כותרות TheMarker >
    ';

    "שער הכניסה"

    ארכיון

    ארכיון : 9/2009

    10 תגובות   יום חמישי, 24/9/09, 15:25

    רוח קרירה נשבה לתוך חלל מכונית השברולט האדומה, פורעת את שערותיי על פני, ידיי אוחזות בקצוות השבויות בשוטה של הרוח, מתעופפות. מהרדיו בוקע שיר נוסטלגי אהוב. רותי משמאלי אוחזת בהגה, לועסת מסטיק, לסתותיה נעות במרץ מבטה על הכביש. אני נותנת לגופי המתוח רפיון מכוון. מתבוננת בפניה ובשפתיה הצרות, סנטרה המחודד, צבע עורה הורדרד, משוח מק-אפ, שערותיה הנאות מורמות בסיכה.
    "יום יפה" - אני אומרת.
    "כן. איזה מזל" - היא עונה, מפנה לעברי את עיניה החומות, משוחות בצללית ירוקה, בוהקת.
    "את בטוחה שהוא כזה מדהים?" - אני שואלת.
    "כן", - היא עונה - "שמעתי עליו כבר מכמה אנשים. הוא אמר להם דברים פשוט מדהימים. כאלה שאף אחד לא יכול היה לדעת".
    השמש מאירה את השמיים התכולים בזיווה הענוג. אביב. בצידי הדרך חולפים על פנינו בתים מוקפים ירוק ומרחבים. מכוניות נוהמות עם נהגים שרגלם כבדה על הדוושה חולפים על פנינו במהירות. אני מחליטה להרגע. אין שום סיבה למתח. המקסימום שיכול לקרות הוא שאתאכזב בפעם המי יודע כמה. אולי משום שאני מצפה לניסים ונפלאות?. אולי אנמיך ציפיות.
    המכונית נכנסת לעיר. רותי מתמרנת בין הרחובות, נהגת מיומנת. לפני הקניון היא נכנסת לרחוב, פונה ימינה, עיניה מתבוננות במספרי הבתים, תרות. היא עוצרת את המכונית וחונה.
    בפתחו של הבית החד-קומתי והישן, על גבי האבן בצידי המדרגות יושבים אנשים. על דלת הכניסה משתי עבריה נשענים עוד כמה. אנחנו נכנסות. משמאל חדר המתנה רחב ידיים. כסאות ישנים מפוזרים. על גבי השולחן ספרי קודש מכל המינים. הקירות מכוסים תמונות מקובלים ואמרות תנ"כיות. רותי מתיישבת, סוקרת כמוני את האנשים ואני בעקבותיה. ממתינות.
    חמש שעות אחר-כך אנחנו שוב במכונית בדרך חזרה הביתה לתל-אביב. בחוץ האפלולית מתגנבת ומשתלטת על היום הבהיר שנמוג בהדרגה.
    "אוף, איזו אכזבה. כל כך הרבה שעות ובשביל מה?", אני מתנשפת.
    "מה?, התאכזבת? - היא שואלת - אבל הוא אמר לי דברים מאד נכונים".
    "חוץ מזה שאמר את המשפט: תפסיקי ללכת לכל ה"מכשפים האלה" שום דבר לא היה מיוחד".
    "מה? - היא מתרגשת - גם לי הוא אמר את המשפט הזה".
    "זו בדיוק הבעיה - אני אומרת - נכון שאסור ללכת אליהם ומכמה סיבות, הקטע שגם הוא אחד מהם, שכאילו בא ממקום של קדושה, וחוץ מזה את מה שהוא אמר לך ולי אפשר לומר לכל אחד. לשבת כל כך הרבה שעות, סתם, והכסף והזמן, זה מעצבן אותי נורא".
    אני נזכרת באיציק. הוא תמיד נורא כועס שאני מגיעה למקומות האלו. "אלף פעם אני אומר לך: אסור ללכת לאנשים האלו, זה רק יכול לעשות נאחס". לא סיפרתי לו, שלא יתעצבן עלי.
    רותי אומרת: באמת, יותר אני לא הולכת לכל האלו...". אני  מסכימה ומבטיחה שגם אני לא.
    המכונית נעצרת ליד ביתה. אנחנו יורדות וטורקות את הדלתות. רותי רואה חברה ועוצרת לשיחה קלה. היא עושה בינינו הכרה: "זו חברה שלי, אילנה, תכירי זו נעמי". היא מספרת לנעמי על הנסיעה, מרוצה. אני עומדת ומקשיבה.
    נעמי מדברת:  "לא ראיתי אותך כבר המון זמן, ובהקשר הזה אני חייבת לספר לך משהו. יש לי מישהי באמת מדהימה. אני מכירה אותה דרך המשפחה. לפני חודש הייתי אצלה ומאז אני בשוק. היא אמרה לי שהבת שלי מחפשת אותי ושתוך שבועיים היא תמצא אותי ונפגש, וכך היה". אני מתעוררת לחיים.
    "על מה את מדברת?" - אני שואלת.
    "אני אספר לך, אבל שיישאר בינינו, לפני 20 שנה ילדתי בסתר בת ומסרתי אותה לאימוץ. אף אחד מלבדי ומלבד הורי לא ידע על כך. זו היתה בושה מאד גדולה לאישה לא נשואה. אני נשואה כבר 17 שנה ולא הצלחתי ללדת. התחלתי לחפש אותה, ללא הצלחה". אני בהלם.
    "ואת רוצה להגיד לי שה"פותחת" הצליחה עד כדי כך לנבא?".
    "כן, - היא עונה -  עובדה".
    אני מתרגשת. אולי משמיים נפגשנו איתה וסוף סוף אגיע למנוחה.
    "מי זאת? יש לך את הטלפון שלה?" - אני מבקשת.
    "כן".
    רותי מסתכלת עלי בשאלה. "הרי הבטחנו שלא נלך לכל האלה עוד פעם".
    "כן, אבל לזו אני חייבת, פעם אחרונה, מבטיחה".
    "אבל הוא הזהיר אותנו שלא נלך יותר".
    "פעם אחרונה, מבטיחה".
    איך שאני פותחת את הדלת, אני ניגשת לטלפון ומתקשרת, קובעת פגישה. מיד אחר-כך אני מחייגת לרותי.
    "רותי, דברתי איתה וקבעתי איתה ליום שישי הזה, לשתינו".
    "לא, אני מפחדת".
    "רותי, אל תדאגי, פעם אחרונה, יהיה בסדר"- אני מבטיחה. היא מוותרת ומסכימה.
    בשישי בבוקר , אחרי הקפה, אני מניחה על ראשי כיסוי ראש ומתפללת, קוראת תהילים. בגמר הקריאה אני מפנה את מבטי אל החלון משמאלי, השמש גלויה מול עיני, מסנוורת. אני מדברת עם בורא עולם בקול, ידיי פרושות קדימה, כפותי פונות מעלה. " בורא עולם -  אני מבקשת - סליחה אם אני חוטאת כלפיך, אני מאד מבולבלת, לא יודעת מה לעשות, זקוקה להדרכה. אני מבקשת ממך בקשה: אנא! אם אסור לי לעשות זאת, אנא! תן לי סימן". חום עז ופתאומי עולה מכפותי, ממש שורף. אני מופתעת, תחושה של מגע אלוהי בידיי.
    הטלפון מצלצל. "אני למטה. את יורדת?".
    המכונית של רותי נכנסת לפאתי רמת-השרון. אנשים מסבירים לנו איך להגיע. עוצרות ליד בית קטן. שער מעץ בכניסה. הפעמון משמיע מנגינה. אישה קטנה פותחת את הדלת, חיוך רחב על פניה.
    "מרלן?" שואלת.
    "ברוכות הבאות, כן, זו אני, בואו תכנסו".
    היא מכניסה אותנו פנימה לחצר רחבת ידיים. ילדים מתרוצצים בינות צמחים וצעצועים, חפצים פזורים בכל מקום. היא מובילה אותנו לתוך הבית פנימה.
    "תשתו קפה?, שבו".
    "כן, תודה", אנחנו משיבות ומתיישבות במה שנראה כמו הסלון שלה, גם הוא מבולגן.  בתוך הסלון על מפלס פינת אוכל מעץ צבוע שחור. על הקיר הצפוני מזנון מיושן עם דלתות הזזה מזכוכית עכורה מאבק.
    היא פונה למטבח. הילדים שהתרוצצו בחצר מתחילים להתרוצץ בבית. רעש. מרלן צועקת עליהם, "יש לי אנשים, שקט, אל תפריעו". אין תגובה, הילדים בשלהם.
    היא חוזרת לסלון עם מגש ששלוש כוסות קטנות עם קפה שחור מהביל מונחות עליו. מניחה את המגש ומתיישבת על ידינו.
    "מי שלח אותכם אילי?" - היא שואלת בקול רך. פנים עדינות, שיער חום וחלק עם פוני רך על המצח. היא נחמדה, אני חושבת לעצמי. אישה רגילה למראה ועדינה.
    "טוב", - אמרה בתום השיחה הקלילה _ "מי ראשונה?".
    רותי מסתכלת עלי בשאלה. הבעיה שלה יותר גדולה ודחופה, אני אומרת לעצמי.
    "זה בסדר, תהיי את הראשונה".
    מרלן ניגשת למזנון המיושן ושולפת ממנו חפיסת קלפים. היא עולה על המפלס ומתיישבת ליד השולחן, ידיה מערבבות את הקלפים. רותי מושכת כסא ומתיישבת מולה. הפנים של רותי מתוחות לגמרי, כולה ציפיה וחשש. אני מתבוננת ומקשיבה. מרלן מבקשת מרותי לבחור קלפים ופורסת אותם על השולחן. היא מסתכלת, אוספת אותם ומבקשת מרותי שוב לבחור. מרלן פורסת את הקלפים, מסתכלת ופעם נוספת אוספת אותם במהירות. רותי מסתכלת עלי ועליה לסירוגין. הפנים של מרלן משתנות, היא ממלמלת מילים לא ברורות. פעם רביעית היא אומרת לרותי לבחור, ממשיכה למלמל לעצמה. רותי שולפת קלפים, מרלן פורשת אותם על השולחן, מקרבת את פניה אל הקלפים ואומרת: "אני לא מבינה מה הולך פה?, מה זה?, בחיים לא קרה לי דבר כזה. הכל שחור, אני לא מצליחה לראות כלום". רותי נבהלת, היא מתרוממת: "מה קרה?, זה קשור לבעלי?", היא שואלת, העיניים שלה מתרוצצות בבהלה. אני מתרוממת ואומרת למרלן: "אני יכולה?". רותי קמה ומפנה לי את המקום, ברעדה. "רותי. תירגעי" - אני אומרת לה - "תני לי לנסות ונראה מה יקרה". אני מתיישבת למול מרלן. היא נראית מאד עצבנית, נראה לי לא מתאים לה, אני חושבת לעצמי.
    מרלן מושיטה לי את הקלפים, אני בוחרת ומוסרת. היא פורשת אותם על השולחן ושוב ממלמלת: "אני לא מאמינה, - היא אומרת - עשרים שנה אני פותחת לאלפי אנשים, בחיים לא קרה לי דבר כזה. לא יכול להיות. מה הולך פה?". חיוך קטן, זעיר, של הבנה מטפס אל קצות שפתיי. במקום כלשהו במוחי מתרגשת ההבנה. מרלן מתרוממת, הכסא נמשך לאחור ברעש של גרירה, אוספת את הקלפים, יורדת מהמפלס ופונה אל המזנון, מושכת דלת זכוכית ושולפת תיק קטיפה כחול שאותיות קודש רקומות עליו, אוחזת בו בשתי ידיה ופונה לעבר דלת החדר, היא הולכת בצעדים מהירים ונעלמת.
    רותי אומרת בקול מייבב: "למה היא עושה את זה?, מה קרה?".
    אני מניחה את ידי על כתפה, מנסה להרגיע אותה, היא על סף דמעות.
    "תירגעי -  אני אומרת לה שוב - זה לא קשור איליך בכלל".
    "איך את יודעת?",
    "אני לא רק יודעת, אני מרגישה, תיכף תראי".
    מרלן חוזרת לחדר. הפנים שלה מלאות במבוכה וספק. אני פונה אליה ואומרת: "מרלן?, יש לך מושג מה קרה פה עכשיו?". היא מנענעת את ראשה לשלילה.
    "יש לי שאלה, למה נמלטת עם התפילין?",
    "לא יודעת, הרגשה".
    "תקשיבי, במקרה שתינו במחזור, יכול להיות לזה איזשהו קשר?",
    "לא יודעת. אני רק יודעת שבחיים לא קרה לי דבר כזה, את שומעת, לכל כך הרבה אנשים עזרתי".
    "שבי רגע מרלן - אני אומרת לה - אני רוצה לספר לך משהו. לפני כמה ימים היינו בנתניה אצל אדם דתי שהזהיר את שתינו לא ללכת לאנשים מסוגך. למרות שהבטחנו זו לזו, בכל אופן הגענו אליך, כי אני רציתי. לפני שבאתי לכאן התפללתי וביקשתי מבורא עולם בקשה, בקשתי לקבל סימן או הוכחה לאיסור לבקר את כל ה"מכשפים והפותחים למיניהם", אני מאמינה שקבלתי בדיוק את מה שביקשתי. מה את אומרת?"
    מרלן מתבוננת בי, עיניה קרועות לרווחה, "אני מאמינה, זה פשוט מדהים, אני מאמינה, לא יכול להיות משהו אחר".
    "מגיע לך משהו?" - אני שואלת מתוך נימוס על זמנה.
    "לא. בטח שלא, אין על מה".
    "דווקא יש על מה", אני חושבת לעצמי וצוחקת בליבי פנימה.
    כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
    דרג את התוכן:
      15 תגובות   יום שני, 21/9/09, 00:38

       

      שתי שניות אחרי שהחלון הגדול בחדר מתרסק מהנעל הגדולה שאבא זרק על אמא ופספס, הדלת חורקת ונטרקת, אברם נכנס לסלון. הוא עומד ומסתכל על כולנו, אבא עם פרצוף מעוצבן, אדום כמו עגבניה, אמא עם דמעות על הפנים, ואנחנו, כל הילדים, על הספה הרעועה נצמדים מפוחדים. נדמה לי שגם האויר שקפא בחדר עומד גם הוא להתרסק כמו החלון מרוב מתיחות.
      "שו סאר?" הוא שואל*.
      אמא לוקחת את אחי התינוק ממני, מנסה למתוח את השפתיים לחיוך שיוצא מעוות מרוב בושה וכעס, על לחיה השמאלית כתמים אדמדמים שצורתן כאצבעות, אבא נראה כרגיל כמו שכח את כל מה שקרה, וכתמיד כשאברם בא, הוא מצטחק במבוכה ומיד ניגש למזנון  לשלוף בקבוק 777 בשביל אברם והסיפורים שלו.
      "יצחק, תטאטא את הכל ותביא פיצוחים בשביל אברם", הוא אומר לי בקולו הכבד.
      אברהם פונה לאמא ולוקח את אחי הקטן מידיה לידיו בתנוחת ערסול, מנענע אותו ושר:
      ** "יעובה, יעובה"
      קאששת דיבן,
      שאפטו חמתו
      באסת לו בידתו".
      מצא לו זמן לשיר, אנחנו מתפקעים מצחוק, שיר מוזר בסורית מבית אבא שאנחנו קצת מבינים, השיר מביא לנו נחמה מיידית ואנחנו ממשיכים לצחוק, ממש מקרקרים.
      אברם מתיישב ליד אבא שכבר מוזג לתוך כוסיות קטנות מה- "777", הם מחליפים ברכות ושאלות ואברם מתחיל עם הסיפורים שלו, מילה בעברית, מילה בערבית. אבא לא שולח אותנו לישון, הוא מסכים שנשאר, הוא יודע כמה שאנחנו אוהבים את הסיפורים של אברם. חוץ מזה זה הבידור היחיד שיש לנו, מלבד להשתולל ולזרוק כריות אחד על השני.
      בכל פעם שאני נזכר בילדות שלי, אברם הוא חלק בלתי נפרד ממנה. אבא ואברם גדלו יחד בדמשק. הוא החבר הכי טוב של אבא והסיפורים שלו הם הכי מצחיקים בעולם. לאברהם תשעה ילדים וכולם גרים בשתי חדרים, אחד עשרה נפשות. הוא עובד כשומר ובקושי מצליח למלא את המקרר. הדבר הכי חשוב לו בעולם זה להאכיל את כל הפיות של ילדיו. אברם חושב שאם הוא לא מצליח להביא מספיק אוכל הביתה, אז הוא לא שווה הרבה. אדם בלי כבוד. והכבוד זה כל מה שיש לבן-אדם.
      יום אחד, אברם מספר, הגיע מכתב מהעיריה, אזהרה לשלם את כל החובות שצבר כל השנים. אברם יודע שאין שום צ'אנס בעולם שיוכל לשלם אותם, לא היום ולא מחר. הוא מחליט לנסוע לעיריה ולנסות לדבר איתם, אולי יתחשבו במצבו ויוותרו לו על החוב.
      אברם מגיע לעיריה, בעיריה שולחים אותו למחלקה המתאימה. אברם עולה לקומה ומול הדלת יושבים עשרות אנשים שנראים מיואשים, כמעט כמוהו. הוא ממתין בסבלנות שעות עד שמגיע תורו. בחדר יושב פקיד שמרים את הראש, הפנים שלו נראות משועממות. אברם מתיישב ומתחיל לספר לו על תשעת הילדים היקרים שלו, שהוא צריך להאכיל, שלא לדבר עליו ועל אשתו, אחד עשרה פיות ביחד, ואיך הוא בקושי מצליח לעשות זאת. "מאיפה אני יביא כסף לעיריה?, מה אתם רוצים שאני אגנוב בשביל לשלם לכם על קצת מים?". הפקיד המשועמם מרים שוב את ראשו ואומר לו: "מה אתה חושב שזה צחוק? זה עיריה ואתה חייב לשלם". "אבל אין לי", אברם אומר. הפקיד אומר:"אדון חצבני, תשמע טוב, אם אתה לא רוצה, לא יכול, מה שזה לא יהיה, אז יבואו מהעיריה לעקל לך את כל הדברים בבית". אברם מתעצבן ואומר: "תפדאלו, בואו תעקלו, מצידי תעקלו את כל מה שיש" והולך.
      אברם חוזר הביתה. איך שהוא נכנס הוא צועק: "שושנה?". שושנה יוצאת מהמטבח ושואלת: "מה קרה, יה אברם?". אברם שואל: "איפה זרקת את הז'ורנלים עם כל הרהיטים היפים שהשכנה נתנה לך?". "מתחת למיטה של הילדים, למה?, מה קרה?". "את תראי", אומר אברם וצוחק לעצמו.
      אחרי יומיים, ממש מוקדם בבוקר, רגע לפני שאברם יוצא לעבודה, נעצרת ליד הבית הקטן משאית גדולה וממנה קופצים כמה בריונים. אברם לא מפחד, הוא פותח את הדלת ושואל: "אילי אתם באים?". "באנו מהעיריה לעקל", אומר אחד מהם בקול רועם. אברם פותח את הדלת לרווחה: "בקשה". נכנסים ארבעה, אחד עם דפים ועט, מסתכלים על הבית הריק, אין כלום,החדרים ריקים, לא כסא ולא שולחן ובטח שלא ארון בגדים. רק מיטות לשינה, ובגדים על הרצפה. "אה", אומר זה עם הדפים והעט "הוצאת את כל הרהיטים לפני שנבוא לעקל?".
      "לא, דווקא יש פה הכל, כל הרהיטים הכי יפים, בואו תראו איפה החבאתי אותם", אברם אומר, "בואו תראו", הוא חוזר ומושך אותם אחריו למטבח. על הקיר מודבקות תמונות גזורות מהעתון. "אתם רואים את הריקלמות, אתם רוצים לעקל, הנה תעקלו, יש פה רהיטים הכי טובים בארץ. פה יש מקרר, פה יש סלון, אפילו מעור, פה יש טלויזיה, פה יש הכל, בתמונות, בקשה תעקלו, אין לי בעיה עם העיקול". המעקלים נשארים בפה פעור, לא מאמינים לכל מה שהם רואים ושומעים. הם עומדים ומסתכלים. אברם אומר להם: "יאללה, תלכו, יה אהבלים, לכו לראש העיריה שלכם ותגידו לו שהוא יבוא לעקל בעצמו. אפילו לא צריך משאית. שיבוא יקח הכל בידיים שלו. מה קרה? מה אני גר בשכונת יוקרה?".
      שעות שאבא, אמא ואברם יושבים וצוחקים מכל הסיפורים. בקבוק ה "777 " כבר נגמר. אברם אומר לילה טוב. הוא מתנדנד כשהוא הולך, טורק את הדלת ונעלם. אבא קם: "יאללה ילדים, ללכת לישון".
      * מה קרה?
      ** יעקב יעקב,
      מגרש זבובים,
      ראתה אותו חמתו,
      נישקה לו את האשכים.
      נכתב באותו אופן בו היו מדברים ומספרים.
      כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה. 
      דרג את התוכן:
        18 תגובות   יום שני, 14/9/09, 22:40

        עומדת בפתח,
        אבודה,
        מונה רגעיה,
        אחרונים.
        מדשדשת עצבונה,
        בשקט מהוסס,
        ממתינה.
        עת חצות ליל יפרוש כפיו,
        בחיבוק דומם תאסף
        לזרועותיו.
        יאמרו אחריה בלכתה,
        היה היתה.
        ומה תותיר אחריה,
        מסכי זכרון מטושטש,
        שובלים עשנים,
        תמונות מצהיבות
        במגירות נסתרות
        מוטמנות.
        רגעי בכי,
        רגעי צחוק,
        יהב יצוק.
        שניה,
        אחרת ממתינה,
        הגיע תורה
        לתפוס מקומה.
        מתחדשת בתקוה,
        אולי תהיה אחרת,
        תישא עמה בשורות
        חדשות.
        טובלת ברצון,
        ראשה נושאת בגאון.
        ירח יעמוד הרחק,
        ישלח קרניו
        ברגע המפגש,
        עת יתחככו,
        עבר והווה מעותד,
        בנגיעת פרידה
        אחרונה.
        בפרוס השנה החדשה עלינו את כפיה אני מאחלת לכל חברי ב"קפה דה-מרקר" ולכל חברי, אהובי ואוהבי באשר הם שלל ברכות ממעמקי לבי המתאווה לשינוי מהותי בחיים כפי שהם התגלמו עד כה:
        מי יתן ונזכה לראות אורן של תקוות חדשות, של עתיד משופר שיביא בכנפיו לכולנו אור ואהבה וחסד ושפע, אמן, כן יהי רצון.
        שנה נפלאה לכל עם ישראל, לכל אדם באשר הוא אדם, שנה שתביא בעקבותיה שנים רבות של אושר שמחה ובריאות!
        כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
        דרג את התוכן:
          15 תגובות   יום שלישי, 8/9/09, 08:07

          את...

          שנגעתי בנשמתך וליטפתי מכאוב.

          שנישקתי עצב חשוף וחיבקתי ברוך.  

           

           

          כן.. אתה..

          שנגעת בנשמתי וטשטשת מכאוב

          שנישקת עצב חשוף וחיבקת ברוך. 

          את...

          שעוררתי חיוך וצבעתי לבן

          ריפדתי מציאות באהבה של חלום.

          גירשתי גוונים של אפור.  

          אתה..

          שעוררת חיוך וצבעת זהוב

          שבראת במוחי מציאות אחרת

          חיים של אהבה בחברתך

           

           

            את..

          שלרגעים לא ידעת,

          ובעצמך אבדת

          חיבקתי ופתחתי זרועותיי

          שהקשבתי וניחמתי,

          וראשך על כתפי הנחתי. 

          אתה...

          שנתת לי ללכת לאיבוד בתוכך,

          בזרועותיך ולבך הפתוחים לרווחה..

          מנחם ומקשיב

          ולוטף את ראשיהמונח על כתפך 

          לֲך...

          שממרחקים שלחתי

          קרן של תקווה, ומשב של אהבה.  

          לְך...שממרחקים שלחת לי

          קרן של תקווה,ומשב של אהבה. 

           

           

           את...

          שאת דמעותייך אספתי

          ושרטטתי שובלים של רגש

          מוחק תחושות רעות של אמש.  

           כן.. ואתה,

          שאת דמעותי אספת

          ושרטטת שובלים של רגש

          מוחק תחושות רעות של אמש

          מרומם את רוחי לגבהים חדשים. 

          את...שכל כך אהבתי.

          שצחוקך עלז בי

          רוקד ומחבק את ליבי.

          מציף חום ורכות 

           

           

          אתה...

          מחמל נפשי.., אוצרי

          שלא אמרת

          אז איך יכולתי לדעת

          שאותי אהבת כל כך.. 

          אתה..

          צחוקך ושמחתךרוקדים אתי

          ומחבקים את לבי

          מציף אותיבחום וברכות 

          את...

          ששכחת הכל.

          שבחרת לא לזכור.

          שבחרת להתעלם.

          שבחרת לשכוח.

           ובאבחה קלה בלתי נסבלת,

          הנפת גרזןמניחה לי לדמם למוותו

          לא להושיט יד.

          את...

          שבחרת להרגיש קורבן

          ובכך להצדיק את כאבך.

          שקועה בתוך אותה מרה מיותרת,

          בלי לנסות להבין שאולי..

          זה בעצם (עדיין) כואב לי.

          אני...

          כואבת בכאבך..

          מתייסרת בעבורך..

          לא שכחתי מאומה..

          את הכל אני זוכרת

          כל תחושה, כל רגש

          כל חיוך, כל שמחה

          אפילו כל דמעה,

          זלגה לה מתוך הרצון

          לממש את זו האהבה,

          מחלום והזיה

          למציאות חיה
          מאום לא שכחתי

          מכלום לא התעלמתי

          את הגרזן שהנפתי

          נפצתי לרסיסים

          עוד בטרם ירדה ידי
          וכן, הרגשתי קורבן

          מורגלת אני בזו הרגשה

          וכמו אותם מילים

          ישנות נושנות

          עלו ויצאו והתפרצו כלפיך

          כך גם היתה הרגשתי האמורה

          ואני נלחמת בה,

           ובמילים הישנות

          לסלקן לעולם מחיי

          לאסוף את אהבתך

          שתכיל כל מקום כל חלל

          בלבי, כה רק זקוק לך

           השיר מוקדש לך האיש המלא ברון ואבירות עם כל האהבה הענקית שבלבי אליך 

           

          כל המילים שמורות לי ולו..... 

           

           

          דרג את התוכן:
            13 תגובות   יום רביעי, 2/9/09, 22:15

            באמצע הבוקר כשהמחשבות שלי היו ממש במרוצה נזכרתי, היום יום חמישי, וביום חמישי בערב יש לי פגישה.
            הפגישה שלי הערב מאד חשובה, כי רק בשבוע שעבר התחלתי סדנא. בסדנא אני לומדת איך לעשות שלום עם עצמי, לפני שאתחיל לעשות שלום עם כל העולם.
            מיד כשנזכרתי, התחלתי לחפש לעצמי תירוצים, איך אספיק לסיים את כל העבודה, ומה עם הקניות וכל הסידורים?! אולי אוותר רק הערב על המפגש, לא נורא, שום דבר לא יקרה, זו רק פעם אחת.
            עוד לא הספקתי לתרגל את המחשבה, כשהקול הפנימי שלי יצא מיד למלחמה. מה? את לא מתביישת? עד שסוף סוף מצאת והתחלת.. זה בדיוק הזמן לתרגל משמעת, אם תתחילי בדחיות שלך היום, את יודעת, תודי, כך יראו הפגישות הבאות.
            הודאתי והמשכתי לעבוד.
            עבר זמן מה ועוד מחשבה עלתה לראשי. חשבתי שהייתי מאד רוצה ללכת שוב לפסיכולוג. קצת התכווץ לי הלב כשנזכרתי פתאום, שבעצם אני לא יכולה להרשות זאת לעצמי.
            פתאום עלה לי רעיון. לא סתם רעיון, רעיון פשוט אדיר. נזכרתי בפגישות שהיו לי פעם עם הפסיכולוג שלי. איך היה יושב בשקט ומקשיב, ורק כשהייתי מסיימת לספר לו על איזו סיטואציה, היה שואל מין שאלה כזאת שהיתה גורמת לי למצוא בעצמי את התשובה, אתם יודעים, שאלה מדריכה. כך היה בכל פעם כשסיפרתי לו את קורות השבוע, ומהן הבעיות שנתקלו בי בדרכן, ובזכות הדרך הזו הצלחתי לא מעט. גם חיברתי בעצמי את התשובה וגם הצלחתי להבין למה ואיך כל הדברים קורים ולמה הם קשורים.
            זה לא כל כך קל ובטח לא פשוט, אבל מה שכן בטוח זוהי דרך אפשרית. שאלתי את עצמי שאלה די פשוטה, שאלתי, את חושבת שאת יכולה? את מאמינה שתצליחי לעשות עבודה עצמית?, כדאי לך לנסות, יהיו לכך הרבה יתרונות. המשכתי לחשוב על כך עוד כמה זמן, ולבסוף אמרתי לעצמי, כן, למה לא, בואי ננסה, מה כבר תוכלי להפסיד.
            הרעיון כל כך מצא חן בעיני, חשבתי שהוא מדהים מרוב שהוא פשוט, החלטתי להתחיל מיד. חשבתי שאקבע עם עצמי פגישה אחת לשבוע ביום קבוע, ואפילו אתן לעצמי שעה שלמה. כשאגיע לפגישה היעודה, פשוט אשב ואכתוב בפרוטרוט את כל הדברים שהציקו לי כל השבוע, בדרך של כתיבת סיפור, בדיוק כמו הייתי מספרת לפסיכולוג שלי, לו היה קיים, ואחר-כך אשאל את עצמי שאלה מדריכה, כזו שתגרום לי להבין ולחבר את כל הדברים בבת-אחת ומהם אוכל להתחיל לעשות הרבה שינויים בהבנות.
            אתם לא מאמינים איזה שם מצאתי ומיד, שם מאד מאד מיוחד, הנה, תשפטו בעצמכם: "פסיכו-עצמי-לוגיה", נכון שם מדהים?!!
            עכשיו רק נשאר לי לקבוע את היום והשעה, ולהתחיל לשמש כפסיכולוג של עצמי. אחרי שחוויתי כמה וכמה כאלה, נדמה לי שיש סיכוי לא רע שאצליח ואדע לעבוד עם עצמי.
            ככל שאני חושבת יותר על כך אני מתפעלת ומתמוגגת מהרעיון הנפלא. אני כבר רואה כמה כיף יהיה לי וכמה דברים ישחקו לטובתי. קודם כל אצלי על השולחן לא יעמוד שום שעון. לא אצטרך לראות את המחוגים נעים במהירות, דווקא כשאני רוצה שהם יהיו קצת יותר איטיים, לא אשמע את התיק תיק תק הזה נכנס לי למודע ומפריע לי להתרכז בדיוק כשעל קצה הלשון עומד לי משהו מאד חשוב. כן, זה כבר קרה לי לא פעם אחת, בדיוק כשזה קרה, התקתוק של השעון הבריח לי את המחשבה, ככה זה עם מחשבות חשובות, כל הסחת דעת גורמת להם להעלם אבל לא מצליחה לגרום לבעיה להפסיק ולהערם. מה שבטוח שאני הכי אשמח שאני לא אצטרך לשמוע אצלי בראש את כל הרעש והשקשוק שעושות כל המטבעות שנופלות כל שניה  לכיס של הפסיכולוג, וככה גם לא אראה את התמונה הגדולה איך שהם מצטרפות פרוטה פרוטה והופכות להרבה מאות, כל זה קורה בדיוק שהפסיכולוג מפטם לו בעונג מדושן את המקטרת ונשען לאחור על הכורסה המפוארת. ויש עוד כמה דברים לא פחות חשובים, למשל, לא אצטרך להתנצל על כל דקה שאיחרתי, לא על כל הטישיו שבזבזתי, לא אחפש כל רגע תנוחה חדשה לידיים שלי שהופכות אצלו לחסרות מנוחה, יש עוד הרבה דברים שכבר הרווחתי, אבל הכי הכי חשוב, אם הפסיכולוג הזה לא ימצא חן בעיני, אם לא תהיה בינינו כימיה,  אפטר אותו תוך שניה, על השעון.
            החלטתי לעשות הדמיה.
            לו הייתי יושבת עכשיו מול הפסיכו-עצמי-לוגיה החדש שלי, בפעם הראשונה, הוא היה מתחיל את השאלה הראשונה בצורה הבאה: "ספרי לי, למה את כאן?"
            וכך הייתי עונה: "אני כאן כי אני מרגישה שאני זקוקה לעזרה, שנפשי מבולבלת, שאני מפחדת, שאני רוצה לדעת מה נכון לי ומה לא נכון לעשות. שאני זקוקה לבניה מחודשת של הבטחון העצמי שלי, שאני חיה אך סובלת ושבכלל הכל נמאס לי ועלי. זה לא שאני רוצה שתאמר לי בדיוק מה לעשות, כך אני אומר לו לפסיכו-עצמי-לוגיה שלי, זה מאד פשוט, אני אספר לך הכל ואתה בתוקף היותך, תצטרך פשוט לחלץ מתוכי את כל השאלות הנכונות, אלו, שאם תדע לעשות זאת באופן מקצועי, יגרמו לי לחשוב, לראות את הדברים מזוית לגמרי אחרת, להבין למה ומה בדיוק כאן קרה, אולי".
            וכך זה יתחיל.
            מה שהכי טוב בכל המצב החדש הזה היא התחושה שמולו אוכל להרגיש הכי טוב בעולם, אוכל להיות לגמרי טבעית וחופשיה, לא אצטרך לשים על עצמי שום מסכות, להפוך למה שאיני רק כדי לעשות עליו רושם, במיוחד אם הוא אשכנזי. לעזאזאל, גם זה נושא שאני חייבת, פשוט חייבת, לדבר איתו על זה, אבל לא עכשיו, זה קצת יחכה.
            כל  הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
            דרג את התוכן: