כותרות TheMarker >
    ';

    "שער הכניסה"

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    15 תגובות   יום שני, 21/9/09, 00:38

     

    שתי שניות אחרי שהחלון הגדול בחדר מתרסק מהנעל הגדולה שאבא זרק על אמא ופספס, הדלת חורקת ונטרקת, אברם נכנס לסלון. הוא עומד ומסתכל על כולנו, אבא עם פרצוף מעוצבן, אדום כמו עגבניה, אמא עם דמעות על הפנים, ואנחנו, כל הילדים, על הספה הרעועה נצמדים מפוחדים. נדמה לי שגם האויר שקפא בחדר עומד גם הוא להתרסק כמו החלון מרוב מתיחות.
    "שו סאר?" הוא שואל*.
    אמא לוקחת את אחי התינוק ממני, מנסה למתוח את השפתיים לחיוך שיוצא מעוות מרוב בושה וכעס, על לחיה השמאלית כתמים אדמדמים שצורתן כאצבעות, אבא נראה כרגיל כמו שכח את כל מה שקרה, וכתמיד כשאברם בא, הוא מצטחק במבוכה ומיד ניגש למזנון  לשלוף בקבוק 777 בשביל אברם והסיפורים שלו.
    "יצחק, תטאטא את הכל ותביא פיצוחים בשביל אברם", הוא אומר לי בקולו הכבד.
    אברהם פונה לאמא ולוקח את אחי הקטן מידיה לידיו בתנוחת ערסול, מנענע אותו ושר:
    ** "יעובה, יעובה"
    קאששת דיבן,
    שאפטו חמתו
    באסת לו בידתו".
    מצא לו זמן לשיר, אנחנו מתפקעים מצחוק, שיר מוזר בסורית מבית אבא שאנחנו קצת מבינים, השיר מביא לנו נחמה מיידית ואנחנו ממשיכים לצחוק, ממש מקרקרים.
    אברם מתיישב ליד אבא שכבר מוזג לתוך כוסיות קטנות מה- "777", הם מחליפים ברכות ושאלות ואברם מתחיל עם הסיפורים שלו, מילה בעברית, מילה בערבית. אבא לא שולח אותנו לישון, הוא מסכים שנשאר, הוא יודע כמה שאנחנו אוהבים את הסיפורים של אברם. חוץ מזה זה הבידור היחיד שיש לנו, מלבד להשתולל ולזרוק כריות אחד על השני.
    בכל פעם שאני נזכר בילדות שלי, אברם הוא חלק בלתי נפרד ממנה. אבא ואברם גדלו יחד בדמשק. הוא החבר הכי טוב של אבא והסיפורים שלו הם הכי מצחיקים בעולם. לאברהם תשעה ילדים וכולם גרים בשתי חדרים, אחד עשרה נפשות. הוא עובד כשומר ובקושי מצליח למלא את המקרר. הדבר הכי חשוב לו בעולם זה להאכיל את כל הפיות של ילדיו. אברם חושב שאם הוא לא מצליח להביא מספיק אוכל הביתה, אז הוא לא שווה הרבה. אדם בלי כבוד. והכבוד זה כל מה שיש לבן-אדם.
    יום אחד, אברם מספר, הגיע מכתב מהעיריה, אזהרה לשלם את כל החובות שצבר כל השנים. אברם יודע שאין שום צ'אנס בעולם שיוכל לשלם אותם, לא היום ולא מחר. הוא מחליט לנסוע לעיריה ולנסות לדבר איתם, אולי יתחשבו במצבו ויוותרו לו על החוב.
    אברם מגיע לעיריה, בעיריה שולחים אותו למחלקה המתאימה. אברם עולה לקומה ומול הדלת יושבים עשרות אנשים שנראים מיואשים, כמעט כמוהו. הוא ממתין בסבלנות שעות עד שמגיע תורו. בחדר יושב פקיד שמרים את הראש, הפנים שלו נראות משועממות. אברם מתיישב ומתחיל לספר לו על תשעת הילדים היקרים שלו, שהוא צריך להאכיל, שלא לדבר עליו ועל אשתו, אחד עשרה פיות ביחד, ואיך הוא בקושי מצליח לעשות זאת. "מאיפה אני יביא כסף לעיריה?, מה אתם רוצים שאני אגנוב בשביל לשלם לכם על קצת מים?". הפקיד המשועמם מרים שוב את ראשו ואומר לו: "מה אתה חושב שזה צחוק? זה עיריה ואתה חייב לשלם". "אבל אין לי", אברם אומר. הפקיד אומר:"אדון חצבני, תשמע טוב, אם אתה לא רוצה, לא יכול, מה שזה לא יהיה, אז יבואו מהעיריה לעקל לך את כל הדברים בבית". אברם מתעצבן ואומר: "תפדאלו, בואו תעקלו, מצידי תעקלו את כל מה שיש" והולך.
    אברם חוזר הביתה. איך שהוא נכנס הוא צועק: "שושנה?". שושנה יוצאת מהמטבח ושואלת: "מה קרה, יה אברם?". אברם שואל: "איפה זרקת את הז'ורנלים עם כל הרהיטים היפים שהשכנה נתנה לך?". "מתחת למיטה של הילדים, למה?, מה קרה?". "את תראי", אומר אברם וצוחק לעצמו.
    אחרי יומיים, ממש מוקדם בבוקר, רגע לפני שאברם יוצא לעבודה, נעצרת ליד הבית הקטן משאית גדולה וממנה קופצים כמה בריונים. אברם לא מפחד, הוא פותח את הדלת ושואל: "אילי אתם באים?". "באנו מהעיריה לעקל", אומר אחד מהם בקול רועם. אברם פותח את הדלת לרווחה: "בקשה". נכנסים ארבעה, אחד עם דפים ועט, מסתכלים על הבית הריק, אין כלום,החדרים ריקים, לא כסא ולא שולחן ובטח שלא ארון בגדים. רק מיטות לשינה, ובגדים על הרצפה. "אה", אומר זה עם הדפים והעט "הוצאת את כל הרהיטים לפני שנבוא לעקל?".
    "לא, דווקא יש פה הכל, כל הרהיטים הכי יפים, בואו תראו איפה החבאתי אותם", אברם אומר, "בואו תראו", הוא חוזר ומושך אותם אחריו למטבח. על הקיר מודבקות תמונות גזורות מהעתון. "אתם רואים את הריקלמות, אתם רוצים לעקל, הנה תעקלו, יש פה רהיטים הכי טובים בארץ. פה יש מקרר, פה יש סלון, אפילו מעור, פה יש טלויזיה, פה יש הכל, בתמונות, בקשה תעקלו, אין לי בעיה עם העיקול". המעקלים נשארים בפה פעור, לא מאמינים לכל מה שהם רואים ושומעים. הם עומדים ומסתכלים. אברם אומר להם: "יאללה, תלכו, יה אהבלים, לכו לראש העיריה שלכם ותגידו לו שהוא יבוא לעקל בעצמו. אפילו לא צריך משאית. שיבוא יקח הכל בידיים שלו. מה קרה? מה אני גר בשכונת יוקרה?".
    שעות שאבא, אמא ואברם יושבים וצוחקים מכל הסיפורים. בקבוק ה "777 " כבר נגמר. אברם אומר לילה טוב. הוא מתנדנד כשהוא הולך, טורק את הדלת ונעלם. אבא קם: "יאללה ילדים, ללכת לישון".
    * מה קרה?
    ** יעקב יעקב,
    מגרש זבובים,
    ראתה אותו חמתו,
    נישקה לו את האשכים.
    נכתב באותו אופן בו היו מדברים ומספרים.
    כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה. 
    דרג את התוכן: