כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון : 10/2010

    10 תגובות   יום ראשון, 10/10/10, 11:35

    חג הסיגְד הוא חגם של בני קהילת אתיופיה והוא יום המאופיין בתענית ותחינה, שתיקנו חכמי מלכות "ביתא ישראל" בתקופתו של הקיסר האקסומי גברה מסקל, לזכר סיום הלחימה בין האימפריה החבשית לאותה ממלכה בראשית המאה ה-6.

    החג מצוין בכ“ט בחודש חשוון, (השנה זה ייפול על 6-7 נובמבר) שבעה שבועות לאחר יום כיפורים. למרות שהחג עצמו נמשך יום אחד, היה נהוג לשמוח במשך כמה ימים אחריו. מקור שמו הוא השורש ס.ג.ד שפירושו לסגוד, להשתחוות. החג נקרא גם "מחללה" שפירושה תחינה" או תפילה".

    בשנת 325 באימפריה החבשית הוכרזה הנצרות כדת מדינה על ידי הקיסר אזנה. בד בבד החלה מלחמת אזרחים בין המתנצרים החדשים לבין היהודים שהתנגדו למגמת ההתנצרות וכונו בפי המשטר בשם "ביתא ישראל", שלפני כן היוו את השדירה השלטת. מלחמה זו גרמה להגירה של יהודים מ-אקסום דרומה על עבר הרי סאמיאן ואגם טאנה. היהודים, שבראשם עמד פיניאס, הקימו באזור זה את ממלכת ביתא ישראל שהתקיימה עד לכיבושה בידי האימפריה האתיופית בתחילת המאה ה-17. מלחמת אזרחים זו בין יהודים לנוצרים הגיעה לקיצה כאשר עלה לכס הקיסרות הקיסר גברה מסקל (531 - 545)  ובתקופתו שררו יחסים טובים בין החבשים ליהודים שבראשם עמד אז המלך גדעון.


    באתיופיה נהגו בני העדה להגיע לקראת ה-סיגד מהכפרים המרוחקים למקומות המרכזיים שבהם הוא נחוג. באופן מסורתי הקהילה חגגה בו את חידוש הברית ונשאה תפילות ותחנונים לשיבה לציון, חשבון נפש ציבורי, המצטרף לחשבון הנפש של הפרט שזמנו יום הכיפורים – שכן לפי המסורת, כדי שיהיה הציבור יהיה ראוי לצאת מן הגלות ולעלות לירושלים, עליו לערוך חשבון נפש ותיקון גם בתחום החברתי. חטאי חברי הקהילה נסלחו ביום הכיפורים וב-50 ימי התשובה שאחריו, וביום ה-50, בתום חשבון הנפש הציבורי, שבו בני העדה אל חוויית יום הכיפורים בתפילות ובצום.

    יום לפני החג נהגו להתכונן לו בתפילות מיוחדות ובכיבוס בגדי החג. כוהני העדה, הקֶסים, היו שוחטים פרות וכבשים ומכינים את הבשר לסעודה החגיגית של סיום החג. עד לסעודה זו התקיים צום. טקס הסיגד התקיים על הר גבוה, הנחשב להר טהור במסורת יהודי אתיופיה. לפני התפילה היו זקני העדה עולים למקום התפילה באותו הר כדי לוודא שהוא נקי וטהור וכדי לחזק את הגדר המקיפה אותו. השכם בבוקר היו בני הקהילה מתאספים בבית התפילה לאחר שטבלו בנהר ולבשו בגדי חג נקיים. הקֶסים היו מוציאים את ספרי התורה בשירה ולקול מצהלות השמחה של הנשים, וצועדים בראש החוגגים במעלה ההר. חלק מן העולים אל ההר היו נושאים על גבם או על ראשם אבן המסמלת הכנעה בפני בורא העולם ובקשת מחילה על החטאים.

    בטקס עצמו היו הקסים עומדים על במה בפסגת ההר וקוראים קטעים מן התנ"ך בשפת גֵעז, שהיא שפת הקודש, ותורגמו לאמהרית, השפה המדוברת. נוסף על כך, היו הקייסים נושאים תפילות לחג ומלווים את תפילותיהם בדרשות ובדברי הטפה. במהלך הטקס היו בני העדה כורעים על ברכיהם, משתחווים ארצה ונושאים כפיהם אל השמים. אחר כך היו תוקעים בחצוצרות ואומרים: "כשם שזכינו לחוג את החג השנה, כך נזכה לקיים אותו בשנה הבאה בירושלים". התפילות שאחר כך היו תפילות של שמחה, נחמה והבעת תקווה לכינונה של ירושלים ולשיבת ציון. לאחר הטקס, בצהרי היום, היו חוזרים כולם לבית התפילה ועורכים שם סעודת מצוווה גדולה.

    חג הסיגד קיבל משמעות אחרת בעקבות העלייה של יהודי אתיופיה מסודן לארץ ישראל ברגל, העלייה גבתה מחיר כבד בעקבות מקרים רבים של מוות של מבוגרים וילדים קטנים שלא הצליחו לשרוד את הרעב וההליכה הארוכה. בישראל הסיגד נחגג גם לזכר האנשים שמתו בדרך ומטרת החג היא להנציח את המסע הקשה בדרך לישראל, ההמתנות הממושכות במחנה הפליטים מקרי שוד, צמא, ניתוק מבני המשפחה, והצורך להסתיר את יהדותם של הצועדים.

    היום, לאחר שרוב בני העדה האתיופית עלו למדינת ישראל, עושים במועד החג המוני בני קהילת יוצאי אתיופיה, צעירים ומבוגרים, את דרכם לירושלים, לכותל המערבי ולטיילת "שרובר" שבשכונת "ארמון הנציב" בעיר. החג הוא גם מועד להתכנסות שנתית של כלל קהילת יוצאי אתיופיה, ובני העדה רואים בו הזדמנות לחזק את זיקתם לשורשיהם ולתרבותם. הקֶסים, בגלימותיהם המרשימות, נושאים את ספרי האורית ובידיהם מטריות צבעוניות. הם עומדים על במה מוגבהת וקוראים את פרקי התנ"ך והתפילות לפני המון העם, גם בעברית. אישי ציבור באים לברך את הקהל. רבים מבני הקהילה ממשיכים לשמר את מנהג הצום עד שעות אחר-הצהריים.

    למרבה הצער חלק מהאנשים שעלו לארץ בדרך לא דרך, סובלים מהפרעות קשב וריכוז ומבטאים זאת גם בסימפטומים חיצוניים, חוסר שקט, התפרצויות בכי וכעס או להפך, אדישים ומסתגרים לעיתים, חשים פחד ועצבנות ומפרשים את ההתרחשויות סביבם בניגודיות חריפה לכאן או לכאן.

    בחוק הסיגד התשס"ח - 2008 הכריזה הכנסת על כ"ט בחשוון כחג הסיגד, שיוחג מדי שנה בשנה כחג מדינה, בזכות ובעקבות הרצון, הנחישות, האומץ, ההתמדה, והאמונה וכהוקרה לבני העדה האתיופית שהוכיחו במעשיהם שאם רוצים משהו - אפשר להשיגו.

     

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      רפי הג'ירפי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון