כותרות TheMarker >
    ';

    "שער הכניסה"

    ארכיון

    ארכיון : 8/2009

    12 תגובות   יום שבת, 29/8/09, 18:10

     עייפה, כל-כך כל-כך עייפה
     ספינה טרופה בלילות
    נשמה מעונה בימים
    ריקנות מאכלת
    מותירה חורים שחורים
    מתרבים, שואבים
    תיעוב ומיאוס מתמרנים
    בין מזון שאינו מנחם
    למסך עשן מתפשט
    מותיר בדלי אפר וחולשה
    שרק לא אצטרך גם על זה לשלם
    מתבוססת ברפש שהותירו
    אחרים חמסנים בני-חמסנים
    קרעו מנפשי חלקים חלקים
    מתי בדיוק מחליט הר-געש להתפרץ?
    עייפה, כל-כך כל-כך עייפה
    אלוהים
    קול פנימי מחריש
    קול דמיוני סתם מרעיש
    תחום בגבולות צרים
    מגבילים, מרעילים
    מתי בדיוק איבדתי את עצמי?
       

     

     

    כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה

    דרג את התוכן:
      8 תגובות   יום חמישי, 20/8/09, 01:14

       


      רגע אחד אחרי שאני מתחילה וחוצה את הכביש הריק ומגיעה כמעט לאמצעו מתפשטת התחושה הקשה מן הלב אל הראש, אני יודעת, אני מרגישה, עשיתי טעות איומה!

      מצדי השמאלי עולים ובאים קולות מפחידים, צרחות גלגלים מאומצים וחורקים, שאגת מנוע בתאוצה גבוהה, הקולות מתקרבים אלי במהירות ובעורקי הפחד זורם במרוצה, אני מתבלבלת, רגלי האחת השמאלית חוזרת בצעד לאחור, רגלי השניה בצעד שני מתקדמת קדימה, אני מתנודדת, שיווי משקלי מתערער, אימה ובלבול מצמידים אותי על מקומי, תקועה קפואה בלבו של הכביש ללא יכולת תזוזה, לרגע אחד נוסף אני מספיקה להסיט מעט את הראש, המכונית גדולה ולבנה מגיחה מעיקול הרחוב במהירות עצומה, הפחד אופף את גופי, נדחס במהירות ובכח אל כל חלל מחללי גופי, כל מיני מקומות מתכווצים מתחממים ומתקררים, הפה שלי נפער בצעקה גדולה העולה ממעמקי הבטן ומתחילה להתגלגל החוצה...

      מרחוק אני שומעת מישהי צורחת צרחה קצרה וחזקה מאד ובעת ובעונה אחת את המכה, ב ו ם חזק, מחריש אוזניים, חריקה ארוכה ארוכה ואז דממה באה וכורכת זרועותיה קצרות.

      מממהההה זזזזזהההההההההה?!!
      מה קורה כאן?..
      אני נוסקת... אוווווווו... לללללאאאאאןןןןןןןןן???!!!!
      ריחוף,
      איטי,
      קל,
      ענוג,
      חסרת משקל אני נשאבת מעלה,
      אין כל משבי רוח,
      מה קורה לי, אני חולמת או אולי מדמיינת בהקיץ?!

       

      ההבנה מתחילה לחדור, הידיעה מתפשטת בנבכי מוחי, ההרגשה הזאת מוכרת לי, במעורפל אני זוכרת כי כבר ידעתי את התחושה, הדמעות מסרבות לתחושות הקשות העולות בי ומעיקות על לבי.

      לאט לאט אני חשה כי אני נמשכת חבוקה בזרועות קלילות כקורי עכביש עדינים הנטווים סביבי, נעטפת בתחושת רוח קלה המשככת את כאבי לבי ברגשות אהבה, עבותות האהבה נוגעים מאירים בנשמתי הכמהה, כה עילאית התחושה שאני נרעדת בציפיה. בתוכי צומחים המוני צבעים בהירים, זכים, רכים, מנחמים, כמו זרחה בי קשת בענן, אושר וציפיה מתערבבים בתוכי, אני מתחילה להתרגע, לחוש רפיון, המתח עוזב אותי, השאלות, התהיות, החרדות שוככות, תחושה ברורה של שלווה אופפת אותי, בכל חושי מפעפעת כוחה של חיות, התמזגות עם כח הבריאה, כוחה של האחדות המופלאה, היסוד של מהותי, רוחי ונשמתי, כל כולה אהבה שאין בלתה ואני יודעת כי זהו הכח בבסיסו של כל יצור חי עלי אדמות, אני נושמת אל תוכי את כוחה ומרגישה את החיבור האינסופי, את היותי חלק בלתי נפרד ממנה, מכאן באתי ולכאן אני חוזרת. רגלי היחפות נוגעות חשות, אני פוקחת את עיני וצופה בכפותי נוגעות בקרקע סגלגלה ורכה כצמר גפן.

      אֵלֵי שער ענק נפערות עיני, מראהו מותיר אותי חסרת נשימה.

      השער עצום בגודלו, מוזר ביופיו, קבוצת עצים סבוכים ומדהימים, גזעים, ענפים ועלים מפיצים שפע אור בהיר

      הנובע מתוכם, אנרגיה טבעית וטהורה. לעלים צורות כמותם לא ראיתי מעולם, גזעיו צומחים מתוך האדמה הסגלגלה והרכה. השער מתנועע, מתרומם ומשמיע איוושות נעימות ומזדקף לאט מעלה גבוה, אני מבינה, השער הינו צמרות העצים הכורעים, אני מתבוננת בו לכודה בתוך הקסם. אני יודעת היטב, זהו שער הכניסה.

      דמויות רבות וזרות עומדות לפני השער העצום, חלקם בקבוצות, הם מדברים בלחש מהול בהתרגשות, שפתותיהם אינן נעות אך אני יכולה לשמוע את לחישותיהם, פניהם מביעות שלווה ורוגע, עור פניהם חלק ומתוח, אני תוהה אם כך נראים גם פני ומפנה את ראשי לצדדים להביט מסביבי, ראשי נע על צוואר גמיש, תחושת הקלה מתערבבת בתהיה לאן נעלמו כל כאבי, אך לבי שוב כואב עלי, געגועים למשפחתי, לילדי, פניהם היקרות ניצבות אל מול עיני, אינני שייכת לכאן, עדיין לא, נותרו לי דברים רבים להשלים, החיים היו יותר מדי קצרים במושגים שלי, גם אם היו לא מועטים במושגים ארציים, נותרו לי עוד חלומות לא מועטים, להשלים פערים. בעצם רק התחלתי ללמוד, בדרכי להפנים וליישם, אני חייבת להלחם על מקומי, נסמכתי על התקווה ולא על עשייה,  ציפיתי לניסים, שכחתי שבידי האפשרות לשנות את פני הדברים, נתתי לפחדים לתפוס מקומות ריקים בתוכי. אנא, אני מתחננת, בקשתי ללא קול, דמעות מציפות בתוכי, חונקות את גרוני, לוחצות על ראשי, אנא, לכאן אוכל לחזור תמיד, אני מייחלת לעוד הזדמנות, אחרונה.

      מתוך החלל הגדול אשר פער שער הכניסה מגיעים ומתקרבים לקראתי מספר דמויות, אני מנגבת את הדמעות המטשטשות את ראייתי ובתדהמה צופה במתי משפחתי, סָבָי וסבתותי, ולצדם מתקרבים דודי ודודותי, הם מתקרבים אלי וחיוכם זורח כקרני שמש חמימה מבין ענני גשם אפורים, מושיטים לי זרועות ארוכות הקוראות לי לרוץ ולהתכנס בתוכם, לשכך את געגועי הנושנים, לחוש שוב כאותה ילדה קטנה שהייתי פעם, אני משתוקקת לעשות כן אך עוצרת בעצמי מניפה ידיים בולמות ואומרת להם בקול גדול, לא, בבקשה, אל תתקרבו, עדיין לא, אינני מוכנה עדיין, אנא! עוד נספיק להפגש שוב, נותרה לי עוד עבודה רבה בעולם החיים בחברת ילדי האהובים, כה יקרים, הם עוצרים, אינם אומרים דבר, יכולה אני לראות בעיניהם את אהבתם, את הבנתם, דמויותיהם מטשטשות והם נעלמים.

       

      "אורית", אומר קול בשקט סמכותי, ואני נמשכת והולכת כמכושפת בעקבותיו בדרך צדדית אל פתחו של שער קטנטן וצדדי וכשאני נכנסת דרכו אני מוצאת את עצמי בהיכל קטנטן, ריחות קטורת עולים באפי, מניפת קרני אור בוקעת מתוך הכיפה בראשו מאירה את אפלילותו ואת הכסא הרם שעליו יושב אדם גבה קומה וכולו לבן, בגדי המשי רקומים ומרשימים, זקנו ושיערו ניבטים כסמל לחוכמתו, בחרדת קודש אני מתקרבת לכסאו ואומרת בשקט הפולח את הדממה,

       

       "קראת לי אדוני?!",
      "כן, ילדתי, אנא שבי למרגלותי", וקולו רך להפליא.

      ידיי מוצאות את הדום הקטיפה לרגליו ואחר מתיישבת ברגליים רועדות ובלב נרגש, נושאת את ראשי אליו בתחושת ענווה. בשקט העוטף נשמעת איוושת בד, אל הכסא הרם מתקרב אדם ופניו צעירות ורכות לבוש גלימה תכלכלה ובעיניים מושפלות ללא אומר מוסר הוא בידו של רם המעלה ספר צחור וצורתו מלבנית ומיד חוזר לאחור למקומו הנחשף לעיני כעת, שולחן קטן המוצב בסמוך לקירות עמוסי ספרים צחורים.

      " היודעת את ילדתי מהו ספר זה?!" אומר לי החכם, "היודעת את מי אנוכי?!",
      אני מנענעת בראשי וממתינה בציפיה בת-מתח המהולה בסקרנות ובחשש לדבריו, גרוני יבש ואני בולעת רוק חסר,
      "שמי חסד-אל ואני הממונה על קבלת החלטות כגון בקשתך, הספר הוא ספר חיים ובו רשומים כל קורותיך מיום לידתך עד יום מותך, עד היום הזה",

      רעד חולף בי למשמע המילים החדות ודמעות מציפות את נשמתי גואות לעיני. חסד-אל ירום הודו מעלעל בדפיו של ספר חיי באותה קלילות הידיעה הברורה את תוכנו, שתוקה לדבריו אני מאזינה, אגלי דמעותי מנתרות אל פני.

      "לאחרונה ביקשת פעמים רבות את נפשך למות, רק הבוקר הביאך מיאוסך, אותו הריק שאספת אל נפשך, לראות את תמונת מותך, כדור מפלח את חיכך ואת מוחך ומסיים את תפקידך בעולם, משכך נתקבלה בקשתך במרום, הוחזרת לכאן כפי שבחרנו להביאך, אך כשהגעת שינית את דעתך, תחנוניך הם שהביאוך לכאן, אלי, כדי שאחליט עמדך על המשך קורותיך כאן או בעולם החיים הגשמי. אם כן אמרי נא לי, מהו רצונך".
      אינני מסוגלת לענות, יפחותיי מפלחות את הדממה מייבבת כתינוקת, אינני יכולה להוציא ולו מילה מפי, אינני מבולבלת, אני יודעת היטב את רצוני, אך כל הכאב אותו אגרתי בשנות חיי ולא ניתן לי להוציאו נפרץ מתוכי בסערת רוחות ממוקדת. בתוך בכיי עולות תמונות חיי ומציפות את זכרוני, אך מעל לכל גובהים תחושות רגעים רבים ובהם חוסר-אונים אשר דחפני ליאוש לא מעט פעמים, אי-יכולתי להתמודד עם השינויים בחיים, תחנוני להבנה עצמית, ואותם 'כלים' אשר ביקשתי לעצמי ולא הצלחתי לרכוש בכל אותם זמנים, לצד רגעים קצרים וחטופים של אושר שהכיל לבי משתוקק להאריכם, לשווא.
      חסד-אל ממתין בסבלנות רבה כל העת עד שיובשות דמעותי, מבטיו כנוחם ללבי וזיכוך פושה בלבי ומאיר את נשמתי, שואפת מן האויר הטהור ופותחת את פי ואת לבי פניתי לחסד-אל ואמרתי לו, "מעולם לא באמת רציתי למות, כעסי פחדי ואכזבותי שיבשו את רגשותי לעתים תכופות, החשיכו את נשמתי, אותם רגשות פחד בהם חשתי כאשר באו ביני ובין משפחתי אנשים רעים אשר זממו להרוס את ביתנו ולהפריד בינינו, וכך התהפכו חיי נגדי, כל מעשי לא הועילו, אפילו תפילותי ובקשותי לא נענו, לא הבנתי מדוע, דברים רבים אינני מבינה ומשתוקקת לתשובות ברורות, ובעוד אני מודה לאל על החיים שזכיתי להם, על האהבה שזכיתי לטעום קורטוב מטעמה, על הילדים שניתנו לי, התרחשו בחיי ובנפשי סדקים אשר השתלטו עלי וגרמו לי לאובדן גדול של כח רצוני, ולמרות שהבנתי כי אותו כח רצון הינו הכח המניע בחיי, לא יכולתי לשוב ולמצוא אותו עוד, זה היה הרגע שבו חיכיתי לניסים, חיכיתי כי משמיים ידריכו אותי, יאירו לי את הדרך הנכונה, ישלחו בי מנות הבנה ידע וחוכמה כדי להתמודד בעיקר עם עצמי ועם חיי, משלא קרה הדבר השתלט הצער על נשמתי והביא אלי את אותן תמונות ייאוש בם לא רציתי כלל, בעצם איבדתי שליטה. עכשיו אני יודעת, וכל כך מצטערת על כך, אני מבינה עתה, בחרתי לראות באור שלילי את חיי, למרות הבנתי, למרות תודותי, בטלתי אותם במחי מחשבה, מתהפכת כחרב מעל לראשי, לא נלחמתי על עֶצמיותי", התנשמתי, ממתינה לתגובת חסד-אל.

      קולות נוראים מתפרצים לאוזניי, צריחות צמיגים חדות וארוכות מנסים להצמד בכל כוחם אל משטח אספלט בצלילים מפחידים עד מוות, מקפיצים את לבי באימה, אני פוקחת את עיני ומתבוננת היישר אל תוך עיניים קרועות לרווחה של נער צעיר במכונית גדולה ולבנה. גופי מתיישר, מבולבלת אני מביטה סביבי,
      נושפת את פחדיי, ונושמת לתוכי את החיים.

       

       

       כל הזכויות שמורות לי.

       

       

       

       

       

      דרג את התוכן:
        8 תגובות   יום ראשון, 16/8/09, 00:17
        בזמן האחרון, בכל לילה, בין אשמורת לאשמורת, מוצאת עצמה שוכבת במיטתה, עפעפיה סגורים, ישנה וערה בה בו בעת, כל כולה ניע וזיע, גופה נע על ציר קבוע, מעט ימינה, מעט שמאלה, מבקש מנוחה. זרועה מקופלת תחת הכר, לאט, בזהירות, מושכת זרועה, תנועה קטנה, מתיחה עדינה. כל תנועה מעצימה תחושות, כל תזוזה מייצרת קולות: אוח, אח, אוי, איי... גניחות ואנחות חרישיות וביניהן, בין כל הקולות, שמעה לפתע פתאום את קולו של אוף.

        לישון, לישון היטב בלילה. לילה טוב, אומרת ומייחלת שיתקיים לה, כמו פעם, כל השנים. מאום אינו מובן עוד מאליו. לישון בלילה, להתעורר לבוקר טוב, נח גופה, נחה נפשה. גהה. 

        חשוך, בפנים וגם בחוץ. היא מתאלצת לקום, ממהרת לרצות את שלפוחיתה הלוחצת, לוותר על המיטה החמה לרגעים. עפעפיה מותירה מכווצים, עצומים למחצה, רגליה יחפות על רצפה צוננה. ככה, דעתה-הכרתה, תשארנה על הגבול, בין עירות לשינה, בין חלום למציאות, בין רצון להכרח. ככה תאחזנה אצבעות החשיכה בשיירי חלומותיה, אולי עוד תוכל לחזור, תספיק לחלום את פשרם ומסרם, ובאותה נשימה תחזור אל חום השמיכה המופשלת, אל שקעי הכר המעוך, למלא את מכסת שבעות השינה.

        בכל לילה, עוצמת עיניים ופעמיים עד ליקיצה מלאה מוצאת עצמה ניתקת מִשוטטוּת בחלומות, הוזים בה תחושות של אַיִן אז אוף מגיע. לא שמה לב ופתאום מקשיבה לעצמה, לקול הבוקע מחזה אל גרונה והוא מיוסר וצלילו זהה תמיד, א ו ף, רגל אחת נזרקת הצדה, מותניים לצד שמאל, יד נשלחת מתחת לכר להגביה את הראש, א ו ף,  רוצה לישון, א ו ף, הכול כואב, א ו ף כבר מהא ו ף הזה. 

        כך בכל ליל. החושך צובע הכול בִשְחור. קרני אורות פנסי הרחוב מבקיעים את האפילה בעמימות דהויה.

        באשמורת ההיא גילתה את אוף. גילתה גדישותו בה, ממלאָה, כל העת צומח בתוכה. מכשהבינה החלה לחוש אותו, את צמיחתו בה. כך הרגישה את תכונתו הנוראה, ככל שרגוזה ומיואשה היא, מתבוססת בסבלה, אוף מתחזק.אוף מתרבה בתוכה, אוף אחד גדול מכיל המוני אופים קטנים. אחד, אחד, נוצרו והתרבו והתחברו בחיבור קלוקל שאינה יודעת להסבירו לעומקו. טרדה מטרידה תחושותיה, עצבות מאפילה הבנתה, יודעת כי מה המתרחש בנפשה, בינה לבין גופה עובר תך נסתר, מחברם לנצח נצחים, בלתי ניתן להפרדה. היא מתקשה לנשום. 

        דוקטור מסתכל בעיניה, מבטו כשל עכבר מובס, מניד ראשו בחוסר אונים של תשובות חסרות, מדמה כי אמפטיה תרגיעה. היא בשלה, מהו הלא תקין מתרחש אצלה, כי איך יכול שבן האדם יילך לישון ויקום וכל גופו כואב עליו, והלא ידוע, שינה היא המרפא הגדול, מהכל, מנוחה לנפש ולגוף ביחד ולחוד. אז מה לא בסדר ומה קרה אצלה, ואיך תשבע אי-פעם שינה, שהרי אי-אפשר להשיב את שנפסד, ומה שמות יעשו כל אותם חוסרים, מרחיבים את המעגל. קורטוב יאוש מתווסף לערימה. מחשבות מנסות להתגנב שוב, היא שולחת אותן ממנה הלאה, לחזור בזמן המתאים. היא יודעת שמשהו אצלה לא תקין, ניסתה, כמו שנאמר, למצוא את התשובות בתוכה, התרגזה כשזה לא ממש הלך.בכל פעם שעולה בה רוגזה וייאושה ובעצם סבלה, אוף מתחזק, כל כך מתחזק שלעתים מתקשה לנשום באופן חלק, תחושה מוזרה של גוש דחוס חוסם את נשימתה, מקשה עליה לבלוע אויר.שבירותה מאפשרת לו לאוף כוח מתעצם, היא טובלת בביצה שחורה משחור הלילה ושמה דיכאון.

        עתה יודעת היא, אוף הינו חלק בלתי נפרד ממנה. אפשרה לו להתקיים, לצמוח ולגדול בחממה אותה בנתה מבלי דעת בתוכה. להפוך לאחד. בגוף אחד מתעוררים, יחד מתמתחים לצדדים.

        היא מאד רוצה להפטר ממנו, אינה יודעת כיצד. הבנה עולה בה, אוף אינו חדש כאן אצלה, תמיד היה כאן, יקשה עליה להתרגל לחיות בלעדיו, אוף דומה לאויר לנשימה, לאהבה אובססיבית. בלתי אפשרי בעליל לוותר על אויר לנשימה. גם אוף מאד אוהב את עצמו ואותה. ואוף שם. בכל מבט פעור אל חשכת לבה, ממתין כי המבט הפנימי המיואש יעצום את עיניו כדי שיוכל לומר את האוף שלו.

        היא שותקת את האוף שלה ומחייכת. 

         כל הזכויות שמורות לי.

        דרג את התוכן:
          6 תגובות   יום חמישי, 13/8/09, 09:46

          מיליארדים של בני-אדם חיים ברחבי העולם. כל אחד מהם חולם בהקיץ, מדמיין פתרונות אינסטנט לבעיותיו.

          בשום פנים ואופן, אפילו בחלום, לא היתה יכולה טובה לדמיין לעצמה את סיומו של היום השגרתי שעבר עליה. היא, חולמת כרונית, אך הדמיון שלה לא יכול לצייר לעולם תרחיש כה מוזר.

          יום העבודה, הארוך והמתיש, סוף סוף מסתיים. טובה אוספת את חפציה ויוצאת לדרך. כמתוכנן נוסעת באוטובוס לשוק הכרמל, להשלים קניות אחרונות לשבת, פלוס עוד כמה סידורים, על הדרך.

          מצב רוחה שפוף. היא מתעבת את תחושת השפיפות השטוחה שמשתלטת עליה. מגיעה ללא הודעה מקדימה, רובצת על נשמתה, גורמת לה לחוש חלשה ומרוקנת. משפט ארכיוני מגוחך, מילדותה, עולה במוחה, מתאים את עצמו לשפיפות שחשה, מזמזם בראשה כשיר "גובה דשא קצוץ, הולך זקוף מתחת לשטיח..".

          האוטובוס משלים את הפניה מקינג ג'ורג' לרחוב אלנבי. היא מתרוממת ממושבה, נוטשת את המחשבות, מתכוננת לירידה.

          בצעד אחרון עוזבת כף רגלה את מדרגת האוטובוס, כשעיניה נתלות בשלט ממול. הרגל נוחתת על הכביש במקום על המדרכה. הבדלי הגבהים בין שתי רגליה גורמים לה למעוד. ברגע האחרון היא נתלית על קצה הדלת. כמעט נופלת, למרבה המזל לא משתטח גופה על המדרכה. "איזה מזל, רק זה היה חסר לי". השלט!!! שתי שניות בלבד לקח לה לקרוא אותו. "מה הפלא שכמעט נפלתי, רק מהתוכן אפשר לאבד את שיווי המשקל ולהשתטח על המדרכה".

          טובה מיישרת את גווה, מחזירה לעצמה יציבות, ואת התיק למקומו על הגב. מתקדמת ובוהה לעבר השלט המוזר. השלט תלוי שם, מעל לחנות. לא, היא לא דמיינה אותו לרגע, כמו שחשבה. נושמת עמוקות בהתה שוב בשלט וקראה:

          "מטבע הפוכה" מוכרים טוב, קונים רע.

          צמרמורת חולפת לאורך עמוד שדרתה. "הזוי, פשוט הזוי, ואולי בעצם אני באמצע חלום. בטוח שאני באמצע חלום". לפני יומיים עוד ביקרה בחנות זו. חנות ותיקה למשקפיים. לאן נעלמה פתאום החנות? מסתובבת לאחור, לצדדים, אולי תגלה מצלמה נסתרת. הרחוב סואן בני-אדם וקולות. אנשים הולכים ובאים, נושאים שקיות, חלקם צמודי פלאפונים. אוטובוסים ומכוניות חולפים בכביש, שאון מנועים מטרטרים עולה באויר וממלא את החלל. הכל זורם בטבעיות, מאום אינו מעיד על תנועות סמויות של צוות צילום סרט בנוסח מצלמה נסתרת.

          "הדכאון. בכל אשם הדכאון. לעזאזאל, לאן הוא לוקח אותי?, מטורפת, פשוט מטורפת, אומרת לעצמה על עצמה, נועצת שיניה בזרועה, אם זה חלום, עכשיו הזמן להקיץ ממנו. איי, זה כואב. עכשיו בטוח שאני לא חולמת". מציאות רוחשת מסביבה.

          מתבוננת בחלון הראווה, בדלת הכניסה. שניהם מזוגגי מראות. בלתי אפשרי להציץ לתוככי החנות. פעמון מצלצל והדלת נפתחת לרווחה. איש גבוה ודק יוצא מפתח החנות, חיוך מונה-ליזי על פניו, מעורר את סקרנותה, הבוערת ביתר שאת. היא משתוקקת להכנס פנימה, לבדוק בעצמה מה מתרחש בתוך החנות. הדלת נטרקת בנקישה מאחורי גבו של האיש.

          "הייתכן? הייתכן שתתקיים חנות כזו?" בתחושה הפנימית שלה יש מקום מאמין בניסים. טובה מחייכת לעצמה כשנזכרת לפתע כמה פעמים בימי חייה אמרה, מתוך אפיסת כוחות: "הלוואי שהיתה חנות למכירת כוח, כוח נפשי ופיזי".

          לאיטה מתקדמת לעבר הדלת. לרגע קט נעצרת, חוככת בדעתה, "האם בכלל כדאי לי להכנס?. מי יודע מה מחכה שם בפנים. אולי זו איזו מזימה למשוך פנימה אנשים ופשוט לשדוד אותם ולהעלם. מצד שני, לא נראה לי ששודדים יחשבו על קטע כזה מוזר ומסתורי. עוד לא שמעתי על שיטת שוד רוחנית". היא לא מסוגלת להתגבר על סקרנותה, רגליה נושאות אותה, היא דוחפת את הדלת. הלב שלה הולם מהתרגשות. הדלת נפתחת, הפעמון המצטלצל מעל ראשה מקפיץ את ליבה, מבהיל אותה, אדרנלין שוצף בורידיה, בום-בום, בום-בום...

          הדלת נפתחת באיטיות חושפת את חלל החנות, מואר באור צהוב. החלל ריק ברובו הגדול. אין מדפים, מוצרים או דמיון לחנות המיועדת למסחר. בצידה הימני עומד דלפק גדול ואימתני מעץ. העץ טבעי גס, ולא מעובד, נראה מאד ישן. מאחורי לדלפק עומד איש שמראו ולבושו רגילים. מקריח, ממושקף, בגובה ממוצע. לא 'קיקלופ' או מוטציה. לגמרי אנושי. טובה נרגעת מעט, טעונה בציפיה. על הדלפק, בתווך, עומדות מאזני נחושת משחירה. משני צידי המאזניים הגדולות יוצאות כשלוחות זרועות גבוהות, מעוטרות בתחריטים וכיתוב מוזר ולא מוכר. על הזרועות נסמכות קערות נחושת גדולות וקמורות. בצידו השמאלי של הדלפק מגובבת ערימת ספרים כרוכים בעור חום מיושן. טובה משתאה מגודלם. מתקרבת לדלפק ופונה אל האיש, עיניו נעוצות בפניה, כממתין לפנייתה.

          "סליחה? קראתי את השלט. אפשר לשאול כמה שאלות?", שואלת בהיסוס.

          "כמובן אפשר". ידי האיש שלובות על חזהו, הבעת פניו סתומה.

          "החנות הזו. לפני יומיים הייתי כאן. לאן נעלמה חנות המשקפיים?"

          "אל דאגה. חזרי מחר. הכל יהיה אותו דבר".

          "מה? מה זאת אומרת? אתה מדבר בחידות?"

          "שמעת אותי גברתי".

          "שמעתי אדוני, אך אנני מבינה שום דבר. מה אתם מוכרים כאן?"

          "גברת, אנחנו לא כאן לספק את סקרנותך. כרגע אין כאן משקפיים למכירה. חזרי מחר".

          "אבל אני לא מעוניינת במשקפיים, אני מתעניינת בתוכן השלט, רק בגללו נכנסתי לכאן. אשמח אם תבהיר לי מה מסתתר מאחורי הכתוב".

          "בדיוק כמו שקראת". האיש ממשיך ומקשה במענה קצר חסר תשובה, "כאילו מתוכנת", חושבת טובה. האיש גורם לה אי-נוחות. היא חשה ששאלותיה אינן גורמות לו להגיב כרצונה.

          "אפשר לדעת מה בדיוק אתם מוכרים וקונים כאן?" שאלה שוב, מדגישה כל מילה.

          "גברת, כבר אמרתי לך. בדיוק כמו שקראת". 'למה הוא חייב להיות כזה מסתורי, לתת לי לחוש כמתחננת לתשובה'.

          "כן, את זה הבנתי, אבל אולי אתה יכול לפרט, בבקשה?"

          "לא, גברת".

          "אולי יש לכם קטלוג?" 'איזו שאלה טפשית'.

          "קטלוג?!" סוף סוף משהו נע בפניו מלבד שפתיו, גבותיו מתרוממות בתמיהה.

          "משהו. משהו שיבהיר לי אם הבנתי נכון, שלא אעשה מעצמי צחוק", היא מבקשת.

          "אם לא הבנת עד כה, אז לא תוכלי".

          "אדוני! זה ממש לא פייר. השלט שלכם, משכתם אותי לכאן!" טובה מתקשה להתגבר על התרגשותה, היא מתנשפת, ונושמת עמוקות כאוגרת כח.

          האיש מתבונן בה, עיניו מפלחות את עיניה. ניכר במבטו כי חש שמאבדת את סבלנותה. ואולי התעקשותה לתשובות ברורות, תגרום דווקא לו לאבד את סבלנותו.

          "השאלה היא זו שאת צריכה לשאול את עצמך, הרצון והצורך שלך הם, למה את זקוקה, זה ברור לך?!"

          "אני יודעת למה אני זקוקה. יש הרבה רע בחיי שהייתי רוצה להחליף בטוב. השאלה העיקרית החשובה מכל היא, מה המחיר?! והרי לכל דבר יש מחיר!".

          האיש מהנהן בראשו.

          "לשם מה המאזניים והספרים הענקיים הללו?"

          "חלק מהתהליך".

          "ואיך משלמים?"

          "במטבע הפוכה".

          "מטבע הפוכה?????" אין ביטוי כזה! ועברית, תאמין לי, אני יודעת מספיק".

          "יש ביטוי כזה במקומותי".

          "אולי תסביר?, בבקשה!"

          "כשתחליטי מה בדיוק את רוצה למכור אסביר לך את משקלה".

          "סליחה? אתה מלאך?"

          "שליח, רק שליח".

          "תראה, אני מוכרחה לומר לך, כשראיתי את השלט, חשבתי שאני מדמיינת. לא יכולה להיות חנות כזו במציאות שלנו. ובניגוד להגיוני, לכל הגיון, אני כן בתוך החנות הזאת, הלא מציאותית, תוהה ללא תשובות, אז תסלח לי, אם אמשיך ואשאל אותך, מהו הרע, למה הכוונה?"

          "כל אחד מדמה את הרע שלו באופן אחר!"

          "או.קיי. יש לי אפשרות למכור ממה שאני חווה כרע כמה סוגים?"

          "כן. רק אל תשכחי, כמו שאמרת, לכל דבר יש מחיר!"

          "יופי! אם כך אני רוצה להתפטר מכל הרגשות שאספתי ללא כוונה, אלו שמתרוצצים אצלי כבר כמה שנים רעות. יש לי אפילו רשימה: אני מעוניינת למכור לך פסימיות, שנאה, קנאה,כעס,פחד, חרדה, חמדנות, כל התכונות האלו שמביאות עלי וגם על אחרים, רק צרות וכאב".

          "פחד וחרדה הן בנותיה של הפסימיות. כעס, קנאה, חמדנות, ממשפחתה של השנאה, אלו תפסו מקום בנשמתך, מה תרצי תמורתם?"

          "את היפוכם, כמובן. אופטימיות, אהבה, נדיבות, נחת, שלווה, כל הזמן, כל מה שיגרום לי אושר".

          "אם את כך מאמינה. על פי חוקי הבית אני חייב לשאול אותך: האם חשבת על כך מספיק?"

          "מה יש לחשוב? מי הטיפש שלא ישמח לעשות החלפה?"

          "גברת! את חייבת להיות בטוחה! אין אפשרות החלפה או החזרה".

          "מה זאת אומרת?"

          "זאת אומרת שאם תשני את דעתך, מחר, בעוד שנה, לא תוכלי לעשות החלפה, לעולם!" צלילי אזהרה נשמעים בקולו.

          "רגע, אני מבינה נכון? מה שאתה בעצם אומר לי שההחלפה שאני מבצעת, טוב תמורת רע, לא בהכרח תביא לי טוב?!"

          "זוהי מסקנה שעליך להגיע בעצמך".

          "תעזור לי. בבקשה!"

          "עדיין אנני יכול. ברגע שתבקשי, תדעי את הכל!"

          "טוב. אני לא יכולה לחשוב במתח הזה, אני פשוט לא מסוגלת. מה כבר יכול להיות נורא כל כך שארצה להחזיר או להחליף? מה? מה? מה? תגיד לי!"

          "תקשיבי לי היטב, אומר האיש שנראה מתייאש כמעט, תחשבי היטב, תחשבי על המחיר בויתור של כל מה שנדמה לך כרע, האם באמת הרע כל כך נורא? ואולי לעיתים הוא הכרחי, שומר עליך, ואולי את מתפתחת מתוכו, ואולי את, בחרת לראות בו רק את חצי הכוס הריקה....? לפני שנים כתבת שיר ששמו "לידה", אני חושב שהוא בהחלט יכול לשמש, דווקא לך, כדוגמה טובה".

          נשימתה של טובה נעתקת, "מה? איך אתה יודע על השיר..?????"

          "תחשבי, אני אומר לך, תחשבי!"

          טובה המומה, היא מתבוננת מסביבה, רגליה כושלות, "לעזאזל, אין אפילו כיסא אחד לרפואה, לשבת לרגע קט, לנקות ולסדר את המחשבות".

          מחשבותיה מסתחררות בראשה, היא עוצמת את עיניה, מנסה לעשות סדר במשפטים שמתרוצצים ללא כל תוואי. משפט אחד מגיח מכל כיוון, מתנגש, מתנגח ביתר המחשבות, "בכל רע יש טוב, בכל טוב יש רע". בכל רע יש טוב.. בכל רע יש טוב... פעמים כה רבות השתמשה במשפט לנחם אנשים אחרים, ולעצמה?, לעצמה לא באמת הקשיבה, שכחה להתייחס ברצינות.

          טובה פותחת את הדלת לרווחה, הפעמון מצטלצל ברכות מעל ראשה, היא יוצאת אל הרחוב הסואן, חיוך מונה-ליזי על שפתיה, הדלת נטרקת מאחורי גבה בנקישה קלה.
          כל הזכויות שמורות לי.
          דרג את התוכן:
            7 תגובות   יום שני, 10/8/09, 10:19

             

            "הצלחתי, שאג באוזני שי, סוף סוף הצלחתי לארגן לך מסיבת עתונאים!" וצחק צחוק גדול.

            "אני לא מאמינה!!! באמת?! אדיר, פשוט אדיר, צווחתי בהיסטריה של שמחה, חשבתי שאם יש מישהו שמסוגל לעשות זאת, זה רק אתה. תודה רבה שי, תודה תודה תודה, אין לי מספיק מילים להודות לך!", גרון חנוק ורגליים רועדות הושיבו אותי על הכסא בעיניים זולגות.סוף סוף, שנים של השקעה, מה שהפך עבורי לשליחות חיי, ייעודי, עשויים לתת פרי, בקרוב אדע.

             

             

             

            המחשב מתעורר לחיים, יושבת מולו מהורהרת, אני משחזרת את הקולות מן הבשורה המרנינה מחד ותוהה על גורלי לאחר מסיבת העתונאים מאידך. לתת שם חדש, שם נושא תוכן וחותמת כל כך גדולים ל"בייבי" שלי, "ילד" מן המוכן, זה פשוט מפחיד, ה"ילד" הזה מפחיד אותי נורא, יותר מכל אני מצפה כי יפחיד את כולם, אלא שלא מדובר באמת בילד, מדובר בתופעה איומה, כל כך מפחידה עד שאני מקוה שיעשה הכל לחיסולה. גם כך היו לי לא מעט דאגות ובעיות, היו רגעים בהם חשבתי שאני מפתחת פוביות. תחושות די ברורות כי עוקבים אחרי: פעם אחת אפילו ניסיתי לבדוק. באמצע ההליכה ברחוב עצרתי, התכופפתי, משימה עצמי כשורכת שרוך פרום בנעלי, מטה ראשי כך שאוכל להתבונן לאחור. אף אחד לא היה שם, לפחות לא מישהו חשוד, ובכל זאת, התחושות חזקות, המתח לא עוזב אותי, נזכרת בכל ההתרחשויות המוזרות שמעולם לפני כן לא חוויתי, הטלפון בבית, הרעשים המשונים הבוקעים מתוכו, כל משפט היוצא מפי מלווה בהד טורדני המקשה על השיחה, שיחות עולות תדיר על הקו, המכתבים בתיבת הדואר במעטפות פתוחות, ולפני כחודש שיא השיאים, הבית שלי, הדירה המקסימה שלי, פרוצה, הרוסה. תוהו ובוהו שררו בשני חדריה, חפצי האהובים התגוללו על הרצפה, חלקם שבורים. נכנסתי לפאניקה איומה, התחלתי לבכות, בעיקר על תחושת הפרטיות שאבדה, המחשבה שמישהו, אולי כמה, הסתובבו בבית שלי ועשו ככל העולה על רוחם כמעט הוציאה אותי מדעתי. אחרי שהמשטרה הגיעה, ושי, כמובן שי, יכולתי להתחיל ולבדוק מה בדיוק נגנב, אז ורק אז התחלתי להבין. שום דבר, אפילו הקופסה שהתגוללה על השיש במטבח פתוחה לרווחה ושטרות הכסף ששמרתי לשעת חירום, שום דבר לא נלקח. היה לי ברור שתשובה אחרת לא יכולה להיות, מישהו פרץ אלי הביתה וחיפש משהו ספציפי, והמשהו הזה, כל החומר שאגרתי במהלך השנים לא היה עוד בבית. נשפתי באנחת רווחה.

             

             

             

            כשכל כולי התרגשות וסער אני מחליטה שהגיע הזמן לחלק האחרון, כתיבת נספח, או יותר נכון מכתב הקדמה אישי שיהווה פרולוג למסמכים, כל אותם דפים שנערכו והודפסו לחוברות מסודרות, הכל יכנס לתוך אתר האינטרנט אשר הקמתי במיוחד, בכוונה להביא לידיעת הציבור את כל עובדות המחקר. הכל יתפרסם בעוד ימים ספורים, בבוקר מסיבת העתונאים.

             

             

             

            "שלום רב אנשים יקרים!

             

            בחיל ורעדה אני מביאה לפניכם את סיפורי. אנא! קראו אותו במלוא תשומת-הלב! אל תאבדו את סבלנותכם, קראו לאט, ספגו את המילים לתוככם, לעסו אותם היטב, עכלו, אל תירקקו ואל תפלטו אותן בבקשה, זה בשבילכם!

             

            לפני הכל אנשים, בני-אדם יקרים, ובטרם אספר לכם את סיפורי, אני חייבת לכם גילוי-דעת: אינני חוקרת מוסמכת מטעמה של אוניברסיטה כלשהי בארץ או בעולם. למעשה אני חסרת תארים כלשהם. השכלתי מינימלית.

            אינני יכולה לזכור את הרגע בו גמלה ההחלטה בלבי לעשות את כל אשר לאל-ידי כדי לחשוף את התופעה הנוראה המתרחשת בעולמנו מאז ימי בראשית, תופעה אשר קיומה ידוע אך איננה מובנת די הצורך כדי לעמוד על שורשיה, גודלה העצום והנזקים האדירים הנגרמים בגינה.

             

            כל חיי, אני ושכמותי, חרקנו שיניים, כל אותם אותות אכזריות, כל הרוע, כל הכאב שנגרם על ידי מי שנחשבו בני-אדם ולא ניתן להבינו. שאלות נאיביות, תהיות, עלו כל הזמן, כיצד ייתכן, איך אפשר שכנגד לא מעט אנשים טובי-לב, איכפתיים ורגישים יתקיימו אנשים רבים כל כך כה אכזריים, חסרי לב וחסרי חמלה, כיצד ייתכן כי אותם אלו שאין להם ולאנושיות מאומה יתהדרו בתואר לא להם, בני-אדם, אנשים?.

            העובדה הנוראה כי משנה לשנה התרבו הפשעים, על כל סוגיהם, האדישות, התקשורת, שנתנה לאותם פושעים, כל מקרה לגופו, פן אנושי, לכאורה סוג של גושפנקא, לעתים הילות של גבורה בעצם חשיפת סיפוריהם האישיים וחיבורם לילדותם, היתה מחרידה. התחלתי לחשוד, על רקע התעצמות ריבוי תופעות התנהגותיות נוראות ומספרם הרב של הנפגעים בכל תחומי החיים פינה ברחבי כדור הארץ, כי ייתכן ומדובר במעין מגפה, המתרחבת וגדלה במהירות עצומה. שאלות רבות, לכאורה אבודות, התעופפו לאויר נותרות בבדידותן, אבל לא, אחת לאחת התווספו התשובות לכדי הארה והבנה, זה היה הרגע בו לא יכולתי לשאת עוד את חוסר המעשה, הרגע בו החלטתי לעשות את כל אשר בכוחי למצוא את המכנה משותף, את אותו חיבור סמוי ביניהם, לו, כך האמנתי בכל לבי, כל העולם כולו זקוק בדחיפות.

            חשתי כי נגזר עלי, אולי אפילו משמיים, להיות כח החלוץ, מוכנה ומזומנה השקעתי את כולי, זמני, מרצי, נפשי ומאודי לחשיפה הזאת העשויה להיות הרת גורל. חברי טענו כי אני לוקחת יותר מדי ללב', "כך בנוי העולם, אמרו, אי-אפשר לחשוב שנוכל לחנך אחרים או לתקן את היקום, צריך לזרום הלאה עם השינויים לטוב או לרע, אין מה לעשות". אבל אני לא יכולתי להשאר אדישה, ידעתי בלבי, הגיעה העת לביטוי מעשי. הירושה הקטנה שהותירה לי סבתי ז"ל איפשרה לי את המרחב לו הזדקקתי. יכולתי להרשות לעצמי לצאת לחופשה ארוכה, שנת שבתון. השקעתי את כל זמני בקריאת חומרים מתועדים, בפגישות עם אנשים רבים בכל קצוות הארץ והעולם.

            ככל שהתקדמתי עם מחקרי הפרטי איסוף החומרים, ראיונות לאינספור, הגעתי למסקנה שהתבקשה מאליה: סכנה גדולה בפתח, סיכון עצום כי התופעה תהפך למגיפה כלל עולמית. ככל שהתגברו חשדותי ופחדי לאור העובדות שחשפתי, כך הפך הצורך שלי לגורלי בעיני, ידעתי שאם אצליח להוכיח את מסקנותי תהיה בפי בשורה לעולם כולו, בשורה העשויה ליצור תוהו ובוהו לא פחות מתיאורית "המפץ הגדול" של סטיבן הוקינג, בהבדל אחד גדול מאד, לא בתיאוריה עסקינן כי אם במעשים נוראיים המתרחשים מדי יום בכל רחבי הגלובוס והופכים את חייהם של אנשים תמימים לגיהנום עלי אדמות.

             

             

             

            הזדקקתי להפסקה. פסקתי לכתוב וניגשתי להכין לעצמי עוד כוס קפה שחור לעורר את חושי. כל כך הרבה חששות פוגמים בבטחוני העצמי. גם אם יודעת אני היטב כי התיעוד ידבר בעד עצמו, אינני יודעת בדיוק מי הם ומהם העתונאים ואנשי הטלויזיה המגיעים למסיבה, האם יהיה מי מביניהם אשר יטרפד את כוונותי לחשוף את העולם לכדי ידיעה מלאה על המתרחש משום היותו/ם חלק מן התופעה?! נרעדתי.

            אלמלא שי, ספק אם הייתי מצליחה לגרום להגעתם. ניסיתי זמן רב ללא הצלחה. שי בנימיני חברי הטוב והיקר הינו היחיד ששיתפתי בסוד הדברים במלואם. קשריו הענפים של שי, מתוקף היותו איש יחסי-ציבור מצליח ומפורסם הם אלו שיצרו את החיבור. ידעתי שמבלי להביא הוכחות כבדות משקל התגובות היחידות להן אזכה תהיינה פרצי צחוק לעג ובוז. בדמים מרובים אספתי את כל האינפורמציה יקרת הערך עד שחשתי כי מבחינתי כל ההוכחות בידי והגיע הרגע לצאת עמם אל העולם. התיישבתי לוגמת מכוס הקפה והמשכתי להקליד את מכתבי.
            חמש שנים תמימות מחיי השקעתי בלימוד הנושא ובמחקר מעמיק ויסודי. חמש שנים בהם ראיינתי אלפי אנשים ברחבי העולם כולו, הקשבתי לסיפוריהם, בדקתי כל מקרה לגופו, קראתי מאות ואלפי מסמכים אשר תיעדו הוכחות כבדות משקל. רק לקראת תום עבודתי המאומצת, כאותה יולדת, להבדיל, המבינה בתחושותיה מהו השם המתאים ביותר לילדה הרשיתי לעצמי להעניק לה, לתורה שלהם, את שמה:

            " ד ר ק ו ל ו ג י ה "

            מדוע דרקולוגיה, מה מקורו של השם, מיהם הדרקולוגים על מיניהם זניהם ותתי-זניהם, מהם דרכי פעולתם, מה מחבר ביניהם, והחשוב מכל, האם תמצא דרך בעקבות מחקר חשוב זה להביא להכחדתם הטרמינלית?!

            שני מקורות חיברו אותי אל השם: שורש שמה של התורה הושאל על ידֳי לצורך הענין מן השפה האִידית (אידיש או יידיש), המילה דֶ רֶ עֶ ק. פירושה של מילה זו היא פשוטה כמשמעתה: ח ר א . המילה דרעק נכתבת באידיש כך, אך בעברית האות עין איננה באה לידי ביטוי גרוני כלשהו (על אף נסיונות שכשלו), על כן בחרתי להשמיטה מן המילה. צירוף המילה לוגיה שהיא כידוע תורה היתה אך טבעית בעיני לאור גילויי, בוודאי ובוודאי לאור גודלה של התופעה והשפעתה על האנושות. כך נוצר הערך הנ"ל. אך היתה גם מילה נוספת אשר התחברה לי באופן מושלם למשמעות האמורה: דרקון, נחש יורק אש קטלנית, וגם, עריץ אכזרי, חמוּר, קשה, כך עפ"י המילון העברי.

            דרקולוגיה הינה אם כן המדע (הבלתי רשמי, עדיין) העוסק בחקר הדרעקים (ובריבוי, בשפה העברית, חארות). המילה דרעק מבטאה בעיני את תמציתם של פסולת אנושית זאת, פסולת אשר יש לנקז מן החברה בכללותה.

            עפ"י הידוע מן הכתוב החשוב ביותר בעולם, הוא ספר התנ"ך, נחשד קין כדרקולוג הראשון אשר חי עלי אדמות וככזה היה הנשא. בימינו אין אפשרות להוכיח את השרשרת המדוייקת אותה החל קין ולמי הועברה. אולם לאורך כל דברי הימים של קיום האדם חיו ללא ספק דרקולוגים רבים מאד, חלקם מפורסמים לשמצה. בניהם, בני-בניהם, וכל צאצאיהם התרבו ומתרבים כל העת, עם זאת שמחתי לגילוי אחד, עליו צריך וחשוב להודות, כי למרבה המזל במשפחות אלו נולדו גם "כבשות לבנות".

            למרבה חרדתי גיליתי במהלך השנים כי התופעה חמורה לאין ערוך ממה שחשבתי וכי לאורך כל ימי ההיסטוריה ועד לימינו אנו, רבי-דרקולוגים מכהנים תמיד בשרשרת השלטון, אותם הם תופסים כחלק מיכולת ההשפעה הכללית שלהם על בני האדם ועל האפשרות לעשות כרצונם בכל פן אפשרי.

            את כל העובדות וההוכחות הכוללים מסמכים מקוריים ועדויות ממקור ראשון תוכלו למצוא בחוברת המצורפת בזאת בהמשך, אך יחד עם זאת אני רוצה לחזור ולחדד מספר עובדות בהקדמה זאת:

             

             

            1. קיימות "עשרת דברות" שאינן דבר האל, כפי שהובא לפנינו בתנ"ך, ואשר הינן לחם חוקם של הדרקולוגים, "עשרת דברות" אלו הנן היפוכן של המקור.

            2. ייתכן כי הדרקולוגים נושאים עמם גן המיוחד אך ורק להם, אך זהו נושא לבדיקת מדענים.

            3. הדרקולוגים ידועים ביכולתם לגלות כל עורק מעורקי הזהב המצויים בחביון האנושות.

            4. ביטויים רבים שנטמעו במהלך ההיסטוריה כגון: "אדם לאדם זאב", "לב אבן", "זאב בעור כבשה" וכדומה, קשורים קשר בל-ינתק לדרקולוגים.

            5. מכשירים רבים בשימוש יומיומי השולטים בחיינו כגון: הטלויזיה, המחשב, הפלאפון, הינם פרי מחשבה, יוזמה ומימון של רבי דרקולוגים מן השורה הראשונה.

             

             

             

            המשכתי לכתוב שעות ארוכות אל תוך הלילה, מערה לקרבי עוד ועוד כוסות קפה שחור ומספרת את סיפורי לפרטי פרטים. לבסוף הוספתי תודות על תשומת הלב והקריאה וחתמתי את שמי.

             

             

             

             

            היום הגדול הגיע. ברחוב קפלן, ממול פתח הכניסה ל"בית הסופרים והעתונאים" עוצר הנהג את מוניתו לבקשתי. לבי הולם בחזי וחרדה מציפה אותי כשאני יורדת מהרכב ומושכת מן המושב האחורי את התרמיל הכבד, גדוש החוברות העבות המכילות העתקים של המסמכים, העובדות, ההוכחות והמסקנות אותם אספתי במהלך השנים, שי היקר ממהר לקראתי במורד מדרגות הכניסה בחיוך רחב על פניו, מושך את התרמיל מכתפי לכתפו, מחבק בכח וממטיר על לחיי נשיקות מצלצלות, אני מחייכת בהקלת מה כשהוא מתבונן לתוך עיני ואומר לי: "הכל יהיה בסדר, אל דאגה", ואומרת, "אני מאד מקווה. מקווה שיתייחסו אלי ברצינות הראויה".

             

             

             

             

            בבית, אני מתיישבת על הכורסה, אני תשושה לגמרי ומאוכזבת מאד. כמו במלחמות העבר, הכוחות הפועלים שוב נצחו במערכה הראשונה הגדולה, אבל אני לא מתכוונת לוותר, המלחמה רק התחילה ואני יוצאת אל הדרך בלב בוטח ובראש מורם, שמי תקוה יהב ואני קוראת לכם בקולי הניחר, קומו בני-אדם, הלחמו על מקומכם, אל תוותרו !!! עולם יפה שייך לאנשים טובים!

             

             

             

             

             

            כל הזכויות שמורות לי.

            דרג את התוכן:
              7 תגובות   יום שבת, 8/8/09, 09:55

               ברווזים עפים בשמיים

              במיטה הבודדת אני שוכבת

              חושבת עליך ותוהה

              מה אתה רואה בשמיים שלך 

              ברווזים עפים בשמיים

              זרזיפי גשם דקיקים

              חלקות תכלת בינות עננים אפורים

              מתבוננת במעופם

              חושבת עליך ותוהה

              אם גם אני שם, אצלך

              בלבך

              אולי אתה דואה בשמיים כמותם

              אולי אתה בדרך אלי  

              ברווזים עפים בשמיים

              מקוריהם צהובים, מעוקלים

              עפים וצורחים

              עפים וצורחיםו

              בלב שלי משהו צורח אליך

              מבקש שתעוף עד אלי

              ותבוא לאהוב אותי

              אבל אתה לא שומע. 

              יום אחד תדבר עלי

              תספר על ההבדלים בינינו

              אלה אשר גרמו לך לסגת לאחור

              ולהותיר אותי עם לב שבור

              מנסה להוציא את הרון מן הלב

              לב מבותר

              אני נלחמת בכאב

              זה לא כל כך עובד

              האזן אהובי שמע קולי

              חתיכות גדולות ניתן לאחות.. 

              יום אחד כבר לא אוכל יותר

              אפרוש כנפיים  עד אליך

               ואם לא תפתח לי  זרועותיך

              אעוף לי לעולם אחר

              שם האהבה היא אהבת אמת

              כמו הנצח כמו עד,

              אתכרבל בזרועותיה ואנוח. 

              ברווזים עפים בשמיים,

              שאלתי, התברר שהיו אלו שחפים...

              כל הזכויות שמורות לי.

              דרג את התוכן:
                10 תגובות   יום שלישי, 4/8/09, 00:24

                היאך חשבת בלבך

                 

                תוכל צפור פצועה

                קטומת כנף

                לחזור למעופה 

                היאך חשבת בלבך

                תוכל אשה אוהבת,

                נופצה נפשה והתרסקה

                לשוב אל נתיבה. 

                האהבה היא אם כל הכמיהות,

                נותנת יד ומשחררת כבלים ונאקות. 

                בעקבותיךבאה נמשכה,

                האהבה שלי הבאת,

                חמימותה   

                איך באה קרן שמש

                פילחה ענן אפור, כבד,

                כמו היה חמאה רכה.

                פילחה כמו סכין חדה,

                פילחה והתארכה
                לקרן אור הפכה.

                פתחה תריסים ואווררה

                אספה מכחול לתוך ידה

                ואת חיי צבעה,

                באור תקוה. 

                היאך חשבת בלבך

                כי את האור אוכל לנטוש,

                היאך חשבת

                אוותר
                עליך מרצון. 
                 
                לא אוכל.
                כל הזכויות שמורות לי.
                דרג את התוכן:
                  5 תגובות   יום שני, 3/8/09, 00:14


                   מוטות פעמוני הרוח הדקיקים הסתחררו והיטלטלו במחול אגרסיבי מעל הפתח, מתנגשים זה בזה, נרתעים לאחור, ושוב, אחוזים בידה של הרוח. צליליהם, מפגש מתכות קלות, הצטלצלו ענוגות באויר מתפשטים בחלל האוהל הגדול.

                  ממרחק יכולתי לראות את השייך נשען שוקע אל תוך כריות הענק, צבעיהן עזים, כתום ואדום, שולטים על מרחבי האולם רחב הידיים, מדגישים בגווניהם את צבעיהם הכהים של השטיחים. השייך נראה כאילו נשאב אל תוך רכותן של הכריות. דימיתי עצמי שוקעת לזרועותיו. פניו נאות ובאמצען אפו הסולד מתרומם מעל לחייו, מעוטרות זיפי זקן קצרים ושחורים, מרכך את מראו הנוקשה, הקשוח, במרכז סנטרו מתנוססת גומה עמוקה.התקרבתי לאט, משתוקקת כי השייך יחוש בי מתקרבת, ירים את ראשו לקראתי ועיניו תתנוצצנה משמחה. אולי אמצא באישוניו הכהים רגשות נוספים, חמימים.

                  טלטלתי את פעמוני הזהב הזעירים  הצמודים לחזייתי, נחים על העמק בין שדי והתקדמתי לעברו, ראשי נוטה מטה כלפי הרצפה אך עיניי מתרוממות לסירוגין לעבר דמותו ההדורה.מוסיקה עלתה ממקום כלשהו. שמעתי צלילי חליל, כינור מייבב, תוף עמום. נעצרתי מולו. השייך הרים את פניו והתבונן בעיניי, מוריד את מבטו, בוחן אותי, באיטיות נוגעות מלטפות עיניו איבר אחר איבר, צמרמורת חלפה לאורך גווי. לאט לאט, בעדינות, התחלתי להניע את אבריי, מטלטלת את בשרי מולו לקצב הצלילים העולים, אישוניו, חומים, כהים, אפלים, שרפו את בשרי, הרמוניה מופלאה השתלטה על גופי, רגלי נעו כחטיבה אחת עם בטני עולה ויורדת בתנועות חושניות, מעגליות, אגני מתפתל בתנועות סיבוביות, ידיי נעות מעלה, בתנועות ארוכות, רכות, מתפתלות כנחשים, עיניי נצמדות לתוך עיניו האפלות של השייך משלחות גיצי אש.

                  בתוך כל האקסטזה שאחזה בי הרים לפתע השייך קאסים את ידו במהירות כאומר: עצרי!

                  אבל, אמרתי ועצרתי,  אני צריכה לרקוד,

                  תרקדי אחר כך, פקד עלי השייך וקולו מעובה מתשוקה.

                  הרמתי את עפעפיי לעומתו, בוחנת במהירות ובזהירות את עיניו עזות המבע, חושפות לפניו את עיני, מזות רעב אליו,התקרבי, פקד השייך, אישוניו ננעצים בי כאש בוערת,התקרבתי. לא יכולתי להוציא מילה מפי. לבי השתולל בחזי. כף ידו אחזה בסנטרי מקרבת את פני אל פניו, הלמות לבי התגברה עד שחשתי דופק עז במעלה גרוני. נשימותי הפכו קצרות יותר ויותר, חמימות נעימה התלקחה מתפשטת בבית החזה שלי, זוחלת כאד, עוטפת את שדי,  נוגעת במדקרות עונג בפטמותי, הולכת ומתרחבת בכל גופי, צמרמורת מענגת ומרגשת עמוסת ציפייה, מתירה את קשיות אבריי וחששותיי, מותירה אותי רכה כענן. השייך קאסים מצמיד שפתיים קשות, חמות בשרניות לשפתיי, יונק את פי אל תוך פיו ולשונו, לֵבֳּה זורמת, מגששת ומלטפת את לשוני, מעסה את חללי פי כצלופח חלקלק, גופי מתפתל בהתרגשות תחת ידיו אוחזות בי ומניחות את גופי בשקיקה על ערימת הכריות הענקית, עיניי מלטפות את פניו, כתפיו הרחבות, גבריותו המזדקרת. פניו מלאו רכות נוזלת אל אצבעותיו המעסות את שדיי, אברו זקוף וקשה מתחכך לסירוגין באגני ובבטני. אחזתי את כתפיו בשתי ידיי, מצמידה את גופו החם אל עורי, משתוקקת למגעו התחננתי כי יתאחד עמי. השייך חייך חיוך קטן והצמיד אותי אליו, עיניו נשטפו רגש חם והוא אחז בי.

                  יד קשה אחזה בכתפי ונענעה את כל גופי בחוזקה.  קאסים התרחק עד שנעלם. פקחתי את עיניי בבהלה ובהיתי לתוך פניו הזועמות שואלות של בן זוגי.

                  מה קרה לך?, אמר ונימת קולו חתכה כסכין, כל הלילה לא עצמתי עין בגללך, כל הלילה גנחת ונאנקת, ממלמלת בלי סוף, קאסים, קאסים, תגידי,מה קורה לך?,

                  לא יכולתי לענות. לא רציתי לענות. סובבתי בזעם את גופי לעברה השני של המיטה, מכווצת עיניים וניסיתי בכל כוחי להעלות, להשיב את אהובי לזרועותי ולגופי הרעב.      

                   

                   

                   

                  כל הזכויות שמורות לי.

                  דרג את התוכן: