כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון : 12/2010

    8 תגובות   יום חמישי, 30/12/10, 03:02


    וּבְהִתְעַצֵם הקולות שקראו מכיכר,

    לעבור שוב, על כל מסמכי הנייר,

    למען יובאו בפני פוֹרוּם שופט,

    שיפסוק את דברו, וִיְהִי אות ומופת,

     

    אז הואילו לסור בָּאֵי-כוח הנאשם,

    מוחם קר כבדולח, אקדחם כבר טעון,

    ושָטחוּ בסגנון מחוצף ומגושם,

    פרשייה שסופה: ביטול הסדר הטיעון.

       

    ושמעו השופטים, וביובש פָּנים,

    רסיסי אמתלות, פיתולים באוויר,

    והיו בעיניהם למשל וצנינים,

    אך אשְמָה לא מצאו במידת הסביר.

     

    כי היועץ, הנכבד, הצהיר בזמנה:

    "העדה העיקרית כלל אינה אמינה"

      "הלא כן אדוני? כך כָּתַבְתָ אתה",

    השופטת אמרה בסיכום עמדתה.  

     

      

    רעדו הסיפים והארץ רעשה,

    לאן הנשיא ינתב הבושה.

      אלא שהאיש מדושן, שבע רצון,

    בשבילו רק התחילה הצגת הלצון.  

     

      

    ואז נפתחה התיבה השחורה,

    ו"אָלֶף" עד תַּו עמדו בשורה

      והשיבו על דבר כל פרקליט וְעֵדָה,

    על מה שידוע ומה שטרם נודע.

     

     

    ו"העם" העלהו על ראש שמחתו,

    ובלא שיתבקש גם חיטט בגירסתו,

    ארבע שנות דיונים שהגיעו עד שיא,

    תחי המדינה - ויחי הנשיא... 

     

     

    לא הועילו שום שטיקים, שום משחק מלוכלך

    הכפשות על נשים, אליבי מופרך

    והגיעו הדברים עד כדי סחי ומיאוס

    נשיא ישראל מורשע באינוס...

     

    נ.ב

    טופוזקוב מבולגריה, שחקן כדורגל,

    קילל בַּעברית היחידה שידע,

    כשצעק לשופט: "יא אפס, יא זבל !"

    וספג שם "אדום" - בפעם היחידה...

     

    השופט שלִיוָהוּ החוצה, מְלֵא-מרץ 

    אמר: בארצנו נָהוּג אומנם חופש-ביטוי, 

    אך אפילו במגרשי כדורגל בארץ,

    "זבל ואפס" הם דיבור לא ראוי...

     

    נ.ב.ב

     

    נודֶה כי בפִּזְמוֹנַיִים שונה ה"תוכֶלֶת",

    ואין להפיק מהם סטנדרטים שווים

    אך עולֶה מהם - בניגוד לדעה המקובלת - 

    שכדורגל עיסוק עָדִין הוא, בהשוואה ל"קַצָבִים"...

    דרג את התוכן:
      22 תגובות   יום חמישי, 16/12/10, 12:04

       ידידי מן האקדמיה ואני עוסקים בימים אלה בשאלת מחקר פילולוגית-אנתרופולוגית-לינגוויסטית, שאת ממצאיה הראשונים אוכל להביא כאן. מדובר בתיאוריה הנוגעת לשלב המעבר של יצורים מפותחים אל תקשורת אנושית ואל חיים מתועדים בעל פה, בסוג של דיבור. ימים מרתקים שבהם בני אדם החלו להשמיע זה כלפי זה בליל של הברות בעלות משמעות לגביהם, בלי לדעת שהם למעשה יוצרים ומדברים "שפה" שיום אחד תתרחב תתפתח המילים שלה יתארכו ויקראו לה "עברית" ואפילו יכתבו אותה. התהליך מזכיר קצת שלב שבו תינוק מתחיל למלמל עיצורים אך ללא התנועות חיריק חולָם ושורוק. (גם בנות "היפה והחנון" עדיין תקועות בשלב הזה). ייתכן כי בשלב מאוחר יותר השורשים הזוגיים התפתחו לשורשים כפולים וגם המשמעות שונתה כגון: ק.ל הפך לק.ל.ל, ג.ל הפך לג.ל.ל,  ק.ם לק.מ.ם (קימה להתקוממות), או שנוספו להם אותיות א.ה.ו.י שהרחיבו את המשמעות כגון: ע.ל הפך לע.ל.ה  וג.ל התרחב  לג.ל.ה...

      נסו לדמיין את אבותינו עליהם השלום תרח נוח נחור ואחרים, אנשי מעשה הממעטים בדיבור, יושבים בלילה ומעבירים חוויות ב"מילים" המבוססות על שורש זוגי (שתי אותיות בלבד) ובלי תנועות קשות כי זה מה שהיה אז. כשהנשים היו מתערבות בשיחה, זה היה מתחיל להיות מעניין...

       

      בַּז צָד דָג,  צָב חָש רַע

      תָן רָץ שָם, דָג זַב דָם

      פָּר גַס נַס, חַס עַל צָב

      זן חד-חט

      (חוויות צַיִד)

       

      מָה לָך בַּת, מָה בָּך אַת,

      רַב לָש שַד רַך? רַב תָּם צָם

      אַל נָא הַס

       (הטרדה מינית)

       

      סַל קַש צָף, אַח גָר שָם,

      עַם תַּם גָר שָם

      תָּש כל חַי, הַס קול דַי

      הָר רָם זָע,  יָם אל גָל עץ נָד

       (חוויות מן המבול)

       

      דָם נא עַל דָש, בַּד לָח,

      פָּס על קַו פָּז

      פַּח דָק, תַּג גַם תָּו, כַּף על כַּן

      תָּא צָר חַם

      דַף צַח

      גַן, גָם גַת

      כַּד חַם שָם?

      (עבודות בית וחצר)

       

      בן זָר בָּא,

      סָב שָב, נָח נָם לָן, סָב קָם.

      רָן שָׂש  חַג בָּא רַע...

      (ענייני משפחה)

       

      נו, מה זה בא לי כאן? זה לא זה מה גר שם?

      (זיהוי ודאי)

       

      אָז מַה? נו, זה רן? יש לו קָט ? כָּך קָט... ? רַק זה יש... רַק כָּך ? גַם רַך גַם קָט !... הא הא... מת מת... לא קָם... נם על גב...הא, גם כן אַת...

      (באוהל השני, נשים מרכלות)

       

      פת-בר מר?

      רב מָל פַּג,

      שָׂר שָׂם קץ

      הב רז !!!

      גב על גג, כת מול קת

      מַן רַד

      רק רש

      שא שי פז על סף מס

      גז קל רד,

      (בכללי)

       

       

       "האח הגדול" 1- שנת 201,100 לפנה"ס. לי-עוז, נו-פר, וד-נה בהפסקת עישון ורכילות

       

      ''

      דרג את התוכן:
        9 תגובות   יום שישי , 3/12/10, 02:04

        ''

         

        ...מוסיקת פסקול לא מוכרת מגיעה מן השמיים. החל משעות הבוקר המוקדמות זה נשמע כמו פעמי משיח כשאני נושא עיניים למעלה ומרגיש את תחילתה של הישועה. האסון הזה הופך למסכת מרגשת של גילוי סולידאריות והומניזם, שחקנים חדשים מרחפים אל הזירה בכל רגע. עוד יסופרו סיפורים על "שמונת ימי החנוכה" האלה שבהם אנו היינו הנזקקים לסיוען של אומות העולם ונענינו במהירות בלי חשבונות.

        בשעת כתיבת הדברים אני נמצא מדרום לרחובות, קרוב לשדה התעופה תל נוף, כשנשמעת מן השמיים האלה, שמֵי ילדותי, מוסיקה חדשה, רעם מנועי הסילון של האיליושין הרוסי, מטוס ההצלה והכיבוי שעובר מעלינו ברעש אדיר בדרכו לכרמל המעושן. לפני אלף שנים אוליי, סבא שלי הצביע בשעת לילה חשוך אל עבר אותם שמיים שבאותו רגע חלף בהם מין גרם שמיימי, או כוכב בתנועה איטית, ואמר לי: "אתה רואה, זה ספוטניק של הסובייטים". מי היה מסוגל בימים ההם לדמיין סצנה כזאת: מטוס סובייטי בשמיים שלנו...ואף מטוס שלנו מנסה ליירט אותו... עם הגודל העצום והמרשים שמחייב אותו כנראה למסלולי נחיתה ארוכים ורחבים, כן איליושין, שֵם עם קונוטציה של מלחמת העולם השנייה, ששת הימים, צצ'צ'נייה ואפגניסטאן. הרוסים האלה, בימים רגילים אנחנו מתרעמים על כך שהם בונים מטוסים מגושמים עם מנועים ענקיים זללני דלק שלא תמיד מתחשבים באיכות הסביבה, אבל עכשיו הם אצלנו כדי להציל את מה שנשאר מהסביבה, והם כנראה עושים את זה באופן הכי אפקטיבי.   

         

        ''

        המַכַּבִּים לא מְכַבִּים

        האש הזאת המתחזקת ומתפשטת ומכלה ברעבתנות חסרת שובע את יערות הכרמל, ומלחכת את מרגלות מישור החוף ושכונות חיפה, האש הלוהטת והבלתי ניתנת להדברה אשר, באירוניה המוזרה שבוחר לו הגורל, הרסה לנו את חג האור, האש הזאת - אשר לדברי הפתגם הבריטי - יכולה להיות משרתת נאמנה או שליטה אכזרית, היא מעין תזכורת נוראת פחד קדומים, לעידנים שלפני חנוכה חג האור והגבורה, ימים פרה-היסטוריים שבהם נהגו בני-האדם לבצע טקסים פגאניים עם שריפות יזומות רבות הוד והדר, בלילות הארוכים של החורף הקר, תמרות אש ועשן להבות מיתמרות ולפידים נישאים אל על, ממש שם, במערות נחל אורן שבהן נתגלו לא מכבר שרידי הקיום האנושי העתיק ביותר שנמצא בשטחי ארץ ישראל. אחר כך הגיע אליהו הנביא והדליק את האש במוחרקה בקרן כרמל: "ותפל אש ה' ותאכל את העֹלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה..." (מלכים א' יח, לח).
        האש הזאת היא תזכורת, בזמן הכי פחות מתאים, לקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר להשמיד ערכי טבע ונוף בזדון או ברשלנות.
         שמונה ימים יידרשו כדי לכבות אותה...

        ''

        ת'יאודור ביקל

        דרג את התוכן:

          פרופיל

          רפי הג'ירפי
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          ארכיון