כותרות TheMarker >
    ';

    תכנים אחרונים

    22 תגובות   יום חמישי, 16/12/10, 12:04

     ידידי מן האקדמיה ואני עוסקים בימים אלה בשאלת מחקר פילולוגית-אנתרופולוגית-לינגוויסטית, שאת ממצאיה הראשונים אוכל להביא כאן. מדובר בתיאוריה הנוגעת לשלב המעבר של יצורים מפותחים אל תקשורת אנושית ואל חיים מתועדים בעל פה, בסוג של דיבור. ימים מרתקים שבהם בני אדם החלו להשמיע זה כלפי זה בליל של הברות בעלות משמעות לגביהם, בלי לדעת שהם למעשה יוצרים ומדברים "שפה" שיום אחד תתרחב תתפתח המילים שלה יתארכו ויקראו לה "עברית" ואפילו יכתבו אותה. התהליך מזכיר קצת שלב שבו תינוק מתחיל למלמל עיצורים אך ללא התנועות חיריק חולָם ושורוק. (גם בנות "היפה והחנון" עדיין תקועות בשלב הזה). ייתכן כי בשלב מאוחר יותר השורשים הזוגיים התפתחו לשורשים כפולים וגם המשמעות שונתה כגון: ק.ל הפך לק.ל.ל, ג.ל הפך לג.ל.ל,  ק.ם לק.מ.ם (קימה להתקוממות), או שנוספו להם אותיות א.ה.ו.י שהרחיבו את המשמעות כגון: ע.ל הפך לע.ל.ה  וג.ל התרחב  לג.ל.ה...

    נסו לדמיין את אבותינו עליהם השלום תרח נוח נחור ואחרים, אנשי מעשה הממעטים בדיבור, יושבים בלילה ומעבירים חוויות ב"מילים" המבוססות על שורש זוגי (שתי אותיות בלבד) ובלי תנועות קשות כי זה מה שהיה אז. כשהנשים היו מתערבות בשיחה, זה היה מתחיל להיות מעניין...

     

    בַּז צָד דָג,  צָב חָש רַע

    תָן רָץ שָם, דָג זַב דָם

    פָּר גַס נַס, חַס עַל צָב

    זן חד-חט

    (חוויות צַיִד)

     

    מָה לָך בַּת, מָה בָּך אַת,

    רַב לָש שַד רַך? רַב תָּם צָם

    אַל נָא הַס

     (הטרדה מינית)

     

    סַל קַש צָף, אַח גָר שָם,

    עַם תַּם גָר שָם

    תָּש כל חַי, הַס קול דַי

    הָר רָם זָע,  יָם אל גָל עץ נָד

     (חוויות מן המבול)

     

    דָם נא עַל דָש, בַּד לָח,

    פָּס על קַו פָּז

    פַּח דָק, תַּג גַם תָּו, כַּף על כַּן

    תָּא צָר חַם

    דַף צַח

    גַן, גָם גַת

    כַּד חַם שָם?

    (עבודות בית וחצר)

     

    בן זָר בָּא,

    סָב שָב, נָח נָם לָן, סָב קָם.

    רָן שָׂש  חַג בָּא רַע...

    (ענייני משפחה)

     

    נו, מה זה בא לי כאן? זה לא זה מה גר שם?

    (זיהוי ודאי)

     

    אָז מַה? נו, זה רן? יש לו קָט ? כָּך קָט... ? רַק זה יש... רַק כָּך ? גַם רַך גַם קָט !... הא הא... מת מת... לא קָם... נם על גב...הא, גם כן אַת...

    (באוהל השני, נשים מרכלות)

     

    פת-בר מר?

    רב מָל פַּג,

    שָׂר שָׂם קץ

    הב רז !!!

    גב על גג, כת מול קת

    מַן רַד

    רק רש

    שא שי פז על סף מס

    גז קל רד,

    (בכללי)

     

     

     "האח הגדול" 1- שנת 201,100 לפנה"ס. לי-עוז, נו-פר, וד-נה בהפסקת עישון ורכילות

     

    ''

    דרג את התוכן:
      9 תגובות   יום שישי , 3/12/10, 02:04

      ''

       

      ...מוסיקת פסקול לא מוכרת מגיעה מן השמיים. החל משעות הבוקר המוקדמות זה נשמע כמו פעמי משיח כשאני נושא עיניים למעלה ומרגיש את תחילתה של הישועה. האסון הזה הופך למסכת מרגשת של גילוי סולידאריות והומניזם, שחקנים חדשים מרחפים אל הזירה בכל רגע. עוד יסופרו סיפורים על "שמונת ימי החנוכה" האלה שבהם אנו היינו הנזקקים לסיוען של אומות העולם ונענינו במהירות בלי חשבונות.

      בשעת כתיבת הדברים אני נמצא מדרום לרחובות, קרוב לשדה התעופה תל נוף, כשנשמעת מן השמיים האלה, שמֵי ילדותי, מוסיקה חדשה, רעם מנועי הסילון של האיליושין הרוסי, מטוס ההצלה והכיבוי שעובר מעלינו ברעש אדיר בדרכו לכרמל המעושן. לפני אלף שנים אוליי, סבא שלי הצביע בשעת לילה חשוך אל עבר אותם שמיים שבאותו רגע חלף בהם מין גרם שמיימי, או כוכב בתנועה איטית, ואמר לי: "אתה רואה, זה ספוטניק של הסובייטים". מי היה מסוגל בימים ההם לדמיין סצנה כזאת: מטוס סובייטי בשמיים שלנו...ואף מטוס שלנו מנסה ליירט אותו... עם הגודל העצום והמרשים שמחייב אותו כנראה למסלולי נחיתה ארוכים ורחבים, כן איליושין, שֵם עם קונוטציה של מלחמת העולם השנייה, ששת הימים, צצ'צ'נייה ואפגניסטאן. הרוסים האלה, בימים רגילים אנחנו מתרעמים על כך שהם בונים מטוסים מגושמים עם מנועים ענקיים זללני דלק שלא תמיד מתחשבים באיכות הסביבה, אבל עכשיו הם אצלנו כדי להציל את מה שנשאר מהסביבה, והם כנראה עושים את זה באופן הכי אפקטיבי.   

       

      ''

      המַכַּבִּים לא מְכַבִּים

      האש הזאת המתחזקת ומתפשטת ומכלה ברעבתנות חסרת שובע את יערות הכרמל, ומלחכת את מרגלות מישור החוף ושכונות חיפה, האש הלוהטת והבלתי ניתנת להדברה אשר, באירוניה המוזרה שבוחר לו הגורל, הרסה לנו את חג האור, האש הזאת - אשר לדברי הפתגם הבריטי - יכולה להיות משרתת נאמנה או שליטה אכזרית, היא מעין תזכורת נוראת פחד קדומים, לעידנים שלפני חנוכה חג האור והגבורה, ימים פרה-היסטוריים שבהם נהגו בני-האדם לבצע טקסים פגאניים עם שריפות יזומות רבות הוד והדר, בלילות הארוכים של החורף הקר, תמרות אש ועשן להבות מיתמרות ולפידים נישאים אל על, ממש שם, במערות נחל אורן שבהן נתגלו לא מכבר שרידי הקיום האנושי העתיק ביותר שנמצא בשטחי ארץ ישראל. אחר כך הגיע אליהו הנביא והדליק את האש במוחרקה בקרן כרמל: "ותפל אש ה' ותאכל את העֹלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה..." (מלכים א' יח, לח).
      האש הזאת היא תזכורת, בזמן הכי פחות מתאים, לקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר להשמיד ערכי טבע ונוף בזדון או ברשלנות.
       שמונה ימים יידרשו כדי לכבות אותה...

      ''

      ת'יאודור ביקל

      דרג את התוכן:
        13 תגובות   יום חמישי, 25/11/10, 16:05

        ''

        לוסי, לעגבנייה הזאת יש טעם של זריחה סתווית, ואת החסה הצלחת לחנך למשמעת טקטית. 

        מעולם לא נאמרה אמירה ברורה וחזקה כל כך על מערכת היחסים הגלובאלית שבין קמח לביצה. והביצה, אצלך, לוסי היא לא סתם קשקוש בצלחת.

        אֶת כל המטען הגנטי הייחודי שלך ואת כל המארג האנתרופולוגי הענקת באהבה לקוסקוס הצמרירי והרך, החופשי והמאושר הזה, שהגיע היישר ממחוזות שבני אדם תאבי חיים גרים בהם.

        אני מתיידד בלי קושי עם הרוטב שלך ויש הרגשה שהוא כאן כדי לשאול: העולם, בזכותו של מי קיים?

        הבצק שטעמתי מתפוצץ מרוב גאווה, ונותן לכל מי שסביבו "תפיחה" עוצמתית אך חברית על הכתף הקרה.

        למרות שהכרוב והכרובית אינם רוקדים סביב החביתה, יש באומלט שלך איזו כמיהה חסרת פשרות לקחת את המטוס הראשון לפאריז ולהתפרקד שם בנחת על איזה באגט חורפי...

        רואים כי מרוב רצון לחמם את הקשר עם הטוסט, הוא נותר כָּלוא וקלוי עד שיצא עשן... 

        ואפרופו דג מעושן, הוא עדיין מביט אלינו מן הצד ושואל: אייל, האם אני חייב לשמור על זכות השתיקה...?

        וכל הכבוד לממולאים שמחליקים בוושט כמו קולות העולים מגרונה של מקהלה בולגרית כפרית. שלא לדבר על עלי הגפן שהם תורה שבעל פה...

        עכשיו, לוסי, אני טועם את הבשר ליד החצילים וחושב לעצמי איזה מזל שהחשמונאים לא השמידו לגמרי את תרבות יוון...

         

         

         ''

        פצצת אנרגיה זהובה ואדומה, על מצע של ירק

        העונָה, בנוסח פורטוגלי, עם נגיעות של וירטואוזיות

        דרג את התוכן:
          7 תגובות   יום שני, 15/11/10, 22:58

           

           שמחתי והופתעתי למצוא ביו-טיוב שיר נשכח שלא הופיע מעולם על דיסק, מתוך תוכניתה של להקת גייסות השיריון מסוף שנת 1972 שהומחזה בהשפעת אופרות-הרוק של אותה תקופה: ("טומי" ו"ג'יזוס קרייסט סופר-סטאר") ולהקות הרוק עם הגוון הקלאסי (אמרסון לייק פאלמר וציפור נדירה Rare Bird )

          מדי פעם אפשר לזהות בין הסולנים את קולו של משה בקר, שמופיע גם בצילום ההומאז' לחוזה המדינה.

          ''

          הקונגרס הציוני

           

          שם הרחק באוקראינה

          לַרוחות חשוף

          עץ ליבנה עומד בסער

          וגוו כפוף

           

          צמרתו שחורה כפיח

          אכולת שריפות

          שורשיו כולם נגדָעו

          במשב סופות

           

          חמישה מיליון אחינו

          כאותו אילן

          חשופים עומדים בסער

          הנורא שכאן

           

          הן עוד לא נרפא גוונו

          מ"פרעות שמונים"

          שוב יורק בנו המלך

          את ההמונים

           

          וקשֶה מאוד השוט

          אשר מצליף על גב

          אך קשים יותר ממנו

          עוני ורעב

           

          שם הרחק באוקראינה

          ברוחות  נסער

          עץ ליבנה עומד שחוח

          וגזעו  נשבר

           

          דרג את התוכן:
            10 תגובות   יום ראשון, 10/10/10, 11:35

            חג הסיגְד הוא חגם של בני קהילת אתיופיה והוא יום המאופיין בתענית ותחינה, שתיקנו חכמי מלכות "ביתא ישראל" בתקופתו של הקיסר האקסומי גברה מסקל, לזכר סיום הלחימה בין האימפריה החבשית לאותה ממלכה בראשית המאה ה-6.

            החג מצוין בכ“ט בחודש חשוון, (השנה זה ייפול על 6-7 נובמבר) שבעה שבועות לאחר יום כיפורים. למרות שהחג עצמו נמשך יום אחד, היה נהוג לשמוח במשך כמה ימים אחריו. מקור שמו הוא השורש ס.ג.ד שפירושו לסגוד, להשתחוות. החג נקרא גם "מחללה" שפירושה תחינה" או תפילה".

            בשנת 325 באימפריה החבשית הוכרזה הנצרות כדת מדינה על ידי הקיסר אזנה. בד בבד החלה מלחמת אזרחים בין המתנצרים החדשים לבין היהודים שהתנגדו למגמת ההתנצרות וכונו בפי המשטר בשם "ביתא ישראל", שלפני כן היוו את השדירה השלטת. מלחמה זו גרמה להגירה של יהודים מ-אקסום דרומה על עבר הרי סאמיאן ואגם טאנה. היהודים, שבראשם עמד פיניאס, הקימו באזור זה את ממלכת ביתא ישראל שהתקיימה עד לכיבושה בידי האימפריה האתיופית בתחילת המאה ה-17. מלחמת אזרחים זו בין יהודים לנוצרים הגיעה לקיצה כאשר עלה לכס הקיסרות הקיסר גברה מסקל (531 - 545)  ובתקופתו שררו יחסים טובים בין החבשים ליהודים שבראשם עמד אז המלך גדעון.


            באתיופיה נהגו בני העדה להגיע לקראת ה-סיגד מהכפרים המרוחקים למקומות המרכזיים שבהם הוא נחוג. באופן מסורתי הקהילה חגגה בו את חידוש הברית ונשאה תפילות ותחנונים לשיבה לציון, חשבון נפש ציבורי, המצטרף לחשבון הנפש של הפרט שזמנו יום הכיפורים – שכן לפי המסורת, כדי שיהיה הציבור יהיה ראוי לצאת מן הגלות ולעלות לירושלים, עליו לערוך חשבון נפש ותיקון גם בתחום החברתי. חטאי חברי הקהילה נסלחו ביום הכיפורים וב-50 ימי התשובה שאחריו, וביום ה-50, בתום חשבון הנפש הציבורי, שבו בני העדה אל חוויית יום הכיפורים בתפילות ובצום.

            יום לפני החג נהגו להתכונן לו בתפילות מיוחדות ובכיבוס בגדי החג. כוהני העדה, הקֶסים, היו שוחטים פרות וכבשים ומכינים את הבשר לסעודה החגיגית של סיום החג. עד לסעודה זו התקיים צום. טקס הסיגד התקיים על הר גבוה, הנחשב להר טהור במסורת יהודי אתיופיה. לפני התפילה היו זקני העדה עולים למקום התפילה באותו הר כדי לוודא שהוא נקי וטהור וכדי לחזק את הגדר המקיפה אותו. השכם בבוקר היו בני הקהילה מתאספים בבית התפילה לאחר שטבלו בנהר ולבשו בגדי חג נקיים. הקֶסים היו מוציאים את ספרי התורה בשירה ולקול מצהלות השמחה של הנשים, וצועדים בראש החוגגים במעלה ההר. חלק מן העולים אל ההר היו נושאים על גבם או על ראשם אבן המסמלת הכנעה בפני בורא העולם ובקשת מחילה על החטאים.

            בטקס עצמו היו הקסים עומדים על במה בפסגת ההר וקוראים קטעים מן התנ"ך בשפת גֵעז, שהיא שפת הקודש, ותורגמו לאמהרית, השפה המדוברת. נוסף על כך, היו הקייסים נושאים תפילות לחג ומלווים את תפילותיהם בדרשות ובדברי הטפה. במהלך הטקס היו בני העדה כורעים על ברכיהם, משתחווים ארצה ונושאים כפיהם אל השמים. אחר כך היו תוקעים בחצוצרות ואומרים: "כשם שזכינו לחוג את החג השנה, כך נזכה לקיים אותו בשנה הבאה בירושלים". התפילות שאחר כך היו תפילות של שמחה, נחמה והבעת תקווה לכינונה של ירושלים ולשיבת ציון. לאחר הטקס, בצהרי היום, היו חוזרים כולם לבית התפילה ועורכים שם סעודת מצוווה גדולה.

            חג הסיגד קיבל משמעות אחרת בעקבות העלייה של יהודי אתיופיה מסודן לארץ ישראל ברגל, העלייה גבתה מחיר כבד בעקבות מקרים רבים של מוות של מבוגרים וילדים קטנים שלא הצליחו לשרוד את הרעב וההליכה הארוכה. בישראל הסיגד נחגג גם לזכר האנשים שמתו בדרך ומטרת החג היא להנציח את המסע הקשה בדרך לישראל, ההמתנות הממושכות במחנה הפליטים מקרי שוד, צמא, ניתוק מבני המשפחה, והצורך להסתיר את יהדותם של הצועדים.

            היום, לאחר שרוב בני העדה האתיופית עלו למדינת ישראל, עושים במועד החג המוני בני קהילת יוצאי אתיופיה, צעירים ומבוגרים, את דרכם לירושלים, לכותל המערבי ולטיילת "שרובר" שבשכונת "ארמון הנציב" בעיר. החג הוא גם מועד להתכנסות שנתית של כלל קהילת יוצאי אתיופיה, ובני העדה רואים בו הזדמנות לחזק את זיקתם לשורשיהם ולתרבותם. הקֶסים, בגלימותיהם המרשימות, נושאים את ספרי האורית ובידיהם מטריות צבעוניות. הם עומדים על במה מוגבהת וקוראים את פרקי התנ"ך והתפילות לפני המון העם, גם בעברית. אישי ציבור באים לברך את הקהל. רבים מבני הקהילה ממשיכים לשמר את מנהג הצום עד שעות אחר-הצהריים.

            למרבה הצער חלק מהאנשים שעלו לארץ בדרך לא דרך, סובלים מהפרעות קשב וריכוז ומבטאים זאת גם בסימפטומים חיצוניים, חוסר שקט, התפרצויות בכי וכעס או להפך, אדישים ומסתגרים לעיתים, חשים פחד ועצבנות ומפרשים את ההתרחשויות סביבם בניגודיות חריפה לכאן או לכאן.

            בחוק הסיגד התשס"ח - 2008 הכריזה הכנסת על כ"ט בחשוון כחג הסיגד, שיוחג מדי שנה בשנה כחג מדינה, בזכות ובעקבות הרצון, הנחישות, האומץ, ההתמדה, והאמונה וכהוקרה לבני העדה האתיופית שהוכיחו במעשיהם שאם רוצים משהו - אפשר להשיגו.

             

            דרג את התוכן:
              14 תגובות   יום שלישי, 14/9/10, 20:00

              כל הדמויות והאירועים הם פרי דמיונו של הכותב (חוץ מאלה שלא).

               

              הרכב נח בתוך הרשת
              כבר ישנים כולם,
              ואת אל תוך פני לוחשת
              את כל האהבות שבעולם.

              ואז ידי אותך חובקת
              מעבר מרחקים,
              וכמה שקט, כמה שקט
              ומחכים ומחכים...

               

              ליד הטנק האפלולי,
              רוח מתעוררת בשיחים.
              עוד מעט אחזור אהובתי שלי
              תֵכֶף ירעמו התותחים.

               (לילה בדרום, חפר - ארגוב)

               

              חודש מאי 1967. תקופת ימי ההמתנה מורטי העצבים ורוויי המתח שקדמו למלחמת ששת הימים. יום רדף יום. גיוס המילואים גדל להיקפים לא רגילים. המשק תפקד באופן חלקי. אנשים אגרו מוצרי מזון מחשש למחסור, חפרו שוחות בחצרות ביתם. הצבא המצרי הועמד בכוננות מלחמתית, ומספר דיוויזיות של שיריון ורגלים הוזרמו לסיני. במחצית השנייה של מאי כבר מנה הכוח המצרי בסיני 130 אלף איש. מצרים דרשה את פינויו המיידי של כוח החירום של או"ם מעמדותיו לאורך הגבול המצרי-הישראלי וממצרי טיראן מכל השטח שבשליטתה. הנשיא גמל עבד-אל-נאסר הטיל הסגר על מפרץ עקבה, על-ידי סגירת מצרי טיראן לכל תנועת ספנות לאילת וממנה, התגרה בישראל לצאת למלחמה בהצהירו שמצרים היא עתה חזקה דיה כדי שתוכל לנצח בה, והשמיע איומים בדבר השמדת ישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הציע לא לקבוע בפסקנות שלא תהיה מלחמה. רוחו של העם שהיתה שחוחה עד עפר עקב המצב הכלכלי והפנימי הקשה, המתיחות המתמשכת עם סוריה, הטרור של אש"ף והצהרות השמד המצריות, נעורה במין תקווה לפתרון במהלומת מחץ אחת של כל הבעיות והתעוקות הקשות. בקרב ההמונים, ובפרט בקרב החיילים והמילואימניקים שהמתינו בנגב, זכה לפופולריות עצומה פזמון קצר בביצוע אורי זוהר ואריק לביא: "נאצר מחכה לרבין, אי, יי יי", ועוד שיר מגויס שהוזמן בניסיון לרומם את המורל: "אנחנו נעבור בחושך ובאור, בדגל כחול לבן, במיצרי טיראן".

               

              כוח שריון קטן שחנה בנגב מול הגבול הבינלאומי עם מצרים התמקם תחת רשתות הסוואה. החום של אמצע חודש מאי היה עז. השיעמום היכה בכל פינה במוח. הקשר עם הבית נעשה באמצעות מכתבים. פעמיים ביום הגיעו מובילי המים. שתי דקות מקלחת מוקצבות לאדם. מרחק כמה קילומטרים משם היה מאהל בידואי גדול. יושבי המאהל הוזהרו שלא להתקרב אל איזור החניונים של הטנקים עם העדרים והגמלים, והשומרים נצטוו לפתוח בנוהל אש ומעצר חשוד כלפי  מי שיפר את הוראה.

               

              בוקר אחד, באמצע חודש מאי 1967 באור ראשון, דקות לאחר הזריחה, זיהו השומרים תנועה חשודה במרחק כמה מאות מטרים ממתחם הטנקים הגדודי. כל מי שהיו ערים נדרכו, אך שמרו על ההנחיה שלא לפתוח באש עד שלא יהיה זיהוי ודאי של הדמות, שמא מדובר בבעל חיים או חלילה מישהו מכוחותינו.

               

              במשקפת של אחד הקצינים שהוזעק זוהתה דמות לא ברורה של אישה ככל הנראה לבושה שמלה כהה גוררת את עצמה בכבדות על החול הצהבהב. היא סימנה בידיה לעבר החיילים תנועות לא ברורות. חולייה קטנה התקרבה בהליכה זהירה ומהירה ובעוזים דרוכים אל הדמות, וממרחק של מטרים ספורים כבר היה ברור שמדובר בנערה בת 17 המסמנת תנועות מוזרות על ביטנה, ובשארית כוחותיה בשפתיים צחיחות לוחשת משהו בערבית.

               

              מפקד המחלקה הזעיק מייד חובש וביקש לשלוח מישהו מן הפלוגה, דובר ערבית, שיתרגם את דבריה. החיילים שנשארו לשמור עליה הגישו לה מימייה וסימנו לה לא לפחד ולנוח, אך היא המשיכה להצביע על ביטנה מבלי שאיש העלה על דעתו לבדוק בגופה שמא היא פצועה או חבולה. תוך דקות הכל התברר. הנערה הצעירה והמבוהלת, רווקה, הייתה נתונה בצירי לידה מתקדמים כל הלילה וברחה מן המאהל כדי לנסות ולהסתיר את העניין מפחד שבני השבט יפגעו בה על רקע מה שהם קוראים חילול כבוד המשפחה.

               

              קומנדקר צבאי מנהלתי הגיע בנסיעה מתנדנדת על החול הרך. הנערה הועלתה בעדינות על הרכב וזה חזר בנסיעה איטית למאהל. מייד נפרסה אלונקה ושמיכה בצילה של רשת הסוואה תחת טנק שרמן עם צל חלקי ודל, החובש הורה להביא מהמטבח סיר גדול מלא מים פושרים, פתח את תרמיל הציוד שלו, הרגיע את הנערה במעט ערבית בסיסית. וכך בתנאי שדה, תחת הרשת, החל ליילד את הבידואית הצעירה שסודה הנורא הוסתר תחת גלימותיה.

               

              הכל היה מהיר מאוד. המילואימניקים הצעירים לא ידעו את נפשם כאשר התינוקת השחרחרה מעט עם שיער מלא הגיחה לאוויר העולם, נשטפה ונוגבה בעדינות במגבות צבאיות בידיהם הרועדות מהתרגשות, והונחה על גופה הרועד ממאמץ ומחולשה של אימה המפוחדת. התינוקת נראתה רגועה ונינוחה ואימה הצעירה הצליחה להביט בה בכוחותיה האחרונים.

               

              דקות ארוכות חלפו, נערכה התייעצות מה לעשות איתה, מה לעשות עם התינוקת. הזמן קריטי. האם הסכימה לגמוע מעט מרק חם והתינוקת נוקתה משאריות הזוהמה שדבקו בגופה, והועברה בעדינות לידיה של קצינה צעירה שהוזעקה מן החטיבה במכשירי הקשר.

               

              מישהו הסביר לנערה בערבית כי היא חייבת לנוח ולהתחזק אך היא הצליחה להגיד כי אינה רוצה לראות את התינוקת, וחששה שמא אם לא תחזור עד הערב למאהל השבט יתחילו לחפש אחריה והסוד עלול להתגלות. היא לא הסכימה לומר איך קוראים לה והתחננה שאיש מן החיילים לא יתלווה אליה כאשר תחזור אל המאהל.

               

              החובש שדיבר מעט ערבית שכנע את הנערה להישאר מעט באוהל המרפאה עד שתרגיש יותר טוב. כדי להוסיף לבטחונה נשארה איתה הקצינה. בינתיים נשלח רכב מינהלתי מגויס מן החטיבה, ובו ציוד מתאים ובתוך זמן קצר נלקחה התינוקת  חבוקה בזרועות הקצינה בנסיעה על דרך העפר לכיוון התאג"ד הקרוב ומשם לבאר שבע. בית החולים החדש יחסית סורוקה עתיד לעבור את טבילת האש הראשונה שלו בתוך שלושה שבועות, וכבר אז היה נתון בכוננות חירום מוגברת עם מכשירים ותרופות שהיו ערוכים ומוכנים במרתפיו. בהיעדר מידע על זהות האם, הוצמד לפרק היד של התינוקת כנוי מקרי שהציעה הקצינה:  רנין פאריד. בתוך חודשיים נמצאה לה משפחה מאמצת שקיבלה אותה בחום ואהבה.

               

                                                                          ******

              בטקס לציון יובל חמישים שנה לחנוכת בית החולים סורוקה בנגב, בחודש אוקטובר 2009 עמדה אישה בת 42 מנהלת יחסי הציבור תדמית ותקשורת של המרכז, והקריאה במעמד שר הבריאות, השר לפיתוח הנגב, ומול מוזמנים מכל האיזור ובהם נכבדים בידואים, את מה שניסחה בתור "חזון המרכז הרפואי סורוקה":  

               

              המרכז יוסיף להוות מוקד ומודל למצוינות ולמתן שירות רפואי זמין ואיכותי לתושבי הנגב והדרום, מוביל בטכנולוגיה מתקדמת, מחקר ופיתוח, תוך הקפדה על טיפוח ההון האנושי ושמירה על כבוד האדם וזכויותיו. הלקוח יוסיף להיות בראש מעיינינו והמרכז הרפואי יתייחס לפונים לשרותיו כלקוחות בעלי רגשות וזכויות, שאנו פועלים לספקם בחתירה מתמדת למצוינות ללא הרף להגברת הידע והמומחיות, לומדים מאחרים בארגון ומחוצה לו. שיתוף פעולה הוא ליבת האסטרטגיה שלנו, אנו רואים עצמנו חלק בלתי נפרד מהקהילה ופועלים יחד עם מוסדות רווחה, חינוך ובריאות לרווחת כל תושבי הנגב.

               

              היא סיימה את דבריה, הזמינה את הדובר הבא, והתיישבה בכבדות על כיסא פנוי באחת השורות מסיטה לאחור את שיערה השחור,  ובתוך כך חיבקה בחביבות ומבלי משים אחות בידואית כבת 58  שישבה לידה, תושבת אחד היישובים בדרום. "וואללה, היית עלא כייפאק", החמיאה לה האחות במבטא שאין לטעות בו. "תודה, זה בדיוק מה שאימא שלי אומרת", חייכה אליה מנהלת היח"צ. שורה אחת לפניהן בתוך הקהל ישבה מוזמנת אחרת, מנהל חדר הלידה של בית החולים, אישה בת 63 שהביטה בחביבות על כל העניין.

               

              אף לא אחת משלוש הנשים – שתי הישראליות-היהודיות והערבייה בידואית -  העלו על דעתן שזו אינה פגישתן הראשונה, אך מאז אותה פגישה חפוזה לא ראו זו את זו. איש לא היה שם כדי לספר להן שהן אותן שלוש נשים, שלפני ארבעים ושתיים שנים וארבעה חודשים נפגשו לרגע אחד קצר:  נערה בידואית שנפרדה מתינוקת בת שעתיים, שהועברה בזרועות  קצינת החטיבה בג'יפ האזרחי המגויס מכוסה בוץ בדרך המיטלטלת ממאהל הטנקים עד לבית היולדות של סורוקה באותם ימים.  שלוש שותפות גורל ללידה דרמטית בחולות הנגב הלוהטים, תחת רשת ההסוואה שהתרחשה בימי הכוננות החמים ההם,  אמצע מאי שנת שישים ושבע.   

               

              http://www.youtube.com/watch?v=v7eLi3dax3E

               

              דרג את התוכן:
                41 תגובות   יום חמישי, 26/8/10, 01:01

                אני כבר בן שנתיים היום

                אני כבר לא תינוקי פתאום

                פותח מזגן

                הולך לי לגן

                ומדבר בהיגיון

                הסבתות שלי מתרגשות

                כל יום אוסף מילים חדשות

                וכפות הידיים

                לי גדלו פי שניים

                אני מוחא, והן מקישות

                 

                ומי שנולד סמוך לחצות, תמיד ירגיש כמו חדש,

                אני נולדתי ממש בחצות, אז סבתא קוראת לי: "דבש"

                 

                עכשיו אני ממש בן שלוש

                פתאום אני גבוה בראש

                אצלי השיער

                ארוך או קצר

                טיטולי –   לא צריך ללבוש                 

                חוזר על מילים מוזרות

                מעיר בקול רם הערות

                כבר בלי עגלה

                כל רגע, שאלה

                יודע איך צריך לדרוש                            

                ומי שנולד בערב שבת, תמיד ירגיש כמו חדש

                אני נולדתי בערב שבת, וסבתא קוראת לי דבש

                 

                אני בן ארבע, ילד גדול

                עולה ומטפס בלי ליפול

                אסור לי בכלל

                צבעי מאכל

                אני בוחר מה לאכול

                חוזר על מילים איומות

                הסבתות שלי ה-מו-מות...

                אני מתיישב

                ליד המחשב

                ומחפש לי משימות

                ומי שנולד בראש השנה, תמיד ירגיש כמו חדש,

                אני נולדתי בראש השנה, אז סבתא קוראת לי: "דבש"

                 

                 

                 

                http://www.youtube.com/watch?v=5suFWtFlhZ0

                 

                 

                דרג את התוכן:
                  17 תגובות   יום שישי , 13/8/10, 09:52

                  הו תוגה דקה, מרחבי הַשַחַת

                  לא תִּגְרָע עינך, הוד שלֵו, אין פחד 

                  אגמים צלולים, הו יְרוק המֶשֶק

                  הו שומרים זקופים, בין כרי הדשא

                   

                  בני אדם טובים, בין פרחים בילינו...

                  ...אך מבטים רעים השקיפו אל גבולֵנו

                  בצריחות אֵימה עטו להפקיע

                  עָב שחור כיסה, את אופק הרקיע

                   

                  הו עורבים אורבים, נחלה נשדדת

                  כמו גולים - הותירוּנוּ במולדת

                  כוכבים כּוּסוּ, את אורם העלימו

                  גם קינֵי זדון - על עצינו הקימו

                   

                  זעקות שוועה, מול חֶרְפַּת הגועל

                  את כנפי השְחור, מי יבוא לגדוע

                  נשר, מלך רם, את כנפיו הֵטיח

                  אל סִיבְלנו חש, מלחמה הבטיח

                   

                  כאיבחת ריסוק – גאווה נשברת

                  את קולם היסה – מַפָּלתם קודרת

                  פגריהם פיזר, וּנשאם הרוח...

                  ...שחור נוצותיהם - לאופק הפתוח

                   

                   מרינה גולצ'נקו, סולנית מקהלת קובאן הקוזאקית, חבל קראסנודר


                   

                  דרג את התוכן:
                    8 תגובות   יום ראשון, 18/7/10, 03:47

                    בחזרה לארץ במטוס מאוסטריה, עוד עוטפת אותך תחושת חוץ לארץ, ניחוח אירופי, דאודורנט מרענן אנושי, ארומה של שדות תעופה. פה ושם כבר מעט עברית תרבותית שקטה מנומסת, מהולה בהולנדית ובצרפתית.

                     

                    דיילות גבוהות ובריאות בשר טורחות סביב הנוסעים. בינתיים הכל אירופה, עדיין לא הגיע הזמן הישראלי, אותו רמז שיפיל את האסימון. שישכנע כי אירופה מאחור. ואתה יושב חגור ותוהה ויודע היטב את נפשך: אי אפשר לדחות את הקץ. הרי יגיע הרגע הזה, הבלתי נמנע, שבו הישראליות תתנפל-תסתער עליך במלוא עוזה. הנה עוד דקה.

                     

                    רגע. עוד רגע. מיץ תפוזים לחמנייה. דייל יפה תואר. אירופה. צעיר מרעננה חזר מפסטיבל רוק בבלגיה, אוהד של נבחרת הולנד עם ווּווּזֶלָה כתומה, בבקשה, אפשר עוד קצת אירופה?

                    האור נדלק. הקפטן מחריד את האווירה. בתוך חמש עשרה דקות ננחת בשדה התעופה בן גוריון.  עוד רגע. ישראל שלי עוד לא פה. בחלונות של המטוס האגם של הספארי באור השחר. נווה-מונוסון, מיני-אור-יהודה. איוושת חיכוך הגלגלים. הדיילות  מחייכות בפתח בשינים בוהקות: "גוּט מוֹרגן" לכולם. דיילות שכולן תכלת.

                     

                    הישראליוּת עוד מתעכבת. אבל אל תשלה את עצמך. גם אם תתמהמה – בוא תבוא. עוד מעט שניות של אשליה.

                     

                    ואז זה פורץ.

                    גבר אחד, לא צריך יותר מאשר אחד,  לבוש גופייה בצבע בז' ומכנסיים קצרים, נעול קבקבים, כתפיים של עשיו וקולו צפיר עיזים, "עושה" לאשתו: "בואי תקווה, בואי..." ומלווה את דבריו במחוות כף יד לסמן לה כי תפס עבור שניהם מקום בתור לביקורת דרכונים.  ותקווה מצייתת בשלט רחוק, אך עסוקה לסירוגין גם בשיחה עם חברה יוקרתית מזדמנת, במחקר השוואתי של מחירי קרמים ב"דיוטי של שחיפול". ניכר בה בידידה של תקווה היוקרתית כי שמפו לא בא אל שערה מאז חידשה את הדרכון שלה.

                    זה לא נגמר.

                    עכשיו מתעצמים האותות.

                    שוטרת ביקורת הגבולות כובשת פיהוק ומרימה קול לעבר מי שהעזו לחצות את קו ההפרדה. "אולי תהיו קצת יותר נחמדים?" מי צריך קבלת פנים יותר חגיגית יותר מזו בחמש וחצי בבוקר.

                    האות ניתן. הגנטיקה קפצה. חבורה של גברים עייפים, כמו מילואימניקים קצרי רוח, לא מהססים לענות לה ברוח השעה. הצחוקים מתגלגלים, הדאחקות רצות. האוסטרים היו כחולמים, שיר המעלות בשוב אדוניי את שיבת ציון.

                     

                    כי יש רגעים שתמיד יזכירו לך את הבית.

                     

                    כמה טוב שבאת הבייתה.

                    דרג את התוכן:
                      8 תגובות   יום ראשון, 20/6/10, 02:02


                      תשמע ילד, נדמה לך שאתה שומע קולות מוזרים שמדברים אליך מבפנים. אל תדאג, זה בסדר. אתה לא משוגע. אף אחד מסביבך לא יודע ולא מבין מה עובר עליך. זה רק אתה ואתה. כלומר, זה אתה שמדבר אליך, מן העתיד שלך, שיתגשם ויעבור אצלך במלואו או בחלקו, תלוי בך. קח רק את מה שתיקח. איך להסביר לך את זה ילד? אני הוא אתה בזמן עתיד שיציל אותך מפני עצמך.

                      אני, זה בעצם אתה, בגרסה המבוגרת שלך כמו שתיראה ותישמע בעוד עשרות שנים. זה משהו שמשחק קדימה ואחורה על ציר הזמן, עניין  שעדיין לא מקובל במושגים ובהוויה שלכם. אל תתרגש מן הקולות הפנימיים האלה שאתה שומע.

                      זה לא משהו שקשור בתורתנו הקדושה, אתה לא איזה נביא חולה רוח שנחה עליו הרוח, לא יודע איך פירשו אצלכם את הפסוק הזה, ואני שמדבר אליך בטח לא אלוהים, אני יכול להבטיח לך. אני רק מציע לך משהו מיוחד, למה לא עכשיו מה שבטח יבוא כבר מחר, כמו ששרו שלום ואריק, בוא ותדע כבר היום את מה שאתה אמור לדעת אולי רק בעוד שנים. בוא ללמוד מן הניסיון שעוד לא רכשת.

                      זה יעניק לך מין יתרון על אחרים. תראה אני לא מנסה להדריך אותך, להתוות לך דרכים של מחשבה, זה לא ילך, לא מאמין שזה אפשרי בכלל, למי בכלל יש היומרה, אבל אני מנסה להביא אליך תובנות, זאת מילה חדשה שימציאו פעם, מתוך משהו שאתה אמור לקבל ולהבין רק בעוד המון שנים, אפקט מצטבר, אצלכם קוראים לזה ניסיון, פעם אולי יקראו לזה יידע.

                      כרגע אל תספר לאף אחד מה אתה מרגיש. רק תפנים ותדע שאתה צודק. תשתכנע מתוך כך שאתה סומך על עצמך, על הקול הפנימי שלך. גם אם אנשים מנסים להטות אותך, להוכיח לך שאתה טועה, אנשים עלולים לבוז לך, לא להבין אותך. ככה זה אנשים. חיים במדמנת ההווה. אתה ילד טוב, אתה.  אם תקשיב לי למעשה תקשיב לעצמך. אל תדאג ואל תיבהל. 

                       יש לך הזדמנות שאינה ניתנת לאף אחד לדעת היום מה תחשוב ואיך תרגיש בעוד שנות דור, בוא תלמד כבר עכשיו מן הניסיון שיהיה לך בעוד עשרות שנים. לצערי אין לי יותר מדי מילים אופטימיות, העולם יהיה באמת מקום כל כך נורא לחיות בו, המפלצות האלה שמתנפלות עליך מתוך הזיכרונות יזקפו ראש, לא תבין למה אסרו עליך לעשות דברים. למה מנעו ממך מחשבות קטנות והנאות קטנות שהיו כל כך נכונות לזמנן, תתגעגע לכל מה שאסרו עליך פעם. 

                       יום אחד תמצא את עצמך אומר, למה לא בעטתי יותר מוקדם. תשאל את עצמך למה לא אמרתי להם אז מה אני חושב עליהם. איך זה שהם הרשו לעצמם להיות העושים והאומרים את כל הדברים המוזרים שהאמינו כי לא מבחינים בהם, התשובות הטיפשיות, ההתחמקויות, הרצון הזה להעמיד פנים שהם מבינים גדולים...
                      דרג את התוכן:
                        7 תגובות   יום שלישי, 1/6/10, 19:12

                         שוֹטים  שטים

                        "אל-קאידה-נזקים",

                        הודיעו לנו כי,

                        המשט הזה מאוד חוקי

                        הם גייסו ספינה מרמרית

                        והבטיחו מארש טורקי.

                        אז הנה הם שטים,

                        עם כל  המסיתים,

                        שיירה הולכת וקרבה

                        המשט של הטורקים מפליג אל מי המריבה.

                         בסיפון אש, דם וחרבות,

                        חגורות פורעים מאוד עבות

                        צלחות של אורז, חצילים,

                        מאליבי, בורקאס מעולים

                        נשק ואלות,

                        רוגטקות ומקלות

                        קאשקאבל, ולכל אחד יש לוֹם

                        הקפה טורקי, שוטים שותים - ספינת שלום. 

                         

                        איסטנבול עולה בלהבות

                        מסוכן ללכת ברחובות

                        זה לא ייגמר ביריקות 

                        לאיסלאם באנדנות ירוקות 

                        הנה השוטרים והחיילים,

                        הסוסים האהבלים

                        דורכים על הגללים

                        כל פרש טורקי זוכה פה להרבה כבוד.

                         

                        אתא טורק לא חשב בכלל לשוב לפלשתינה

                        אותו-money שיביאו לו נופשים ישראלים.

                        באנטליה מצפים את הברזים זהב-פלטינה

                        האימפריה ערוכה לנטישה של מבלים.

                         

                        נאחצֵ'ה לא הפסיד משחק ביתי של פנרבאחצֵ'ה

                        לא אומר נואש

                        העיקר שבאשיקטש אוכלת קש

                        טוב שלא היגעת

                        למשחק נגד גאלאטה

                        השופט כמעט נרצח על המגרש...

                        מה קרה באנקרה,

                        ומי המיר שם באיזמיר,

                        איך נבלֶה במי פמוקלֵא

                        אז אמר מחמט: "נזוזה

                        לנמל  של  עזה !"

                        ושש-בש שיחקנו על סיפון מלא

                         

                        הוי אומה טורקית גלי לי

                        מה אומר בלילי

                        ורביבו, ועובדי האתרים

                        איך נפלו העארסים,

                        (ואולי עכשיו הפַּרְסִים

                        יפתחו את הגבולות לתיירים...)

                         

                          

                        בקבוקים של מים מינרלים לייצוא לישראל

                        הכסף הטורקי רואים שהוא כבר יוֹק

                        בבזאר אומר סוחר כי רק דולרים יקבל 

                        ותעזבו אותו מלירות טורקיות.

                         

                        טורקים רוצים אירופה בכל המובנים

                        רק אל תזכירו כורדים, ארמנים, יוונים.

                        תרבות יפה וקלאסית - ממש כמו גרמנים

                        אפילו מוצארט כבר כתב

                        את היצירה, הזאת,

                        לפני, המון, שנים.

                        דרג את התוכן:
                          36 תגובות   יום רביעי, 5/5/10, 19:16

                          כשהאֲפֵלָה שבראשי 

                          מבקשת  את  נפשי, 

                          מלאך  כחול  ופרטי 

                          מגונן   על  שפיותי. 

                          כשהזעם הזע במוחי 

                          משתלט על קור רוחי, 

                          כשדעתי  משתבשת 

                          לכודה בסבך הרשת, 

                          כשהרוע מסביב זוקף 

                          את כל ראשו המכוער, 

                          ומשחית עד דק  ותוקף 

                          את מעט הטוב שנשאר. 

                          בהתעצם רִיק הבדידות, 

                          וביצת הסחי והרדידות, 

                          הכל עכור מכדי להבחין, 

                          מי כתב, מי שר, מי הלחין...

                          כשהכלום והעילגוּת 

                          נעשים בעצמם לעיקר,

                          ותופסים מנהיגות 

                          בצליל הדיבור המוכר... 

                          אז בא מלאך החמלה 

                          ידיו ריקות מתחבולה 

                          במעשה, ברמיזה 

                          מפייס נפש רגוזה 

                          חובש את הפצעים 

                          מיישר קמט ומנעים, 

                          במילות אנוֹש פשוטות 

                          מכַסֶה את השריטות, 

                          כמו שיודע רק מלאך 

                          להפוך את הקשה לרך.    

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            רפי הג'ירפי
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון