדימה, אל עבר הצומת הקרובה. גבה עטוי סריג קפוצ'ון בורוד רך בדוגמת מפת קרוֹשֶה, מכנסיה באפור בהיר, ארוכים וצרים מתרחבים כלפי מטה, מכסים את ישבניה ברפיון קמוט קפלים.  היא עוצרת, ונפנית וחוזרת בצעדיה המהירים אל תחנת האוטובוס, עוצרת ונעמדת בסמוך. עורה בהיר ושקוף רפוי כקפלי שמיכה זנוחה.

          "את מכירה את רחוב דיסנצ'יק?",

          "כן, בטח, זה ממש כאן. תפני שמאלה ואחרי כמה מטרים תפני ימינה זה דיסנצ'יק".

          "ידעתי! איזה נהג מטומטם, אמרתי לו שדיסנצ'יק זה כאן, אבל הוא רצה שארד בתחנה הבאה, אמר שזה שם".

          "בטח טעה, התבלבל, אני מאמינה שהיתה לו כוונה טובה",

          "איזו כוונה טובה, אדיוט, פשוט חתיכת אדיוט, אמרתי לו 6, מרימה ידה מזרחה לעבר בנין, 4 ו-6 זה חתיכה אחת, אבל הוא בכל זאת אמר. מה איכפת לו".

          "הוא יכול היה לומר שהוא לא יודע. רצה לעזור לך. חשב שהוא עוזר",

          "לא, לא, זו כבר פעם שניה, בפעם הקודמת ירדתי בתחנה הבאה, סתם הלכתי ברגל בגללו בחום נורא",

          "אז את כבר מכירה את הרחוב".

          "לא, לא, כן. אבל פעם קודמת בגלל האדיוט הזה ירדתי למעלה והלכתי את כל הדרך ברגל בחום הזה, זה היה בלתי נסבל",

          "אז בפעם הבאה תאמרי לו. תסבירי לו שהוא טעה ותבקשי שאם הוא לא יודע דבר בוודאות אז שלא יאמר"

          "בטח.. את חושבת שיש עם מי לדבר?", גיחוך של בוז ננסך על פניה,

          "את יודעת, הנהגים לא חייבים להכיר את כל הרחובות מסביב לתחנות..",

          "מה פתאום, למה לא?!",

          "כי זה לא התפקיד שלהם ועדיין אני מאמינה שהכוונה שלו היתה טובה",

          כובע בצבע תואם למכנסיה ונעליה צץ בידה, שוליו מבד רך, היא מרימה אותו אל ראשה ובשתי ידיה הקמוטות חובשת אותו כאילו היה מכסה מתברג של צנצנת חמוצים.

          "הנהג מטומטם. לא יודע שום דבר מהחיים שלו. א ת י ו פ י ! נו, מה?!".

          מסתובבת ובצעדים מהירים מתרחקת והולכת הלאה עם הקפוצ'ון הורוד בדוגמת מפת קרושה על גבה ומכנסיים אפורים מתרחבים מטה.

           

           

           כל הזכויות שמורות לי.

           צוחק

          דרג את התוכן:
            12 תגובות   יום ראשון, 14/11/10, 23:23
            "אני יכול לרצוח את הנבלות האלה!" אמר קול גס בנימה מאיימת,
            "נו, אז מה הבעיה?", ענה קול צרוד,
            "צריך לתכנן, תגיע אלי בערב, בסביבות עשר, נדבר", השיב הקול הגס ונדם.
            הפסקתי לנשום.
             
            קולות זרימה עזה פגשו את המים, רוכסנים השמיעו קול, קילוח מים, קפיצי דלת מתמתחים בחריקה וטריקה.
             
            שחררתי את האויר מריאותי, לאט, בשקט. מהרתי לנקות את עצמי ולהרים את מכנסי. כף ידי הונחה על ידית הניאגרה וקפאה רגע לפני הלחיצה. חשבתי שאולי אחד מהם עדיין כאן, אולי נשאר עומד מול הראי, מסתרק, בודק שיניים. אני חייב לבדוק שהשטח נקי לפני שאשמיע קולות נוכחות. לא בא בחשבון להתעסק עכשיו עם הדלת. עליתי על האסלה והצצתי מסביב. המקום היה ריק, נשמתי לרווחה.
             
            בית הקפה המה אדם. בשולחן הפינתי חיכתה לי רונה. קבענו להפגש ולתכנן מסיבת הפתעה ליום ההולדת של דנה. כבר התיישבנו והתחלנו לדבר, רק שחטפתי כאב בטן בלתי צפוי.
            פסעתי לעברה כשמישהו נתקל בכתפי בכח, מעוצמת הכאב שלחתי את ידי ותפסתי את הכתף "מה אתה עיוור?" שאל גבר בקול גס בנימה מאיימת. "סליחה" מלמלתי, 'הקול הזה, מהשירותים', אינסנקטיבית הרמתי את עיני.
             
            רונה הרימה את ראשה וחייכה אלי, "חשבתי שטבעת. לאן נעלמת כל כך הרבה זמן? היי, למה אתה כל כך חיוור?"
            "אל תשאלי איזה סרט היה לי עכשיו בשירותים" סיפרתי לה מה קרה.
            "אני לא יודע מה לעשות כעת. בשירותים היו רק הקולות, עכשיו יש לי פרצוף  לאחד מהם. הכי גרוע זה שאני מכיר אותו מהילדות, הוא איזה ערס, אני חושב שהוא בפשע. אני לא יודע מה לעשות עם האינפורמציה הזאת".
            היא נבהלה "אמא'לה, מזל שלא ידעו שאתה שם. מי יודע מה היו עושים לך",
            "כן, באמת מזל. אבל מה יהיה עכשיו, מה אם הם הולכים באמת לרצוח אנשים?"
             
            המלצר ניגש לשולחן "הכל בסדר, תרצו עוד משהו?"
            "הכל בסדר גמור, תודה. קפה שחור חזק , אם אפשר. רונה, רוצה?"
            "לא, אני אשאר עם הדיאט קולה, תודה".
             
            המסיבה שרצינו לתכנן ירדה מהפרק. רונה בהתה בי, מערבבת את פלח הלימון בכוס המרוקנת בעזרת הקש. "אולי תלך למשטרה?" שאלה בנימה מהוססת. גיחכתי לרעיון "ומה אני אומר להם, ששמעתי שני קולות בשירותים שאמרו את שלושת המשפטים האלה?! מה זה יעזור, מי בכלל יתייחס אלי, יצחקו עלי".
            "מה זאת אומרת מה זה יעזור? תגיד לי, אתה מטומטם? אתה תעשה את שלך, שהם יטפלו בזה, בשביל זה יש משטרה, לא?!"
            "אני חייב לחשוב על זה. בואי, אני אקפיץ אותך הביתה, נתכנן את המסיבה עוד יום יומיים, אפשר אפילו לסגור את הדברים בטלפון, יש לנו עוד זמן".
             
            רונה יצאה מהרכב, טרקה את הדלת והתכופפה, תוחבת את ראשה מבעד לחלון "דני, אתה חייב לעשות עם זה משהו, אתה חייב! איך תרגיש אם אנשים ירצחו ותדע שיכולת למנוע את זה. כמו שאני מכירה אותך, לא תוכל לחיות עם עצמך".
            "בסדר, בסדר, רטנתי, אמרתי לך, אני חייב לחשוב לבד, בשקט. לילה טוב, נהיה בקשר",
            "טוב, אני סומכת עליך שתעשה את הדבר הנכון. תודה שהקפצת אותי" אמרה ועיוותה את פניה במין חצי חיוך.
             
             
            "המעלית מקולקלת" כתב מישהו על דף פוליו לבן בטוש שחור, השלט נתלה עקום. נכנסתי לחדר המדרגות, מוצף ניחוחות בישולים והתחלתי מדלג שלוש שלוש את המדרגות עד הקומה הרביעית. פתחתי את הדלת מתנשף כמו אחרי מרדף, זרקתי את עצמי על הכורסה מול הטלויזיה, לחצתי על השלט והדלקתי.
             
            רצתי בכל כוחותי, כל הגוף כואב לי, הלב שלי דופק בקצב רצחני, החיך, הלשון, השפתיים, הגרון, הכל יבש, בקושי אני יכול לנשום, אני מוכרח להגביר את הקצב, מסביבי שורקים כדורים ונשמעים קולות נפץ, הם רצים אחרי וצועקים "יה בן-זונה, יה נבלה, נרצח אותך, אין לך שום צ'אנס" שרירי הרגליים שלי כואבים, עוד רגע, אני מרגיש, יקרעו מהמאמץ, 'אני לא יכול יותר, אין לי אויר' אני צווח בלי קול, אֲנִי השני צועק לי, 'אתה חייב, רוץ, אל תוותר, אם תוותר תמות'. המשכתי לרוץ, סובבתי את הראש לאחור, לאמוד את המרחק ביני לבינם, צרחתי מכאב, הראש שלי נחבט בכל הכוח בעמוד חשמל. נפלתי מסוחרר והשתטחתי, היד שלי היתה אדומה מדם, ניגבתי אותה במכנסיים וניסיתי להתרומם. נעל חומה עם שרוך פרום נזרקה במכה איומה לתוך הפנים שלי, התעלפתי.
             
            פקחתי את העיניים בבת-אחת בבהלה כולי מזיע, מיד התאפסתי, קולות מוכרים בקעו ממכשיר הטלויזיה, זה הבית שלי, רק חלמתי. תמונה של כוס מעלה אדים עלתה לי בראש, 'קפה, אני חייב קפה שחור וסיגריה. מה השעה בכלל?'. אורות נצנצו בחוץ, בשעון היד שלי השעה כבר שש ועשרה. נדהמתי, ככה בלי להרגיש נזרקתי שעתיים מול הטלויזיה.
             
            התיישבתי עם הקפה והסיגריה בכורסה וניסיתי לחשוב מה לעשות. לא נראה לי מתאים ללכת למשטרה. גם אם מישהו יקח אותי ברצינות, אין להם שום סיבה לעצור אף אחד, על סמך משפטים שמישהו שמע, ועוד בשירותים ציבוריים, מבלי לראות בכלל מי מדבר. גם אם אני בטוח שהערס הזה יעקב משהו, דיבר. לא זוכר בדיוק מה שמו, זוכר שהיה לו כינוי מוזר, אני לא מצליח להזכר בו. ביסודי למדתי כיתה מתחתיו. למזלי לא הכרתי אותו מקרוב. כל אירוע אלים שהתרחש בבית הספר נקשר בשמו. אף אחד לא ידע מה לעשות איתו עד שהרים כיסא על המורה. פתחו לו תיק במשטרה והעיפו אותו מבית הספר. נזכרתי, קוּקוּ, יעקב הקוּקוּ קראו לו מרוב שהיה מטורף. נראה שאימץ את התואר המפוקפק הזה בשמחה על בסיס  'מה שיותר מפחיד יותר נכון'. גם כך היתה לו הבעה מטורפת על הפנים שתרמו להם הצלקות, אחת אדומה שמשסעת לו את הגבה הימנית ועוד אחת מעל לשפה העליונה.
            כשכולנו התגייסנו לצבא הוא נשאר בבית. היה מסתובב בגאווה, כמו 'תרנגול הודו' בתוך ב.מ.וו. כסופה, תמיד עם הזרוע אחוזת סיגריה מעלת עשן, בולטת מחוץ לחלון.
            נזכרתי בראובן, חברי הטוב. הכרנו בתיכון.  באחד השיעורים שאלה המורה רינה אם מישהו מאיתנו יודע למה ראובן לא הגיע ללימודים כבר יומיים. התנדבתי לבדוק ולהודיע לה.
            מיד אחרי הלימודים הלכתי לביתו. צלצלתי בפעמון הדלת שנפתחה מעט וראשה של אימו הציץ מתוכה "שלום אמא של ראובן, הוא בבית? אמרתי, המורה שלחה אותי לבדוק למה לא הגיע לבית-הספר". "תכנס, תכנס, אמרה לי בפנים נפולות, ראובן בחדר. הוא כבר יספר לך למה לא הגיע" ופינתה את הכניסה.
            ראובן שכב במיטה, חבורה גדולה וכחולה על מצחו והיד מגובסת ותלויה לו על החזה, הוא חייך חיוך רפוי כשראה אותי וניסה להתיישב. אחרי הלימודים, סיפר לי, פגש ביעקב הקוקו בקיוסק, וכשדרש ממנו את דמי הכיס שלו סירב לתת לו וקיבל מכות איומות, ותוך שהוא שוכב על הרצפה נאנק מכאבים, הכניס יעקב הקוּקוּ את ידו לכיס של ראובן לקח לו את הכסף והסתלק.
             
            באיזה שהוא מקום רשום לי הטלפון של ראובן. אני חייב להתקשר אליו.
             
             
             
             
             
            כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
            דרג את התוכן:
              23 תגובות   יום שני, 13/9/10, 21:25

               

              את חוצה את המעבר ועל כתפך הימנית תיק גדול ושחור. האנשים במושבים שעל פניהם את חולפת מפנים את ראשיהם אחריך, עיניהם פניהם ותנועות ראשם אומרים תרעומת. מאחוריך הולך גבר, הוא נושא על גבו תרמיל כחול, גדול ונפוח. התרמיל מתנודד על גבו לפי קצב הליכתו, ימינה ושמאלה. האנשים שסובבו ראשיהם אחריך ממהרים למלט את ראשיהם וכתפיהם מן האיש וכבודתו. מעיניך המתנועעות הצדה באופן מסוים אני מבינה שהוא אתך.

              את מתקרבת לכווני. אני ממהרת ומעקמת את פלג גופי העליון הצדה, הרחק מטווח פגיעה. יש מספיק חלל ביני לבין החלון. אני רואה בצדי עיני כיצד את מעלה את רגלך הימנית על המפלס שישא אותך אל הספסל האחורי בצמוד אלי. התיק שלך מתנועע ומתקרב אלי באיום. בצמידות אליך עולה הגבר בתנופה אל המפלס שם את יושבת על הכסא המרופד ותוך כדי שהוא מתרומם הוא מקפל את זרועו האחת ומחדיר אותה מתחת לרצועה של התיק הנפוח שלו. הרצועה מתרופפת מיד ומתחילה להשמט מטה, הילקוט גולש על ידו האחרת והוא נחפז להושיט יד נוספת ומצמיד את הילקוט אל חזהו, מסתובב על מקומו ומתיישב בנשיפה.

              כמו קפיץ דק ועדין הגוף שלי חוזר אל מקומו ומתיישר.

              אל החלל הארוך וצר חוזרים ועולים הרחשים, עולים ומתגברים ותופסים נפח רב, מחזירים אליהם את מלוא תשומת לבי. תכופות הם כמעט ומוציאים אותי מדעתי. פעם הייתי יכולה לצלול בריכוז אל תוך בריכת המילים בספרי ולשחות בה מעדנות.

              צלילים צורמים מנסרים באוזני, קולות גבוהים מדי של להג בלתי פוסק, צלצולים מוזיקלים של מכשירי הטמטום, מישהי, מלפפת סביב לשונה פיסת גומי לעיסה רכה כפלסטלינה ונופחת בה בכוח אויר, פאק, פאק.. לאן הלכה לה הבושה אני מבקשת לשאול בקול רם, לצעוק את השאלה, אולי לאותו מקום מסתור אליו נסתלקה לה דרך ארץ?.  ממש ג'ונגל נהיה כאן. אולי הג'ונגל עדיף, ג'ונגל אמיתי.

              הדמיון שלי מחליף מסך, העצים גבוהים והעלווה ירוקה וצפופה, טרזן מתעופף מעץ לעץ וקורא בקול, אההההההההאההההההההההההאהההההההההההההההה.... בצלילים הללו יש הרבה רגש, ובאמת ג'יין ובוי מתעופפים לקראתו וחיוכים על פניהם. הרוח נושבת והבלורית של טרזן מפילה לו תלתל שטני על המצח. הוא כל כך גברי, פשוט יפיפה, והשרירים האלה שלו פשוט מצמררים לי את הרגש. צ'יטה הנמר שלהם מתבונן באידיליה המשפחתית בשביעות רצון ומלקק את  חוטי שפמו, וממעל  בשמי התכלת מעופף לו הנשר וצורח. ואני?, אני... אני... אני...

               

               

              "רגע אחד, אמר הגבר במדים, אולי תקצרי קצת, הפרטים הקטנים האלה לא כל כך חשובים לי כרגע",

              "רצית שאספר לך בפרוטרוט, לא?, זה הפרוטרוט שלי. כך אני יודעת לספר. חוץ מזה הפרטים הקטנים הם שמציירים את כל התמונה. בכל אופן זאת דעתי".

              החדר ממש קטן. מסויד לבן. יש ארון מתכת צבוע אפור. לוח שעם ועליו המון הודעות על דפים שקצהם מתעגלים מעלה. שתי שולחנות דחוסים בחדר הקטן. האצבע של החוקר מתופפת על השולחן.

              "תמשיכי", הוא אומר לי ומוריד את ראשו אל הבלוק.

              "הייתי חייבת לעצור אותה. מה שהיא עשתה היה נורא, פשוט מזעזע. לשלוט על דבר כל כך פשוט שכל ילד יכול לו היא לא מסוגלת?!, הייתי חייבת לעצור אותה, למען העולם. פשוט חייבת! כל אחד יודע את הסכנות הנוראיות. האקט הראשון עוד ניתן לעצירה אבל השני, אסון, פשוט אסון, את זה כבר מאבדים לגמרי, כל אחד אחרי שהראשון יוצא החוצה שולח ויברציות כל כך חזקות אל קודמו ויחד הם יוצרים גלים על קוליים שמגיעים לרדיוסים בלתי נתפסים. אתה יודע כמה חללים זה היה גובה?!"  

              החוקר מרים את ראשו אלי כשהצלילים של קולי עולים ומתפשטים.

               

               

              התעוררתי מצלילי קולך.

              את מדברת עם בן הזוג שלך. קולו חרישי ואילו קולך קצת יותר מדי גבוה.

              אנחה מתמלטת מפי כשאני מתיישרת לכדי ישיבה סדירה. העייפות אינה עוזבת אותי ואני חשה כי לא אוכל לעמוד בניע האוטובוס ותיכף ומיד ישמט שוב ראשי על חזי. הקול שלך מעורר אותי שוב. אני מנסה לנתק את התודעה שלי מהסביבה ועוצמת עיניים.

              "אני חייבת לסיים עוד היום כמה סידורים", את אומרת לו באותו צליל רם למרות ששפתיך קרובות לאוזנו,

              "אין בעיה", הוא משיב בקולו השקט, אני אבוא אתך",

              "אניייי", את מתחילה משפט חדש ופתאום אני שומעת איך מתוך המשפט עולה הצליל הנורא הזה אותו איש לא העיז והשמיע אותו בפומבי ובכלל שנתיים תמימות. אני נחרדת, פחד ממלא את בטני וצמרמורת נוראית חולפת לאורך עמוד השדרה שלי.

              יכולתי לחוש בפיך הנפער ולשמוע את האנחה הארוכה שננשמה פנימה, אנקה ארוכה היונקת את האויר לסירוגין בזה אחר זה בסדר עולה מלווה באוי לחשני.

              אני מסתובבת בבת-אחת הצדה ולאחור. זעמי עולה מבטני מעלה עד למצחי הבוער כאש. את ממשיכה ופוערת שנית את פיך ומשמיעה תוך כדי עוד אנקת אוחחחחחחח ארוכה ומבעירה את תנוכי אוזניי. הגבר לידך מרים את ידו אל פיו ועיניו נפערות בתדהמה. באופן כמעט אוטומטי מתרוממת ידי שלי אל פי אשר נפער גם הוא כמו לע של הר רגע לפני שהוא מתחיל לגעוש, שפתי נמתחות בקימור המשלב בתוכו עיגול וגורם לעיני להעצם לרגע כשמבעד לאצבעותי הפרוסות על פי במרווחים קלים מתפרץ אחחחחחחחחחח ארוך וקולני. הזעם הנורא שאוחז בי בכולי משחרר צעקה רמה,

              "השתגעת??? מטורפת שכמותך, איך את מעיזה לפהק כאן, איך את מעיזה לפהק בכלל???!! את לא יודעת איזה נזק את גורמת, חוצפנית שכמותך, אוי ואבוי, אוי ואבוי", אני מקוננת בזעם.

              העיניים שלה מתמלאות בדוק של פחד, התנועה הבאה קופאת על שפתיה, גם ידה המושטת באויר, "סליחה, אוי סליחה, אני מצטערת, לא שמתי לב שנפלט לי ואחר כך כבר לא יכולתי לעצור זאת, לא בכוונה, אני מבקשת, אני מתחננת לפניך, אני בדרכי לבקר את אמא שלי, היא חולה נורא ולא התראינו המון זמן בשל המרחק. בבקשה, אל תסגירי אותי, אני חפה מכל כוונה. אם תסגירי אותי כל העתיד שלי יהרס, בבקשה, אני מתחננת",

              חיוך של בוז מעורב בצער עולה על פני, הקולות עולים ומתפשטים מסביבנו, "תקשיבי, מישהו יכול לעצור זאת?",

              הקולות הולכים ומתגברים, אנחות ארוכות, אנקות ואוחים מרובים, קצרים וארוכים. איזו צרה איומה.  באוזניים שלי מתחיל לחץ קל, אני פוקקת את אוזני, כשזכוכיות האוטובוס מתחילות להסדק ולהתפוצץ לכל עבר, אנשים צורחים ואוחזים בפניהם הזולגות טיפות דם כששברי זכוכיות עפים אל תוך עורם.

              "אפשר להתעלם, אני יכולה להתעלם, את יכולה להתעלם???!, תסתכלי, תקשיבי, תראי את האפקט שיצרת, אותה חוסר תשומת לב שלך כפי שהגדרת את הפעולה הנוראית שלך, את הרי רואה איזה נזק, וזו רק ההתחלה". אני בוכה בלי קול, בעודי ממשיכה לצפות בפלצות בתוצאותיו של פיהוק אחד, שהחל להתפשט ברחוב.

               

               

              "ומה קרה בסופו של דבר, איך התרחש הנס, את יודעת?", שאל הגבר במדים וניער את כף ידו האוחזת בעט,

              "כן, זה באמת היה נס מדהים. ילדה קטנה ומפוחדת כבת שש או שבע נעמדה במרכז האוטובוס והחלה לצרוח. לפתע הכל התחיל לשכוך. זגוגיות הפסיקו להתפוצץ, אנשים הפסיקו לפהק, לאט לאט הכל נרגע, כל הויברציות מסביבנו שקטו",

              "נו, רק אתמול בבוקר פורסם המאמר של ד"ר צייקובסקי שאמר שכנגד כל זעזוע קולי הגורם נזק מתמשך כדוגמת הפיהוק חייבים זעזוע קולי אחר כדי להשקיטו, הילדה מבלי דעת בפחדה גרמה לניסוי פומבי מוצלח", חייך האיש במדים.

              'מהפח אל הפחת, חשבתי לעצמי, כאילו זה מה שחסר בעולם הזה, עוד רעש..".

               

               

              כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.

              דרג את התוכן:
                16 תגובות   יום חמישי, 15/7/10, 00:03

                הקול פתאומי ונורא, הרעש מגיח מכל עבר, בעיקר מלמעלה אך גם מן הצדדים. אני  מרגיש את האויר זע מצדדי גלים גלים, כל הארץ נעה וזעה, גופי נהדף קדימה והצדה. הקולות מתפשטים פורצים פנימה אל תוך אפרכסות השמע צליליהם חותכים, מכאיבים, מבהילים, אינסטינקטיבית אני מתכופף, מוריד את ראשי וכתפיי למטה כלפי האדמה, ידיי מתרוממות אוטומטית אל עבר ראשי בתנועת מגן, והעיניים שלי, הן מתרוממות מעלה אל השמיים, אל עבר הקולות המקיפים אותי, רעש נורא של מנועים מרעימים ומנמיכים. משהו נורא עומד להתרחש, עיני מחפשות אחר הסכנה, מנסות לאמוד את גודלה הצפוי. השמיים בהירים ורק שובל של מטוס מותיר את חותמו באפור, שובל אפור בהיר מתרחב ונמוג במהירות כמתבהל מן הרעשים המתפשטים סביבו.

                 

                 

                הלב שלי בכה בדרך לקבורה של אבא, הכיתי על חטא כשחשבתי ללא הרף על השנה האחרונה בחייו, על כל הרגשות אשר גאו בתוכי דווקא בשנה זאת, גורמים לזכרונות הקשים לצוף בי, לאטום בי כל רגש כלפיו ואף הפוך מזה. רק בשבועיים האחרונים לחייו אפשרתי לעצמי לחמול עליו. 'אבל לא ידעת, זמזם קול בתוכי, לא ידעת שהוא ימות, איך יכולת לדעת?', אלא שכנגד כל הסנגוריה הזאת בתוכי צץ הקול הפנימי שאמר, אותו חלום שחלמת, זוכר?, כה דרמטי. היה עליך לדעת שיש דברים בגו, שהרי בסיטואצית החלום היתה רמיזה'.

                היו שם הרחוב שבו גרנו רחוב "פדויים" בשכונת ילדותי, ללא כל הכנה מצאתי את עצמי עומד ברחוב ולכל אורכו היו גופות ששכבו במעלה הרחוב בחלקו הגבוה, המון אנשים שוכבים בשקט, גוף לצד גוף בזה אחר זה, והיה שם אבי שאת המצאו בינות לאנשים חשתי. התקרבתי אליו והוא התבונן בי מלמטה, מן המדרכה עליה שכב, חולצתו הדקה מבד דיאולן מפוספס בגווני חום חרדל על רקע לבן וידעתי כי הוא חש את האספלט המחוספס והגס על עורו, כאב חד דקר את לבי, כאב על מצבו, הרגשתי שהוא עומד למות וידעתי כי אני לא יכול לעשות דבר. הוא התבונן בי בעיניו החומות כהות במבט מצפה, שפתיו חשוקות לכדי פס אחד צר, התקרבתי והושטתי יד מתכופף לנגיעה קלה ומלטפת בקצה כתפו ואומר לו: "יהיה בסדר אבא, אל תדאג!" יודע כפי שהוא יודע שהמילים ריקות מתוכן ורק נחמה מנסות הן להביא אליו, אז, באותו רגע סטו עיני מטה מתחת לחזהו, אז חזיתי במראה הזוועה, כל קרביו מוטלים חשופים, חלקי צנורות קיבה חלק מן העיסה האדומה של בשר אכול וטחון ומתחתם חלל כהה, בור א-סימטרי במקום בו היתה פעם בטנו, 'מגיפה, חשבתי לעצמי, יש מגיפה' התבוננתי על כל האנשים מסביב ועיני חזרו אל אבי, אז ידעתי כי חיידקים נוראים טרפו את שארית חייו וכי אין עוד תקומה.

                עכשיו כשאני זוכר בדיעבד אני מחבר את הכל לכדי תמונה אחת, פדויים, מעלה הרחוב כעליה מעלה, החיידקים הטורפים, ממש כפי שהתרחש בחיים, בתוך גופו עשו כשלהם, מותו המתקרב, לבי מוסיף דמעות בתוכי.

                 

                 

                "אילן, אתה בסדר?" ביקע קולה של אהובה את מסך זכרונותי,

                הפניתי את ראשי אליה. היא נתנה בי מבט קצר מעיניים שואלות והשיבה את ראשה ומבטה אל הכביש, הנהנתי בראשי וחנקתי את דמעותי בגרוני. ידה הימנית ניתקה מן ההגה וליטפה נעה ימינה ושמאלה על זרועי בעדינות.

                 

                היינו ברכב כשנכנסנו אל תוך הצומת הסואן, הרכב גמע במהירות את המטרים המפרידים בינו לבין הבית, מכשהתקרבנו לרמזור הבא, בהק למרחוק צבעו הירקרק אך הרכבים לפניו עמדו ללא תנועה באורות וינקרים מהבהבים , דלתות המכוניות היו פתוחות לרווחה ולידן עמדו אנשים וראשיהם מופנים למעלה לשמיים. עצרנו, בעל כורחנו עצרנו, "רק רגע, אני אבדוק מה קורה פה", אמרתי לאהובה. יצאתי מן המכונית בכדי לשאול, מתקרב אל האדם הראשון שעמד וגבו מופנה אלי ובאופן טבעי חיפשתי בעיני את הסיבה לעובדה שראשיהם של כולם מופנים מעלה כשהתחילה ההתרחשות.

                התרוממתי, חושב על אהובה שם לבד במכונית כשהגיהנום השתלט על הכל. השמיים השחירו, משום מקום הופיע לפתע המטוס בשאגה איומה מכסה וממלא את השמיים בנוכחותו, שובל עשן שחור בעקבותיו, נדמה שעוד רגע קט והוא יגע בקרקע אשר הלכה והתקרבה אליו במהירות עצומה. ואז קרה הנורא מכל, באחת התפוצץ המטוס. הקולות, הריחות, הרעש הנורא, הפחד, הצווחות, הבכי, תוהו ובוהו, ולאחריהם באה ונשתררה דומיית מוות.

                 

                ישבני וגבי כאבו, מששתי את אברי ומיהרתי אל אהובה, היא ישבה במכונית ובהתה החוצה כאילו קפאה על מקומה. שחררתי את אצבעותיה אדומות ממאמץ אחיזתה בהגה המכונית ודיברתי אליה רכות עד שנצטללו עיניה והיא פרצה בבכי ונצמדה אל חזי. שברי המטוס נצצו ממרחק קצר. נשמתי עמוק ועצמתי את עיני נאנח.

                 

                ©

                 

                 

                 

                דרג את התוכן:
                  10 תגובות   יום רביעי, 5/5/10, 07:03

                  היי חברים שלי, בוקר טוב לכם!

                   

                   "צרצר פיס" הינה תחרות של סיפורים קצרים מאד (עד 140 תוים כולל הכל) שמארגן מדי שנה מפעל הפיס.

                  נרשמתי והכנסתי סיפור קצרצר. לבד מהשופטים בתחרות גם הקוראים והחברים מתאפשר להם להצביע,

                  כמה שיותר הצבעות כך האפשרות לזכות גדלה, ולכך אני זקוקה לכם, נכון?! למתי צריכים את החברים?!

                  לא לעת כזו?!

                  ואגב זאת פעם ראשונה שלי, בתחרויות, בכלל...

                  אני מאד מאד אשמח אם כל אחד ואחת מכן יכנס לקישור שצירפתי ויצביע עבורי,

                  באמצעות הפייסבוק. תוכלו לקרוא שם את הסיפור שמתחיל במילים: "אתמול בבוקר..."

                   

                  "אין לי על מי לסמוך אלא עליכם...." :)

                  תודה רבה רבה מראש,

                  אילנה.

                   


                  http://www.facebook.com/profile.php?id=707278167&ref=profile

                  דרג את התוכן:
                    17 תגובות   יום שישי , 30/4/10, 22:06


                     

                    הפסקתי לעשן.

                    אחרי עשרות שנות עישון מסיבי, היסטרית הקופסה הריקה, מציתים, קופסאות והרבה מאד אפר בכל מקום, הפסקתי לעשן. שנה וחודשיים חלפו מאותו מוצ"ש גורלי ברגע המסויים ההוא שניגשתי למשוך סיגריה ארוכה והקופסה היתה ריקה. בימים כ'סדרם' הייתי נתקפת בהיסטריה, מבקשת מהאיש שאתי שיסע ויקנה לי קופסה או שתיים או נוסעת בעצמי לחפש קיוסק או פיצוציה פתוחים, באותו רגע גורלי החלטתי שדי, נמאס לי! כי הסיגריות לא באמת מרגיעות אותי, ושאני לא באמת נהנית מכך, זה הרגל מגונה זה שקשור קשר בל ינתק לכל כך הרבה נזקים, שהרי בגללו בקושי יכולתי לסיים לומר משפטים שלמים, התקשיתי לנשום, על מיתרי קולי ישבה לה בכיף בצקת, מה שגרם לקול שלי להיות צרוד עד זוועה, קיבינימט, חשבתי לעצמי, מי צריך את כל הדרעק הזה..

                    בדיעבד, כשאני נזכרת באלפי הרגעים שבהם רציתי להפסיק לעשן, חשבתי על כך, ניסיתי לדמיין, ניסיתי מדי פעם להפסיק ולא הצלחתי,  בעיקר בשל העובדה שמשמעת עצמית זה מושג דמיוני אצלי, בדיעבד אני יודעת ומודה בכך בפה מלא: "אם אני הפסקתי לעשן, כל אחד ואחד יכול!!!".

                    מאז חלפו הרבה מאד ימים שהביאו לי את השמחה שבידיעה שאינני מעשנת יותר. לא הייתי מודעת לחסר בחוש הריח שלי, עד שהוא חזר לי ופתאום אני מריחה ריחות של פריחה ודברים טובים, לא הייתי מודעת לטשטוש ביכולת של חוש הטעם עד שהטשטש הטשטוש.. פתאום אני נושמת הרבה יותר טוב, הבצקת לקחה צעד אחר צעד אחור והקול שלי הצטלל, והבריאות שהרווחתי, ואל נשכח את ההוצאה הכספית שגם היא לא פחות חשובה, לא, אפשר לעבוד קצת פחות... חחח...

                    אז הנה לכם עזרה מאד מאד גדולה והזדמנות ענקית, קחו אותה בשתי ידיכם ותרוויחו כל כך הרבה.

                    ואל תשכחו לספר לכל החברים והמכרים שלכם, שגם הם יזכו ויזכו את סביבתם מהעישון הפסיבי...


                    http://www.cash4israel.com/clicktrack.php?cid=40&affiliate=18281

                     

                    שתהיה לכם שבת נפלאה,

                    אילנה.

                    דרג את התוכן:
                      19 תגובות   יום ראשון, 6/12/09, 11:17

                       לעתים כשאני נפגשת עם מכרים, כאלה שלא ראיתי הרבה זמן או כאלה שאני שמחה לראותם, אני פותחת זרועות ומחבקת,

                      מצמידה שפתיים אל עור לחיים חמים או צונן ומנשקת. הנשיקה שלי ברוב המקרים באה מבפנים ולכן לעתים היא קולנית ומצלצלת, ולפעמים שקטה וחמימה. טבעי כל כך שארצה לחוש אותן תחושות בחזרה, אך רבות קורה שאני מחובקת ויד המחבק/ת מטופף קלות על גבי ושולח/ת בחזרה משב של נשיקת רפאים, מין אוושה חרישית שאין בה קול או מגע, מין גינון נימוס אוטומטי מחוסר רגש. אני מאוכזבת. בפעם הבאה שנפגש אזכור את אפקט המגע, אהיה זהירה, ידי המחבקת תטופף קלות, אשלח משב של נשיקת רפאים, גינון נימוס אוטומטי מחוסר רגש, מין אוושה חרישית שאין בה קול או מגע.

                       

                      היה זה בשליש הראשון של השנה הנוכחית, שתי חברות הציעו לי להכנס לכאן. שאלתי, מה עושים כאן, מה אני אעשה כאן? נעניתי, תכתבי, יקראו את יצירותייך, יגיבו לך, תגדילי את חברויותיך, יהיה כיף, יהיה שמח!

                       

                      נכנסתי. לא הצלחתי להכניס יצירות. גבר שלא הכרתי הזמין אותי להיות 'חברתו' אחרי שהגבתי לשירו. הופתעתי והסכמתי. אחת מחברותי נכנסת ברשותי אל העמוד שלי ומזמינה אנשים חדשים להיות לי לחברים. לאט לאט אספתי לי או נאספתי, ופתאום אני בעלת למעלה ממאה חברים. הצלחתי להכניס יצירות ולהתחיל לקבל תגובות. 

                       

                      ימים רבים חלפו להם. במשך החודשים הארוכים מאז שנרשמתי לכאן הכנסתי סיפורים ושירים, גם אחרים שיתפו אותי ביצירותיהם, או הגיגי לבם, פוסטים על דיעותיהם ומחשבותיהם ורגשותיהם. היצירות שלי זוכות לתגובות מועטות יחסית למספר החברים שאני אוספת לי ויחסית למספר התגובות שאני מגיבה לחבריי. אני מתחילה לחוש כמו באותן נשיקות 'אווריריות' שאני מקבלת בתמורה לנשיקותי החמות. מדי פעם אני 'זוכה' בכוכבים ותוהה אם יש להם חשיבות כלשהי. אני שואלת את עצמי מה טעם יש לכל ה'חברים' שלי, אותם אלו שנמצאים רק על ה'נייר'. עם חבר אחד בלבד הקשר, וירטואלי, מתהדק באופן מיוחד. אני מגלה לו את לבי ומכניסה אותו לעולמי והופכת אותו לאחד המרכזים בחיי. תהיות, קשיים, כך נדמה לי, באים וחולפים אך מבלי משים מתערמים בערימה נסתרה. אני מקבלת הזמנות לשיחות וירטואליות מכל מיני, בעיקר גברים מכל הגילאים, גברים המחפשים קשרים ממינים שונים ומשונים. זה לא מתאים לי. אני מתייחסת בנימוס ומכבה לאט לאט את הלהט. מבלי דעת, מבלי משים, מתפשטת בי אותה ריקנות אשר התחילה די מזמן לתפוס חלקים נכבדים בתוכי, אני מתחילה לחוש אותה ואת כובדה אך אינני מבינה כי אני מנסה לטשטש אותה באותם תכנים אשר אינם גורמים לי נחת ורק לכאורה עוזרים לי לשכוח או לפחות לנסות להשכיח. עוברים עלי כאבי לב רבים, כאבים הגורמים לי לסבל רב ומביאים אותי למקום אותו לא ידעתי מימי. החבר המיוחד שלי מתברר כפרי דמיון של עצמו. הלב שלי מתחיל בהתרסקותו. 

                       

                      תוך כדי שאני כותבת את כל המלל הזה אני שואלת את עצמי אם יש לו טעם.. ובעצם האם זה יעניין מישהו באמת, האם זה ייגע במישהו באמת, שהרי אני חלק מעשרות אלפים של חברים כאן בדה-מרקר, ואם בכלל אחסר למישהו כאן, אני לא יודעת, אני חושבת שלא, אולי לחבר (החדש באופן יחסי) שהתרגל לשלוח לי ברכות בוקר טוב ושלומות למיניהם ולהתחלק אתי בשיחות שהן התחלתן של שיחות נפש?! אולי אני בעצם כותבת לעצמי, מבהירה לעצמי הבהרות תוך כדי שנדמה לי שאני רק נפרדת מכם.

                       

                      אז כן, אני נפרדת כעת. לא יודעת לכמה זמן. עלי להתמודד עם הריקנות שבתוכי, להתבונן לה בעיניים, לשאול אותה את השאלות הנכונות ולהבין למה בעצם היא כאן ומה מטרתה בחיי..? שהרי את כל האמונות שלי, אלה שאני מצהירה עליהן השכם והערב, עלי להעמיד במבחן המציאות גם אם אקבל מנה מוגברת של כאב, אני חייבת לעצמי את הידיעה וההבנה.

                       

                      אז תסלחו לי ותבינו אם לא אגיב לכם כי לא אהיה כאן עד להודעה חדשה. ואני מקוה, בשביל עצמי, שלכשאחזור, אהיה חזקה הרבה יותר ממה שהייתי עד לרגע בו התרסקתי לרסיסים...

                       

                      אז שלום כעת הזאת, שלחו לי אנרגיות מחזקות במחשבותיכם,

                       

                      אילנה.

                       

                       

                      דרג את התוכן:
                        15 תגובות   יום שני, 30/11/09, 10:56


                        יקירתי,

                        רוצה לפתוח את לבי,

                        לספר לך את סיפור אהבתי

                         

                        את

                        שמצפה לה בכליון עיניים

                        אל תאבדי תקוה,

                        עוד רגע, כבר תגיע

                        תשמעי את הנקישה

                         

                        רוצה לקרוא את דפיך,

                        להיות לך האחד

                        שימחק כאביך

                        לדעת

                        את שרואה אֵת בחדרי לבך

                         

                        לפתוח זרועותי אליך

                        לחבק גווך

                        לראות את הזריחה בעיניך

                        לחוש פריחה בנשמתך

                         

                        אך אם לא אוכל להיות בשבילך,

                        אם דרכנו לא תשתלב,

                        אהיה כאן בשבילך

                         

                         

                        אוהב אותך בשקט

                        אוהב אותך כצל

                        ואייחל.

                         

                         

                         

                        (בשבילך תרתי משמע..)

                         

                        כל הזכויות שמורות.

                        דרג את התוכן:
                          16 תגובות   יום שבת, 28/11/09, 19:02

                          מחשבה אחת שלילית,

                          לאט, אבל בטוח,

                          הופכת   לשלולית

                          ומנגד

                          אחת, מתוקה וחיובית,

                          חיש מהר הופכת

                          לתלולית

                          כל הזכויות שמורות.

                           

                          דרג את התוכן: