כותרות TheMarker >
    ';

    "שער הכניסה"

    ארכיון

    ארכיון : 11/2009

    15 תגובות   יום שני, 30/11/09, 10:56


    יקירתי,

    רוצה לפתוח את לבי,

    לספר לך את סיפור אהבתי

     

    את

    שמצפה לה בכליון עיניים

    אל תאבדי תקוה,

    עוד רגע, כבר תגיע

    תשמעי את הנקישה

     

    רוצה לקרוא את דפיך,

    להיות לך האחד

    שימחק כאביך

    לדעת

    את שרואה אֵת בחדרי לבך

     

    לפתוח זרועותי אליך

    לחבק גווך

    לראות את הזריחה בעיניך

    לחוש פריחה בנשמתך

     

    אך אם לא אוכל להיות בשבילך,

    אם דרכנו לא תשתלב,

    אהיה כאן בשבילך

     

     

    אוהב אותך בשקט

    אוהב אותך כצל

    ואייחל.

     

     

     

    (בשבילך תרתי משמע..)

     

    כל הזכויות שמורות.

    דרג את התוכן:
      16 תגובות   יום שבת, 28/11/09, 19:02

      מחשבה אחת שלילית,

      לאט, אבל בטוח,

      הופכת   לשלולית

      ומנגד

      אחת, מתוקה וחיובית,

      חיש מהר הופכת

      לתלולית

      כל הזכויות שמורות.

       

      דרג את התוכן:
        21 תגובות   יום חמישי, 26/11/09, 23:34


        יקיצה תמיד מלווה בקפה שחור

        אהבה תמיד מלווה בציפיה לבאות

        געגועים הם כמו גשם

        מתחיל בטפטוף איטי

        והופך למבול,

        כרגשותי אליך.

         

         

        לעתים אני תוהה אם אני

        לא ממציאה לעצמי המצאות..

        בוראת רגשות אצל אחר

        כדי להקים את רגשותי שלי

        לתחיה

        מתוך האובדן

        והשאול

        של כאב

        שאטם בי אותן,

        מחריד אותי מרבצי.

         

         

        נכתב לאיש יקר ומאד מיוחד שלא ימוש מלבי לעד..

         

         

        כל הזכויות שמורות.

        דרג את התוכן:
          8 תגובות   יום ראשון, 15/11/09, 23:57

          מפהק עמוקות נכנס זוהר למכונית והדליק את מנוע הרכב בחוסר חשק. העיניים שורפות והראש כבד, איזו עייפות, חזר ופיהק.
          כשהיה המחוג בדרכו להחליף את השעה שתיים בשלוש נכנס למיטה ולא הצליח לעצום עין. מצד אל צד התהפך במיטה מחליף תנוחות וחש בכל גופו עקצוצים. לבסוף ויתר, המיר את המיטה בספת הסלון, חציו יושב חציו שוכב אל מול הטלויזיה המרצדת ללא קול, השעין ראשו לאחור ובידו ספל קפה שחור. המחשבות התרוצצו בראשו 'על ריק', הבעיה המרכזית, חשב, היא שאין לי שום קצה חוט להאחז בו, מאיפה להתחיל.
          עדי רבינוביץ המהוללת, בקלות יכלה להיות חוקרת משטרתית. ללא הפוגה, שעות, המטירה עליו שאלות בעיניים מוצרות ובקול תקיף. בשלב מסויים כבר איבד את סבלנותו,
          "מה את רוצה קיבינימט, התפרץ עליה, את לא מבינה שאני לא אבנר?, אני לא יכול לעזור לך, את צריכה להבין שמכל מה שקרה הערב אני בעצמי מעורער, וחוץ מזה אני לא מבין, מה את צריכה את הדרעק הזה?!",
          רק אז הרשתה לעצמה עדי לפרוץ בבכי חרישי, מליטה את עיניה וגווה רוטט. רחמיו נכמרו עליה והוא מצא את עצמו מניח את ידו על גבה ואומר לה,
          "עדי מצטער, סליחה, לא התכוונתי לפגוע בך, אם יש משהו שאוכל לעשות, אני מבטיח שאשתדל",
          ליאת המתוקה, שם לב לדמעות שעמדו בעיניה, משכה מתיקה כמה טישיוס והושיטה אחד לעדי. בהדרגה שכך בכיה עד שנרגעה והרימה את ראשה,
          "הדרעק הזה הוא אבא של הילד שלי, אני אוהבת אותו", ענתה.
          אלמלא הילד והתמונות היה קם והולך למן ההתחלה, במקום זאת בחר לספר לה כמעט את כל קורות חייו, בעיקר מה עשה בעשר השנים האחרונות, שנתיים קצין בקבע, שנה טיול בעולם וארבע שנים התגורר בפירנצה, למד ארכיטקטורה בימים וּמִלצר בבר קטן בלילות. רק לפני שנתיים חזר ארצה. פירט הכל, רק כדי שתבוא לכלל אמון בו.
          "אפשר להוכיח את הכל, אם תרצי", אמר לה.
          הלב שלו מתמלא ברוך כשנזכר באפק הקטן. עדי הרשתה לו, רגע לפני שעזבו ליאת והוא, להכנס לחדרו ולהתבונן בו בשנתו. מיד כשנחו עיניו על הפנים הקטנות, דמויות פניו, התרגש ודמע כאילו היה זה ילדו האבוד. בעדינות ליטף את שיערו ונשק את לחיו בחטף.
          מבוי סתום או אולי מבוך, חשב, לא מתקבל על הדעת שיש לי אח ועוד תאום זהה שלא ידעתי על קיומו. מצד שני לא ייתכן הסבר אחר. תמונותיו של אבנר לא הותירו אפשרות אחרת, נדמה היה לו שהוא מתבונן בתצלומים של בן דמותו בעולם מקביל, ממש שכפול. את מי ישאל ולמי יפנה, הוריו אינם עוד בינות החיים ואחותו הצעירה ממנו, אין שום ספק שאינה יודעת דבר, כמוהו. תמונות! נזכר, הרי כל ערימות התמונות של ההורים שמורים אצלי.
          "אצלי בבית אין מקום, אמרה לו בזמנו אחותו זוהרה כשפינו את דירת ההורים, כשארצה אבוא אליך, נשב יחד ונעלה זכרונות".
          הפלאפון החל רוטט בכיסו, הוא שלף אותו,
          "זוהר, בוקר טוב, אמרה ליאת, מה שלומך, איך אתה מרגיש!?",
          "מה אני אגיד לך ליאתי, הפתעת חיי, לא ישנתי ולו דקה אחת, אני גמור מעייפות, לרגע לא הפסקתי לשבור את הראש, איזו תעלומה!",
          "כן מתוק שלי, זה לגמרי ברור, איפה אתה?",
          "בעבודה. זאת אומרת הגוף שלי פה, הראש שלי במקום אחר, ודווקא היום יש לי מצגת אצל לקוחות גדולים שלנו",
          "מה אתה מתכוון לעשות עם כל הסיפור הזה?!",
          "אין לי מושג. אני לא יודע מאיפה להתחיל, ממי להתחיל, איך יכול להיות דבר כזה?! אני ממש לא מעכל. את יודעת מה עשיתי כל הבוקר, ישבתי עם ערימות התמונות של הורי וחיפשתי רמזים לקיומו של תינוק נוסף. הבעיה, צחק במרירות, המון בעיות ביום האחרון, הבעיה היא שאם היה לי אח ואם הוא זהה לי כך או כך לא אצליח לגלות מי הוא מי. שניים ביחד לא מצאתי בתמונות. צחוק הגורל!",
          "גם אני לא כל כך ישנתי. חשבתי על כל הענין ולדעתי, אם בכלל, הכתובת היחידה שנותרה לך היא הדודה שלך שושנה, אחות אמך. אם יש מישהי שתדע את האמת זו רק היא. אולי תתקשר אליה?",
          "אוי. נכון! שנים לא היינו בקשר, אני לא בטוח שיש לי את הטלפון שלה, אני אחפש, בכל מקרה בגלל הבדלי השעות בינינו לבינם זה יצטרך לחכות לערב. תודה ליאתי מתוקה, אני חייב לנתק עכשיו, אתקשר גם אליך בערב, אני מקוה שאתפוס אותה".
          כל היום לא בא לפיו מזון. בזה אחר זה הערה אל קרבו כמויות עצומות של קפה. הרעב הציק לו. עצר את המכונית בסמוך למזנון פועלים ביתי, מפעם לפעם אכל בו. ניגש אל הדלפק כדי להזמין "Take a way", עמד ממתין לתורו, עיניו נעות בכיוון המולת הסועדים על יד השולחנות. יד התרוממה מבין ראשי היושבים, מתנופפת במרץ לעברו, סובב את ראשו לאחור, איש בודד הצטרף לתור ונותר שוה-נפש, קול קורא: " א ב נ ר !  א ב נ ר !   כ א ן ! ". ניטע במקומו, החזיר ראשו ובהה בבעלת הקול הצעירה והזרה מתרוממת מאת השולחן העמוס אנשים ובחיוך רחב על שפתיה נופפה שוב והתקדמה לעומתו.
          מה הסיכויים שבפחות מעשרים וארבע שעות, במהירות מסחררת, יתערבלו חייו ויתערערו יסודותיהם. ההסתברות תפסה תאוצה.
          זוהר ישב מול ליאת במטבח, כפותיו על עורפו ומרפקיו לוכדות את ראשו השמוט,
          "אתה חייב להרגע, אמרה ליאת וליטפה את ברכו, תשמע, אני לא יודעת מה קורה כאן ואיך זה שמכל מקום צצים אנשים שמזהים אותך כאבנר, אולי מה שצריך לקרות קורה בעתוי שנקבע משמיים, בכל מקרה אתה חייב להתאפס, לחזור לעצמך, אחרת איך תתמודד?!,
          "את לא מבינה. עוד לא שמעת כלום. מתפוצץ לי הראש. הבחורה הזאת, זו מהמזנון, גם היא הטריפה לי את השכל, ברגע שנופפה וקראה לי אבנר התייבשתי. שלושים שנה אני זוהר, בן זכר יחיד, ופתאום מכל עבר מזהים אותי כאבנר, זה נראה לך נורמלי?!",
          "טוב, תמשיך את הסיפור",
          "כשהתאוששתי אמרתי לה, כמו לעדי, שהיא טועה וששמי זוהר, היא פרצה בצחוק קולני, התקרבה אלי, נתנה לי נשיקה על הלחי ולחשה: "אוי סליחה, אתה במשימה?" ומיד הלכה חזרה למקומה. חיכיתי לה בחוץ, בתוך הרכב, היא יצאה אחרי חצי שעה מהמזנון עם חבורה, נאלצתי לעקוב אחריהם. הם הורידו אותה במרכז ת"א, ברחוב המלך ג'ורג', משם הלכה ברגל איזה עשר דקות לרחוב טשרניחובסקי ונכנסה לאיזה בנין. חניתי על המדרכה ויצאתי לראות היכן ידלק אור. רציתי לדבר אתה, לבד, לא למשוך תשומת לב, במיוחד אחרי השאלה המוזרה. עליתי למעלה ודפקתי על הדלת. שמעתי בפנים קולות ורחשים, קול גרירה, ואחרי זה הדלת נפתחה, היא עמדה מולי בפנים חיוורות ולחשה בפחד, "מה אתה עושה פה?! אסור לך להיות פה, לך מהר!", ובקול רם אמרה, "לא, אין פה משפחת כהן, זו טעות", וסגרה את הדלת. האמת, נורא נבהלתי. חזרתי לאוטו ונסעתי ישר אליך. יש לך כדור חזק לכאבי ראש?".
          ליאת כיסתה את זוהר ויצאה מחדר-השינה, מקפידה לסגור את הדלת אחריה בעדינות יתירה. הפלאפון של זוהר נשאר על שולחן המטבח. היא ניגשה ולקחה אותו בידה, לחצה על "חיפוש מהיר" ובדקה את כל השמות.
          דקות ארוכות חלפו עד שמישהו הרים את האפרכסת מן העבר השני,
          "Yes?", אמר קול גבר חלוש ורועד,
          "אפשר לדבר עם שושנה, בבקשה?",
          "I`m sorry, Shoshana died last night".
          כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה
          דרג את התוכן:
            12 תגובות   יום חמישי, 12/11/09, 19:43

            במראה השתקפו אליו המספרים הזוהרים שהראו את מספר הקומות שהמעלית עלתה. ליאת חיכתה לו בקומה חמש עשרה והוא כבר באיחור. הוא הסתכל על שיערו השחור וניסה להכניע את התלתלים הקופצניים מאחורי אוזניו, בוחן את מראהו ואת החליפה המהודרת שלבש, "אם כבר אז כבר, נעשה את זה כמו שצריך", חשב ומשש בידו הימנית את קופסת הקטיפה בכיס מכנסיו וחייך אל עצמו מדמיין את פניה המופתעות של ליאת.
            המעלית נעצרה בקול גלינג בקומה התשיעית, הדלתות נפתחו בקול איוושה חרישית. הוא הסתובב ובחן את ארבעת האנשים שנכנסו למעלית. הגבר מימין שאל: "יורד?",
            "לא, מצטער, אני עולה", ענה,
            "נו טוב, לא נורא, נעשה הפעם עליה לצורך ירידה", הגיב האיש בחיוך והתבונן אל המראה מאחוריו.
            עיניו נדדו לפניהם של שלושת האנשים האחרים. הגבר ליד חייך בנימוס, ושתי הנשים שוחחו ביניהן. הבחורה עם השיער האדמדם נראתה לו נורא מוכרת, הוא נעץ בפניה את מבטו וניסה להזכר אם ואיפה פגש בה, משקפי השמש השחורות על פניה לא הקלו עליו והוא ויתר.
            סוף סוף נעצרה המעלית בקומה 15, הוא מלמל סליחה וניסה לפלס את דרכו החוצה, הבחורה עם השיער האדמדם זזה מעט הצדה וסובבה את ראשה לעברו, "א-ב-נ-ר?!" שאלה    בפתיעה ועיניה התרחבו,
            "את מדברת אלי?!" הוא עצר על סף דלת המעלית, דלתותיה החלו להסגר וזוהר השתחל במהירות החוצה,
            "רגע! רגע אחד, תעצרו את המעלית, א-ב-נ-ר, תחכה רגע, קראה, אני רוצה לדבר אתך!",
            הדלתות נפתחו שוב והיא יצאה החוצה במהירות ותפסה בכח בזרועו,
            "תעזבי, את טועה, שמי זוהר, את מחליפה אותי עם מישהו אחר! אמר לה וניסה לשחרר את זרועו בעדינות,
            "אתה עושה ממני צחוק!!? אני אזהה אותך בקהל של אלף. איך אתה מעז לשקר כך?!", התכעסה,
            "תקשיבי, אני לא יודע מי את ומה את רוצה, אני זוהר, לא מכיר שום אבנר, ואני אגב מאד ממהר, אשתי לעתיד מחכה לי ואני כבר מאחר", משך את זרועו ופנה ללכת.
            "מה?! אתה טועה אם אתה חושב שכך תוכל להתנהג אלי", קראה אחריו בעודו ממשיך ופוסע לעבר דלת דירתה של ליאת.
            רק הניח את אצבעו על פעמון הדלת וכבר פתחה ליאת את הדלת ופניה זוהרות, "או. סוף סוף. איחרת!", אמרה בחיוך ונשקה לשפתיו הנוקשות, "מה קרה, אתה לא שמח לראות אותי?!", שאלה ובחנה את פניו בעיניים סקרניות.
            "את לא יודעת איזה קטע מוזר היה לי כרגע במעלית, אמר ונכנס פנימה, בחורה אחת תפסה אותי וקראה לי בשם אבנר. לא עזר שאמרתי לה שאני זוהר ואני לא מכיר שום אבנר, היא פשוט כעסה נורא!", והתיישב על הכורסה ובחן את החדר המוכר. תמיד נהנה לשהות בדירתה של ליאת, כל דבר מונח במקומו, הכי אוהב את ההרמוניה, הרמוניה של צבעים קירות ורהיטים בשילובים רכים, "בית נאה, אשה נאה, כלים נאים, מרחיבים דעתו של אדם", נזכר במשפט שהיה אומר אביו לאמו ונתחייך, ובאמת אצל ליאתי דעתי תמיד מתרחבת, מכל בחינה ובחינה, ליאת המתוקה שלי, חשב ובמבטו עקב אחר הילוכה בשמלתה הירוקה עוטפת את גופה באופן מושלם, גם עם פיג'מה היא יפיפיה, קצוות שיערה נופלות על פניה, עורה הזהוב וזוהר לחייה הרכות.
            "נו, ואתה לא סקרן לדעת מי היא ולמה היא כל כך בטוחה ששמך אבנר ושהיא מכירה אותך?", שאלה ליאת ועיניה הירוקות שואלות, ומזגה יין לשתי כוסיות זכוכית גבוהות ובוהקות, מגישה לו אחת.
            "לא יודע. רציתי רק להגיע לכאן. לא יודע מאיפה היא נפלה עלי. אולי בסיטואציה אחרת הייתי באמת מנסה לברר מה ומי, אבל עכשיו לא התאים לי", ענה ונאנח, מגיש את כוס היין אל שפתיו.
            פעמון הדלת השמיע את קולו והוא התבונן בליאת ושאל: "את מחכה למישהו?!",
            "בשעה כזאת, עשר בלילה, למי יש לי לחכות מלבדך, ואתה כבר פה, לא?!", ענתה בחיוך וניגשה אל הדלת מצמידה את פניה ומתבוננת דרך העינית.
            ליאת הסתובבה "זו איזו בחורה לא מוכרת לי", הסתובבה ואמרה ומיד פתחה את הדלת לרווחה, "כן?!" שאלה ולמרבה תדהמתו שמע את קולה של האשה מהמסדרון,
            "אני רוצה לדבר עם אבנר!" ונכנסה פנימה בנחישות,
            "היי, אני לא הזמנתי אותך להכנס ואין פה שום אבנר", ליאת התבוננה בה והבעת פניה השתנתה, את ממש חוצפנית, ככה את נכנסת, זוהר כבר אמר לך שהוא לא מכיר שום אבנר!",
            "הוא יכול להתכחש מהיום עד מחר אני מכירה אותו, כל סנטימטר בגוף שלו, שלוש שנים היינו יחד שלוש שנים! עד שיום אחד נעלם, ככה, הסתלק בלי לומר מילה כאילו שאני אוויר, נעלם ומעולם לא חזר. את יודעת כמה חיפשתי אותו?! אמרה וקולה נשבר, נדמה לך שאני אוותר, אלי הוא יכול להתכחש אבל לילד שלו?! כן, כן, יש לי ילד ממנו, נשפה למול עיניה הקרועות של ליאת ופנתה אל זוהר, הגיע הזמן שתדע, אמרה והסירה את משקפיה השחורות נועצת בו עיניים רושפות. זוהר השתנק.
            המכונית נעצרה ודלתותיה נפתחו. הם ירדו ממנה שותקים והלכו בעקבותיה של עדי אחוזי ידיים. תוך כדי הליכה הסתובבה עדי והסתכלה בהם והמשיכה ללכת חוצה את הכביש לעבר הבנין הגדול והמפואר מעברו השני. ליד דלת הכניסה נעצרה והקלידה במהירות ארבעה מספרים, זמזום, והדלת נפתחה במשיכה, היא אחזה בה והמתינה שיכנסו מבעד לפתח שנפער. עדיין שותקים והמומים המשיכו אחריה, שדרנית טלויזיה ידועה ומוערכת, במאית סרטים דקומנטריים מוכשרת, בת למשפחת אומנים מפורסמת, כל ההאשמות הללו והבטחון המופרז בזהותו.
            המעלית נעצרה והם פסעו בעקבותיה עד לדלת עץ גדולה ובהירה, עדי החדירה את המפתח לחור המנעול ופתחה את הדלת אל תוך סלון גדול ובהיר. נערה צעירה התרוממה מן הספה הרכה בחיוך ופנתה לעדי, "אפק ישן. לא מזמן נרדם. חזרת מאד מוקדם, לא?",
            "תודה ענבל, כן, אני יודעת, משהו בתוכניות שלי השתנה. הנה", אמרה והושיטה לה שטר של מאה שקלים שהוציאה מארנקה.
            "שבו, אמרה עדי, אני רק אלך לראות את הילד ומיד אחזור", ויצאה מן הסלון.
            זוהר וליאת התיישבו על הספה והסתכלו מסביב. הדירה היתה יפיפיה, תמונות נוסף בצבעים טבעים תלו על הקירות, מבעד לחלונות הגדולים נשתקפו אורות העיר. זוהר אחז בידה של ליאת, "ליאתי?, את לא חושבת לרגע שאני הוא אבנר, נכון?!",
            ליאת נעצה בו את עיניה הגדולות ואמרה בקול רך, "מה פתאום?! אני בטוחה שיש כאן טעות. איזו טעות, אני לא יודעת, את זה נשתדל לברר. היא אמרה שיש לה הוכחות, היא בוודאי מתכוונת לתמונות או משהו דומה, כל העניין נורא מוזר, מוכרחים לברר בדיוק מה קורה כאן, אתה מבין את זה, לא?!",
            "כן, כן, ברור. רק שאני לא מבין איך יכול להיות מישהו שכל כך דומה לי. זה די מטריד", ענה בהיסוס.
            עדי חזרה ובידיה לפותים שני אלבומי תמונות, היא התיישבה לידם.
            "התמונה הראשונה היא של הילד שלי, אפק, אחרי זה לא יהיה הרבה מה להוסיף", אמרה ופתחה את האלבום.
            זוהר וליאת לטשו עיניהם בילד בתמונה ונאנקו בתדהמה, הילד העתק מדוייק של זוהר, אותן העיניים, אותן גבות ארוכות משוכות לעבר הרקות, האף, הגומה בלחי, הכל זהה לחלוטין.
            דרג את התוכן:
              11 תגובות   יום שישי , 6/11/09, 17:02

              מושיק חפר בור בעומק קרוב למטר ועדיין לא נתקל בשום דבר מלבד חול וחול.
              "בחייך דורית, תראי, כמעט מטר שלם ואין כלום, די, נגמר לי הכוח, אני חושב שמי ששלח אותך לכאן עבד עלייך טוב טוב",
              "לא יכול להיות, אני לא מאמינה בזה בשום פנים ואופן, תמשיך עוד קצת, אם לא יילך לך אני אתחלף אתך, בסדר, אתה חייב לתת לזה עוד צ'אנס",
              התבוננתי במושיק שהחל לפתע לזמזם בשפתיו צלילים מוכרים, הרים את הראש חייך והתחיל לשיר, "ימין ושמאל, רק חול וחול...",
              "אויש, מושיק, תפסיק להציק, אתה מבזבז אנרגיה",
              נראה שלשיר דווקא עשה לו טוב כי התנועות הכבדות שלו הפכו לקלילות, לפתע הוא חפר בקצב מהיר ונמרץ, התמונה הצחיקה אותי מרפה את שרירי.
              "את צוחקת עלי? כי עכשיו אני מפסיק לחפור", איים מושיק,
              "לא, לא עליך, נפלט לי צחוק עוד יותר גדול, אל תהיה נודניק", ביקשתי.

               

               

              מגיל אפס כמעט מושיק ואני ביחד. אפס זה אומר מכיתה א' בבית ספר טשרניחובסקי, שם הכרנו בעצם. בשנים הראשונות לא שמתי לב לילד החלשלוש
              ממושקף וחיוור, הוא היה חלק מתמונת הרקע של הכיתה, עוד 'ליימך' אחד שאף אחד כמעט לא התייחס אליו, מלבד המורה כמובן. בכיתה ד' התחילו החוליגנים של בית הספר להטפל אליו, ראיתי תמונות שקשה היה לי לסבול אותם. בהפסקות כל הילדים התפקעו מצחוק כ'ששמו לו רגל' והוא השתטח על המרצפות, "יה אבו-ארבע, ארבע עיניים יש לך ואתה לא רואה", צעק לו אחד, עמדתי בצד ושתקתי, כשהפכו לו את הילקוט והקלמר, כשלקחו לו את הסנדויצים שהביא מהבית, המשכתי לעמוד מהצד ולא לעשות שום דבר. 
              באותו יום בצהריים הייתי תורנית כיתה, הצטרכתי בעיקר להרים את כל הכסאות על השולחנות ואחרי זה הייתי משוחררת, סיימתי ויצאתי מהכיתה שמחה הלכתי לעבר שער בית הספר. יכולתי לראות אותם מבעד לסורגי השער, חגים סביב מושיק צוחקים בקולי קולות דוחפים אותו, הוא הטלטל מאחד לשני כמו צרור אנושי לא רצוי,
              "תביא כמה ג'ובות יה אבו-ארבע", דחף אותו אחד,
              "כן, תביא כמה ג'ובות יה משקפופר או שנקרע אותך" דחף השני את מושיק לעבר השלישי,
              מושיק נראה כה כנוע, לא בכה לא התנגד לא נלחם, המשקפיים שמוטות עקומות בשפתיים מהודקות ושותקות נזרק מאחד לשני. הרגשתי פחד וכעס מתכדררים לי בבטן, זרקתי את הילקוט על הרצפה רצתי לשער פתחתי אותו בתנופה וזרקתי את עצמי ביניהם, "תפסיקו
              נבלות שכמותכם, אתם גיבורים על חלשים, אה",
              ההפתעה התפשטה על פניהם רגעית, צחוק פרץ, הכי 'אבדאי' שילב זרועות ופלט גיחוך בוז קולני, "כן? מה תעשי לנו אם לא?!",
              "אני לא אעשה לכם כלום, אבל חכה חכה שאני אביא לכם את אח שלי הגדול, את כל העצמות הוא ישבור לכם אחת אחת", התרסתי והרגשתי את הדמעות בגרון.
              מושיק אף פעם לא שכח לי את זה. הוא הזמין אותי לבית שלו והראה לי את אוסף מחזיקי המפתחות הענק שלו, תלויים על קיר שלם בחדר שהיה רק שלו. הראה לי את אלבומי הבולים היקרים שלו, מלמד אותי כל מה שידע על בולים, איך מזהים בול פגום, ואיך יודעים אם בול נדיר. היה לו בבית פטיפון עם המון תקליטים של מוסיקה פורטוגזית שלפני כן בחיים לא שמעתי, שעות היינו מקשיבים ביחד, אך גולת הכותרת היתה הפסנתר היפיפה שעמד בסלון, מושיק הושיב אותי לידו, ולימד אותי לנגן את "יונתן הקטן", הוא אפילו לא ידע שהגשים לי חלום. הפכתי לבת-בית אצלם, דמיינתי שהחדר שלו הוא החדר שלי שהפסנתר שלו הוא שלי, בבית שלי היו רק שני חדרים, הסלון שאמא ואבא ישנו בו, והחדר שלי ושל חמשת האחים שלי, על פסנתר יכולתי רק לחלום.
              אי-אפשר להאמין שמושיק של היסודי הוא מושיק של היום.

              ריח רקוב נישא באויר קוטע לי את הזכרונות, מושיק הפסיק לחפור והסתכל עלי,
              "איזה סירחון, כמו גופה, את מריחה?",
              "איכס, אי-אפשר לנשום, מאיפה זה בא פתאום?"
              "לא יודע, אולי באמת יש פה גופה" אמר מושיק ועיוות את פניו ממהר לצאת מהבור.

               

               

               

              שולמן הסתכל בעיני ואמר, "נו, מה את אומרת, אני יכול לספר לך על ההצעה שיש לי בשבילך?",
              בעד ונגד התאדו אל תוך ענן הסקרנות שהתהווה בתוכי, "טוב אני מוכנה להקשיב, אבל עדיף לשבת בניחותא בגינה, אתה לא חושב?",
              בגינה לא נותר זכר למטפלות ולילדים, בשביליו התהלכו גבר וכלב וזוג קשישים חבוקים, רוח קרירה טלטלה קמעה את השיחים.
              "הנה פה, בואי שבי על ידי", אמר שולמן התיישב והסיר את המגבעת מראשו.


               
              בעל הדירה דווקא היה מאד מרוצה בניגוד למה שחשבתי, "יופי, אמר לי, המחירים עלו ועכשיו אני אוכל לדרוש יותר, אמר לי, לאן את עוברת, חזרה להורים?",
              "לא לא, חס וחלילה, התקשיתי לספר, לא להורים, לאיזה חבר, אז מבחינתך אני יכולה לעבור עד סוף השבוע?",
              "כן כן, זה בסדר גמור, יחטפו את הדירה מיד, אין לי שום בעיה".

               
              כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
              דרג את התוכן:
                12 תגובות   יום רביעי, 4/11/09, 07:35

                "עכשיו יודע אתה, הפסקתי את דבריו, בוא אתי ושים מחסום לפיך".
                הוא השתתק והלך אחרי, אספתי בדרך את האת הישנה בעודי מרימה את ראשי וכתפי ומובילה קדימה והחוצה מן הצריף, אורו של הפנס מאיר את דרכנו השקטה.
                מרחוק נראו הגבעות לוטות בערפל, מעבר להן הבליחו המוני אורות קטנים נוצצים כיהלומים, המשכתי ללכת, נכנסת אל תוך תחום הפרדס ומן העץ הראשון בשורה האמצעית התחלתי סופרת: אחד, שתיים, שלוש... עשרים.. עשרים וארבע... עשרים ושש צעדים. נעצרתי והתקרבתי אל העץ הקרוב, "קח, השלכתי לעברו את האת, תתחיל לחפור", מושיק נרתע לאחור ושלח את ידיו לאחוז בה, מוט האת החליק בין ידיו ונפל בחבטה על האדמה, הוא נרכן והרים אותה,
                לחפור, מה לחפור? שאל בעיניים תמהות,
                קודם תחפור! אחרי שתחפור אני מבטיחה לך, תקבל את כל התשובות , נהמתי מתוחה,
                "אני לא מבין שום דבר, אמר והתחיל נועץ את הכף באדמה בעזרת רגלו מרים עפר ומשליך הצידה,
                "אתה תבין, אני מבטיחה לך, רק קצת סבלנות, לא לימדו אותך שהסבלנות שווה זהב.."

                הכל התחיל לפני שנתיים. אני זוכרת את היום הזה היטב, יום מוזר, היום בו פגשתי את שולמן לראשונה.
                הייתי בדרכי לראיון עבודה, מחלונות האוטובוס הבחנתי בגינה קטנה סמוכה לתחנת העצירה, שמחתי. הקדמתי בחצי שעה, רציתי שיהיה לי איפה לשבת לקרוא את הספר שלי עד שיגיע הזמן ואוכל לעלות למעלה לבנין.
                נכנסתי לגינה וחיפשתי מקום לשבת, כל הספסלים היו תפוסים במטפלות עם ילדים קטנים ועגלות תינוקות לצדן, ארגז החול המה מקולותיהם, רק ספסל בודד בעברה המרוחק איכלס איש זקן עטוף במעיל צמר עבה ישוב לבדו בקצה הספסל. ניגשתי לספסל והתיישבתי בקצהו האחר, הנחתי את התיק צמוד לירכי הוצאתי את הספר באנחה ופתחתי אותו במקום המסומן. מזוית עיני ראיתי את הזקן מסובב את הראש אלי ונועץ בי מבט. חשבתי שאולי היתה זו האנחה, משום שעד אותו רגע הוא המשיך ובהה בילדים ולא הזיז את ראשו ועיניו כשהתקרבתי לספסל. נעצתי את עיני בשורה האחרונה בה סיימתי לקרוא וניסיתי להמשיך, אבל הזקן המשיך לנעוץ בי עיניים, לא הצלחתי להתרכז.
                נאנחתי שוב, רציתי שקט, זה לא זמן לפתוח בשיחה סתמית עם איש זקן. בפעם העשירית ניסיתי לקרוא את אותה שורה מבלי לעבד אף מילה.
                "למה בחורה נחמדה כמוך נאנחת כל כך?", שאל,
                הסתכלתי אליו בחיוך והחזרתי את עיני לספר בתקוה שיבין את הרמז אבל הוא המשיך,
                "אתם הצעירים, יש לכם כל כך הרבה, כלום אתם לא מעריכים" נאנח,
                'אשר יגורתי בא לי', סגרתי את הספר והחזרתי אותו לתיק, וסובבתי את גופי לעומתו,
                "למה אתה חושב כך?", משום-מה החלטתי לשתף פעולה,
                "אני לא חושב, אני יודע. יש לכם מזל גדול לחיות בארץ הזאת", אמר,
                "כן, עם כל הערבים שמקיפים אותנו ומסתובבים בתוכנו ורק ממתינים לשעת כושר להשמיד אותנו, ממש מזל גדול!, עניתי, אל תבין אותי לא נכון, אני, ישראל היא המקום היחידי בעבורי, אבל מותר לחלום שפעם יהיה פה כמו שוויץ, לא?!",
                "אני לא מתעלם מהעובדה הזאת, אבל בכל זאת, כל טוב נותנת הארץ הזאת, תגידי לי את, מה מטריד בחורה כמוך, חתן, בית, עבודה, את הרי לא צריכה להלחם כל יום על החיים שלך, את נשואה?", שאל,
                "לא, אני לא, יש גם מלחמות אחרות, אתה יודע, ברמה היומיומית, כמו לשרוד", חשבתי על הראיון, עד כמה אני זקוקה לעבודה הזאת, לא אוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן, לכל היותר כמה שבועות בלי עבודה, המחשבה שאצטרך לבקש מהורי לחזור להתגורר בביתם גם אם זה עשוי להיות לתקופה קצרה העבירה בי צמרמורת.
                "לשרוד? לשרוד מילה קשה, היא מתאימה ליערות קפואים, לרעב ולצמא, להנצל מפני קלגסים אכזריים וצמאי-דם, בשבילי למילה הזאת יש משמעות כבדה!
                 "כל אחד והדרך בה הוא רואה את העולם. כמובן שאני לא מדברת על תנאים כאלה, אתה יודע, אין מה להשוות בכלל",
                "אני בטוח שלא, רציתי לוודא שאת מבינה את ההבדל. את גרה בסביבה?",
                "לא, אני גרה בדרום תל-אביב באיזור פלורנטין",
                "אז מה את עושה פה?",
                "הגעתי לראיון עבודה שם" הרמתי את זרועי והצבעתי לעבר הבנין הגדול מעבר לכביש,
                "אה. את לא עובדת?",
                "עבדתי שלוש שנים בחברה גדולה, היו צמצומים, אחרון להגיע ראשון להיות מפוטר, ככה זה עובד",
                "כן, גם בזמני פיטורים שברו הרבה אנשים, הדבר היחיד הבטוח בחיים הם החשבונות שתמיד ממשיכים להגיע, ככה נהגו לומר, ולהם לא היה איך לשלם אותם". 
                 השתררה שתיקה, הסתכלתי על המעיל העבה ושאלתי,
                "קר לך?",
                "לאנשים בגילי תמיד קר. בן כמה את חושבת שאני?",
                "לא יודעת",
                "נו תנחשי",
                "שבעים?",
                חה.. חה.. חה.. צחק האיש, "אני אומר לך רק באיזו שנה נולדתי",
                "נו באיזו?"
                לאט לאט אמר הזקן בנפרד כל מילה, "באלף, תשע מאות, עשרים!" סיים בתרועת נצחון וקמטיו התכווצו,
                "מה א ת ה אומר! כל הכבוד, אתה ממש לא נראה",
                "נו, מה את אומרת על זה? שמונים ושמונה שנים אני חי על הפלנטה הזאת, כבר ראיתי הכל, עכשיו נשאר לי רק להמתין בהשלמה למלאך המוות שיבוא לקחת אותי" הוסיף וחייך חיוך קטן,
                שתקתי. הצצתי בשעוני, עוד חמש דקות,
                "אני מצטערת, אני חייבת ללכת, יש לי ראיון עבודה עכשיו",
                "נו, בסדר בסדר, לכי לדרכך, אמר הזקן, איך קוראים לך מיידלע?,
                "דורית, שמי דורית, אני מוכרחה ללכת",
                "קוראים אותי שולמן, לכי מיידלע, אנחנו עוד נתראה".
                מיהרתי לקום וללכת, חציתי את הכביש ונכנסתי לפתח הבנין, דקה אחר כך שכחתי לגמרי מן הזקן.


                 

                מושיק מחה בכף ידו את הזיעה שנטפה ממצחו לעיניו והתנשם בכבדות,
                "את בטוחה שמה שאת מחפשת נמצא כאן?"
                "ברור. לא שמעת אותי סופרת עשרים וששה צעדים בדיוק. יש לי הוראות מדוייקות, זה לא משהו שהמצאתי",
                "אולי תגלי לי את מה אנחנו חופרים, שלא יצוץ לי פה איזה שלד, את לא רוצה שאני אקבל כאן התקף לב, עד שאמבולנס יגיע למקום הזה אני כבר אהיה מת. קימט את מצחו, רגע, אמר, פסק לחפור והסתכל לי ישר אל תוך העינים מחפש בתוכן אות או סימן, את לא נותנת לי לחפור פה את הקבר שלי, נכון?!",
                צחקתי למראה פניו, "מה קרה לך מושיק, הדמיון שלך מתחיל לעבוד שעות נוספות?",
                 "אני יודע? אני לא מבין מה אני עושה פה בכלל, ואת, את מאז ומתמיד נהנית להפיץ סביבך מסתורין, בשעה כזאת, במקום כזה, בטח שהדמיון שלי יעבוד שעות נוספות".

                יצאתי מהראיון תשושה לגמרי. אף על פי שנקבעה שעה מדוייקת נאלצתי לחכות שלוש שעות. חדר ההמתנה המה המון נשים וגבר אחד שהתנועע בחוסר נוחות, כולם המתינו כמוני לראיון, רציתי לוותר ולברוח משם אבל לא יכולתי להרשות לעצמי. "במקרה הצורך אנחנו ניצור אתך קשר" נאמר לי בתום הראיון, הנהנתי, הוספתי תודה, נפרדתי מכמה מכרות חדשות ויצאתי אל הרחוב לחפש את התחנה לאוטובוס חזרה.
                "דורית, דורית", שמעתי קול קורא,
                הסתובבתי וראיתי את שולמן מתקרב ומתנשף.
                "אדון שולמן, מה אתה עושה פה? חשבתי שמזמן הלכת הביתה",
                "לא  לא, חיכיתי לך", דיבר והמשיך להתנשף  ידו הקמוטה מעל חזהו,
                "ל י ? ל מ ה ?" שאלתי וכבר בדמיוני ראיתי אותו מציע לי הצעה מגונה,
                "לא לא, אל תדאגי, אין לי שום כוונה רעה, יש לי הצעה בשבילך, חשבתי על כך, זה יפתור לשנינו את כל הבעיות", אמר והמתין למוצא פי.
                כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
                 

                 

                 

                דרג את התוכן: