כותרות TheMarker >
    ';

    "שער הכניסה"

    ארכיון

    ארכיון : 11/2010

    12 תגובות   יום ראשון, 14/11/10, 23:23
    "אני יכול לרצוח את הנבלות האלה!" אמר קול גס בנימה מאיימת,
    "נו, אז מה הבעיה?", ענה קול צרוד,
    "צריך לתכנן, תגיע אלי בערב, בסביבות עשר, נדבר", השיב הקול הגס ונדם.
    הפסקתי לנשום.
     
    קולות זרימה עזה פגשו את המים, רוכסנים השמיעו קול, קילוח מים, קפיצי דלת מתמתחים בחריקה וטריקה.
     
    שחררתי את האויר מריאותי, לאט, בשקט. מהרתי לנקות את עצמי ולהרים את מכנסי. כף ידי הונחה על ידית הניאגרה וקפאה רגע לפני הלחיצה. חשבתי שאולי אחד מהם עדיין כאן, אולי נשאר עומד מול הראי, מסתרק, בודק שיניים. אני חייב לבדוק שהשטח נקי לפני שאשמיע קולות נוכחות. לא בא בחשבון להתעסק עכשיו עם הדלת. עליתי על האסלה והצצתי מסביב. המקום היה ריק, נשמתי לרווחה.
     
    בית הקפה המה אדם. בשולחן הפינתי חיכתה לי רונה. קבענו להפגש ולתכנן מסיבת הפתעה ליום ההולדת של דנה. כבר התיישבנו והתחלנו לדבר, רק שחטפתי כאב בטן בלתי צפוי.
    פסעתי לעברה כשמישהו נתקל בכתפי בכח, מעוצמת הכאב שלחתי את ידי ותפסתי את הכתף "מה אתה עיוור?" שאל גבר בקול גס בנימה מאיימת. "סליחה" מלמלתי, 'הקול הזה, מהשירותים', אינסנקטיבית הרמתי את עיני.
     
    רונה הרימה את ראשה וחייכה אלי, "חשבתי שטבעת. לאן נעלמת כל כך הרבה זמן? היי, למה אתה כל כך חיוור?"
    "אל תשאלי איזה סרט היה לי עכשיו בשירותים" סיפרתי לה מה קרה.
    "אני לא יודע מה לעשות כעת. בשירותים היו רק הקולות, עכשיו יש לי פרצוף  לאחד מהם. הכי גרוע זה שאני מכיר אותו מהילדות, הוא איזה ערס, אני חושב שהוא בפשע. אני לא יודע מה לעשות עם האינפורמציה הזאת".
    היא נבהלה "אמא'לה, מזל שלא ידעו שאתה שם. מי יודע מה היו עושים לך",
    "כן, באמת מזל. אבל מה יהיה עכשיו, מה אם הם הולכים באמת לרצוח אנשים?"
     
    המלצר ניגש לשולחן "הכל בסדר, תרצו עוד משהו?"
    "הכל בסדר גמור, תודה. קפה שחור חזק , אם אפשר. רונה, רוצה?"
    "לא, אני אשאר עם הדיאט קולה, תודה".
     
    המסיבה שרצינו לתכנן ירדה מהפרק. רונה בהתה בי, מערבבת את פלח הלימון בכוס המרוקנת בעזרת הקש. "אולי תלך למשטרה?" שאלה בנימה מהוססת. גיחכתי לרעיון "ומה אני אומר להם, ששמעתי שני קולות בשירותים שאמרו את שלושת המשפטים האלה?! מה זה יעזור, מי בכלל יתייחס אלי, יצחקו עלי".
    "מה זאת אומרת מה זה יעזור? תגיד לי, אתה מטומטם? אתה תעשה את שלך, שהם יטפלו בזה, בשביל זה יש משטרה, לא?!"
    "אני חייב לחשוב על זה. בואי, אני אקפיץ אותך הביתה, נתכנן את המסיבה עוד יום יומיים, אפשר אפילו לסגור את הדברים בטלפון, יש לנו עוד זמן".
     
    רונה יצאה מהרכב, טרקה את הדלת והתכופפה, תוחבת את ראשה מבעד לחלון "דני, אתה חייב לעשות עם זה משהו, אתה חייב! איך תרגיש אם אנשים ירצחו ותדע שיכולת למנוע את זה. כמו שאני מכירה אותך, לא תוכל לחיות עם עצמך".
    "בסדר, בסדר, רטנתי, אמרתי לך, אני חייב לחשוב לבד, בשקט. לילה טוב, נהיה בקשר",
    "טוב, אני סומכת עליך שתעשה את הדבר הנכון. תודה שהקפצת אותי" אמרה ועיוותה את פניה במין חצי חיוך.
     
     
    "המעלית מקולקלת" כתב מישהו על דף פוליו לבן בטוש שחור, השלט נתלה עקום. נכנסתי לחדר המדרגות, מוצף ניחוחות בישולים והתחלתי מדלג שלוש שלוש את המדרגות עד הקומה הרביעית. פתחתי את הדלת מתנשף כמו אחרי מרדף, זרקתי את עצמי על הכורסה מול הטלויזיה, לחצתי על השלט והדלקתי.
     
    רצתי בכל כוחותי, כל הגוף כואב לי, הלב שלי דופק בקצב רצחני, החיך, הלשון, השפתיים, הגרון, הכל יבש, בקושי אני יכול לנשום, אני מוכרח להגביר את הקצב, מסביבי שורקים כדורים ונשמעים קולות נפץ, הם רצים אחרי וצועקים "יה בן-זונה, יה נבלה, נרצח אותך, אין לך שום צ'אנס" שרירי הרגליים שלי כואבים, עוד רגע, אני מרגיש, יקרעו מהמאמץ, 'אני לא יכול יותר, אין לי אויר' אני צווח בלי קול, אֲנִי השני צועק לי, 'אתה חייב, רוץ, אל תוותר, אם תוותר תמות'. המשכתי לרוץ, סובבתי את הראש לאחור, לאמוד את המרחק ביני לבינם, צרחתי מכאב, הראש שלי נחבט בכל הכוח בעמוד חשמל. נפלתי מסוחרר והשתטחתי, היד שלי היתה אדומה מדם, ניגבתי אותה במכנסיים וניסיתי להתרומם. נעל חומה עם שרוך פרום נזרקה במכה איומה לתוך הפנים שלי, התעלפתי.
     
    פקחתי את העיניים בבת-אחת בבהלה כולי מזיע, מיד התאפסתי, קולות מוכרים בקעו ממכשיר הטלויזיה, זה הבית שלי, רק חלמתי. תמונה של כוס מעלה אדים עלתה לי בראש, 'קפה, אני חייב קפה שחור וסיגריה. מה השעה בכלל?'. אורות נצנצו בחוץ, בשעון היד שלי השעה כבר שש ועשרה. נדהמתי, ככה בלי להרגיש נזרקתי שעתיים מול הטלויזיה.
     
    התיישבתי עם הקפה והסיגריה בכורסה וניסיתי לחשוב מה לעשות. לא נראה לי מתאים ללכת למשטרה. גם אם מישהו יקח אותי ברצינות, אין להם שום סיבה לעצור אף אחד, על סמך משפטים שמישהו שמע, ועוד בשירותים ציבוריים, מבלי לראות בכלל מי מדבר. גם אם אני בטוח שהערס הזה יעקב משהו, דיבר. לא זוכר בדיוק מה שמו, זוכר שהיה לו כינוי מוזר, אני לא מצליח להזכר בו. ביסודי למדתי כיתה מתחתיו. למזלי לא הכרתי אותו מקרוב. כל אירוע אלים שהתרחש בבית הספר נקשר בשמו. אף אחד לא ידע מה לעשות איתו עד שהרים כיסא על המורה. פתחו לו תיק במשטרה והעיפו אותו מבית הספר. נזכרתי, קוּקוּ, יעקב הקוּקוּ קראו לו מרוב שהיה מטורף. נראה שאימץ את התואר המפוקפק הזה בשמחה על בסיס  'מה שיותר מפחיד יותר נכון'. גם כך היתה לו הבעה מטורפת על הפנים שתרמו להם הצלקות, אחת אדומה שמשסעת לו את הגבה הימנית ועוד אחת מעל לשפה העליונה.
    כשכולנו התגייסנו לצבא הוא נשאר בבית. היה מסתובב בגאווה, כמו 'תרנגול הודו' בתוך ב.מ.וו. כסופה, תמיד עם הזרוע אחוזת סיגריה מעלת עשן, בולטת מחוץ לחלון.
    נזכרתי בראובן, חברי הטוב. הכרנו בתיכון.  באחד השיעורים שאלה המורה רינה אם מישהו מאיתנו יודע למה ראובן לא הגיע ללימודים כבר יומיים. התנדבתי לבדוק ולהודיע לה.
    מיד אחרי הלימודים הלכתי לביתו. צלצלתי בפעמון הדלת שנפתחה מעט וראשה של אימו הציץ מתוכה "שלום אמא של ראובן, הוא בבית? אמרתי, המורה שלחה אותי לבדוק למה לא הגיע לבית-הספר". "תכנס, תכנס, אמרה לי בפנים נפולות, ראובן בחדר. הוא כבר יספר לך למה לא הגיע" ופינתה את הכניסה.
    ראובן שכב במיטה, חבורה גדולה וכחולה על מצחו והיד מגובסת ותלויה לו על החזה, הוא חייך חיוך רפוי כשראה אותי וניסה להתיישב. אחרי הלימודים, סיפר לי, פגש ביעקב הקוקו בקיוסק, וכשדרש ממנו את דמי הכיס שלו סירב לתת לו וקיבל מכות איומות, ותוך שהוא שוכב על הרצפה נאנק מכאבים, הכניס יעקב הקוּקוּ את ידו לכיס של ראובן לקח לו את הכסף והסתלק.
     
    באיזה שהוא מקום רשום לי הטלפון של ראובן. אני חייב להתקשר אליו.
     
     
     
     
     
    כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
    דרג את התוכן: