כותרות TheMarker >
    ';

    תכנים אחרונים

    8 תגובות   יום שישי , 15/4/11, 20:38

    גם אז וגם היום, "ההנהגה הדתית-רוחנית", כוהני הפולחן הממסדי,  החרטומים והרנטגנים המהוללים, הבינו ומבינים בתופעות טבע הרבה פחות מן העם שלהם. אלא שזה אינו מונע מהם לפרשן, לתת עצות מעשיות, ולהסביר את האסונות בכך שהכל מתוכנן וידוע למי שאמור לדעת, ולכל דבר יש הסבר ואפילו הסבר חיובי, וכי הכל פועל לטובת המאמינים באלת האדמה, הפריון, הים והשדה. הפמליה החנפנית המשתרכת כזנב טווס אחרי השליט, ומצדיקה את מעשיו, חייבת לעם איזו תשובה רוחנית מרגיעה על כך שכל הסבל המתמשך הזה הוא חלק מאיזה הסדר  גדול, ורק מי שיש לו בעלות על החוכמה יוכל לרדת לפשרו. ובכלל רצוי להיזהר. ואם כל זה אינו מועיל תמיד אפשר להאשים את המיעוטים החיים בקרבנו... חג שמח יהודים.

     

    מכת דם

    הו בני מצרים המהוללים! הן זאת תדעו דעת, כי אדום הוא צבעה של המלכוּת! האלים רבי החסד, בכבודם ובעצמם, עושים למעננו ובאו הלום כדי לצקת ארגמן אל מי החיים שלנו, אל מי היאור האדיר מעין חיינו, ולהופכו לנתיב זוהר הנראה למרחוק...

     

    מכת צפרדע

    הנה מִנחַת שלמֵי תודה מאֵלַת האדמה והביצות, אשר חולקת לנו מן החסדים ומן השפע הערֵב והדשן הזה. הנה ימים באים, זהו דבר האלה, ורגלי צפרדעים מטוגנות באש הגחלים יהיו מעדן מלכים העולה על שולחנם של נשיאים ורוזנים, וגם גאוותה של אומה נשגבה שתקום בעתיד מעבר לים הגדול ...

     

    מכת כינים

    בני מצריים האהובים! חיות המחמד הרוחשות הלוך ושוב על ראשי בנינו ומתנחלות בשיערם, הן סימן ואות להתכונן לעונת גֵז הצאן אשר השנה תהיה ברוכה מתמיד... ואתם לכו וגיזזו את שיער בניכם ובנותיכם והקריבוהו לאלת הבָּקָר האהובה המרעיפה עלינו מטובה ומחסדיה...

     

    מכת ערוב

    החיות המתהלכות בחוצות ערינו אינן חיות טרף רעות ורעבות הנועצות שיניים... מתת אלים הן לבנינו אשר יד הוריהן אינה משגת כדי להוליכם אל העיר הגדולה, להאכיל ולחזות במו עיניהם ביצורי הקרקס הנודד והבזאר הססגוני על שפע ההפתעות הרוחשות בהם... 

     

    מכת דֶבֶר

    מגיפה ארורה היא אשר הורישו לנו בני העִבְרִים הארורים, העבדים והשפחות, אשר הביאוה עימם ועל גופם וצאנם מארצות נכר, כדי להפיצה על אדמתנו הקדושה...מחלה עברית היא הדבר אשר היכתה את צאנם ואת המִקְנֶה עד מימי אבות אבותיהם המקוללים...

     

    מכת שחין

    גרדו גרדו בני מצרים האמיצים!  גרדו וסרקו את בשרכם ושירטו את עורכם, ודעו לכם כי כל בן מצרי בר מזל ימצא מתחת לעורו סמל או מיספר אשר הורישו לנו אבותינו ההירוגליפים, ורק אחד בר מזל יזכה בברכתה של אלת המזל והפור ייפול עליו ותשורה מובטחת לו מאת מאת מלכנו האהוב: שק מטבעות זהב שיספק את מבוקשו לכל ימי חייו...

     

    מכת ברד

    קרח במידבר אינו חזון נפרץ. אות חיים הוא וסימן לפיריון העומד בפיתחנו. רק צדיקים יזכו לראות ברד אחת למאה שנים במו עיניהם בארצנו הברוכה. וזאת לדעת כי לרבים מאבותינו ובנינו לא יעניקו  האלים עוד מאותם גלידי קרח ברוכים המושלכים אלינו משמיים...

     

    מכת ארבה

    הנה כי כן סיפקו לנו האלים ברוב חסדם מן השפע הנפלא הזה, אשר יהי למאכל בכל בית במצרים האהובה. מהרו בני מצרים ואיספו לכליכם המון מכל הבא ליד מן הארבה הערב הזה, ובשלו ממנו מאכלים תאווה לחיך, והכל חינם אין כסף....

     

    מכת חושך

    עלטה מבעיתה אשר ירדה על ארצנו אות היא ואין אחר בילתה מן השמיים, כי מצויים אנו על סיפו של אור גדול. אור בסוף המערה. הנה ימים באים והשמש הטובה תזרח על  מצרים מכורתנו הקדושה, ואור גדול יפציע ממזרח וישרה ברכה על שדותינו ועל נהרותינו ועל המטע והכרם....

     

    מכת בכורות

    קורבן קדוש הוא לאלים רבי החסד, למען לא נרבה ונפרוץ ונשרוץ ולא תימלא הארץ אותנו, ולמען נוכל לזון ולפרנס את יתר בנינו החיים בכבוד וברווחה, הנה מתקיים בכם משפט צו המיעוט, ודבר האלים הקדושים בדבר תרומת כל משפחה הזוכה להקריב את בכיר בניה למען הקם את דבר מלכנו פרעה ודבר האלים יתברך שמם הקדוש...

     

    ''

     

     

    דרג את התוכן:
      11 תגובות   יום שלישי, 5/4/11, 15:39

      אני  מחכה  כבר

      לְחַג  המצות

      שומע סביבי

      ציפורים מצייצות

      אז  מה  נשתנה,

      וּמִי לי קנה

      לְחַג האביב,

      לי הביא מתנה

       

      אני  מספר  על  משה  בתיבה,

      כל פסח אותו הסיפור... זוֹ מצווה

      ללא  בעיות

      פותר  קושיות

      ואם לא אדע,

      אז אפתח הגדה

       

      וּבַחוּץ  הכל  פורח, 

      האביב  שוב  מתארח

      השנה הזאת, בלי נדר, 

      שוב נחגוג בליל הסדר

      מה נשיר וּמָה נגידה? 

      שנבנה  פה  פירמידה?

      "בֵּית  חֲרוֹסֶת"  לתפארת, 

      ועליו  מעט  חֲזֶרֶת

       

      אני  מחכה  כבר  לחג  החירות

      את כל הבתים מנקים במהירות

      הלילה   הזה,  מכל    הלילות

      אין בו עוגיות,  ואין בו  חלות

       

       אני  מספר על פרעה  הרשע

      ואיך זה קשור לביצה הקשה

      גיבור  וּמִסְתוֹר,  יאור  וּמָרוֹר

      אחרי כל היין, קשה לי לזכור...

       

      ארבעה אני יודע, 

      דם, כינים, שחין וּצְפָרְדֵעַ

      הוֹזָלוֹת לַחַג, עִם מֶסֶר:

      שש מכות בִּמְחִיר של עֶשֶר!

      כל המשפחה עומדת,

       זה דומה ליום הולדת

      ושרים  בקול: דיינו ! 

      כך  רצה  משה רבנו

       

      וְיִשְתּוּ כולם לחיים!

      עוד כוסית או כוסותיים

      ייעצמו  לי  העיניים, 

      כמו החושך במצרים

      ונשיר  בקול :  "דיינו ! 

      איזה  עבדים  היינו"

      במרתף, אספנו חומר,

      יש קרשים לל"ג בעומר...

       

       

      דרג את התוכן:
        13 תגובות   יום שבת, 2/4/11, 03:00

        טרומפלדור היה מפקד הפלמ"ח ויצחק שדה הוא בנו של אברהם אבינו. אלה אינם ציטוטים אהבליים מן היפה והחנון אלא תשובות של צעירים ישראליים באמצע שנות השלושים לחייהם. משה חלמיש, דוקטור לאנגלית במכללה בצפון הארץ, יליד ארצות הברית, אינו מסוגל לשאת את הבורות של בני עשרים ושלושים הגדלים כאן. במקום להתרגז הוא ישב וכתב את הספר Dumbest Generation שבו הוא מסביר כיצד העידן הדיגיטלי הופך את הצעירים לטיפשים ולמעשה מסכן את העתיד.
        חלמיש, בן 52, מלמד מאז 1988. בספרו הוא מציג שורה ארוכה של מחקרים החושפים את בורותו של הצעיר הישראלי בעשר שנים האחרונות. למשל, במבחן היסטוריה שהועבר ב-2001 לתלמידי תיכון כתבו 52% מן הנשאלים שבמלחמת העולם השנייה היו גרמניה, יפאן ואיטליה בעלות בריתה של ארצות הברית נגד ברית המועצות. במחקר אחר שנעשה ב-2004, בהשתתפות בני 18-24, רבע מהמשיבים לא ידעו מיהו נשיא ארצות הברית. רק 40% ידעו איזו מפלגה שולטת בקואליציה בכנסת. בסקר אחר מ-2006 שהתמקד בבני 18-29 ידעו רק 26% מיהי מזכירת המדינה של ארצות הברית ורק 15% ידעו שוולדימיר פוטין היה אז נשיא רוסיה. במבחן היסטוריה חשוב שהיה באותה שנה לתלמידי שמינית לא ידעו שליש מהנשאלים שמשבר הטילים ב-1962 נוהל על ידי הנשיא קנדי שנרצח כעבור שנה.
        חלמיש נעזר גם במנחי טלוויזיה כדי להוכיח את טענתו. בתוכניות אירוח ליליות יש לפעמים פינה שבה שואלים ברחוב שאלות ידע כללי. אחד הנשאלים התבקש לומר היכן יושב האפיפיור. הוא השיב "באנגליה". ואיפה נמצאת אנגליה? "בפאריס".
        חלמיש - שהיה גם מנהל המחקר בקרן לאומית לאמנויות ופיקח על מחקרים העוסקים בחיי התרבות של המדינה אומר שהמהפכה הדיגיטלית גרמה להחרפת הבורות בקרב הצעירים.  "אמצעי הטכנולוגיה הדיגיטליים הם לא הבעיה, אלא מה שעושים בהם בני הנוער".

        "הם לא יתעניינו מה קרה במלחמת ששת הימים, אלא מה החברים בני ה-15 חושבים על מסיבה שאליה הוזמנו. הם לא מתעניינים מי היו הגיבורים הטובים והרעים בהיסטוריה של המין האנושי, אלא מי הגיבורים של הכיתה ומה הם עשו או אמרו. אמצעי הטכנולוגיה הדיגיטליים מאפשרים להם להיות מחוברים כל הזמן והם ממשיכים בכיתה את העיסוק האובססיווי בהם. ובבית, כאשר יש מבחר גדול כל כך של אמצעי טכנולוגיה דיגיטליים בחדר, ספק רב אם ילד כזה יישב לקרוא ספר. אפשר להבין אותם. האייפוד והמחשב אטרקטיוויים מאוד. והקשרים החברתיים שלהם, מטבע הדברים, עומדים במרכז.
        "כשהייתי בן 15 גם אני הייתי עסוק בעולם החברתי שלי" הוא מספר. "גם לי היו חרדות. שיחקתי כדורסל ושתינו אחרי האימון. ואז הגעתי הביתה ב-18:00, חיי החברה נגמרו והייתי עם ההורים. לפעמים דיברתי בטלפון עם חברים. ואז דיברתי או לא עם ההורים. אבל הייתי בסביבתם. ושמעתי במה הם מתעסקים. הם דיברו על חשבונות שצריך לשלם, על ענייני היום, ברקע שמעתי את מהדורת החדשות המרכזית. אם רציתי או לא, הייתי חשוף לעולמם של המבוגרים וכילד למדתי מזה הרבה.
        "כיום חיי החברה של הנערים לא מפסיקים גם כשהם באים הביתה. הם הולכים לחדר, נכנסים לצ'ט או מדברים בטלפון הנייד. 52% מכלל הבלוגים הם של בני עשרה. ועל מה בני 15 כותבים? על עצמם, על המורים שהם בדרך כלל שונאים, על החברים שלהם שהם אוהבים או שונאים".
        חלמיש הוא מרצה פופולרי. בעיני הסטודנטים, הוא נחשב זקן, הוא אומר וצוחק. רבים מהסטודנטים שלו זעמו על הספר ואחד מהם אף כתב לו: "אדוני הנכבד, אתה אידיוט". אבל בקמפוס הוא דווקא פופולרי. "הכיתה שלי התמלאה מהר והיו כאלה שביקשו להתקבל ונדחו. מבוגרים חשבו במשך דורות שהצעירים טיפשים ומתחו ביקורת על הצעירים, אבל הם גם נתנו להם כבוד. בשנות ה-60 אפילו עשינו אידיאליזציה של הגיל הצעיר. היום זה דבר בריא למתוח ביקורת על צעירים. חשוב שמבוגרים יגידו לבני 15 שהעולם לא התחיל כאשר הייתם בני 13. זה מה שמסייע לצעירים להתבגר וזה גם בריא שבני עשרה או עשרים יתרגזו על הזקנים שמטיפים להם מוסר. מתח בין דורות זה חלק מהחיים. ומה שאני עושה זה חלק מהדו-שיח הזה. הסטטיסטיקה מוכיחה שלדור הצעיר הנוכחי יש פחות ידע כללי מהדורות הקודמים לו".
        " המצב לא הולך להשתפר. הפיתוי של העולם הדיגיטלי הוא גדול. להורים אין כוח או רצון להתמודד עם הבעיה. מורים ומרצים לא רוצים למתוח ביקורת על הסטודנטים שלהם.  אני לא מציע להוציא את אמצעי הטכנולוגיה הדיגיטליים. זה לא נכון. ילד שלא יהיה לו אייפוד או מחשב ירגיש מקופח ונחות לעומת חבריו. אבל הורים יכולים לעודד קריאה של ספרים. כדאי להקציב שעה אחת בערב שבה כל המשפחה, גם ההורים, קוראים ספרים. אין טלוויזיה, אין משחקי מחשב או וידיאו. אחר כך שיילכו למייספייס או לפייסבוק".

         

        * גילוי נאות: הפוסט מבוסס על כתבה זרה שעברה "התאמה" למציאות הישראלית.



        דרג את התוכן:
          20 תגובות   יום שישי , 18/3/11, 00:50

           מה לא יעשה האדם כדי להפיג את עצב השיגרה ולהכניס מעט שמחה לחייו? המסורת היהודית אפילו תעטוף את הצורך האנושי הזה, להיות שמח,  להשתטות קצת, בפרוגרמה אמונית-מינהגית הזויה של מצווה, שתהיה ליהודים "אורה ושמחה וששון ויקר". למה רק בפורים מכריחים ? למה "ונהפוך הוא", כלומר ירשה לעצמו וייטול את החירות להתהולל להשתכר ולהיות לא הוא, הפוך ממה שהוא, וירשה לעצמו להיות מה שתמיד ביקש להיות, כלומר שרוי בשמחה. ואם ייטול את החירות להיות בשמחה, הרי שיש משהו משחרר בשמחה הזאת, משהו חופשי, ואם יסודה של השמחה הוא חופש, הרי יסודו של העצב והדיכאון הוא דיכוי, כלומר היעדר חופש שהוא גם היעדרה של השמחה. ואפשר להתווכח שעות וימים בסוגיה אילו משתי הנוסחאות המיוחסות לרבי נחמן מברסלב מדויקת ואותנטית יותר: "אסור לו לאדם להתייאש", או "אין ייאוש בעולמנו כלל..." נו? ואם הוא אמר את שתיהן? אחת מעשית ואחת ערכית?

          ולשתות לשוכרה עד דלא ידע, ומן המפורסמות היא כי היין השפעתו הטובה חלה רק לטווח הקצר ובטווח הארוך כשהיא מתפוגגת, היין הוא נזק הנזקים. שמחים עכשיו? אולי, אבל כידוע אין ארוחות חינם. היין הוא התרופה הנפוצה ביותר נגד דיכאון. תרופות נוגדות דיכאון יסייעו איכשהו לאדם מדוכא לייצב את מצב רוחו כדי שיהיה כמו כולם, אבל אם אדם שמצב רוחו סביר ומאוזן ייקח תרופות כאלה, הן לא יביאו אותו למחוזות של שמחה גדולה יותר.

          אז מה נסגר עם האלוהים הזה? גם הוא רצה לשמח את עצמו? יושב לו מלוא הארץ והשמיים כבודו, ומתוך שיעמום או רצון לשעשע את רוחו החליט לברוא איזה עולם, עם ג'ירפות וצפרדעים וגם בני אדם דוסים שכותבים שירים על התחזקות ניו-אייג'ית , "ועכשיו", הוא אומר להם, "תעשו מה בראש שלכם, ובואו נראה מה יקרה. זה יכול להיות מעניין. ואם לא, תמיד אפשר לייצר איזה שריפה בכרמל, אולי פיגוע לכבוד פורים,  או צונאמי קטן בשביל הריגושים, ושהם כבר ינסו להסביר אחד לשני למה זה הגיע להם..."

          פורים שמח חבריא !!!

          מישהו יודע איך מגיעים לאחוזת הקבר של ברוך גולדשטיין?

          דרג את התוכן:
            7 תגובות   יום חמישי, 10/3/11, 01:25

             

             

            ''

             

            ככה היא הייתה אז. הסולנית היפהפייה מריסקה וֶרֶס,

            בהופעה בגני-התערוכה 1968

            ואיך היא נראית ונשמעת היום?

            היום היא לא נראית...

            למרבה הצער נפטרה ב-2006.

            כאן, בהופעה האחרונה.

            בת 59 עדיין יפה

            ועדיין גדולה מהחיים... ביג מאמא...

            וכבר לא מסתירה את המיבטא ההולנדי

            ''

            דרג את התוכן:
              12 תגובות   יום רביעי, 2/3/11, 01:54

              אל הראיון מגיע מר אוסיה טרומפלדור (39) במעיל רוח צבאי ובמכנסי בד נוקשים אפורים. הוא שב עתה מפטרול לילי בהיאחזויות המבודדות בגליל העליון. תפקידו יועץ צבאי בצפון. אוסיה טרומפלדור, זרועו האחת, הימנית, נראית חזקה. מבטו עז ונחוש, עיניו אפורות. איש בריא מגזע הררי. יליד פיאטגורסק שבקווקז על נופיו הקשוחים. יודע לצטט על פה מכתבי לייב טולסטוי. כדי ליצור אטמוספירה נינוחה וחברית הוא מבקש להתחיל בדבר הלצה...

               

              "אדוני יודע איך ומאיפה הגיעו הפילים בקנה במסדרי הנשק?" הוא שואל אותי. "מדוע לא דובים או פרות? לכל דבר יש הסבר. בני עמנו הפטריוטיים הרוסיים, שעלו לאחר רבולוציית 1905 הביאו איתם כל מיני חוכמעס בשפה הרוסית והביטויים האלה נמזגו לתוך העברית. אפשר שהיו אלה הלוחמים  שהכניסו את השימוש במילה פְּל, שזה ברוסית אבק, פְּל בקנה הרובה.  ואחר כך, במקום פְּל, זה שובש באקצנט בעברית והפך ל-פיל, וכשהיטו את זה בצורת רבים... הרי לך פילים - גרגירי אבק - בתוך הקנה".

               

              מר אוסיה  טרומפלדור, אמור נא לי ממתיי הנך חייל איש צבא?

               

              "למעשה גויסתי כבר ב-1902 – למיטב ידיעתי היהודי הראשון בצבא הצאר הרוסי שהגיע לתפקיד אופיצייר וזאת בלא שכפו עליי לוותר על יהדותי".

               

              לשם מה התגייסת מלכתחילה?

               

               

              "זוכר אני עוד מילדותי את הפחדים והחששות. בשעות היום כל המשפחות היהודיות חיו בחשש מה, אבל בדרך כלשהי המשיכו את חייהן הקטנים והצנועים. אבל בלילה לא הייתה משפחה אחת שנמה את שנתה בשקט. השכנים הגויים חשו בזאת והיו לועגים ובזים. הנני סבור שבכך אני מוסר את תמצית  זיכרון ילדותי".

               

              עד כמה הזכרון השפיע על הדרך?

               

              "זנחתי את שאיפתי ללמוד רפואת שיניים והתגייסתי על מנת שלא יגידו שהיהודים פחדנים ומשתמטים. בתום פחות משנתיים הציבו את הרג'ימנט שלנו בחצי האי קמצ'טקה ופגז של היפונים ריסק את  זרועי  השמאלית והרופאים קטעו אותה מעל המרפק". 

               

              וכך פסקה הקריירה הצבאית?

               

              ניקאקדה... לא כך סברתי אני. החלטתי לשוב לחזית אל חבריי הלוחמים, הועליתי לדרגת רב-סמל וזכיתי בצלב גיאורגי הקדוש במסדר חגיגי שערך הרג'ימנט לכבודי".

               

              ובתקופה ההיא אהבת ארץ ישראל עדיין לא נאחזה בליבך?

               

              "כשהיפונים כבשו את פורט-ארת'ור, נלקחנו למחנה שבויים ביפן, והפגישה עם למעלה מאלף יהודים שבויים עשתה לי בלב משהו ציוניסטי. הרגשתי תעצומת נפש ורצון לאורגניזציה של חיי החיילים היהודיים השבויים. אחרי שהשתחררנו מהשבי וחזרנו הביתה, הצאריצה באופן אישי ענדה לי את המדליות והעניקה לי זרוע פרוטזה מתנה. קראו לנו יפונצ'יקים. הציעו לי להירשם לאקדמיה הצבאית ולהתקדם בקריירת אופיצייר, אבל את ליבי ומחשבותיי כבר כבשה אידיאולוגיה חדשה: קומבינציה של קומוניזם, יהודים ופלשתינה. חשבתי בליבי אם תפרוץ מלחמה בארץ ישראל, בוודאי יכתירוני שם בתואר מפקד, אף על פי שאני מוכן לשרת שם גם כחייל פשוט. הן שם נהיה בבית, לא אצל זרים. האמנתי כי  יום יבוא, ואני עייף ומיוגע, אשקיף בשמחה ובגיל על שדותיי שלי, בארצי שלי, ולא יאמר לי איש: לך לך נבזה, זר הינך בארץ זאת. אם יאמר לי איש כך, בכוח ובחרב אגן על שדותיי וזכויותי. ואם אפול בקרב מאושר אהיה. אדע לשם מה אני נופל...

               

              יום אחד מישהו יקרא את הראיון הזה ויחשוב שאתה לא אנושי... איזה מיתוס... אגדה בחייו

               

              "ראה נא, אם אני הולך למות, הרי אני הולך בשמחה, בלב קל, מפני שזה לשם הדבר הכי יקר לי. האם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר מה במולדת היקרה, בארץ-ישראל?" 

               

               ומה עשית כשוויתרת על קריירה צבאית?

               

              "בהיותי ברוסיה, בשנת 1913, נהגתי להאזין להרצאותיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב על תקופת הבית השני. השיחות האלה הסעירו את דמיוני.

               

              ואילו מחשבות באו אל מוחך

               

              "סברתי כי עלינו להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא הרגלים. מטיל ברזל סתם. גמיש – אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכול. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכול, איני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווי אחד: לבנות! אינני יודע אם האידיאה הטהורה הזו, המתארת את דמות החלוץ, היא אידיאה קיבוצית, האם זה הקיבוץ במיטבו".

               

              והיו מסקנות מעשיות?

               

              "אחר כך לחמתי בגדוד הפרדות בגליפולי. הפלגתי לארץ ישראל, התיישבתי באום ג'וני שהיום כמדומני שונה שמה לדגניה, ולאחר הכשרה בסיסית בעבודת האדמה מוניתי בידי ועד היישוב העברי לאחראי על הביטחון בצפון. ביוני 1917, שוב  הפלגתי באנייה לרוסיה. הרהרתי אז בליבי כי לעתים הנני מתאר לי שצוללת מטבעת את אנייתי. אם יקרני מקרה זה, הנני רוצה למות מיתה יפה, מתוך שמחה, כראוי ליהודי המת על ארץ-ישראל, והנה שוב הנני כאן בארץ ישראל".

               

              מעניינת השמחה הזאת... איך אדוני רואה את מצב העניינים כרגע?

               

              "הזמנים אינם פשוטים. עלינו להיות חמושים ומאורגנים לקראת אופנסיבה של הכנופיות הערביות כלפי היישובים שלנו. יש להן עכשיו סכסוך דמים עם חיילים צרפתים שנואי נפשם של מתנגדי הקולוניאליזם בסוריה. הצרפתים אומנם נמצאים בטריטוריה בהתאם לחוזה סייקס-פיקו שנחתם לפני ארבע שנים, אבל יש חשש שהכנופיות הסוריות ינסו להצר את צעדי אנשינו".

               

              ולאן זה עלול להתפתח על פי ראות עיניך?

               

              "עלינו לפקוח עין והיות על המשמר בכל רגע. הצרפתים אינם נאחזים בשטח במלוא כוחם. אנשי הכנופיות יכולים להגיע לכאן באמתלת שווא, ולדרוש לפתוח בפניהם את שערי היישוב  כדי שייווכחו שהמתיישבים היהודים אינם מעניקים מסתור לחיילי צרפת". 

               

              ומה הריזיקה בדרישה כזאת?

               

              "לדידם לראות אישה יהודייה במכנסיים קצרים ואקדוח שלוף בידה - זוהי סיטואציה בלתי ריאלית על פי מידות המורל שלהם - ותכניס אותם לפאניקה נוראה ולאיבוד עשתונות. הם עלולים לנסות לגזול ממנה את הנשק. בסיטואציה כזאת, אם חלילה נצטרך, יהיה עלינו להיחלץ לעזרתם של המתיישבים המעטים בכל דרך, גם במחיר של התלקחות קרבות דמים חלילה, ושימוש באקדוחים..." 

                                                            

                                                                          *****

               

               

              ''

               

               להגיד, ולנסות לדמיין, להתאבל  ולחזור:

               "אם היה חי היום, כאלה חיים היו לו ולנו",

               לא  יקל  על  גודל  הכאב, גם  לא  יעזור

               למי  שדואב על אלה אשר הלכו מאיתנו.

                

              כי אין זו  רק  אשלייה  או  הבל  מחשבה

              לא כך תתעודד רוחנו ולא נקדש את  דמם

              זוהי  גם הטעיה  מוסרית,  חסרת  תקווה

              כשבני אדם מייסרים, ביודעין, את  עצמם

               

              ומי שאיבדו לתמיד בנים צעירים ואהובים

              אל נא יצללו אל עמקי הנוסח הזה המסוכן

              "היו יכולים להיות להם  חיים  כה  טובים" 

              אלא שהם כבר אינם איתנו. הם לא כאן...

               

               

              ''

              היֹה היו שני חברים - לנה גרישקוב

               

              ילדי ו-2 ("היינו בפסל האריה השואג")

              מתייחדים עם זכר חללי תל חי 2011

              ''
               

              דרג את התוכן:
                2 תגובות   יום שלישי, 22/2/11, 02:24

                ''

                ניחוח רגבים  לחים

                קסם אנשי בראשית

                אדמה  שלנו נענית

                קלפים משמר וספורט

                משלט על דרך עפר 

                אוטובוס אחרון למשק

                נירים אפורים

                צמרת גשומה

                פסנתר בצריף התרבות

                טנדר פורד וגג  דולף

                מושבות הדרום

                לויטננט סטיוארט

                סטן וקולפאק

                שינֶל של גאפירים

                JSP  ג'וּאִיש סֶטלמֶנטס פּוֹלִיס

                הפועל מגדיאל ניצחה 1:0

                זמר הפלוגות העבריות

                 

                ''

                דרג את התוכן:
                  8 תגובות   יום ראשון, 13/2/11, 16:13

                  קיים טוב בסיסי לכשעצמו, אחד, אשר מן הגרעין שלו נגזרים ונעשים כל הדברים הטובים בעיני האדם המאושר וגם בעיני הסביבה.

                   

                  אם אושר הוא ההכרה במהותו של הטוב והשאיפה אליו, יש אנשים הקושרים את האושר אל מה שחסר להם. החולים סבורים שיהיו מאושרים אם יבריאו, חסרי משאבים כלכליים בטוחים כי יהיו מאושרים אם מצבם הכספי ישתפר. הסקרנים ותאבי הדעת מחפשים את האושר בהאזנה לדברים נשגבים מפי חכמים מהם.

                   

                  לעיתים עולה השאלה אם אפשר לומר על אדם בעודו בחייו שחי חיים מאושרים, או שמא ניתן לתאר את חייו רק לאחר שהלך לעולמו, תוך התייחסות לאופן שבו סיים את חייו. האם אושר ודאִי ניתן לזיהוי וסיכום רק לאחר שהסתיים, או שמא ניתן לחוש בו בעת שהוא מתרחש כעת? ("אומרים שהיה פה שמח...) האם תמיד נחשוב כי "עדיין מוקדם מכדי לקבוע שאנו מאושרים"?

                   

                  האושר הוא מושג הפכפך, משתנה ובסיסו רופף, כפי שנסיבות חייו של אדם משתנות. לאדם המאושר באמת מובטחת נוכחות יציבה של האושר גם כאשר נסיבות חייו משתנות, וזאת משום שאותו אושר עבורו הוא דרך קיום - הוא הטוב לכשעצמו - ואינו תלוי בעליות או בירידות של נסיבות חייו. אדם מאושר באמת ישכיל להפנים את תהפוכות הגורל. תקלות קשות לא יסיטו אותו מדרך האושר, ואם יתרחשו אירועים שמחים הם רק יגדילו את אושרו.  אדם אשר אושר ושמחת חיים הם אורח חייו, יעשה את הבחירה הנכונה גם בנסיבות שבהן אדם אחר יחוש אומלל או כמאמר הביטוי הנדוש (אודטה?) מכל לימון אפשר לעשות לימונדה.

                   

                  הבחירה הטובה והמושלמת של אותו "טוב" נעשית לשם השגתו ולא לתכלית השגתן של הנאות חומריות ותאוות נלוות אחרות בעקיפין. כלומר: אפשר לבחור בעושר, כבוד והנאה  במחשבה שיביאו לנו אושר, אבל אי אפשר לבחור באושר, בתקווה שהוא זה שיביא עימו כבוד, הנאות גוף, עושר כלכלי ושררה.

                   

                  הכבוד שבשררה או בהשכלה עלול להיות לעיתים רדוד מכדי להיות האושר עצמו. בלא מעט מקרים, למרבה הצער, הוא חשוב יותר לחולקי הכבוד, כלומר לאלה שנהנים להעריץ ולכבד אחרים, בשל מה שאין להם עצמם. לעיתים קרובות מדי יימצאו רודפי כבוד שעושים זאת בהיותם חסרי ביטחון.

                   

                  את אושרו של האדם חייבים לבחון על פי כמה פעולות כאלה לאורכה של תקופה ממושכת. מתוך התמקדות בעיקר אין לדרוש תמיד מכל האנשים ליהנות במידה שווה ממה שגורם להם אושר. עבור חלק מהם זו שיטת קיום ובעבור האחרים זוהי תכליתו של הקיום שלהם.

                   

                  האושר הוא גם אחת מסגולותיו הטובות של האדם, בתנאי שהוא עושה בהן שימוש פעיל, ומוצא דרכים לבטא אותן. כל אדם נהנה ממשהו אחר ולעיתים הנאה של אחד סותרת את הנאתו של האחר. האושר מושלם יותר אם ההנאה שבמעשה תהיה גם לעושהו וגם לשם עשיית אושר לכשעצמה, ומעצם טבעה תביא לעולם משהו טוב מועיל ומהנה.

                   

                  אלא שגם האושר הזה עלול למצוא את עצמו פגום במקצת בהיעדר הטוב החיצוני, כמו למשל הידיעה שהאושר הושג באמצעות ממון, השפעה של ידידים בעלי כוח, או אחיזת עיניים.

                   

                  מאידך גם מי שהתברכו בשיקול הדעת אינם יכולים להסתפק בכך, משום שהידיעה שהם נושאים תכונה זו אין בה בלבד כדי לעשותם מאושרים.

                   

                  לא ייתכן טוב אשר יימצא באותו מקום באותו זמן ולתמיד.  

                   

                  בכל טוב יש משהו הניתן לאימוץ או למימוש בדרך אל האושר. אם נדע להבחין מה הם הדברים הנחוצים למען אושרנו, יהיה לנו קל יותר להשיג אותם. בחירה מושלמת שכזו עשויה להביא לנו את תכלית הדברים שאנו עושים הוא השגת "הטוב" ביותר הניתן להשגה, או השגתם של כמה "טובים" כאלה.

                   

                  חיים מספקים ומשביעי רצון אינם זקוקים לתוספים חיצוניים במטרה לעשותם טובים יותר. כלומר האושר הוא משהו מושלם המספיק לעצמו ואליו מכוונת התכלית.

                   

                  אם נעמיד את אושרנו מול גילויי שמחה של בעל חיים שבעי רצון, נמצא כי היגיון המחשבה הוא המייחד ומבדיל את אושרו של האדם.

                   

                  לעיתים נסיבות החיים כגון בדידות, אובדן, מחסור כיס, משביתות מעט את השימחה, ולכן כדי להיות מאושר באמת צריך מעט מזל.

                   

                  וכאן עולה השאלה אם לצורך הנאה מן האושר די לו לאדם בלימוד ובהשגה, או שאפשר לראות באושר גם עניין של גזירה אלוהית, סוג של מתת אל, כישרון טבעי, יכולת להיות מאושר. 

                   

                  יהיה מי שיגיד כי לא מומלץ להפקיר את האושר לחסדי הגורל אלא לחיות מתוך תחושה שהאושר הוא בהישג יד לכל אחד, בכל רגע.

                   

                  אלא שהאושר הוא עניין אלוהי ומבורך, גם אם הושג כתוצר של כישרון ואימון, מעין פרס על שיקול דעת. אם כך, האושר הוא עניין אלוהי ועדיין בהישג ידם של רבים, וגם קל יותר לזכות בו תוך אימון ושקידה, מאשר להשיגו בדרך מקרית.

                   

                   

                  גם את ילדינו אנו יכולים להפעיל בזכות כישרונם הטבעי כדי להתקרב אל האושר, וזאת לאחר שיידעו להגדיר לעצמם מהם ההישגים שיעשירו את חייהם במשמעות. ללמד אותם כמה חשובה היא שמחת החיים. לספק להם תמריצים ועידוד תוך עמידה על משמר ההפרזה, והימנעות ממחמאות שקריות. לא להחמיא על משהו שאיננו סבורים כי יש בו טוב באמת. להעיר באופן עדין ולעודד להמשיך. 

                   

                  לומר להם: תמיד תימצא דרך להוסיף עוד ביצועים מחודשים על הישגים שכבר הושגו. לצאת מתוך מקומות שאחרים כבר יצאו מהם, אך לעשות זאת במטרה להגיע ליעדים חדשים.

                  דרג את התוכן:
                    22 תגובות   יום חמישי, 27/1/11, 14:42

                     

                    "אני שונא את אוהדי הפועל ת"א השמאלנים. לו יכולתי הייתי מטרנספר אותם עם כל ערביי ישראל. הפועל זו הקבוצה עם הכי הרבה אוהדים ערבים..."

                     

                    ''

                    היציאה הטבעית והאופיינית של פרשן הכדורגל (הבינוני ומטה יש לציין) של הערוץ הראשון דני נוימן, באוזני כתבת רשות השידור כרמית ראובן האמינה והברורה, אינה צריכה להפתיע איש. ודאי לא להרגיז. היא אינה הסיבה העיקרית לסגור בפניו את המיקרופון. היא סיבה נוספת. זאת גם הזדמנות לברר באופן יסודי כיצד הוא מונה לתפקיד.

                    הוא סובל מכמה ליקויים. עובדת היותו ירושלמי היא רק אחד מהם... בלא להכליל, יצא לי להיתקל בלא מעט ירושלמים המשוכנעים כי בגלל היסטוריה של 3000 שנה, החוכמה ניתנה להם באופן בלבדי.

                    הבעיה אינה מה הוא אומר "אוף רקורד", אלא אמירותיו מול מיקרופון פתוח. האיש פשוט משעמם, מפרשן את המובן מאליו, עילג, חסר אינטליגנציה מינימלית, מרבה לטעות ולא לתקן את עצמו, מבטל מהלכים בביטחון מופרז, מביע פליאה והשתאות על מהלכי מאמנים שאינם נוהגים על פי עצותיו, מלהג בעגת שוק ובאינטונציה מתנשאת חסרת כיסוי או הצדקה, מעלה תחזיות מנותקות מן המציאות, לועג לשופטים על פסיקות נכונות, חוזר עד זרא על קלישאות הכי חבוטות שכבר לפני 30 ו-40 שנה לא היו רלוונטיות, והשדר שלצידו בקושי מתאפק מלהתפוצץ מצחוק או להתפוצץ מזעם.

                     

                    בתור אוהד מוצהר וותיק של קבוצתי אני מאשר את העובדות וגאה בהן. הפועל תל אביב הייתה הקבוצה הישראלית הראשונה ששיתפה בשורותיה שחקנים ישראלים בני מיעוטים שנבחנו על סמך כשרונם, והביאו לה הרבה הישגים וכבוד בארץ ובחו"ל, ובהם שחקנים ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, דרוזים, צ'רקסים ובעתיד אולי גם בידואים.

                     

                     בואו ניזכר בעוד כמה פנינים שלו.

                     

                     דני נוימן, המיקרופון שלך:

                     

                    אם לא יהיו בעיטות - לא יהיו גולים...

                     

                    ללא ספק, רואים עליו שיש לו הרבה כדורגל...

                    אני לא הייתי ממהר להספיד אותו...

                    אני לא הייתי נותן לשחקן כזה לראות דשא...

                     

                    אני לא הייתי נותן לשחקן כזה ללבוש חולצת הרכב...

                    השופט הזה בא פשוט לגנוב את ההצגה...טוב הוא אנגלי... הוא יודע מה זה תיאטרון... חחח...


                    תשמע, באמת שקשה לי להבין את החילוף הזה...

                    רק קבוצה אחת הגיעה למשחק...

                     

                    הם ויתרו על המשחק כבר בשדה התעופה...

                     

                    לא היה מזיק להם ללבוש טיטולים... למה?  כי הם עושים במכנסיים... ח-ח-ח-ח

                     

                    תשמע, עוד הכל יכול להתהפך...

                     

                    לפי צורת המשחק - מה שמעניין אותם זה המקלחות...

                    בקצב הזה הם לא יבקיעו גם אם ישחקו עד מחר...

                    על כפיו זה נראה משחק גמור...

                    להגיד לך שאני נהנה?

                    מה שאנחנו רואים כאן זה לא שלב הגישוש אלא טשטוש...


                    קטונתי מלהיות מליץ יושר של השחקן הזה...

                    צריך להסביר למאמן שנסיונות עושים במעבדה...  

                     

                    אני לא נוהג להמר אבל זה נראה כמו משחק של תיקו אפס...

                      

                     לא כל דבר אפשר לייחס לאלילת המזל...

                      

                    לפעמים צריך לדעת לנצח גם במשחק מכוער...

                      

                    אני לא מזהה כאן אף אחד שייקח מנהיגות...

                      

                    אפילו להפועל מרמורק לא הייתי לוקח אותו...

                     

                    ''

                    במדינה מסודרת הוא לא היה נשאר שנייה נוספת פרשן הטלוויזיה הממלכתית

                     

                     

                     תוספת ועדכון אחרון:

                    אתנחתא של הומור בדרבי האחרון של התל אביביות מן ה-6/2. במצב של 1:1 מכבי במומנטום ואז ואליד בדייר בלם הפועל, עושה את מה שבדרך כלל מצליח לו היטב. מתחת לאפו של יריב צהוב הוא סב על עקבו ומחזיר את הכדור לשוער שלו, וינסנט אניימה. תוך כדי סיבוב בדייר מחליק נופל ונשאר לשכב מתפתל מכאב. כולם קולטים את הפוזה שנועדה לבזבז זמן ולצנן את ההתלהבות של מכבי. השופט מאיר לוי מגיע במהירות עם פרצוף של: "למזלך אני מחייך", "תביאו אלונקה ותוציאו אותו שימשיך עם הפוזות בחוץ". ליד השופט מתקרב החלוץ רוברטו קולאוטי שמבחין ראשון בזיוף, ניגש בחיוך גדול אל ואליד בדייר השרוע על הדשא, אוחז בעדינות בפרק כף ידו ולקול תשואות הקהל מבצע בו מול המצלמות בדיקת דופק...

                    זהו אפשר לחזור לקלל. 

                    דרג את התוכן:
                      5 תגובות   יום שני, 17/1/11, 11:02

                      הם התחמקו לאט - הכל היה נגוע
                      בתוך המפלגה, רק קומץ מגשש
                      פתאום רעם ברק, והוא הורָה: "לנוע!"
                      "אני כבר בא", ענה לו עוד פורש.
                      "החלטנו להחליט...",  הכריז אז הצבוע
                      "זו דרך חדשה..." מילמל אז הפורש.

                      נותרה עוד "עבודה", והחשבון פתוח
                      עושים במלאכה, משבר שוב ממשמש

                      "הַשאירו אותי כאן" - ביקש אז הצנוע
                      "עזוב שטויות" - ענה לו הפורש.
                      "תציל את עצמך -  הן עוד תבין מדוע"...
                      "אני נשאר איתך" - ענה לו הפורש.

                      "חזון ואור חדש", מנהיג מכריז: "זו רוח
                      חזון המייסדים", דוחף כמו עיקש
                      "אנחנו עצמאות", מילמל אז הצנוע,
                      "אחוֹז בי טוב" - ענה לו הפורש
                      "פרשת  גם אתה" - מילמל אז הצנוע
                      "תבוא להלוויה" - ענה לו הפורש.

                       

                      אוי איזו לוויה, יָפָה, קשה לדמוע.
                      רק לא להתייבש, רק לא להתבייש...
                      "אזכור אותך תמיד" - נשבע אז הצנוע.
                      "רק לא ליפול" - מילמל אז הפורש.
                      "שלך עד פרישתך" - נשבע אז הצבוע.
                      אני כבר לא איתכם - ענה לו הפורש.

                      ועוד משב אבק, ועוד דיבור שטוח,
                      "תמיכה וממלכה", וצל קרב, רוחש
                      "ניצלנו! הם פרשו!"  ייבב אז התקוּע,
                      אך לא שמע תגובה מן הפורש.
                      הכי הכי של"י ... לעג אז הצבוע
                      בתוך המפלגה, הקומץ שוב בוחש...

                       

                       

                      דרג את התוכן:
                        15 תגובות   יום שבת, 15/1/11, 20:22

                         מאות מתפללים מחפשים את עדשות המגע של הדרשן וכוהן הדת...

                        ''

                        פרופ' הלמוט נייבורג (74) מאוניברסיטת אורהוס בדנמרק הוא הפסיכולוג הדני המצוטט בעולם, ואחד מחוקרי התודעה הכי שנויים במחלוקת.  בשנתיים האחרונות הוא הוסיף לרשימת אויביו את הכנסייה הנוצרית ורוב הארגונים הדתיים באירופה. מחקר שערך ב־2008 בקרב אמריקאים לבנים בארצות הברית העלה:

                         ככל שאדם דתי פחות, כך הוא אינטליגנטי יותר.

                        על פי מאמר שמופיע השבוע ב"מוסף כלכליסט", נתוניו של נייבורג מעלים כי לאנשים שמגדירים עצמם אתאיסטים מוחלטים, יש מנת משכל שגבוהה ב־1.95 נקודות אייקיו בממוצע מזו של אגנוסטיקנים - אנשים שאינם דתיים אך גם אינם שוללים את אפשרות קיומו של אל כל־יכול, ב־3.82 נקודות אייקיו בממוצע מזו של מאמינים ליברליים - נוצרים, יהודים ומוסלמים שטוענים כי הם מאמינים בדתם אך לא מקבלים על עצמם את עולה, ו־5.89 נקודות אייקיו יותר ממנת המשכל של דתיים אדוקים.

                        אתאיסטים חכמים בכמעט 6 נקודות אייקיו מדתיים מאמינים.

                        זהו פער יחסית קטן, אך עצם קיומו מעיד על הבדלים מורגשים בביצועי שתי האוכלוסיות.

                        זה לא אומר שאמונה באלוהים הופכת אותך לטיפש יותר.

                        ההשערה היא שבעלי מנת משכל נמוכה ייטו להימשך ביתר קלות למי שמציע להם תשובות בטוחות לשאלת הקיום, בעוד שבעלי מנת משכל גבוהה נוטים יותר לספקנות. בסוף 2008 שוחזר המחקר של נייבורג על ידי פרופ' ריצ'רד לין מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אולסטר באירלנד. המחקר של לין לא התמקד בארצות הברית אלא הקיף נבדקים ב־137 מדינות. התוצאות היו דומות - ציוני מבחני האייקיו של אנשים שדיווחו על עצמם כאתאיסטים היו בממוצע גבוהים מציוניהם של דתיים.

                         

                        שני המחקרים הללו מצביעים על אותה המגמה - אינטליגנציה מביאה איתה ספקנות דתית. נראה שככל שהמדענים מעמיקים לחקור את פלאי הבריאה, כך הם פחות מקבלים את הסברי הדת. המחקרים הללו הם חלק מניסיון אקדמי מקיף, נועז ויצירתי שמטרתו להסביר את תפוצתה הרחבה של האמונה הדתית בימינו. המדע החילוני המודרני, שהביא את האנושות להישגים האדירים בתולדותיה, הפריך עד היום את רוב הסברי הדתות שנוגעים לטבע ולחוקיו. גיל העולם, מוצא האדם, התפתחות התרבויות, תופעות טבע ואירועים היסטוריים - כולם זכו להסברים מדעיים בני בדיקה ושחזור, שרבים מהם סותרים את ההסברים המסורתיים.

                         ובכל זאת, בניגוד למה שאולי נדמה, רוב העולם דתי.

                         

                         96% מהאמריקאים מאמינים שיש אלוהים, וכמחציתם רואים עצמם כדתיים. 72% מהיהודים בישראל ביקרו השנה בבית כנסת, ו־56% מתושבי ישראל מגדירים עצמם מסורתיים או דתיים. יותר מ־95% מכ־2 מיליארד תושבי הודו ואפריקה מאמינים בדתות הנפוצות באזוריהם, ובסין, שליש מהאזרחים מאמינים בדתות שונות, בברזיל שיעור המאמינים בדתות הוא כ־92%, ברוסיה 82%, בעולם הערבי כמעט 100%, ובגרמניה וצרפת, מעוזי "דת החילוניות" ומובילי ההפרדה בין הדת למדינה, שיעור הנוצרים הקתולים עומד על 59% ו־64% בהתאמה.  הלא־דתיים הם עדיין מיעוט זניח.

                         

                         המצב הזה דורש תיאוריה חדשה לגבי הסיבה שאנחנו דתיים, כזאת שפונה לפן הביולוגי שלנו ולחקר המוח

                         

                        תחושת עילוי מארוחה, יצירת אמנות או חוויה אחרת נובעת לא מטיב החוויה עצמה אלא מההקשרים בראשנו ומהתכונות שאנחנו מייחסים לה על סמך ידע קודם. מבנה התודעה האנושית גורם לאנשים להאמין בנצחיות הנשמה ובאופן אינטואיטיבי למצוא סדר ומשמעות באירועים ומבנים, גם כאשר הללו אקראיים לחלוטין. הנטייה לאמונה דתית נובעת ממגבלותיה של התודעה: בעוד שאנחנו מסוגלים להבין את המשמעות של מוות והרס של דברים גשמיים, תודעתנו אינה מסוגלת לתפוס את מותה שלה עצמה.   המסקנה היא שהיכולת להבדיל בין גוף ונפש היא אינסטינקט אנושי שמוטבע במוחנו כבר בלידה.

                         אלא מה? אנחנו נולדים גם עם מגבלה: קשה לנו לתפוס את הפסקת קיומה של הנפש. איננו יכולים לדמיין את נפשנו לא מתקיימת. זוהי מגבלה ביכולת החשיבה שלנו, תבנית קשיחה. ואליה, הוא כותב, יוצקים את סיפור אדם וחווה, את סיפורי גלגול הנשמות ואת ההבטחות ל־70 בתולות בגן עדן.

                         ולמה נולדנו כך? ייתכן שלתכונה הזאת ערך חברתי, ייתכן שהיא סתם נועדה למנוע מבני אדם להיכנס לדיכאון לנוכח קיום חסר תכלית. נולדנו עם מוח שמאפשר לנו ליהנות מסרטים שמוצגים בשני ממדים אף על פי שאנחנו רואים בשלושה, עם תחושת אמפתיה שגורמת לנו לתרום כסף לאנשים שלעולם לא נפגוש ועם הכנה מולדת להשקפת עולם דתית. לטבע הפתרונות.

                        סריקות fMRI   עזרו להבין בעשור האחרון להבנה שרבות מהתובנות והמסקנות שאנשים חושבים כי גיבשו במודע הן למעשה תוצאה של פעילות חשמלית באזורים שונים במוח, ושההבנה הבסיסית ביותר שיש לאנשים שונים לגבי מצבים ורעיונות היא פעמים רבות תולדה לא של חשיבה הגיונית, אלא של משתנים שונים במבנה מוחם.

                         אנשים רבים שמנהלים אורח חיים דתי וחשים תלות בהנהגה הרוחנית של דתם סובלים ממחסור בחלבון מסוים במוחם, חלבון שהיעדרו עשוי גם להחמיר תחושות חרדה ולהגביר את הרגישות לסמים משני תודעה כגון LSD   זהו קולטן הסרוטונין 5HT-1A  ", ותרופות שמגרות את הקולטנים האלה יעילות במיוחד לטיפול בחרדה ודיכאון. אבל זה הסתבך כשניסויים וסריקות fMRI   הראו שיש יחס הפוך בין מספר הקולטנים האלה במוח למידת הדתיות של הנבדק. נבדקים שסבלו ממחסור בקולטנים התאפיינו באורח חיים דתי, בהזדקקות גדולה יותר להכוונה, אמונה היא דרך לפצות על המחסור בחומר הזה, שאחראי לוויסות השלווה, ושיש לזה קשר למקום שאנשים בוחרים לתת לדת בחייהם", זוהה קשר בין תפקוד של אזורים מסוימים במוח לבין אדיקות יתר ותחושת התעלות דתית. "במחקר אחד נמצאה התאמה בין נטייה להתנהגות דתית מוחצנת ולדיווחים על התגלות אלוהית לבין הצטמקות ההיפוקמפוס שבאונה הרקתית הימנית במוח. הצטמקות כזאת מאפיינת גם סוג מסוים של חולי אפילפסיה, ואכן יש תיעוד של אין ספור חולי אפילפסיה מסוג זה שטענו כי חוו התגלות.

                         תיארו התעלות רוחנית, תחושת אחדות עם היקום, אקסטזה, חוויה חוץ־גופית, חוויה שלאחר המוות, כמו אלה שמדווחות לפעמים על ידי אנשים שחזרו ממוות קליני, תחושה שמישהו ניצב מאחוריהם ו"מתבונן אל נשמתם", ותחושה שאותה הם הגדירו ממש כ"שהייה במחיצת אלוהים". מצאנו מתאם בין דיווח עצמי שלהם על נטייה לאמונה לבין עוצמת החוויות וסוגיהן, דיווח שגם תאם כמה תכונות דומות שהיו למאמינים באונה הרקתית. ההיבט הגופני הארצי שיש גם לחוויות שאנשים מחשיבים כעל־טבעיות.

                        אז למה נולדנו עם תשתית מוחית שנועדה להאמין שכן? מדוע האבולוציה חיווטה את מוחותנו לפתח רגשות דתיים?

                         אנשים שמקיימים בקהילתם אורח חיים דתי מדווחים על שביעות רצון גבוהה יותר מחייהם. לא נמצאה עדות לכך שהם מאושרים דווקא בגלל תחושת הקשר עם אלוהים, ההשערה היא שההשתתפות בטקסים הדתיים עוזרת למאמינים ליצור קשרים חברתיים בקהילה, וליהנות מרשתות חברתיות שמעניקות תמיכה וחברות.

                         מאמינים מחלימים מטראומות טוב יותר מאשר אנשים לא מאמינים. סיכוייו של דתי אדוק שחי בקהילת מאמינים לשרוד חצי שנה אחרי ניתוח לב גבוהים פי שלושה מאלה של אתאיסט. אחד ההסברים לכך הוא שאנשים בעלי אמונה חזקה רואים בטראומות הזדמנות לצמיחה רוחנית, ולתפיסה כזאת, בשילוב תמיכה קהילתית עוטפת, יש השפעה על מנגנוני הריפוי בגוף.

                        העדויות להשפעתה של אמונה דתית על הבריאות נרחבות, ולא כולן זכו להסבר מדעי פשוט. המדע לא יכול לאשר את קיום האל, ולא יכול להפריך אותו. כשאדם מתבונן בציור מתרחשת במוחו פעילות, וגם אותה אפשר למפות ולומר 'האזור הזה בקליפה הוא שמחולל את ההתרגשות מאמנות'. התרגשות יכולה להגיע ממקור שחיצוני לנו, אבל גם להתחולל אך ורק בתוך המוח. הרי מנקודה מסוימת ואילך, כל תחושת המציאות שלנו מתרחשת בתוך ראשינו. לגלות מה אמיתי, זה כבר סיפור אחר.

                        דרג את התוכן:
                          8 תגובות   יום חמישי, 30/12/10, 03:02


                          וּבְהִתְעַצֵם הקולות שקראו מכיכר,

                          לעבור שוב, על כל מסמכי הנייר,

                          למען יובאו בפני פוֹרוּם שופט,

                          שיפסוק את דברו, וִיְהִי אות ומופת,

                           

                          אז הואילו לסור בָּאֵי-כוח הנאשם,

                          מוחם קר כבדולח, אקדחם כבר טעון,

                          ושָטחוּ בסגנון מחוצף ומגושם,

                          פרשייה שסופה: ביטול הסדר הטיעון.

                             

                          ושמעו השופטים, וביובש פָּנים,

                          רסיסי אמתלות, פיתולים באוויר,

                          והיו בעיניהם למשל וצנינים,

                          אך אשְמָה לא מצאו במידת הסביר.

                           

                          כי היועץ, הנכבד, הצהיר בזמנה:

                          "העדה העיקרית כלל אינה אמינה"

                            "הלא כן אדוני? כך כָּתַבְתָ אתה",

                          השופטת אמרה בסיכום עמדתה.  

                           

                            

                          רעדו הסיפים והארץ רעשה,

                          לאן הנשיא ינתב הבושה.

                            אלא שהאיש מדושן, שבע רצון,

                          בשבילו רק התחילה הצגת הלצון.  

                           

                            

                          ואז נפתחה התיבה השחורה,

                          ו"אָלֶף" עד תַּו עמדו בשורה

                            והשיבו על דבר כל פרקליט וְעֵדָה,

                          על מה שידוע ומה שטרם נודע.

                           

                           

                          ו"העם" העלהו על ראש שמחתו,

                          ובלא שיתבקש גם חיטט בגירסתו,

                          ארבע שנות דיונים שהגיעו עד שיא,

                          תחי המדינה - ויחי הנשיא... 

                           

                           

                          לא הועילו שום שטיקים, שום משחק מלוכלך

                          הכפשות על נשים, אליבי מופרך

                          והגיעו הדברים עד כדי סחי ומיאוס

                          נשיא ישראל מורשע באינוס...

                           

                          נ.ב

                          טופוזקוב מבולגריה, שחקן כדורגל,

                          קילל בַּעברית היחידה שידע,

                          כשצעק לשופט: "יא אפס, יא זבל !"

                          וספג שם "אדום" - בפעם היחידה...

                           

                          השופט שלִיוָהוּ החוצה, מְלֵא-מרץ 

                          אמר: בארצנו נָהוּג אומנם חופש-ביטוי, 

                          אך אפילו במגרשי כדורגל בארץ,

                          "זבל ואפס" הם דיבור לא ראוי...

                           

                          נ.ב.ב

                           

                          נודֶה כי בפִּזְמוֹנַיִים שונה ה"תוכֶלֶת",

                          ואין להפיק מהם סטנדרטים שווים

                          אך עולֶה מהם - בניגוד לדעה המקובלת - 

                          שכדורגל עיסוק עָדִין הוא, בהשוואה ל"קַצָבִים"...

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            רפי הג'ירפי
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון