כותרות TheMarker >
    ';

    "שער הכניסה"

    ארכיון

    ארכיון : 12/2009

    19 תגובות   יום ראשון, 6/12/09, 11:17

     לעתים כשאני נפגשת עם מכרים, כאלה שלא ראיתי הרבה זמן או כאלה שאני שמחה לראותם, אני פותחת זרועות ומחבקת,

    מצמידה שפתיים אל עור לחיים חמים או צונן ומנשקת. הנשיקה שלי ברוב המקרים באה מבפנים ולכן לעתים היא קולנית ומצלצלת, ולפעמים שקטה וחמימה. טבעי כל כך שארצה לחוש אותן תחושות בחזרה, אך רבות קורה שאני מחובקת ויד המחבק/ת מטופף קלות על גבי ושולח/ת בחזרה משב של נשיקת רפאים, מין אוושה חרישית שאין בה קול או מגע, מין גינון נימוס אוטומטי מחוסר רגש. אני מאוכזבת. בפעם הבאה שנפגש אזכור את אפקט המגע, אהיה זהירה, ידי המחבקת תטופף קלות, אשלח משב של נשיקת רפאים, גינון נימוס אוטומטי מחוסר רגש, מין אוושה חרישית שאין בה קול או מגע.

     

    היה זה בשליש הראשון של השנה הנוכחית, שתי חברות הציעו לי להכנס לכאן. שאלתי, מה עושים כאן, מה אני אעשה כאן? נעניתי, תכתבי, יקראו את יצירותייך, יגיבו לך, תגדילי את חברויותיך, יהיה כיף, יהיה שמח!

     

    נכנסתי. לא הצלחתי להכניס יצירות. גבר שלא הכרתי הזמין אותי להיות 'חברתו' אחרי שהגבתי לשירו. הופתעתי והסכמתי. אחת מחברותי נכנסת ברשותי אל העמוד שלי ומזמינה אנשים חדשים להיות לי לחברים. לאט לאט אספתי לי או נאספתי, ופתאום אני בעלת למעלה ממאה חברים. הצלחתי להכניס יצירות ולהתחיל לקבל תגובות. 

     

    ימים רבים חלפו להם. במשך החודשים הארוכים מאז שנרשמתי לכאן הכנסתי סיפורים ושירים, גם אחרים שיתפו אותי ביצירותיהם, או הגיגי לבם, פוסטים על דיעותיהם ומחשבותיהם ורגשותיהם. היצירות שלי זוכות לתגובות מועטות יחסית למספר החברים שאני אוספת לי ויחסית למספר התגובות שאני מגיבה לחבריי. אני מתחילה לחוש כמו באותן נשיקות 'אווריריות' שאני מקבלת בתמורה לנשיקותי החמות. מדי פעם אני 'זוכה' בכוכבים ותוהה אם יש להם חשיבות כלשהי. אני שואלת את עצמי מה טעם יש לכל ה'חברים' שלי, אותם אלו שנמצאים רק על ה'נייר'. עם חבר אחד בלבד הקשר, וירטואלי, מתהדק באופן מיוחד. אני מגלה לו את לבי ומכניסה אותו לעולמי והופכת אותו לאחד המרכזים בחיי. תהיות, קשיים, כך נדמה לי, באים וחולפים אך מבלי משים מתערמים בערימה נסתרה. אני מקבלת הזמנות לשיחות וירטואליות מכל מיני, בעיקר גברים מכל הגילאים, גברים המחפשים קשרים ממינים שונים ומשונים. זה לא מתאים לי. אני מתייחסת בנימוס ומכבה לאט לאט את הלהט. מבלי דעת, מבלי משים, מתפשטת בי אותה ריקנות אשר התחילה די מזמן לתפוס חלקים נכבדים בתוכי, אני מתחילה לחוש אותה ואת כובדה אך אינני מבינה כי אני מנסה לטשטש אותה באותם תכנים אשר אינם גורמים לי נחת ורק לכאורה עוזרים לי לשכוח או לפחות לנסות להשכיח. עוברים עלי כאבי לב רבים, כאבים הגורמים לי לסבל רב ומביאים אותי למקום אותו לא ידעתי מימי. החבר המיוחד שלי מתברר כפרי דמיון של עצמו. הלב שלי מתחיל בהתרסקותו. 

     

    תוך כדי שאני כותבת את כל המלל הזה אני שואלת את עצמי אם יש לו טעם.. ובעצם האם זה יעניין מישהו באמת, האם זה ייגע במישהו באמת, שהרי אני חלק מעשרות אלפים של חברים כאן בדה-מרקר, ואם בכלל אחסר למישהו כאן, אני לא יודעת, אני חושבת שלא, אולי לחבר (החדש באופן יחסי) שהתרגל לשלוח לי ברכות בוקר טוב ושלומות למיניהם ולהתחלק אתי בשיחות שהן התחלתן של שיחות נפש?! אולי אני בעצם כותבת לעצמי, מבהירה לעצמי הבהרות תוך כדי שנדמה לי שאני רק נפרדת מכם.

     

    אז כן, אני נפרדת כעת. לא יודעת לכמה זמן. עלי להתמודד עם הריקנות שבתוכי, להתבונן לה בעיניים, לשאול אותה את השאלות הנכונות ולהבין למה בעצם היא כאן ומה מטרתה בחיי..? שהרי את כל האמונות שלי, אלה שאני מצהירה עליהן השכם והערב, עלי להעמיד במבחן המציאות גם אם אקבל מנה מוגברת של כאב, אני חייבת לעצמי את הידיעה וההבנה.

     

    אז תסלחו לי ותבינו אם לא אגיב לכם כי לא אהיה כאן עד להודעה חדשה. ואני מקוה, בשביל עצמי, שלכשאחזור, אהיה חזקה הרבה יותר ממה שהייתי עד לרגע בו התרסקתי לרסיסים...

     

    אז שלום כעת הזאת, שלחו לי אנרגיות מחזקות במחשבותיכם,

     

    אילנה.

     

     

    דרג את התוכן: