כותרות TheMarker >
    ';

    תכנים אחרונים

    28 תגובות   יום רביעי, 11/9/13, 13:48

    ''

    נולדתי בסוכות תרע"ד, 1913 בירושלים, בזמן השלטון הטורקי עות'מאני, בבית החולים ואלאך. מקום הולדתי הוא שכונת נחלאות בעיר המערבית, היום ליד מחנה יהודה. הוריי עלו לירושלים מאיזור אורפה בכורדיסטאן וקראו להם פרידה ועזרא. רוב היהודים שעלו מאותו איזור "האורפאלים" היו סבלים טובים או עסקו בסיתות אבן.  מחוץ לבית דיברו בעיקר ערבית.  מדי פעם היינו רואים את החיילים הטורקים עוברים בכביש הראשי בהליכה ברגל או רכובים על סוסים.

    אני הייתי בת הזקונים. כשהייתי תינוקת בת שנה אבי נסע בהפלגה לאמריקה לבדוק אפשרות להשתקע שם ולהסדיר עבורנו דרכונים. כשהיה שם נודע לו כי אימי נפטרה וכי עליו לשוב. התקשורת באותם ימים הייתה איטית. עברו שבועות וחודשים ובינתיים נמסרתי לאימוץ  אצל משפחה חרדית אשכנזית מן היישוב הישן, וכך שפת הדיבור הראשונה שלי הייתה יידיש. סופר לי כי בסופו של דבר איתרו את אבא שלי וכאשר הוא הגיע לקחת אותי בכיתי ולא רציתי לעזוב את המשפחה המאמצת.

    ''

     

    בבית שבו נולדתי היה רק חדר אחד ובו פינת מטבח. לא היו שירותים ואת הצרכים היו עושים בשדה הקרוב. את המים היו שואבים מן הבאר או מקבלים בחלוקה בעגלה עם סוס. את האוכל בישלו על מדורת עצים בחצר. לא היה חשמל, רדיו, או מים זורמים. בכל ערב שבת היו שוטפים את החצר המרוצפת עם מים. כל הילדים ישנו על מיטה אחת רחבה מאוד. את הבגדים היו מכבסים בתוך גיגית גדולה ואת המים חיממו על אש.

    בשבת לא עבדו. כל המשפחה ישבה בבית. את האוכל בשבת חיממו על פתיליה. בחורף לא חיממו את הבתים בקור הירושלמי. זה מזכיר לי כי בתור ילדה הכי אהבתי את חג החנוכה.

    היו לי שני אחים, שמעון ואליהו, היום שניהם כבר לא איתנו. אחי אליהו היה סתת מעולה ולפני שיצא לגמלאות היה מעורב בבניית הדגם של ירושלים. בתקופת בית שני, המוצב היום במוזיאון ישראל בירושלים. אחייני עזרא הקרוי על שם אבא שלי, ירש את הכישרון מאחי. יש לו היום בירושלים מפעל לעסקי שיש וגרניט.  

    כאשר גם אבי נפטר הייתי בת חמש. כיתומה עברתי למעון של ארגון צעירות הדסה ושם דיברנו רק  עברית. בגיל 9 וחצי עברתי לגור וללמוד בבית הספר החקלאי מאיר שפיה, ליד זכרון-יעקב, שם למדנו בשעות הבוקר ועבדנו אחרי הצהריים. למדנו שם את כל מקצועות היסוד חוץ מאנגלית... למרות שבאותה תקופה הבריטים כבר שלטו בארץ. אחרי שעות הלימודים עבדנו בענפי המשק השונים, לול, רפת, שדה, מאפייה, תורנות מטבח וחדר אוכל.

    ''

    רוב המורים היו ילידי הארץ ושפת הלימוד הייתה עברית בלבד. הבגדים שלבשנו בבית הספר, שימשו אותנו גם לשעות העבודה. היינו יוצאים לטיולים בארץ. תמיד ברגל, כולל טיולים לכמה ימים ולמרחקים גדולים. בשבתות נהגנו לטייל אל המושבה זכרון יעקב, גם כדי לראות את הגברים של המושבה משחקים כדורגל.

    ''

    במשך שנים רבות נשארתי בקשר עם חברות ילדות מבית הספר החקלאי. כולן התפזרו במשך השנים ברחבי הארץ וכיום הן כבר לא בחיים. עד יום מותן תמיד שמרנו על קשר של ביקורים וקשר טלפוני.

    עוד לפני שהגעתי לבית הספר החקלאי הייתי חברה בתנועת הצופים. היינו יוצאים לטיולים מקיימים אספות ומשוחחים על המצב.

    בגיל חמש עשרה וחצי הצטרפתי כחברה לגרעין שהיה אמור להקים ישוב חדש על פי החלטת מוסדות היישוב. בהיותי בת שבע עשרה וחצי התארגן הגרעין להקמת  קיבוץ נען. רביעי משמאל לידי חבר הגרעין (החשמלאי) והמלחין דוד זהבי.

    ''

    הקיבוץ עלה על הקרקע בשנת 1932 ובאותה תקופה ארגון ההגנה היה אחראי לשמירה על היישובים החדשים, והנשים במשק עסקו בכל המטלות של המשק כולל בניית בריכת המים הראשונה זאת בנוסף לעבודה בפרדס ובמטבח.
    את המזון והלחם הטרי היינו קונים במושבות השכנות רחובות ומזכרת בתיה.

    את בעלי הכרתי בין חברי הגרעין שהקימו את קיבוץ נען. את טקס הנישואין ערכנו בערב פסח 1933 בשכונת גבעת שאול בירושלים, בבית של קרובי משפחתי. מיד לאחר החתונה חזרנו לקיבוץ.

    ''

    לאחר ארבע שנים נוספות עזבנו את הקיבוץ ב-1937 עם בתנו בת הארבע, גרנו ברחובות ועבדנו בפרדסי המושבה ובעבודות זמניות. בעלי התגייס ושירת בתפקיד נוֹטֵר במסגרת ארגון ההגנה ואת משכורתו הוא קיבל מן הממשלה הבריטית.

    כשהקימו את שכונת הפועלים החדשה שבה אני גרה עד היום, בעלי היה אחראי על תחנת המשמר המקומית ועל מחסן הנשק, הכל בשיתוף פעולה עם הבריטים, בעיקר בתקופת המאורעות (המרד הערבי הגדול 1936 עד 1939ׂ). הקצינים הבריטים היו אחראים גם לאספקת הנשק ולהדרכה באימונים. הפעילות שלו בנוטרות נמשכה גם בתקופת מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו הוא שירת בארץ ביחידה שנקראה משטרת היישובים היהודים ג'יי אס פי. (ג'ואיש סטלמנטס פוליס).

    ''

    היו לנו קשרי שכנות טובים עם התושבים הערבים של הכפר הסמוך עקיר (היום קריית עקרון). ב-1939 כאשר נוסדה השכונה שבה אני גרה עד היום, שכנינו מעבר לגדר היו בני הכפר עקיר, שגידלו לידינו פרדס, ומדי פעם סייעו לנו בהזרמת מי השקייה. גם לעצים אשר בחצר שלנו. חלקם נושאים פרי עד היום. ב-1943 נולד בננו השני. למרות הקשרים הטובים עם השכנים הערבים - (אחד מן הבנים הצעירים בדק אפשרות לשאת לאישה את בתי...) - הם בחרו לעזוב את הכפר שלהם במלחמת 1948 למרות שלא התחוללו שם קרבות, ואיש לא גירש אותם או הורה להם לנטוש. (לאחר  20 שנה, בטיול לדרום, עצרנו לביקור בעיר עזה ומבעד לחלון האוטובוס תוך כדי נסיעה איטית זיהיתי להפתעתי בוודאות כמה מבני המשפחה, אך לא יכולנו לעצור ולדבר איתם).

    במלחמת הקוממיות הפציצו מטוסים מצריים את רחובות. היו הרוגים. כאשר הסירנות החלו לילל הייתי רצה אל הגן לאסוף את הבן שני. כשמלאו לו עשר, לאחר קום המדינה, בגיל  39 כבר הייתי סבתא.

    ב-1965 נסעתי בפעם הראשונה לחו"ל, וזה כל כך מצא חן בעיניי  עד שהחלטתי לצאת שוב ושוב בכל פעם שזה התאפשר. הייתי בארצות הברית, במזרח הרחוק 5 שבועות, ובהפלגות בים התיכון, עד גיל 90 ויותר. 

    בשנת 91 הגשמתי חלום: ראיתי בפארק הירקון את מקהלת הצבא האדום. האמת? רציתי ללכת גם להופעה של מייקל ג'קסון שאהבתי אבל בני המשפחה שכנעו אותי שהדוחק עלול להות מסוכן.

    המשכתי לעבוד עד יציאה לגימלאות ולאחר זאת התנדבתי עד גיל 80 בארגון יע"ל בבית החולים קפלן במחלקת יילודים, ובבסיס צה"ל הסמוך.

    היום יש לי שישה נכדים ושמונה נינים. לעיתים קרובות מישהו מהם מגיע לבקר. הבריאות סבירה. כל השיניים בפה הן שלי... הכולסטרול במסגרת הערכים, ולחץ הדם 115-75 (כמו חיילת, אומרת הרופאה שלי). אם משהו כואב, אני מצלצלת ומספרת לה. עד גיל 95 סירבתי ללכת עם מכשיר שמיעה כי זה עניין של זקנות.... בגילי קצת קשה להתקלח לבד ולשרוך נעליים. יש לי מטפלת ממנילה, היא גרה אצלי, בשעות הפנאי היא עושה לי מניקיור ומורחת לאק כי לדבריה זה יעזור לי למצוא בחורים... יש לה מחשב ואינטרנט, היא לוחצת שם על משהו ויכולה לדבר בווידאו עם המשפחה שלה בפיליפינים. כשאני יושבת בחצר, תחת עץ השסק,  אנשים שהכרתי בכל מיני הזדמנויות עוברים ועוצרים לדבר. מתעדכנת בחדשות.

    בגיל 99 הארכתי בשנתיים את המנוי על העיתון.

    אומרים שאני אופטימית ונהנית בחברת בני אדם. כנראה שגם הגנטיקה לא רעה.  יכול להיות שבשמיים לא מתלהבים מן הרעיון שאגיע אליהם...

    שלא יהיה יותר גרוע.

    תהיו בריאים. 

    ''
     

     

    דרג את התוכן:
      20 תגובות   יום שלישי, 27/8/13, 14:54

       כמעט שעה לפני המועד שנקבע לפגישה אני כבר ליד שער הקיבוץ. מתברר שלא היחיד... "ראבאק", אני אומר להם ברחבת החנייה, בשעת בין הערביים, כאשר הראשונים מתחילים להתאסף. "עשרות שנים שלא נפגשנו, אבל המשפטים התרוצצו לי במוח. ידעתי מה אני עומד להגיד לכל אחד מכם ברגע הראשון... אם וכאשר ניפגש יום אחד שוב..." הקולות לא השתנו וגם לא העיניים. כל יתר חלקי התפאורה דהו התקמטו או תפסו נפח. "תראו איך התבגרנו. אפשר לזהות אתכם רק לפי המבטים". ההבלחה השובבה מתעוררת מעצמה ברגעים כאלה. "היינו ילדים צעירים, אלוהים, אנחנו ענתיקות...אתם קולטים? בעיני הילדים שלנו נולדנו 8 שנים אחרי מלחמת העולם השנייה...."

      ''

      ''

      ''

      ''

       

      מוקדם יותר, בנסיעה מזדחלת באיטיות מאחורי טרקטור של הקיבוץ, בלי צפירות ועקיפות בכביש הצר המוביל אל שער המשק, אני חושב לעצמי, למה אנחנו אוהבים פגישות מחזור? אולי לחזור אל הימים שבהם חשבנו כי החיים ארוכים, התוכניות גדולות, וכל העתיד פרוש לפנינו...

      כמה שעות לפני המִפגש כבר קשה  לשאת את המתח. אני מעלה ל"ספר הפנים", תמונות אותנטיות מן הימים ההם. הכיתובים באנגלית כדי לאפשר לחברים מחו"ל להתמצא.

      ''

       "אני מנסה לדמיין אותך קופץ ממטוס..." אומרת לי ידידה בפייס-בוק.  "זה בטח דורש אמון מלא, או טיפשות או אומץ".
      ואני מתפייט וירטואלית: "צריך להיות די צעיר, חסר אחריות, ומושפע מלחצים חברתיים. אה, וגם לעבור קורס מפרך של 3 שבועות".
      עד היום מהדהדות באוזניי הצרחות מסביב, האושר המהול בפחד, שניות לאחר הקפיצה מן המטוס, עם הפתיחה וההתייצבות של המצנח. רק היקום ואני... ואיזה נוף...

      "היית חוזר על זה עכשיו? במפגש מחזור מוצנח?

      "ממש לא... והחשש אינו מן הקפיצה - אלא דווקא מהרגע של הנחיתה על הקרקע... כי לאחר הקפיצה מן המטוס, בדקה הראשונה, יש אשליה שאת תלויה באוויר. לקראת הסוף, המטרים האחרונים רצים אלייך במהירות... אין משמעות למצנח... חייבים לבצע את הגלגול בצורה מדויקת. ואצלנו, הברכיים היום... זה לא מה שהיה פעם...."

      "פעם צנחן - תמיד צנחן? גם אחרי 40 שנה, או שיש כאן בכל זאת תאריך תפוגה?"

      "אין תמיד. זה "חלפים מתכלים", משובת הנעורים. רק הרמטכ"ל ואלופי הפיקוד ממשיכים לצנוח בגיל 45.... המעמד מחייב".


      *****************************

      הפגישה בחדר האוכל של קיבוץ, יש בה לא מעט סמליות. כולנו בני גרעינים ובני משקים ומושבים, פלוגה מסייעת גדוד 50 נח"ל מוצנח. מתחילת הערב מלווה אותי תחושה הזאת: "זו אינה אותה המדינה. בלי שידענו אז, ובלי שנתנו לזה שמות, היינו חלק ממדינה שהתנהגה  אחרת". דיברנו אז... לאט, ברור. השפה הייתה מלאה, עשירה. אנשים הקשיבו.

      גם היום. הטכנולוגיה לא קלקלה אותנו. מעבר לעצם שמחת המיפגש, וכשהמיקרופון נודד בין המשתתפים, אף אחד לא  נדחף, לא משסע דברי אחרים, לא מעיר הערות מיותרות, בלי ניסיונות טיפשיים לגנוב הצגה, להפקיע תשומת לב.

      אני נזכר בשיחות הלילה הארוכות אז, בשמירה, בתצפיות, בסיורים. מדהים להיווכח כמה תוכן וכמה צלם אנוש לקחתי מן השנים ההן. לא התעסקנו בכלל בשאלה "מאיזה עדה אתה," מי מזרחי, מי אשכנזי, היו איתנו עולים חדשים, חילונים וחובשי כיפה, לא זכור לי שלעגנו למנהגים ולמאכלים. (אם כי הגיעו אלינו שמועות על מציאות שונה בפלוגת המפקדה, עם שירי כלא, הומור אנתרופולוגי, ואפילו הסתובב סיפור כי כמה מהם ניסו להסיר טבעות ושעונים משבויים מצריים חיים שנתפסו. המג"ד הבחין בכך, ירה באוויר רץ, והכניס להם מכות שלא ישכחו).   

      בין לבין אנחנו נזכרים עם המון הומור עצמי במערכות היחסים אז, את הציניות שבה לקחנו את עצמנו. "מה שקשה - עושים בקושי?"  ובכל זאת כנראה שעשינו שם משהו נכון. ועדיין לוהט במלוא עוצמתו הוויכוח הנצחי מי מבין שני המאגיסטים הפיל את המסוק הסורי...


      לאט לאט אנחנו מגלים שתחנות חיינו טבולות אוקינוסים של נוסטלגיה. "סיפורי מלחמות הם כמו יין", אומר מפקד הפלוגה אפור השיער בקולו המנומנם שלא השתנה. "הם הולכים ומשתבחים עם הזמן, ונוספים להם נופך וארומה".


      גם הפסקול כבר תשוש. הילדים שלנו בוודאי היו מתייחסים ל"שירו של צנחן", כמו שאנחנו בזמנו התייחסנו להימנון הבריגאדה היהודית... בשבילנו זה היה "שירי אנו באנו".

      לא פשוט לסמן את נקודת הזמן שבה הבנו שאנחנו כבר לא צעירים יותר, שהעבר גובר על העתיד וכבר נעשה ארוך ממנו. זה הזמן שבו מפסיקים לקרוא לך בחור, ופתאום אתה, במקרה הטוב, גבר, איש או "אֲדונִי"...  ועדיין,  קשיש זה מישהו שהוא לפחות 10 שנים מבוגר מאיתנו... הסצנה של גברים בגילנו עם מעילי רכיבה מעור, אופנועים ורכב שטח, שקי שינה במידבר והקפה הרותח על גזייה בבוקר, מחזירה מעט מן האדרנלין האבוד וחדוות הנעורים הנשכחת.

      ''

      אז, בימים ההם, משקה חדש הגיע לשק"ם, שוופס גולדן אורנג' שהלך מצוין עם שוקולדה מקופלת. פסקול חיינו הורכב משירים שהאזנו להם באמצעות טרנזיסטורים. שירים עבריים שהיום משודרים בגיטאות של שעה-שעתיים בשבוע.  דימויים מקוריים, או חרוזים מתנגנים. השירים ההם, של 1973  זכו לכבוד ולהוקרה, כל מילה חשובה, כל אות זכורה, כל פתיחה מזוהה. אל חיינו פרצה להקה פרועה ואנרכיסטית ששרה על "המגפיים של ברוך"  על  אימא אדמה – שר אריק איינשטיין. גבי שושן  "שש עשרה מלאו לנער". היום, ביום הזה ממש" היה שיר של דורית ולא קאבר של שרית... "אחכה לך" - הנשמות הטהורות. "ליל חניה",  "אצלך כמו תמיד" סילבן ויאיר  קלינגר.  מתי כספי שר על "אחותי הקטנה". בקיץ ההוא שודרו ברדיו  גם להיטים לועזיים. קרידנס קלירווטר התפרקו...  Memories" אדמה רוח ואש. הקרפנטרס Yesterday Once More" פול מקרטני, משוחרר טרי של הביטלס ולהקת ה-Wings - –C-Moon"My Love רוברטה פלאק - Killing Me Softly with His Song". אן מארי דייוויד – זכתה באירוויזיון "Tu Te Reconnaitras".  האריסון - "Give Me Love" . אלטון ג'ון - - "Daniel   . פינק פלויד - "Money"מוסדאדס מספרד - "Eres Tu" 

      ''

      ******************

      קחו אותנו בחזרה אל הצבא. הילדים שלנו, חיילים בני 19 20 לא צריכים להיות שם.  הם מתגעגעים הביתה, מהרהרים בנערה, חושבים על סקס בכל 17 שניות.

      ''

       

      אנחנו, לעומתם, נזכרים בסקס פעם בשבוע, מה שמותיר לנו המון ריכוז לפעילות מבצעית. אנחנו ממילא לא מתעוררים מנחירות של חבר באוהל, קמים בכוחות עצמנו מוקדם כדי לעשות פיפי ונשארים לשמירה, רגילים לאוכל חרא, לא נתרברב בביצועי המיטה (בעיקר כי הזיכרון כבר לא...), והדבר האחרון שהמחבלים רוצים להיתקל בו, הוא פרצופים זעופים ונרגנים של גברים מבוגרים, שאוחזים בנשק אוטומטי, ויודעים כי שנותיהם היפות, כבר הרחק מאחוריהם...

       

      ''
      ''

      דרג את התוכן:
        22 תגובות   יום שישי , 26/7/13, 22:07

        ''

        האוכל והאכילה, חרף היותם צורך גשמי כמעט בהמי,  טומנים בחובם קשת רב גונית ועמוקה של חוויות: תרבותית, חברתית, פולקלור, יכולת המצאה, גיוון.

        "לסעוד את נפשך", היו אומרים פעם או: "להשיב את הנפש".

        בצבא ידענו כי אין כמו ארוחה חגיגית כדי לשפר מצב רוח.

        שולחן האוכל בשבת וחג, מסמל את החום המשפחתי. ברכת המזון מוסיפה נופך רוחני לעניין גשמי. אוכל הוא הזדמנות להחמיא למי שטרחה ובישלה אותו, כשמדובר באם, או אחות, או אהובה: "אין כמו לאכול מידייך", (אַכְּל מִן יִידַאכְּ), אומרים שכנינו הערבים לאישה. האוכל גם הצהרה חברתית על רצון לחיות יחד ולהסתדר: "ארוחה שמיועדת לשלושה, תשביע גם ארבעה".

        אבל המזון הוא גם צורך פיסיולוגי-גופני. להשביע רעב. לכן, אנשים שמצלמים ארוחות וכותבים על חוויית אוכל, אינם שונים בעיקרון ממי ש-להבדיל, יצלמו את עצמם ובשרם בשעת מילוי צורך אחר, קיום יחסי אישות, ויעלו את התמונות ברשתות החברתיות.

        על אהבה, ועל מעשי אהבה, אפשר לשפוך אשד של מילים, לעטוף את העניין ברגש, רומנס, יצרים, תשוקה, תאווה, רוך, חום, חמלה, התמסרות, פתיחות, להט, פורקן... אבל גם מעשה אהבה טהור ונאצל (ככל שזכור לי) מסתיים עם גניחות ומיצי גוף.

        יש טענה (מופרכת לדעתי) כי הדרך שבה אדם אוכל דומה לדרך שבה הוא מקיים יחסים. אשר על כן אני מעלה כאן רעיון מעט יומרני אך מאוד מועיל ושיתופי.

        בואו נפתח מדור מקביל לצילומי הארוחות: צילומי סקס ביתיים, בלי פרטים מזהים כמובן, בלי מראה פנים או צלקות. ממש כמו בלוגרי הארוחות, כדי שנוכל לראות את כּוֹסִיוֹת, או כּוּסִיוֹת, היין הנמזג לפני המנה העיקרית, הזיעה הניגרת כרוטב, ההתרגשות, דחיית הסיפוק, הסדינים הצחורים כמפות, השרירים, הגידים העור והרקמות הלוהטות, רגע לפני שהם נטרפים, ובטמפרטורה הנכונה. צילומי תקריב של הוושט הנעה מעלה מטה, השפתיים השוקקות, הנחיריים הרוטטים כאשר ניחוח הבשר הלוהט משתלט על האווירה.

        תעשו לנו שיתוף. שנראה את הארגון, את ההגשה, את ההסתערות, ומציצת הלשד, הדם ההולם ברקות, את העצמות הנלעסות באור חיוור עם פנים מיוסרות עונג, כמו במסעדת יוקרה.   

        כולנו נשתף זה את זה בצילומי המשכב, נלמד דברים חדשים, סגנונות נועזים, טעמים חדשניים, תפריטים שאיש לא העלה על דעתו, וכולם ייצאו נשכרים.

        הבהרה חשובה: הפוסט הזה אינו ממליץ על טעימות הדדיות מתוך צלחות של אחרים. לא כל שכן חילופי זוגות.

        ________________________________________________________ 

        נאה דורש נאה מקיים יחסים.

        הנה אני הראשון להעלות צילום כזה.  

        ''

        דרג את התוכן:
          38 תגובות   יום שני, 1/7/13, 19:25
          רני רהב הוא טראש תוסס זה יותר מעשרים שנה. קריקטורה שלא נגמרת. אותו תלמיד מעצבן שמתקן כל הזמן בנימוס מזויף את דברי המורה, בליווי קולו המתיילד והעוויות על גבול הפיגור, לקול תרועות השמחה של ילדי הכיתה, שהם אנחנו. אתה בוהה בזה, מבין שמתרחש כאן משהו בלתי אפשרי, ומת מסקרנות לדעת, אם הדבר הבא שישלשל מפיו יהיה מביך יותר...
          רהב נתלה בשולי ההצלחה של שולחיו. מזכיר חילזון שמתקדם על הריר של עצמו. ניכר בו כי אינו מאמין למילה אחת מדבריו.
          לשופט רני רהב אין דבר-טעם או תועלת למסור לנו על מוסיקה או על איכות הביצוע. אפילו בתחום מומחיותו, יחסי ציבור, יש לו קליינט אחד וגם הוא הגיע אליו כשכבר הוכתר בפי מעריציו: "המלך של קיסריה, או נוקיה, או מרמורק". המחשבה המבעיתה והאבסורדית שרני רהב יתן לכשרונות צעירים הכוונה וביקורות על ביצועיהם המוסיקליים, מצד אחד מדירה שינה, אבל גם מגבירה את הציפיות לרייטינג: "אוף, איזה צחוקים יעופו שם".
          האמת, קיווינו לראות אותו עם החזות המתריסה והזיפים הלא-חינניים, באיזו תוכנית ריאליטי, אבל לא מוסיקלית כמו "כוכב נולד". משהו יותר "הישרדותי", שבו אנשים מהז'אנר של מרגול יוכלו להכניס לו בריבית-שכונתית על כל שטות שיפלוט. 
          פרופסור עוז אלמוג כתב עליו: "ילד כאפות, מרבה להתבטא בלהג ילדותי ועקר, חנפן ומלטף אגו מקצועי. עומד בודד בחזית היח"ץ ומשמש כליא-ברק לביקורת, לפסיקות משפטיות ולהתקפות לגיטימיות על לקוחותיו העשירים והשבֵעים". ("האנשים המדהימים האלה" כלשונו).
          רהב הוא יחצ"ן של האנשים העשירים במדינה.  הפך להיות דובר נלהב בעד הטייקונים ונגד מה שהוא מכנה "ההסתה נגדם". הלגיטימציה שהוא הולך לקבל מ"העם" בעקבות מושבו החדש בטבור הפריים-טיים היא לא רק שיקוף ההידרדרות של כוכב נולד, אלא ההידרדרות הערכית  של הטלוויזיה המסחרית בכללה.
          גם אם נצמצם את חיצי הלעג למוסיקליים בלבד, מה הליהוק הזה מבשר? פערים טלוויזיוניים ומוסיקליים שאין דרך לגשר עליהם. הריאליטי הקים מראית עין של דמוקרטיה של אהבלים שמאפשרת לכל אחד להיות כוכב בטלוויזיה. היום הסתיים נשף המסכות. המתחרים, יחזרו להיות מה שהם תמיד היו: גלאדיטורים מתרוצצים בין אודישנים לאינספור תחרויות השפלה. זאת בעוד טייקוני-הבידור מדושני עונג וחסרי כישורים, רהב, אייל גולן וצביקה הדר, יקבלו את הדר המלכוּת את הזכות להביע את היעדר דעתם, (וכן, גם את הכסף הגדול), והכל בחסות ערוץ 2 וקשת.
           
          רגע... אולי הליהוק ההזוי הזה, הוא קטע יח"צני של אותו רהב, שנועד לאסוף רייטינג, ובכלל הוא מתכוון להתפטר ערב הבכורה בפיצוץ מתוקשר היטב, שיעיף לגובה את נתוני הצפייה? 
           
          ואולי כל מטרת הליהוק המעליב הזה, היא להגיע הכי מהר למדרגה התחתונה, למרתפי הנפש. להגיד: "הוכחנו לכולם שזה בידור. שאין לכוכב נולד שום יומרה אמנותית".
          אלקנה שור, "מעריב", הוסיף באמצע אוקטובר: "השבוע יצא השופט רני רהב למסע לגלוג פרוורטי על "קופיקס", מותג הקפה שחתך בחצי את מחירי הקפה המפלצתיים. הלחם של קופיקס פקאקטע, והקפה מגיע מסוריה לא מקולומביה, לגלג רהב. היחצ"ן נשכב על הגדר בשם "רולדין" שאותה הוא מייצג. ואז התשובה. ירון ברלד נשלח בצו 8 לאוורר את דמותו של רהב במערכון מוצלח במיוחד. "מה זה?", צעק לעובד בדוכן שווארמה, "אתה פוגע בפרנסה של רושפלד". גם ב"בובה של מדינה" הקדימו ושחררו את הבובה של רהב לרחוב, בגרסה מרוככת אבל דומה. הבליץ מלמד על מיאוס, על תופעה שמרצדת מול עיני הציבור, צועקת ומבליטה עצמה, מזמינה לעג, מייצרת התנגדות. איש הטלוויזיה רהב קידם את היחצ"ן לפרונט וכעת כולנו יכולים להתווכח, כפי שרהב עצמו אומר, על ענייני טעם. ובכן, הטעם רע".
           
          דרג את התוכן:
            9 תגובות   יום רביעי, 19/6/13, 01:56

            בִּילְעָם בֵּן-בְּעוֹר (ממשרד יח"צ B-B-B) נשכר על ידי בלק בן ציפור מלך מואב ללכלך על היריבים הישראלים המתקרבים לגבולות מואב, לאחר שראה "את כל אשר עשה ישראל לאמורי". בילעם, יחצ"ן מנוסה ומומחה בקללות ובטינופים, יודע כי עדיף לצאת מהעניין טיפש, ולא לצאת שקרן. ברור לו שהוא עלול להיכשל ולפשל מתישהו.  זה חייב לקרות, וזה קורה לכולם. אבל אז, לפחות תהיה לו היכולת לומר - טעיתי, עבדו עלי. היושרה שלו שווה יותר מכותרות או כסף. הלקוח שלו נקלע למצב משברי. הדבר האחרון שבילעם צריך זה לנתח עבור לקוחו את הגורמים לנפילה. הלקוח מגיע אליו מפוחד עוד קודם שהגדיר את מטרתו. בילעם  מבקש מהשליחים ללון בביתו ובבוקר הוא מוסר להם את החלטתו: הלקוח במשבר בלתי הפיך, ולכן קללות או יח"צנות שלילית לא יעזרו. בלק מנסה שנית. מבטיח שכר גבוה, כסף וזהב. בסופו של עניין בילעם יוצא למשימה לא בגלל הכסף ולא בלב שלם.

            כבר בהתחלה, תקלות. האתון סטתה מן הדרך ללא סיבה, היא מבועתת, נוטה אל הצד ולוחצת את רגלו של בלעם אל הגדר. בלעם כועס ומכה. ואז רובצת האתון על מקומה ומסרבת להתקדם. בלעם מרגיש כי  אם ייצא פעם אחת שקרן, התוצאה: בהמשך, כל הודעה שיוציא, ולכל משפט שיגיש, יתווסף מייד סימן שאלה. כל סיפור יצטרך לעבור שבעה מדורי גיהנום של אימות, ועלול לא להתפרסם. אי אפשר לומר את זה אחרת ואי אפשר לסובב את זה: "חייבים להפסיק לשקר". לא לעוות את האמת, לא לנפח בלונים בלתי מציאותיים. שקר, לעולם יצוף על פני המים. בכל פעם שבילעם ימכור מעשיות שיגרמו למישהו להיראות אידיוט - הוא יספוג את הנזק.

            עליו לאמץ הכרעה אישית, מקצועית, ערכית. "אצלי, לא משקרים". במקרה שהפתרון הוא חד משמעי – שחור או לבן –  כדאי להודיע על כך ללקוח. אם הנזק הוא כבר בלתי הפיך - אין סיכוי להצליח, ולכן יש להציע  ללקוח לרדת מזה. חבל על הזמן.  

            היחצ"ן הידוע כובש את יצר החמדנות. אומנם הוא יכול להרוויח המון כסף עם אפס עבודה אך בחר לא לעשות זאת. היתרון ברור: אמינות, אמינות, אמינות.

            בילעם מברר אפשרות של ניגוד אינטרסים. ייתכן כי עזרה ללקוח אחד – תפגע בלקוח אחר. בחומרים רגישים לא להזדהות עם הלקוח באופן מוחלט. לא למות למענו, לא להיות חלק ממנו. זה טוב  לטווח קצר, אבל היח"צן יימדד לפי התוצאה. 

            ברור לבילעם מיהו הלקוח, מה העבר שלו ולמה הוא שואף. כדאי להבין ולהכיר את הלקוח לפני שניגשים לתת לו עצות. לחשוב על גימיקים שיביאו לפירסום - כלומר, איפה הוא רוצה את האייטם הספציפי ומה הגימיק שבו אפשר להשתמש כדי להעלות את האייטם להיות מציאותי – לא להתחייב על דברים מעבר ליכולת. להנמיך ציפיות אצל הלקוח ולהסביר שמטבע הדברים, רק חלק מהמטרות יתגשמו. למצוא את מה שיוצר עניין תקשורתי, שונה ומעניין לספר.

            בילעם מחליט: נארגן מיצג. הוא מצווה על בלק לבנות שבעה מזבחות בהם הוא יעלה שבעה פרים ושבעה אילים. הוא ניגש להתבודד, וכשהוא שב לבלק, הדברים ברורים. את דבריו הוא נושא בלשון מליצית כשנבואתו כוללת גם את העתיד המזהיר הצפוי ליריב, לישראל, לצד העונש המר המצפה לאויביהם. בלק המאוכזב מנסה להעביר את בלעם למקום אחר, שוב הוא בונה שבעה מזבחות ומקריב בהם קורבנות ושוב הולך בלעם להתבודד ולהינבא. הוא שב ובפיו תוכחה לבלק: "לא איש א-ל ויכזב!" א-הה...

            הלקוח, בלק המאוכזב רותח: "מה עשית! קראתי לך כדי לקלל את אויבי ואילו אתה ברכת אותם! ברח לך אל ביתך". ללקוח תמיד יהיו רצונות, שאיפות ומאוויים. תמיד נזכור כי הלקוח שלנו הוא בן אדם. עלול להיות עם סף ריכוז נמוך, בעיות בשליטה בדחפים, שיפוט גרוע, לא לומד משגיאות. אנשים עם הרגלים רעים,  מחפשים ריגושים,  יש להם מצפון חלש, לא עקביים, לא משלימים משימות, מחפשים עימותים, הכעס והשינאה ממלאים את החיים שלהם בעניין, לא יכולים להתנהל ללא דרמות, כל הזמן חושדים "מי בא להם לא טוב". 

            "אמרתי לך מראש", משיב לו בלעם, "כי לא אוכל לעבוד נגד מצפוני".

            לפני צאתו לדרך הוא שב ומתנבא ולבסוף הוא מייעץ לבלק למזער את הנזק התדמיתי. לקחת את בנות מואב לקרחאנה של סקס ופולחן,  ובאמצעותן להסית את הישראלים לעבודה זרה. הפתרון מתגלה כמוצלח: בנות מואב ובנות מדיין המופקרות מסיתות את בני-ישראל להשתתף בהתלהבות עצומה במופע של ציצים, קוּסִיוֹת-אֵש, ומוסיקה ים תיכונית...   

            דרג את התוכן:
              4 תגובות   יום שבת, 8/6/13, 23:53

              "מוזר לי להיות כה רחוק מהחיים שחשבתי שיהיו לי.

              "אני מתקיים בעבר שלא יהיה לו עתיד.

              "המדינה שהשתתפתי בהקמתה הסתיימה מזמן.

              "היא מגוחכת, קהה, אפלה, חולה, ולא תחזיק מעמד.

              "פעם חשבנו שזה יהיה אחרת".

              דרג את התוכן:
                5 תגובות   יום שני, 3/6/13, 16:33

                הטלפון הקווי בביתי מצלצל בדיוק בארבע אחר הצהריים. ברעננה לא מטרידים תושבים בין שתיים לארבע. כנראה שאני הראשון.

                מן העבר השני קולו של בחור צעיר מאוד. אין ספק שהוא מדקלם מתוך דף טקסט מנוסח:

                "שלום, שמי  ----  ממכון ------- ואודה לך על שתקדיש כמה דקות מזמנך כדי לענות על סקר  קצר, כידוע לך מתקיימות בסוף אוקטובר בחירות לרשויות המקומיות, נשמח אם תואיל לענות באופן אנונימי על כמה שאלות הקשורות למערכת המוניציפאלית הקרובה".

                "אוקיי", אני מצליח להשחיל מילה, "אבל לא שאלות על הרגלי סקס או כמה כסף אני מרוויח".

                הוא לא צוחק.

                "אז נתחיל?"

                 "נתחיל".

                בליץ של שאלות. גיל, השכלה מקום לידה.

                אני חושד כי הסקר מוזמן ממטה הבחירות של אחד משני המתמודדים החדשים לראשות העירייה, ולא על ידי ראש העיר המכהן נחום חופרי.

                הנער מעבר לקו ממשיך בטון יבש: 

                "כידוע לך מתמודים על ראשות העירייה שלושה מועמדים, והם איתן גליק, זאב ביילסקי ונחום חוֹפֶרִי ..." (ממש כך, חוֹפֶרי).

                אני בקושי מחזיק את עצמי מלצחוק אבל לא מתאפק:

                "אל תכעס שאני מעיר לך אבל קוראים לו חוֹפְרי. הוא נולד בקיבוץ. חופֶרי זה אני, שחוֹפֶר לילדים שלי".

                הוא לא צוחק.

                "אה סליחה, שכחו לנקד לי".

                 

                *****************************

                אני פונה אל רכזי הצוותים במכוני המחקר ושוטח את תחינתי בפניהם:

                שְמו של איש ציבור הוא הדבר היקר לו. אנא דאגו כי הסוקרים שלכם יאייתו ויבטאו נכון את שמות המועמדים. לפעמים זה סתם משאיר רושם רע ולפעמים זה מעניק לשמו של איש הציבור נופך לוואי שלא ציפה לו. 

                דרג את התוכן:
                  9 תגובות   יום שישי , 24/5/13, 23:41

                  ''

                  ג'ון פוֹגֶרְטִי, הסולן האגדי של "תחיית קרידנס קלירווטר", שניגנה עם שלושה אקורדים והקליטה עם סאונד של מרתף... אבל איזו מוסיקה...מאז שהייתי בכיתה ט', ובמשך ארבעים שנים הוא היה מושא לכמיהה. בתיכון, ברדיו אף-אם הראשון, ילד טוב מקליפורניה ששר בקול בלתי אפשרי רוק ביצות, בלי התחכמויות על "מרי הגאה", ו"זריחת הירח הרע", "אני מכשף אותך", "מי יעצור את הגשם"... וגם... וגם.  הלכנו לצבא. עשינו מילואים, מלחמה, בשעות הקשות, כשחזרנו הבייתה שלמים, חשבתי לעצמי, לא אבדה התקווה, לראות את פוגרטי. האיש המשיך להקליט ולהישמע. הדברים לא נשכחו. קנינו כל דיסק. ופתאום פוגרטי כבר בן 60 פלוס. משום מה מעולם לא הגיע לארץ. אז נסעתי במיוחד לדנמרק לסיבוב הופעות שלו. ובלילה אחד ביולי 2012, בעיר הצפונית אולבורג, באמפי סקואודאלן התפרץ אל הבימה סייח משתולל בן 67, שיער צבוע, הקמטים עמוקים, אבל הנשמה נותרה של ילד רוק אמיתי, ובלי שהייה נתן בראש לחמשת אלפי בני אדם ב"גילנו". נערים דניים בני 19 ראו אותי נחנק מהתרגשות, באו חיבקו והצטלמו איתי, עישנו ושתינו, וכדרכם של צעירים הם היו נחרצים: "אם באת במיוחד מישראל לראות את פוגרטי - אתה חייב להיות בן אדם טוב". ללילה אחד שבו נעוריי...  

                   

                  ''

                  דרג את התוכן:
                    8 תגובות   יום ראשון, 12/5/13, 16:28

                    איזה כייף לפגוש כאן ב"קפה", רעיון חביב או תובנה חדשה שמאירים לרגע קצר ומעניקים זווית מבט שונה על חיינו. מי צריך את כל הממבו-ג'מבו ספוג "רוחניות לחילונים", למי נחוצים דברי ההבל על "הגימטריא של החלב," אם אפשר לבחון את הרבדים האמיתיים והמעשיים שנוספו ליובל שבעת השבועות ברבות השנים. חקלאות וחומר, היסטוריה, אומה ורוח?

                    שבועות חל שבעה שבועות אחרי תחילת קציר השעורים, ולאחר הבאת עומר השעורים הראשון. ב"מקרה" שבעה שבועות אלו חופפים גם לפרק הזמן שבין ליל היציאה ממצרים, ועד מתן התורה? לא ולא! 

                    שבועות הוא לא מתן תורה אלא המועד שבו משה רבנו החל לעלות על ההר ולאחר זאת שהה שם 40 יום, ואת הלוחות שהביא בפעם הראשונה ניתץ ברוב זעם ועלה שוב... מי יודע מתי הסתיים כל העניין... אולי בי"ד תמוז, ליל ירח מלא (שזה בטח יום ההולדת או יום הפטירה של איזה קדוש אחר?)     

                    "וספרתם לכם…שבע שבתות תמימות". (עד תומן?) מה תמים פה? היחידה הבסיסית של הספירה, השבע, בימים או בשנים כאחד – נקראת באותו שֵם: "שבת". כלומר, שה"שבת" אינה רק שם של סוף שבוע. אותה ספירת שבתות – מסתיימת בשבועות, וגם בשנת היובל שאחרי שבע שמיטות. יחידת השמיטה הבודדת נקראת "שבת הארץ".

                    העם מבין דבר מתוך דבר, בתהליך של הבנה שאינה שכלתנית, אלא חווייתית. ומתוך חוויה צומחת תובנה. חג השבועות מתבסס על ה"שבת השבועית" - מימד הזמן. היובל מתבסס על שמיטת השדות, כלומר מימד המרחב.

                    השופר מוזכר בתורה בהקשר לשני מעמדות בלבד: האחד מעמד ההר והשני יום כיפור.  השופר עצמו נקרא קרן-יובל. חג השבועות אינו רק השיא הדו-מימדי של תהליכים חקלאיים והיסטוריים. הוא מהווה גם חוליית הליבה להמשך הספירה עד ליובל.

                    מתן תורה הוא המסד החוקתי-רוחני של אומה. באותן מעלות הסולם מובא התהליך לשיא חדש אומה מתגבשת והתורה שניתנה לה הם רק שלב בו. אך שיא זה מפתיע גם הוא, היובל מחזיר הכל אל נקודת ההתחלה. אמנם ברמה החומרית, אך וודאי שהתנאי לכך והתוצאה של כך הם במישור הרוחני.

                    ‘וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ’. הקדשה רוחנית כוללת – יחד עם תיאור מצבו הפרטי של היחיד על הבסיס כפול, השבת במימד הזמן והשמיטה במימדהמקום והחומר. קשר ברור בין "מעמד ההר" לבין קריאת הדרור שביובל. ותרועת השופר היא הדבק שבין שני המישורים, והיא גם הקוראת ליישום התובנות שבשניהם בחיי המעשה.
                    שנת היובל היא המשך המשלב חומר, חברה ורוח. חלקו האישי של היחיד בתהליך בתיאור ההשפעה של היובל על רכוש הפרט, בכל עסקאותיו במשך 49 השנים שקדמו ליובל.  

                    אצל אנשי כת מידבר יהודה (האיסיים של סוף ימי בית שני) נמצא ממד נוסף להבנת החג כמכוון אל האישי. אירוע שנתי באמצע סיוון, המתמקד בחידוש השבועה והברית בין האומה לבוראה. אך מעבר להתחדשות הלאומית והקהילתית, נערך לקראת מועד זה שידוד רוחני-חברתי, של הערכה מחודשת של מקומו הרוחני-ערכי של כל יחיד,שהתבטא בסידור היררכי מחודש של אנשי עדת היחד לשנה הקרובה – בהתאם לפועלם בשנה החולפת.

                    שבועות הוא הזדמנות לחגוג רב מימדיות: טבע ורוח, יחיד וקהילה, אומה והיסטוריה, דאגה לנצרכים ושימור הסביבה. הכל על פי עומק המראה שנפרש בפני כל אחד.

                    (פוסט זה מבוסס בחלקו על תקציר מאמר מאת חברי מן ה"קפה", מאיר חרמון)

                    http://cafe.themarker.com/post/2907053/    

                    ''

                     נווה אור  14-5-2013

                    דרג את התוכן:
                      26 תגובות   יום ראשון, 14/4/13, 04:44
                      א. למה פעם רקדו במעגל אחר כך זוגות והיום בשורות? (רמז: מספר הַנָּשִים)
                      ב. איך תורגם המשפט שנאמר ברוסית: "נו, אם כבר למות - עדיף בארץ"
                      Если вы должны умереть так что лучше умереть за нашу странy
                      ג. האם נפתלי הרץ אימבר היה שיכור כשכתב את מילות "התקוה"?
                      ד. ובאיזו שורה הן מזכירות את המנון פולין? 
                      ה. למה המשיכו לבנות מגדלים בארץ גם לאחר תקופת חומה ומגדל?
                      ו. האם מפקד הנפה הבריטי, לויטננט טיילור, הבין למה הממונה מטעם ארגון ההגנה, מזמין אותו לבירה משובחת, זמן קצר לפני הביקורת במחסן הנשק?
                      ז. האם מדינת ישראל נראית כמו איטליז רק משום שהיא נולדה במזל שור?
                      ח. מהו הסמל הכי נפוץ של יום העצמאות:  דגל המדינה, מנורה וענפי זית, תמונת הנשיא, גבעת התחמושת, הפקקים בחורשות, מנגל בדשא האנדרטה, שרית חדד?
                      ט. מהו שם המשפחה היהודי הכי נפוץ אחרי כהן ולוי?  (רמז: מתחיל במ')
                      י. ומהו שם המשפחה הרביעי הכי נפוץ? שזה ראשי תיבות של..........? 
                      11. כמה אנשים ששמם ישראל  (או ישראלה) חיים היום בארץ?
                      12.  מתי ויצמן והרצל הפכו לשמות פרטיים, ובאיזו עדה? (ויצמן שירי)
                      13. האם אבות האומה, לפני משה רבנו ומתן תורה, כן עבדו בשבת?
                      14. למה בתורה אין איסור להיות לסבית?
                      15.מה היה צבע הדגל של שבט יהודה? 
                      16. למה הירושלמים בטוחים שהם הכי חכמים ויודעים הכל?
                      17. ולמה הם טועים?
                      18. למה בישראל הממתינים בתור עומדים איש לצד רעהו?
                      19. מהי הנקודה המערבית ביותר בארץ, לפני קפריסין?
                      20. למה נהגי אוטובוס הפסיקו להגיע לעבודה במכנסיים קצרים ובסנדלים?
                      21. למה פיל לא יכול להיות נהג אוטובוס אגד? (כי אין לו שערות ברגליים.)
                      22. למה לקוף בגן החיות קוראים סעדיה, לתוכי שמוליק, וללביא אריה...?
                      23. למה תל אביב נראית כמו "עיר בינתיים", עד שיוחלט אחרת?
                      24. האם התנהגות על פי כללי סדר ציבורי פירושה להיות פראייר?
                      25. אם לא הייתה חובה לבנות ממ"ד, מה היו עושים עם החדר הרביעי?
                      26. מתי הסתיימה מלחמת ששת הימים? (התשובה: היא לא הסתיימה)
                      27. האם ביבי יעבור את B.G ויהיה רוה"מ ישראל שכהונתו הארוכה ביותר?
                      28. על מה בדיוק חשב מי שהמציא את הדוד שמש?
                      29. מתי הפועל פתח-תקוה תהיה שוב אלופה?
                      30. מי הבקיע את כל השערים לזכות הנבחרת במונדיאל מקסיקו?
                      31. כשאין גולָה, ואין גויים כדי לדפוק אותם - את מי נדפוק?
                      32. למה המציאו סברס בלי קוצים (ולא שטחים בלי מתנחלים)?
                      33. למה פיליפיניות יודעות להכין אגרול - אבל לא קוּבֶּה?
                      34. איפה עוד בעולם משמר המפרץ חותר בחַסָקֶה?
                      35. מה יותר חשוב לנהג: להגיע מהר או להיות ראשון ברמזור?
                      36. איך קוראים להוא עם השפם מ"הכל עובר חביבי"?
                      37. מהו המערכון היחיד של הגשש החיוור, שבו פולי מדבר בלי מבטא?
                      38. באיזה מקום זכה "ירושלים של זהב" בפסטיבל הזמר?
                      39. למה אנחנו כל כך אוהבים בגדים עם כיסים?
                      40. איפה נהרגו יותר: במלחמות ישראל או בתאונות דרכים?
                      41. האם מוסיקה מזרחית היא מוסיקה?
                      42. כשזמר מזרחי מתחתן, אז מי הזמר בחתונה שלו?
                      43. מי כתב את השיר עם השורה האלמותית: "כמו שב"כ את אותי רודפת"
                      44. איפה הכי כדאי לקנות פיתות טריות בפסח?
                      45. מה עושה המוהל עם העורלה לאחר הברית מילה?
                      46. למה מגישים צ'יפס וקרם באווריה במסעדה ערבית?
                      47. מה עושים עם כל הדגמ"חים שנשארו לנו מהמילואים?
                      48. איך זה שבגבעת הכלניות יש רק חרציות?
                      49. למה רק בהרצליה אין רחוב הרצל?
                      50. האם אי פעם קרה ששאלו ישראלי מה דעתו, והוא השיב שאינו יודע?
                      51. במה התפרסם רס"ר ראובן גרינברג?
                      52. מי היה וילי ברגר?
                      53. מיהו או מהו המֶזוּזָאוּר? (רמז: דינוזאור "עברי", שעצמותיו התגלו בנגב)
                      54. אם ערס צוחק מבדיחות על ערסים - זה אומר שהוא לא ערס?
                      55. אם שרה שינתה את שמה לשרית ואילנה לאילנית, מה תעשה מיכל? 
                      56. איך אומרים בשפת הסימנים בֵּיצת-עין?
                      57. מי הראשון שהכריז: יין מחזק את ה__. שתו עוד מיץ לחיזוק ה__. רינה אמרה לשושי: אצלי נכנס ב__. שושי אמרה לרינה: תשימי מרג____.
                      58. מה הסיבה לכך שערבֵי שירה בציבור נערכים באורות עמומים...?
                      59. האם לפיד שמדליק משואה, זה פרדוקס?
                      60 כמה רמזורים יש ברחוב ז'בוטינסקי בין רכבת ארלוזורוב לפתח תקוה?
                      61. למה מתכוונים בישראל כשאומרים תוריד את הפח
                      62. מי עדיין סופר כמה שאלות יש פה?
                      63. מתי תוענק לבלוג הזה הכוכבית ה-1000? (כבר לא אקטואלי). 
                      64. נו, מה יהיה הסוף, תגידו?
                      ''
                      דרג את התוכן:
                        5 תגובות   יום רביעי, 10/4/13, 21:15

                        ''

                        דרג את התוכן:
                          3 תגובות   יום ראשון, 7/4/13, 00:04

                          ''


                          סיגריות (ה. יבלוקוף) מתרגם לא ידוע. 
                          בליל תוגה וערפל וחשכה גדולה,
                          עומד לו ילד ועיניו תקועות באפלה,
                          עומד רועד מקור לו שם,

                          על קיר של בית הוא נשען,
                          בגדיו ספוגים במי גשמים.
                          תיבה מחזיק הוא בידיו, עיניו מתחננות,
                          אין לא כוח לעמוד כך עוד ועוד ועוד,
                          רעב אני, בגדי קרועים,
                          כולי רטוב, כולי טלאים,
                          כולם לי צוחקים ולועגים:
                          הוי קנו נא קנו ממני כאן סיגריות,
                          טובות ויבשות הן הסיגריות,
                          קנו סיגריות תנו מעות,
                          להתחנן איני יכול עוד,
                          קנו ועל יתום תרחמו.

                          מחבר השיר הרמן יַבְּלוֹקוֹף שם העט של חיים יַבְּלוֹניק (Haim Yablonik)‏ יליד אוגוסט 1903 בלארוס, היה משורר, פזמונאי, מלחין, שחקן, במאי ומפיק יידי, פּאַפּיראָסן" נכתב כחלק ממחזמר בטרם מלחמת העולם השנייה אך נקשר כיום בזיכרון השואה. מגיל 12 שיחק כבר תפקידי ילדים על במות התיאטרון היהודי באזור הולדתו. בגיל 17 עזב את ביתו לתור עם להקת תיאטרון יידית ברחבי ליטא ופולין. במשך כ-4 שנים היה חבר בלהקה המאוחדת מקובנה, ובמסגרת זו שיחק על במות יידיש בגרמניה והולנד. בשנת 1924 היגר לאמריקה. קוני איילנד, ברוקלין, ניו יורק. לאחר ששיחק תקופה בתיאטראות יהודים בקנדה – בטורונטו ובמונטריאול – ואחר כך בלוס אנג'לס, הייתה לו גם תוכנית רדיו שבועית שזכתה לפופולריות רבה בשם "דער פּאַיאַץ" ("הליצן"), על שם אחד ממחזות הזמר הידועים ביותר שלו. בשנת 1931 התקבל כחבר איחוד השחקנים היהודים בניו יורק (Hebrew Actors Union of New York), עמד גם בראש ברית התיאטרון היידית (Yiddish Theatrical Alliance) והתיאטרון הלאומי היידי הניו יורקי (Yiddish National Theater). בתום מלחמת העולם השנייה ערך יחד עם אשתו, השחקנית בלה מייזל (Bella Meisel), סיור במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה, שׁר ושיחק בפני הניצולים מזוועות השואה. באוגוסט 1946 שר בפני יהודים פולנים ששהו במחנה ברגן-בלזן לשעבר. בעת סיורים אלה הזדמן לו לפגוש אחיינית, שכנראה הייתה היחידה ששרדה ממשפחתו שנשארה באירופה. עשה סיור מופעים גם בישראל, (1950). נפטר בבית החולים מאונט סיני בניו יורק בשנת 1981, בגיל 77.

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            רפי הג'ירפי
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון