כותרות TheMarker >
    ';

    "שער הכניסה"

    ארכיון

    ארכיון : 4/2009

    0 תגובות   יום רביעי, 15/4/09, 22:53


    ציפור הלילה התעופפה לחלוני מבלי משים, כנפיה נעות חרש חרש עד כי נדמה היה שמצוי אני בתוך חלום בלהות ועונג בלתי מובן כאחד, כינורות מנגנים בקולם הנוגה, צליליהם עולים ומתפשטים נושאים את כמיהתי הרחק הרחק על כנפיה המשיקות של ציפור הלילה למסע אחר. פלומות רכות וקטנות ניתקות מן הכנפיים המכות בעוז, נישאות אט אט בידיה של הרוח, לו רק יכולתי לאחוז בזנבה, להיות חלק ממסלול מעופה, לחזות ממעל בבני האדם, במעשיהם, מאותה זוית שלעולם לא אהיה חלק ממנה. 

    התעוררתי ועיני עצומות לקול צלילים חדים, טורדניים, מושיט את ידי במאמץ אל השעון, ממשש אחר הגבשושית ומשתיק. החובה קראה לי לפקוח את עיני, אילולא כן הייתי מתהפך אל צדי ושוקע שוב בשינה מרובת חלומות משונים שאין להם כלום עם המציאות. אותה חובה שאין להתחמק מפניה, חובת הקיום הבסיסי, לא רק שלי, גם שלה, של בני, מילא הוא, בשבילו הכל, אבל היא, הנחש הזו, זה קשה מנשוא. המחשבה לבדה משמשת בי בערבוביה, משפיעה על רצונותי, אותו צד זועם צודק שבי רוצה להתעורר, הצד הסובל רוצה נורא להתקפל לתנוחת עובר לשקוע לתוך שכחה, ואני בתווך עייף, עייף ויודע כי אינני יכול לברוח. שנים בונה אדם את חייו, אבן על אבן, בזהירות מחשב ואומד, מקפיד ואוסף, מתכנן ומנווט ובבוא העת, כך רואה עצמו, בבוא העת, יבוא שכר לעמלו, והנאה לצדו. אך לא, כל ההמתנה והציפיה, כל העשיה, ביום אחד, לא בהיר בהכרח, באותו יום, מחשיכים השמיים ונופלת הארץ, כפי שנפלו על ראשי. לאוייבי, אני מבטיח, אפילו לאוייבי אינני מאחל להיות שם, לספוג את המכה הקשה, לחוש את כל הכאב, להתבוסס באגם הסבל שאופקו אבד זה מכבר. הייתי שם, אני יודע, ואינני מבין איך הצלחתי לצאת, יצאתי אך לא הזדככתי, הארס נספג, התפזר בכל תא ותא, בכל חלל קטן כגדול, מכה שורשים ובני-בני שורשים, מתפשט, קולו מהדהד בתוכי ומזעזע את אמות הסיפים של מחשבותי.שוב אני דוחה בזעם את המחשבות המעוותות העולות בראשי, זה לא אני, אני לא אתן ידי להן, אינני רוצה בהן, לא, לא, בשום אופן, לא ולא! מלחמות זה לא בשבילי, הרי ידוע, במלחמות אין מנצחים. אני מרים את עצמי מהמיטה החמה והמזמינה להתחיל יום חדש. לא אוותר על עצמי, לא! תשכח מזה, אני פוקד על עצמי, אתה לא ילד קטן, יש לך אחריות, תלמד לקבל אותה, ומסרב בעקשנות לכל התמונות ההן שוב, מתחיל ומתנהל אל תוך היום החדש המצפה לי ורק המחשבה על בני הקטן, נשמה טהורה ומתוקה שלי, היום אחבק אותו בזרועותי, מאירה את חלקי האפלים ומטשטשת אותם. 

    הדלת נפתחת, מבע פניה מופתע משהו כאילו לא ציפתה לי כלל, "היי, היא אומרת ונועצת עיניה בעיני נסוגה בצעד מהוסס לאחור, בוא, תכנס","לא, לא, תודה, אין צורך, בן מוכן?", מה לי ולחייה החדשים, בלעדי,"כן, דקה, אני אקרא לו", היא משאירה את הדלת חצי פתוחה והולכת להביא את בן שלי, החיבור היחיד שנשאר בינינו, למגינת לבי.אני מונע מעצמי הצצה בחלק הגלוי של הכניסה לדירה, מסובב את גבי ונועץ עיניים בדלת השכנה קורא את השלט הצבעוני התלוי עליה ושומע את קולה בוקע מתוך הדירה, "בן, אבא בא לקחת אותך, בוא, הוא מחכה לך", ואת קולות הצעדים הקטנים במרוצה,"א ב א!" וכשאני מסתובב לקראתו ידי נפרשות לצדדים וקולטות אותו בחיבוק חם. 

    במורד המדרגות ידו הקטנה בידי אני שואל אותו "בן, מה אתה רוצה לעשות היום?",

    "אפשר ללכת למקדונלדס, אבא ו..ו...ו... גם למכונות בסנטר?",

    "לא כדאי בן, כל הג'אנק פוד הזה. אם אתה רעב אני אקח אותך למסעדה כמו שצריך, למה בעצם אתה רעב, לא אכלת צהריים?",

    "לא, אמא לא הכינה, היא אמרה שאני כבר אוכל אתך", פניו הקטנות מורמות אלי,

    "וכל יום כשאתה מגיע מבית הספר, אמא מכינה לך ארוחת צהריים?",

    "לפעמים, כשיש לה חשק, לפעמים היא לוקחת אותי לסבתא או קונה לי פלאפל או פיצה",

    הזעם מתחיל ללחוץ, מתפשט מהמצח לצדי הראש, 'מינימום, מינימום היא לא מסוגלת לעשות, אוכל לילד הקטן שלה, שלנו, איך היא רוצה שהגוף שלו, המח שלו יבנו, מה היא חושבת לעצמה החוצפנית הזאת, מופקרת, ז ו נ ה ! כן, חתיכת זונה מלוכלכת, הכל אני מוכן לסבול, אבל את זה לא, זה לבד מטריף אותי לגמרי, ואני עוד רוצה לשכוח מכל מה שעשתה לי וכל זה עוד אחרי כל מה שעשיתי בשבילה',"טוב בן, נלך לסנטר ולמקדונלדס", אני מרים אותו בזרועותי לספוג את החום של גופו הקטן, מלטף את שערו הבהיר, כצבעו של שערה, וממטיר נשיקות על פניו הרכות. 

    באמצע הסיפור עיניו נעצמות, אני סוגר את הספר ומפסיק לקרוא אך ממשיך לשבת בכורסה ולהתבונן בו. אני לא מצטער על כלום, למרות כל כאב הלב, איך אני יכול כשהתוצאה של החיבור שלנו, גם אם היתה די זמנית, היא בן היקר שלי, אצבעו מונחת בפיו ועיניו נעות מתחת לעור עפעפיו גורמות לי לתהות מה הוא רואה כשבת-צחוק עולה על זוית פיו המתוק ומרחיבה אוטומטית את שפתי ולבי, גופי שוקע בכורסה ועיני נעצמות.  

    בצהרי היום חשבתי על לאה, אולי אפתיע אותה, אקפוץ למשרד שלה, אקח אותה לצהריים במסעדה החדשה ליד הבנין שבו היא עובדת. לא יצא לי אף פעם לבקר אותה שם, כך אוכל גם להכיר את חברותיה לעבודה, אלו שהיא כל הזמן מספרת לי עליהן.נכנסתי למשרד עובר בין החדרים ומחפש אותה, חייכתי לעצמי כשחשבתי איך שהיא תשמח.בחדר השלישי ישבו שלוש בנות,

    "סליחה? אולי אתן יודעות איפה המשרד של לאה גביזון?",

    "בטח, ענתה הברונטית, לך עד הסוף וימינה, החדר שלה צמוד לחדר של המנכ"ל, אתה כבר תראה שם את השלט","תודה", אמרתי והתכוונתי להמשיך כששמעתי את הבחורה שישבה בשולחן ממול מוסיפה,

    "אם היא לא בחדר שלה, בטוח שהיא אצל עודד, זה המנכ"ל, אתה כבר תראה", הוסיפה בחיוך מוזר. 

    החדר של לאה היה ריק, היתה דלת נוספת בתוך החדר נקשתי קלות ולחצתי על הידית. 

    התעוררתי, חלום בלהות זה מה שזה היה, סיוט, התמונות חזרו ושבו להטרידני, חרדל, הצבע של הספה בחדר המנכ"ל, אני מקיא את נשמתי על רצפת הפרקט. עכשיו אני מבין למה עולה בי בחילה עמוקה בכל פעם שאני רואה את הצבע הזה.     

    כל הזכויות שמורות.   

    דרג את התוכן:
      5 תגובות   יום חמישי, 2/4/09, 10:03

       כבר יותר מדי ימים, מכל כיוון שאני לא מביטה, מכל חלון, אני רואה את המרפסת של הבית ממול עם האור מהבהב ומהבהב. משהו כאן ממש לא הגיוני לי, לא מסתדר לי. ההבהוב המעצבן הזה מתרחש רק בשעות מסויימות, בבוקר ובלילה. בשאר הזמן אני רואה שהאור כבוי שם או סתם דולק, ובכלל זה לא איזה פלורסנט שעומד להגמר, זו מנורה לגמרי רגילה. התחלתי לחשוב שההבהוב הזה הוא לא סתם הבהוב, זה בטח איזה סימני מורס למישהו, שפה שבעל המרפסת משתמש בה לשלוח הודעות. אבל למה צריך את ההבהוב הזה. יש טלפונים למכביר, זו לא המאה הקודמת, יש בערך מליון דרכים ליצור קשר עם אחרים באופן סודי לגמרי. דווקא ההבהוב הזה נראה לי מושך תשומת לב הרבה יותר מכל אמצעי תקשורת אחר. אני ממש מתחילה לדאוג, אולי יש קשר לבטחון המדינה, ובטחון המדינה בשבילי הוא בחשיבות מדרגה עליונה.  אני מתחילה לחשוב: מה אני יכולה לעשות כדי לגלות מה קורה כאן? אולי להתקשר למשטרה?. מה אני אגיד להם, שאיזה אור מהבהב באיזו מרפסת? הם יצחקו עלי. יחשבו שעוד איזו מטורפת משועממת מבלבלת להם את המוח ומבזבזת את הזמן של משלם המיסים. אז מה עוד אני יכולה לעשות. למי אני יכולה לספר שיתייחס ברצינות ויעזור לי לבדוק את הנושא, מישהו שמבין עניין?. אין אחד כזה. גם ככה רוב מכרי מכירים אותי כדרמטית יתר על המידה, מה שבטוח שלא רק שיצחקו עלי איזה יום או יומיים, זה יהיה פשוט סיפור שיככב אצלם הרבה זמן ואין לי ממש חשק לגרום לזה לקרות.  טוב, חשבתי לעצמי, אנסה לחשוב על איזה פתרון ובינתיים פניתי לשגרת יומי ושכחתי מכך שוב עד הערב. כשהסתכלתי סתם החוצה מהחלון של חדר השינה והנה שוב המנורה מהבהבת לה. הבהוב, הבהוב, הפסקה, ושוב עוד ארבעה הבהובים, וזה ממשיך. הנה אני צודקת, ההבהובים האלו הם לא על בסיס קבוע, משהו שאפשר לומר שנובע מאיזו תקלה טכנית, זה נראה פשוט עשוי מדי. אולי, חשבתי לעצמי, אולי זה איזה או איזו חפרפרת רוסית שהחדירו לכאן עם קום המדינה, מי יודע?, אולי מאז, אם זו אישה, היא התחתנה עם איזה צעיר ישראלי נחמד ותמים, הביאה לו כמה ילדים לאויר העולם והוא אפילו  לא יודע עם מי הוא התחתן?. בטח כל השנים היא אוספת מידע במסווה הזה. בטוח שכבר הייתה בכור האטומי בדימונה, אספה מידע ושלחה לרוסיה, לנבלות האלה שעוזרים לאויבים שלנו, מוכרים להם נשק וכאלה. הרוסים האלה פעם חברים של האמריקאים ופעם לא. הנה, פתאום פוטין חבר של האיראנים המחורבנים האלה שמנסים לבנות פצצת אטום. הרי זה ברור לגמרי שהראשונים שהאיראנים יזרקו עליהם אטום זה אנחנו. המחשבות האלו מתחילות להפחיד אותי לאללה, ואני  יודעת בוודאות , מנגד, שאם אני מצליחה לחשוף מזימה כזאת אני הופכת לגיבורה לאומית. מה לאומית? בינלאומית. כל העולם ישמע על מעשה הגבורה שלי ואיך חשפתי את החפרפרת הרוסית שמתחפרת לה פה כבר, כמה? שלושים, ארבעים, אולי אפילו חמישים שנה. הרעיון מדליק אותי ואני כבר בדמיון יושבת באולפן הטלויזיה, כל המצלמות מופנות אילי, המנחים מתבוננים בי בחיוך מעריץ ושואלים אותי שוב ושוב ברכות מתענגת על מה שחשבתי ועל איך שפעלתי, ואיך היה לי כל כך הרבה אומץ לעשות זאת?! ואחר כך בבית, כשאני חוזרת מאולפן הטלויזיה הטלפונים לא מפסיקים לצלצל. הקרובים, המכרים, המשפחה, כל בן-אדם שפגשתי אי-פעם ולפני כל הסיפור בכלל לא שם עלי, פתאום מתקשר, מתעניין, רוצה לבוא לבקר, לשמור על קשר. ובכלל כל הטלפונים מכל העולם. כל רשת טלויזיה נחשבת מתקשרת אילי ומבקשת ראיון. אפילו רשתות אמריקאיות מציעות לי ימבה כסף, העיקר שאתראיין. טוב, שם, לא  כמו בארץ הם עשירים כקורח, מפזרים כסף כמו חול בשביל כמה תמונות רייטינג, ואני, אני פשוט מתמוגגת, איזה מתמוגגת, הרבה יותר מזה. מישהו היה צריך להמציא מילה חדשה רק בשביל לתאר את מה שאני מרגישה, מדהים. פתאום אני חושבת לעצמי, אולי אלה בכלל ערבים שגרים שם. כן כן, ערבים. זה הרבה יותר הגיוני שדווקא הם ישתמשו באמצעי הזה להעביר הודעות. זה הגיוני כי אצל ערבים, מה שיותר ישן ופרימיטיבי הוא הדבר הנכון בשבילם. יש להם יחס מיוחד לעבר הרחוק. קשה להם להנתק ממנו. בעצם הם לא רוצים להנתק ממנו, הם כל הזמן נדבקים לכל המסורות הישנות שפסו מן העולם, בדבק חסר הגיון. אז נראה לי הכי הגיוני שאלו דווקא ערבים ולא רוסיה מטומטמת. בטח גם הם איזה סוג של 'חפרפרות'. בטח גם הצליחו להתברג בחברה הישראלית ואף אחד לא יודע שהם ערבים. בטח גם המון זמן הם עבדו על המבטא שלהם, עכשיו הפא המחורבנת , שאיזה מזל שהיא קיימת, הפכה לבית אמיתית ישראלית. אולי אפילו יש להם שם איזה 'סליק', ואולי אפילו, בלי שאף אחד יודע, הם הקימו שם מעבדת נפץ והם אלו שמספקים חגורות נפץ לכל המתאבדים הארורים שמגיעים לכאן מהשטחים. כן, זה נראה לי מאד הגיוני. זה יהיה הכי קל בשבילם. המתאבד ייצא מהשטחים ויגיע לישראל בקלי-קלות אם אין עליו כלום. אפילו אם יעצרו אותו בדרך לבקורת הוא ייצא נקי. יוההווו, אמא'לה, אני חייבת לעשות משהו.אז עשיתי. התקשרתי למשטרה. אני מחזיקה את הטלפון ביד ומחכה. כוס אמאמם עד שהם עונים, הנבלות. כבר 17 צלצולים ואף אחד לא מרים. מה אם אני בסכנת חיים עכשיו? מה אם מישהו דקר אותי בירך וחתך לי את העורק הראשי.. הרי לא נשאר לי הרבה זמן לחיות. עם כל הדם שנובע מתוך החתך העמוק הזה אני יודעת שזה רק ענין של דקות עד שאמות. תענו כבר נבלות. כבר 21 צלצולים ואף אחד לא עונה. מה אם בעלי, אחרי שעצבנתי אותו כל היום, מנסה עכשיו לחנוק אותי, מה?, הם לא מבינים שרק בשארית כוחותי הצלחתי ללחוץ על הלחיצים של הפלפון שלי? למזלי הוא לא שם לב, אבל אין לי כמעט אויר, אני עומדת למות, עד שהם יענו אני כבר בטח אהיה גופה חסרת חיים, נבלות, איך הם לא מתביישים, ככה לבזבז חיי אדם?. מי יודע מה עושה הטלפנית הזו עכשיו שם במשטרה, משייפת ציפורניים, מורחת לק, שותה נס קפה עם חלב וקנמון?, אולי אפילו היא בדיוק מספרת לחברה שלה מה עשתה אתמול בלילה עם החתיך ההוא, זה שפגשה בבר בפלורנטין. היי הלו!! מה את עושה מנוולת? אני עומדת למות וזה מה שאת עושה..? תעני לי כבר.. סוף סוף המנוולת עונה לי:
      "משטרה שלום"
      "שלום ומזל טוב!"
      "מזל טוב?!"
      "כן כן, מזל טוב. תגידי אתם נורמלים? כמה זמן עד שאתם עונים? הרי יכולתי למות בזמן הזה".
      "מה קרה גברת?" היא שואלת בשלווה, ככה לפחות היא נשמעת לי.
      "לא קרה כלום, אבל יכול היה לקרות הרבה בזמן שאת עושה שם לא יודעת מה"
      "גברת, אולי תגידי לי בדיוק מה את צריכה?"
      "אני צריכה עזרה! מה את חושבת שהתקשרתי לנהל איתך שיחת חולין? יש כאן מרפסת ממול לבנין שלי. האור מהבהב שם כמו סימני מורס כבר המון זמן. נראה לי חשוד לאללה. אני חושבת שכדאי שתשלחו מישהו, שוטר, שיבוא ויבדוק מה הולך שם. אולי יש שם מחבלים, מי יודע מה, אני לא יודעת, פשוט תשלחי ניידת"
      "גברת את רצינית?"
      "רצינית? בטח שאני רצינית. תהיו אתם קצת רציניים, זה יכול לעלות בחיי אדם, אפילו בהרבה חיים, ואת שואלת אותי אם אני רצינית?"
      "גברת, גברת, אולי תרגעי?. תסבירי לי מה בדיוק את רואה שם?"
      "אוף, מה שאמרתי לך, לא?. יש מרפסת. יש מנורה. לא פלורסנט, מנורה רגילה ופעמיים ביום היא מהבהבת בשעות קבועות, כאילו מישהו שולח הודעות מורס מוצפנות למישהו אי שם"
      "טוב, נעביר את זה הלאה"
      "מה הלאה, למי הלאה?. את צריכה לשלוח ניידת. שבוע שעבר התקשרתי אליכם בגלל סתם אוטו שעמד ברחוב והשמיע קולות מוזרים למרות שהוא היה כבוי, ולזה כן שלחתם ניידת, אז לדבר כזה?! זה הרי יותר חשוב פי מליון, אז מה את אומרת לי שתעבירי את זה הלאה?"
      "גברת נטפל בזה, אל תדאגי. תני לי בבקשה את השם והטלפון שלך"
      אני נותנת לה אבל יודעת שהם לא יעשו שום דבר. אני כבר ממש בחרדות רציניות. התמונות שלי מ-CNN עולות לי בראש. אני הרי יכולה להציל מדינה שלמה, אז אם כך אין לי ברירה, אני חייבת לבדוק בעצמי מה קורה שם. ניקורים של פחד מתחילים לי באיזור שבין החזה למעלה הקיבה. יווהוו זה באמת מפחיד. אבל מהם החיים שלי לעומת חיים של אלפי אנשים, והרי כבר משחר ההסטוריה נתנו אנשים רבים מאד את נפשם למען הכלל. אז מי אני בכלל?אני חייבת להרגע.
       קודם כל אני הולכת לעשות לעצמי כוס קפה שחור חזק, להדליק סיגריה ולשבת באיזו פינה בבית שאני ארגיש בה הכי רגועה בעולם, בשביל שאוכל לחשוב על דרך הפעולה הטובה ביותר.הפינה שהתיישבתי בה לא גרמה לי להרגשה יותר טובה. ניסיתי עוד אחת, אבל זה לא עזר. המחשבות התרוצצו לי בראש בלי שום סדר עד שצעקתי על עצמי בקול רם: 'שקט! תפסיקי כבר מטומטמת אחת. זה הדבר הכי חשוב שעשית או שתעשי אי פעם בחיים שלך'. אחרי שהצלחתי קצת להרגע מהצעקות שלי על עצמי, נשמתי עמוק, לגמתי מהקפה, שאפתי גל של ניקוטין ועשן מלוא ריאותי והתחלתי שוב לחשוב מה ואיך אני יכולה לעשות. הסיגריה והקפה נגמרו, הדלקתי עוד אחת וקמתי שוב לעשות עוד כוס קפה שחור. זה לא ממש עזר. .לא היו לי שום רעיונות, הכל סתם.
       בינתיים הצצתי מהחלון לראות אם הניידת כבר הגיעה. ציפיתי לראות שם, ליד הדלת שני שוטרים בכחול משני עברי המשקוף. אחד עם אקדח שלוף בהיכון על כל מקרה והשני מצלצל בפעמון. בכלל, אולי כדאי שאתקשר שוב למשטרה, שהשוטרים לא יעמדו מול הדלת, כי אם המחבל יציץ מהעינית ויראה שוטרים אז הוא בטח יפתח ביריות ויהרוג אותם, ועד שהמשטרה המטומטמת הזאת תגיע שוב, אז כולם יברחו ולא ישאר את מה להציל ואת מי לחקור.  לא היתה שום ניידת, ושום  שני שוטרים לא עמדו משני צידי המשקוף. איזה דפקטים! ידעתי, ידעתי שזה מה שהם יחשבו, שאיזה לא נורמלית משועממת מבלבלת להם את המוח ומבזבזת את כספי משלם המיסים. רגע, אבל זו אני משלם המיסים! לא? אז הם חייבים לי את זה. אם לא אני לא יהיה מי שישלם להם בכלל משכורות, ובכלל בזכותי יש להם מה לאכול בבית. הרמתי עוד פעם את האפרכסת והתחלתי לחייג 100. אחרי 14 צלצולים התייאשתי וסגרתי, אבל לא רק בגלל זה, פתאום חשבתי על כך שלמה שאני אתן להם את הקרדיט, או אפילו רק חצי ממנו, בסוף אותם יראיינו ב- CNN, על חשבוני וכך הילת הגבורה תתחלק לכמה ראשים. זה יהיה ממש לא פייר. ככה בלי שאני ארגיש כבר החלטתי. אני הולכת בעצמי לבדוק את הבית הזה, את האנשים האלה. אני אגלה בדיוק מה הולך שם, ואולי אפילו לפני שאני אודיע למשטרה, אני אצלצל לטלויזיה שלא יגנבו לי את ההילה.  רגע לפני שנעלתי את הדלת מאחורי נזכרתי בדבר מאד חשוב, אז חזרתי פנימה לדירה, לקחתי דף לבן גדול וטוש דק שחור וכתבתי: "בבנין ממול האור מהבהב וזה נורא חשוד. הלכתי לבדוק מה זה. אם לא חזרתי אז אני בטח מתה. רצחו אותי. אז לפחות שתדעו לאיפה נעלמתי". הדבקתי את הדף עם סילוטייפ מעל לברז במטבח, על אריחי הקרמיקה. כך הדף לא יעוף או ייעלם, ואין סיכוי שלא יראו אותו, בין כה וכה כל מי שנכנס הביתה, דבר ראשון הולך למטבח.
        ירדתי והלכתי לכיוון הבנין ההוא. הקטע של הבנין בכלל מוזר. בין הבנין שלי לבנין של החשודים מפרידה ככר מוזנחת, ככה שהוא לא ממש ממול. אני רואה רק את החלק האחורי שלו, זה עם המרפסת המהבהבת, מאיזה מרחק של 40-50 מטר. הבנין עצמו בכלל יושב על איזו גבעה גבוהה, כך שאם אני רוצה להגיע לחזית שלו, אני חייבת לטפס בקיצור דרך של המדרגות. אז הלכתי למדרגות והתחלתי לטפס. המדרגות נורא תלולות ולא נגמרות אבל הן מובילות לרחוב של הבנין מה שמחייב אותי לעלות דרכן. בדרך התחלתי לספור מדרגות כי היו המון, אבל באמצע שכחתי כמה ספרתי, כי התנשפתי כמו חזיר בר רגע לפני השחיטה, וחוץ מזה חשבתי על מה שיקרה כשאגיע לשם. וכבר הגעתי לפתח הבנין. נעמדתי  לרגע והסתכלתי. לא היה שם אף אחד, אפילו עוברי אורח, ועל כן לא היתה גם שום תנועה חשודה, אבל אני כבר התחלתי לפחד נורא, הלב שלי דפק ואיכשהו הרגשתי את הדפיקות בתוך הפה, ואני ממשיכה להתנשף מהמדרגות. התקרבתי עוד קצת ונכנסתי לחצר של הבנין. ראיתי שזה בעצם בנין ש בו רק שתי דירות, מין וילה דו- משפחתית מהסוג הישן, אחת התחילה ממפלס תחתון והשניה מהעליון. הכניסה למרפסת המהבהבת ההיא צריכה להיות מצד ימין, אז פניתי לשם ופתאום ראיתי שער ירוק, גדול וסגור, על השער תלוי שלט מקרמיקה לבנה שמצויירות עליה 3 אותיות:  נ ד ל. נו, אם זה לא אומר שצדקתי, אני לא יודעת מה כן יאמר. נדל זה שם ערבי. שמעתי אותו לא פעם אחת. רגע, זה לא שם פרטי ערבי?. היתה שם גם חומה גבוהה וממנה נשפכו עלים ירוקים וגדולים ומתוכם הציצו פרחי פעמון צהובים ויפים. אי-אפשר לראות כלום. ממול לשער היתה רק גדר. אז עמדתי על קצות האצבעות וניסיתי להציץ, אבל לא הצלחתי לראות שום דבר. פתאום איש אחד יוצא מהחצר השמאלית, ניסיתי לכווץ את עצמי, הלב שלי דפק עוד יותר, אבל היה לי מזל כי הוא בכלל לא הבחין בי, למרות החולצה הכתומה. לא היה לי מה לעשות אז ירדתי חזרה במדרגות. הפעם כבר ספרתי אותן. כשהגעתי לתחתית המדרגות סיימתי לספור את המדרגה האחרונה והגעתי ל- 66 מדרגות. 66 זה בדיוק שני שליש ממספר השטן, אם זה לא רמז ברור, אז מי יודע מהו רמז.. התחלתי לשוחח עם עצמי, ככה בשקט, בלב, שאם מישהו יעבור הוא לא ישים לב לשיחה וישים אותי בבית משוגעים: "איזה פחדנית עלובת נפש את, אמרתי, ככה את מפקירה את בני עמך, את אחיך האהובים? לא מספיק מה שההסטוריה עשתה לעם הזה, גם את רוצה להוסיף?".
       אחרי כל הנזיפות האלה לא היתה לי ממש ברירה. אז חזרתי לשם שוב.  טפסתי בקושי רב, נעצרתי כל שניה לשאוף אויר, אבל גם הייתי בטוחה שלתת ההכרה שלי יש יד בכל העצירות האלו, בטח רצתה להתחרט ולחזור, אבל לא נתתי לה, המשכתי באומץ לב לטפס אל המטרה הנעלה. 
      למעלה ברחוב יצאו מאיזה בית שני בעלי מלאכה, אוחזים ארגזי כלים ונעצרו מול הרכב המסחרי שלהם. חיכיתי בצד שלא ישימו לב אילי. אחרי שהניעו את הרכב ונעלמו אזרתי אומץ ושוב נכנסתי לחצר. פתאום שמעתי קולות שלא שמעתי לפני כן, אבל לא היה לי ראש להקשיב, עכשיו הרי כבר החלטתי, אני הולכת לצלצל להם בפעמון ולדרוש מהם תשובות ברורות. אין מצב אחר. ראיתי על המדרכה ערימה של ענפים שאיזה גנן בטח גזם. היה שם ענף אחד עבה. הרמתי אותו ומשכתי ממנו את הענפים הדקים שיצאו לו, כשסיימתי כבר היה לי מן סוג של נבוט ביד, אחזתי אותו חזק וצלצלתי בפעמון האינטרקום.לקח זמן עד שענו לי. בשניות הארוכות האלה הדופק שלי כבר עלה לשחקים. חשבתי לעצמי שאני מוכרחה לסיים את הענין הזה מהר, כי אחרת נראה לי שתיכף אקבל התקף לב.
      "כן?" אמר קול של גבר. אמא'לה...
      "שלום!  אני השכנה. אני יכולה לשאול אותך משהו?"
      "כן. תשאלי"
      "לא לא. אני רוצה לשאול פנים מול פנים, לא ככה. אני יכולה להכנס?"
      שתי שניות של שקט מבהיל ואחר כך הקול אמר: "טוב, תכנסי" וזמזם זימזם.
      דחפתי את השער ביד הפנויה ונכנסתי נוטפת זיעה קרה. עם הזרוע שהחזיקה את הנבוט שיצרתי מחיתי את הטיפות והמשכתי קדימה, פנימה עד שעמדתי מול דלת פלדלת חומה וסגורה. לחצתי על הפעמון בצד הדלת ושוב המתנתי. הדלת נפתחה וקולות של ילדים פרצו החוצה, צועקים, צוחקים, משחקים. ממולי עומדת אישה קטנה, שיער השיבה שלה כרוך לכדור וחיוך על פניה
      "כן?,היא שואלת, במה אפשר לעזור?" אני שותקת ועיניה יורדת ורואות את הנבוט, מה שמחק את החיוך מיידית, אבל היא שוב שואלת:
      "אפשר לעזור לך גברת? אמרת לבעלי שאת שכנה ורוצה לשאול משהו, נכון?" מאחוריה מתרוצצים ילדים בשאגות שמחה, צעצועים פזורים על הרצפה.
      אני מגמגמת "סליחה, אני מצטערת. מה, יש לך כאן גן ילדים?"
      "כן. למה את שואלת?"
      "לא, סתם סקרנות. בעצם באתי לשאול משהו אחר. כבר המון זמן אני רואה את האור שלכם במרפסת מהבהב, ממש כל יום, אפילו פעמיים ביום. שמתם לב לזה?"
      "אם שמנו לב? בטח ששמנו לב. אפילו הבאנו כבר כמה חשמלאים כדי לבדוק מה הבעיה, אבל אף אחד לא הצליח לתקן. זהו?! בגלל זה באת?"
      "כן, שוב סליחה, מצטערת. חשבתי שזה בכלל משהו אחר. סליחה וביי". 
      ברחוב זרקתי את הנבוט וחזרתי הביתה מאוכזבת.        
       כל הזכויות שמורות          
       
      דרג את התוכן: