כותרות TheMarker >
    ';

    "שער הכניסה"

    ארכיון

    ארכיון : 10/2009

    14 תגובות   יום שישי , 30/10/09, 08:30
    "איך אתם לא רואים???? עמדתי מולם משתאה לנוכח עיוורונם...
    אחוזי ידיים עמדו מתחת לעצי הפרי הענקיים. שמש רכה פיזזה נוגעת בעלווה, עוטפת בזוהר, פירותיהם סמוקים ובשלים כמתפקעים, נוצצים כיהלומים בשלל צבעיהם הזוהרים. למרגלות העצים זורם ומתפתל, בואך הגנה, הנהר, מימיו משכשכים בעדנה. גדותיו צבועות בפריחות מרהיבות לאין ספור צבעים וזנים. ציפורים התעופפו, משק כנפיהם מלווה את ציוציהם כמוזיקה עריבה. דבורים זמזמו, עוברות במעופם מגביע לגביע. אחזו ידיים וחייכו זה אל זו, עיניהם נצצו. עדן, משכנם היפיפה, העילאי.
    זקפתי ראשי, לחישות תוססות בוקעות מהווייתי. 'הכל יותר מדי מושלם', חשבתי ובחנתי את פניה, עיניה עצומות למחצה, קרני השמש מאירות בזיוון את תוי פניה המושלמים.
    התקרבתי, רוקם מזימותי, טיפסתי על העץ מאחוריה, תס..ס..ס..ס..ס..., נפנתה אלי.
    "והרי ציווה עליכם, לא תאכלו מכל עץ בגן", לחשתי באוזנה.
    חייכה. אצבעותיה אוחזות תפוח ארגמני, שיניה הצחורות קורעות בשרו בתאווה. "מפרי עץ הגן נאכל גם נאכל, השיבה וחיוכה צחור כלבנה, פרי העץ אשר בתוך הגן, אסר עלינו לאכלו".
    "וכי תדעו מדוע?!" שאלתי מתמם.
    "לא, ענתה, רק זאת יודעת אנוכי, זאת ציווה: לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון" אמרה בוהה בי, גופה נרעד ביראה.
    'חה חה חה, צחקתי, ס..ס..ס..ס..ס.. 'פחדנים! אני  את עיניה כבר אאיר..'
    "מה לך כי תשאל ותשיח? שאלה האשה, מדוע אותך יעניין, ערום מכל חיית השדה?
    "לא, סתם, הצטדקתי, רק רציתי לדעת מה לך ידוע, ואם אישך לך סיפר מה עליו ציווה א-לוה, עוד בטרם אותך ברא?"
    "הבטוח אתה?" חזרה האשה ושאלה, חשדותיה מרצדים בעיניה.
    "בטוח? יודע ללא כל ספק, הייתי שם ושמעתי הכל, ואני מה לי ורוצה רק את טובתך,  האמיני לי ואקשיבי".
    "לא תמותון, המשכתי ללחוש באוזניה, כי יודע א-לוהים, כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כא-לוהים, יודעי טוב ורע" .
    'חה חה חה, האם אצליח לפתותה?'.
    הסתכלה בי, בוחנת את עיני בעודי מהנהן לעברה. החלה פוסעת אל העץ, מסתובבת סביבו, נוגעת בעליו ובפירותיו בחשש, אישוניה מתרחבים, המתינה קמעה, אזרה עוז בנפשה, הושיטה שוב ידה, אחזה את הפרי בכפה משכה וקטפה.
    התבוננתי בה בלכתה, תרה בעיניה אחר אישה.
    מהרתי אחריה, מסווה עצמי בדרכי. נעצרתי במרחק זעום ממקום מפגשם. נגסה מפרי העץ והושיטה לאדם ויאכל.
    חה חה חה, וכי יכולתי להתנגד למהותי?! צפיתי בהם והדעת מתהווה בתוכם. ויגלו את מערומיהם, וימהרו לקטוף עלי תאנה רחבים וגדולים ויעשו להם חגורות לכסות חלציהם.
    לעת ערב ועודני בסביבה, וישמע קול י-הוה א-לוהים מתהלך בגן. ויתחבאו אדם ואשתו מפני ה-א-לוהים בתוך עץ הגן. ויקרא א-לוהים אל אדם: "אייכה?" ואדם ענה: "שמעתי בגן את קולך ואירא כי עירום אנוכי ואחבא". ויאמר לאדם: "מי הגיד לך כי עירום אתה? המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו, אכלת?", ויאמר אדם: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". ויאמר א-לוהים אל האשה: "מה זאת עשית?" ותענה האשה: "הנחש השיאני ואוכל".
    וזעמו וקולו של א-לוהים עולים ומתגלגלים כרעמים ויאמר לי: "ארור אתה, על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך, ואיבה אשית בין זרעך וזרעה. הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב".
    ומאז ועד עולם, הוא אשר היה, הוא אשר יהיה. ומה בסך הכל רציתי, להאיר את עיניהם.
    כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
    דרג את התוכן:
      24 תגובות   יום חמישי, 1/10/09, 12:03

      אבא מת. גופו קבור מתחת אדמת חמרה אדומה. זה מכבר מתפוררים תכריכיו, בבשרו מאכלות תולעים.
      בתמונה על יד הרדיו אבא יושב ומחייך אל המצלמה. תמונת אלבום החיים, התמרה לאלבום המתים.
      מסכן אבא, מסכן
      צרחות אמבולנס מפלסות דרך, חדרים מתחלפים בקצב מסחרר, צרור קטן במסע אל הלא-נודע.
      מסכן אבא, מסכן
      מיטות חולי מתכתיות, סדינים בתכול, זרים מחטטים בבשרו, בנפשו.
      הגוף הגדול מתכווץ לאטו כמחפש להסתתר מפני עצמו.
      ראשך המוטה מטה והצדה, עיניך מוצרות תחת עפעפים מסתירות, עורך השחום בגוון אפרפר, זיפי זקן קוצני שחור-לבן בלחייך, ריקות.
      שבר כלי חסר-כוחות מבוייש באבידותיו.
      מסכן אבא, מסכן
      אנקות כאבך נלחשות בזעם, אור נסוג מפני זרועות אפילות, חושך משתלט.
      נפש שבורה בגוף אבוד.
      אבא וסבא ובעל ואח ודוד, לבדך, איש אבוד משייט מבלי דעת על מיטת חוליך.
      ואני שאת לבי איבנתי לא יכולה לשאת את מראך. תמונה עגומה, תמונה עמומה של מי שהיית והיה כל עולמך.
      מסכן אבא, מסכן
      צינורות דקיקים, שקופים, ירקרקים, מתלפפים, נכנסים, יוצאים. נוזלים חסרי צבע וזה הצהוב נדחסים נדחפים מטה, פנימה, החוצה.
      נשימות מאומצות גנוּחות מתוך ואל מסכת חמצן.
      "אבא, אתה ישן, האם מסעך החל?!",
      מָלְאָה עליבות תמיהה וזעזוע.
      סאת הסבל מַלֶאַה בנפיחת החיים.
      ייאוש לופת צער על מה שהיה ולא יהיה עוד, על כל מה שיכול היה להיות.
      זכרונות קופצים, מטילים גיצי אש כחולים כבכַּבֶּל חשמל עבות כרוּת, מעצמו נרעד, אנה ואנה צולף.
      סכר נהר הדמעות מזדעזע, בקיעיו מתרחבים, שאלות ויסורים מגיחים, צפים, עולים, שוקעים, מענים.
      "אבא אַיֵכֳּה, אנה נישאה נשמתך?!"
      זקנים קמים למודעה נתלית, סקרנות מהולה בחשש מלווה מבטים בוחנים, ידיעה מזעזעת, צקצוק לשונות בראשים נעים כאומרים, אם הוא, החסון מכולם איננו עוד, עוד מעט גם יומנו יבוא.
      למילים אין עוד משמעות. אין ביכולתן להפיח חיים. אין ביכולתן לשנות את התמונות, נותרות מתבוססות בתוך הלב.
      שלום אבא, שלום!
      לזכרו של אבי, שמעון בן-עמי ז"ל, במלאות שנה למותו.
      דרג את התוכן: