כותרות TheMarker >
    ';

    "שער הכניסה"

    ארכיון

    ארכיון : 7/2009

    5 תגובות   יום שישי , 31/7/09, 21:44

     

     

    לבסוף כשהגעת נתכהו חושי. לא הייתי מודעת, לא לגיחוך הנורא שעמד במורד לשוני והתחיל להתגלגל קדימה, לא הרחתי עשן, לא חשתי במחנק את חמצן חיי הופך לחנקן. שפתיים הדוקות, שיניים חשוקות, עיניים מחפשות, מצפות. טחו עיני מלראות את הלהבות, אש בוערת החלה לעשות את דרכה המאכלת בשדה קוצי. המילים התפרצו. מילים ישנות נושנות של אכזבה, צפו, עלו, התפשטו. קצת מאוחר מדי ניסיתי לתחום אותן, הן התמרדו, בחושות היטב בתמהיל של זעם ואכזבה, נלחמו ופרצו את הגבול, משתוללות ללא כל אבחנה, משחיתות

     

    רציתי שתראה את הלק, כתום ולוהט, מרוח על ציפרני רגליי. היית צוחק, מאושר. "יופי! העזת, היית אומר לי, אני מאושר. את משתנה, את לומדת, את מתחילה לדאוג לעצמך. את לא מבינה כמה שאני שמח בשבילך". הייתי מחייכת לעצמי בשקט, שמחה, וברגע כלשהו סמוך לכך הייתי שואלת את עצמי, "האומנם?. האומנם זהו תחילתו של שינוי, שינוי שהחל מתי, בבואך אל חיי, לפני?!". החיים רוחשים שינויים כל העת. החיים הם השינוי, אינסופי, אלמלא השינויים לא היו אלה חיים. ברגעים אלה מציפה אותי עצבות, אני רוצה לומר לה לעצבות שלום ולא להתראות. בזמן האחרון היא מבלה יותר מדי זמן בחברתי. רוצה לקרוא "הלו" אחד ענק לשמחה ולזמן אותה למחוזותי, זה מה שאני מעדיפה, אבל יודעת, העצבות היא חלק מהשמחה, בדיוק כפי שמעלה לא היתה מתקיימת לולא קיומו של חסרון, וכמו ששחור זקוק ללבן ולבן לשחור. כמו שאני זקוקה לך, אהוב רחוק ומרוחק. עצוב לי נורא, אתה אינך עוד, עזבת אותי, שלחת אותי בחזרה למקום ממנו באתי, צעד אחד אחורה במקום צעד אחד קדימה. כשהלכת הרגשתי שלקחת אתך את הרגש הכי חשוב אחרי האהבה, את התקוה, בלעדיה לא יכולתי להתקיים אף פעם, ואז מעל לראשי התחיל לרחף המשפט הזה, מדכא ככל שהוא, הוא האמת שלי, של כל אחד בעולם אשר חווה את אובדנה, ישבתי וכתבתי את המשפט הזה שביטא עבורי כעת את המהות של ההרגשה הנוראה שלי: "היכן שמסתלקת התקווה, באה חשיכה". וזה מה שכתבתי לך בסיפא, קיויתי שתבוא במרוצה.. אך החשיכה כבר באה וכיסתה גם אותך. כבר לא תהיה בי תקוה שתוכל לראות מקרוב את השינוי הגדול שיחול בי, גם אם יהיה לך חלק גדול בהווצרו. לא תוכל לשמוע את כל הסיפורים שרציתי לספר לך, חנוקים בתוכי, לא לצחוק ולהתבדח, אתי ועל חשבוני, לא תוכל להמשיך ולספר לי את כל הסיפורים שהתחלת, שהבטחת לסיים, לא לחכות בציפיה שבה אני ציפיתי ליום שבו תחוש את ידי נוגעות בעורך השחום והחם, נוגעות ברטט בפניך, מעבירה אצבע לאורך שורש חוטמך, על גבותיך, מנשקת רכות את עיניך הנעצמות מהנאה על מגעי, לא תחוש את ידי עוברת לוטפת על שיערך הקצר, מחדירה אצבעות לחוש את המרקם, לא את ידי הנכרכות סביב עורפך מתחברות באצבעות שלובות, וכשצמרמורת בגווי אוחזת אני נועצת את עיני באישוניך בפליאה על חיותו של הרגע הקסום הזה שכה ביקשתי לממש, מושיטה ומקרבת את שפתי אל שפתיך. לא, לא תוכל עתה לחוש את שפתי המצפות להלכד בין שפתותיך, לחוש את רכותן המצפה לך, את החום על לשוני החלקלקה נוגעת בלשונך מתפתלת ונוגעת. לא, לא תוכל לקיים בגופי את שיטוטי אצבעותיך המבטיחות עונג אינסופי, את המלאות הכפולה המובטחת בתוכי.

    נחנקת, נשנקת, שבורה אנוכי, אבדה תקווה. בתוך כל אלה אני נאלמת עתה, דמומה ונפשי סוערת אליך..

     

     

     

    כל הזכויות שמורות לי. 

    דרג את התוכן: