כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון : 9/2010

    14 תגובות   יום שלישי, 14/9/10, 20:00

    כל הדמויות והאירועים הם פרי דמיונו של הכותב (חוץ מאלה שלא).

     

    הרכב נח בתוך הרשת
    כבר ישנים כולם,
    ואת אל תוך פני לוחשת
    את כל האהבות שבעולם.

    ואז ידי אותך חובקת
    מעבר מרחקים,
    וכמה שקט, כמה שקט
    ומחכים ומחכים...

     

    ליד הטנק האפלולי,
    רוח מתעוררת בשיחים.
    עוד מעט אחזור אהובתי שלי
    תֵכֶף ירעמו התותחים.

     (לילה בדרום, חפר - ארגוב)

     

    חודש מאי 1967. תקופת ימי ההמתנה מורטי העצבים ורוויי המתח שקדמו למלחמת ששת הימים. יום רדף יום. גיוס המילואים גדל להיקפים לא רגילים. המשק תפקד באופן חלקי. אנשים אגרו מוצרי מזון מחשש למחסור, חפרו שוחות בחצרות ביתם. הצבא המצרי הועמד בכוננות מלחמתית, ומספר דיוויזיות של שיריון ורגלים הוזרמו לסיני. במחצית השנייה של מאי כבר מנה הכוח המצרי בסיני 130 אלף איש. מצרים דרשה את פינויו המיידי של כוח החירום של או"ם מעמדותיו לאורך הגבול המצרי-הישראלי וממצרי טיראן מכל השטח שבשליטתה. הנשיא גמל עבד-אל-נאסר הטיל הסגר על מפרץ עקבה, על-ידי סגירת מצרי טיראן לכל תנועת ספנות לאילת וממנה, התגרה בישראל לצאת למלחמה בהצהירו שמצרים היא עתה חזקה דיה כדי שתוכל לנצח בה, והשמיע איומים בדבר השמדת ישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הציע לא לקבוע בפסקנות שלא תהיה מלחמה. רוחו של העם שהיתה שחוחה עד עפר עקב המצב הכלכלי והפנימי הקשה, המתיחות המתמשכת עם סוריה, הטרור של אש"ף והצהרות השמד המצריות, נעורה במין תקווה לפתרון במהלומת מחץ אחת של כל הבעיות והתעוקות הקשות. בקרב ההמונים, ובפרט בקרב החיילים והמילואימניקים שהמתינו בנגב, זכה לפופולריות עצומה פזמון קצר בביצוע אורי זוהר ואריק לביא: "נאצר מחכה לרבין, אי, יי יי", ועוד שיר מגויס שהוזמן בניסיון לרומם את המורל: "אנחנו נעבור בחושך ובאור, בדגל כחול לבן, במיצרי טיראן".

     

    כוח שריון קטן שחנה בנגב מול הגבול הבינלאומי עם מצרים התמקם תחת רשתות הסוואה. החום של אמצע חודש מאי היה עז. השיעמום היכה בכל פינה במוח. הקשר עם הבית נעשה באמצעות מכתבים. פעמיים ביום הגיעו מובילי המים. שתי דקות מקלחת מוקצבות לאדם. מרחק כמה קילומטרים משם היה מאהל בידואי גדול. יושבי המאהל הוזהרו שלא להתקרב אל איזור החניונים של הטנקים עם העדרים והגמלים, והשומרים נצטוו לפתוח בנוהל אש ומעצר חשוד כלפי  מי שיפר את הוראה.

     

    בוקר אחד, באמצע חודש מאי 1967 באור ראשון, דקות לאחר הזריחה, זיהו השומרים תנועה חשודה במרחק כמה מאות מטרים ממתחם הטנקים הגדודי. כל מי שהיו ערים נדרכו, אך שמרו על ההנחיה שלא לפתוח באש עד שלא יהיה זיהוי ודאי של הדמות, שמא מדובר בבעל חיים או חלילה מישהו מכוחותינו.

     

    במשקפת של אחד הקצינים שהוזעק זוהתה דמות לא ברורה של אישה ככל הנראה לבושה שמלה כהה גוררת את עצמה בכבדות על החול הצהבהב. היא סימנה בידיה לעבר החיילים תנועות לא ברורות. חולייה קטנה התקרבה בהליכה זהירה ומהירה ובעוזים דרוכים אל הדמות, וממרחק של מטרים ספורים כבר היה ברור שמדובר בנערה בת 17 המסמנת תנועות מוזרות על ביטנה, ובשארית כוחותיה בשפתיים צחיחות לוחשת משהו בערבית.

     

    מפקד המחלקה הזעיק מייד חובש וביקש לשלוח מישהו מן הפלוגה, דובר ערבית, שיתרגם את דבריה. החיילים שנשארו לשמור עליה הגישו לה מימייה וסימנו לה לא לפחד ולנוח, אך היא המשיכה להצביע על ביטנה מבלי שאיש העלה על דעתו לבדוק בגופה שמא היא פצועה או חבולה. תוך דקות הכל התברר. הנערה הצעירה והמבוהלת, רווקה, הייתה נתונה בצירי לידה מתקדמים כל הלילה וברחה מן המאהל כדי לנסות ולהסתיר את העניין מפחד שבני השבט יפגעו בה על רקע מה שהם קוראים חילול כבוד המשפחה.

     

    קומנדקר צבאי מנהלתי הגיע בנסיעה מתנדנדת על החול הרך. הנערה הועלתה בעדינות על הרכב וזה חזר בנסיעה איטית למאהל. מייד נפרסה אלונקה ושמיכה בצילה של רשת הסוואה תחת טנק שרמן עם צל חלקי ודל, החובש הורה להביא מהמטבח סיר גדול מלא מים פושרים, פתח את תרמיל הציוד שלו, הרגיע את הנערה במעט ערבית בסיסית. וכך בתנאי שדה, תחת הרשת, החל ליילד את הבידואית הצעירה שסודה הנורא הוסתר תחת גלימותיה.

     

    הכל היה מהיר מאוד. המילואימניקים הצעירים לא ידעו את נפשם כאשר התינוקת השחרחרה מעט עם שיער מלא הגיחה לאוויר העולם, נשטפה ונוגבה בעדינות במגבות צבאיות בידיהם הרועדות מהתרגשות, והונחה על גופה הרועד ממאמץ ומחולשה של אימה המפוחדת. התינוקת נראתה רגועה ונינוחה ואימה הצעירה הצליחה להביט בה בכוחותיה האחרונים.

     

    דקות ארוכות חלפו, נערכה התייעצות מה לעשות איתה, מה לעשות עם התינוקת. הזמן קריטי. האם הסכימה לגמוע מעט מרק חם והתינוקת נוקתה משאריות הזוהמה שדבקו בגופה, והועברה בעדינות לידיה של קצינה צעירה שהוזעקה מן החטיבה במכשירי הקשר.

     

    מישהו הסביר לנערה בערבית כי היא חייבת לנוח ולהתחזק אך היא הצליחה להגיד כי אינה רוצה לראות את התינוקת, וחששה שמא אם לא תחזור עד הערב למאהל השבט יתחילו לחפש אחריה והסוד עלול להתגלות. היא לא הסכימה לומר איך קוראים לה והתחננה שאיש מן החיילים לא יתלווה אליה כאשר תחזור אל המאהל.

     

    החובש שדיבר מעט ערבית שכנע את הנערה להישאר מעט באוהל המרפאה עד שתרגיש יותר טוב. כדי להוסיף לבטחונה נשארה איתה הקצינה. בינתיים נשלח רכב מינהלתי מגויס מן החטיבה, ובו ציוד מתאים ובתוך זמן קצר נלקחה התינוקת  חבוקה בזרועות הקצינה בנסיעה על דרך העפר לכיוון התאג"ד הקרוב ומשם לבאר שבע. בית החולים החדש יחסית סורוקה עתיד לעבור את טבילת האש הראשונה שלו בתוך שלושה שבועות, וכבר אז היה נתון בכוננות חירום מוגברת עם מכשירים ותרופות שהיו ערוכים ומוכנים במרתפיו. בהיעדר מידע על זהות האם, הוצמד לפרק היד של התינוקת כנוי מקרי שהציעה הקצינה:  רנין פאריד. בתוך חודשיים נמצאה לה משפחה מאמצת שקיבלה אותה בחום ואהבה.

     

                                                                ******

    בטקס לציון יובל חמישים שנה לחנוכת בית החולים סורוקה בנגב, בחודש אוקטובר 2009 עמדה אישה בת 42 מנהלת יחסי הציבור תדמית ותקשורת של המרכז, והקריאה במעמד שר הבריאות, השר לפיתוח הנגב, ומול מוזמנים מכל האיזור ובהם נכבדים בידואים, את מה שניסחה בתור "חזון המרכז הרפואי סורוקה":  

     

    המרכז יוסיף להוות מוקד ומודל למצוינות ולמתן שירות רפואי זמין ואיכותי לתושבי הנגב והדרום, מוביל בטכנולוגיה מתקדמת, מחקר ופיתוח, תוך הקפדה על טיפוח ההון האנושי ושמירה על כבוד האדם וזכויותיו. הלקוח יוסיף להיות בראש מעיינינו והמרכז הרפואי יתייחס לפונים לשרותיו כלקוחות בעלי רגשות וזכויות, שאנו פועלים לספקם בחתירה מתמדת למצוינות ללא הרף להגברת הידע והמומחיות, לומדים מאחרים בארגון ומחוצה לו. שיתוף פעולה הוא ליבת האסטרטגיה שלנו, אנו רואים עצמנו חלק בלתי נפרד מהקהילה ופועלים יחד עם מוסדות רווחה, חינוך ובריאות לרווחת כל תושבי הנגב.

     

    היא סיימה את דבריה, הזמינה את הדובר הבא, והתיישבה בכבדות על כיסא פנוי באחת השורות מסיטה לאחור את שיערה השחור,  ובתוך כך חיבקה בחביבות ומבלי משים אחות בידואית כבת 58  שישבה לידה, תושבת אחד היישובים בדרום. "וואללה, היית עלא כייפאק", החמיאה לה האחות במבטא שאין לטעות בו. "תודה, זה בדיוק מה שאימא שלי אומרת", חייכה אליה מנהלת היח"צ. שורה אחת לפניהן בתוך הקהל ישבה מוזמנת אחרת, מנהל חדר הלידה של בית החולים, אישה בת 63 שהביטה בחביבות על כל העניין.

     

    אף לא אחת משלוש הנשים – שתי הישראליות-היהודיות והערבייה בידואית -  העלו על דעתן שזו אינה פגישתן הראשונה, אך מאז אותה פגישה חפוזה לא ראו זו את זו. איש לא היה שם כדי לספר להן שהן אותן שלוש נשים, שלפני ארבעים ושתיים שנים וארבעה חודשים נפגשו לרגע אחד קצר:  נערה בידואית שנפרדה מתינוקת בת שעתיים, שהועברה בזרועות  קצינת החטיבה בג'יפ האזרחי המגויס מכוסה בוץ בדרך המיטלטלת ממאהל הטנקים עד לבית היולדות של סורוקה באותם ימים.  שלוש שותפות גורל ללידה דרמטית בחולות הנגב הלוהטים, תחת רשת ההסוואה שהתרחשה בימי הכוננות החמים ההם,  אמצע מאי שנת שישים ושבע.   

     

    http://www.youtube.com/watch?v=v7eLi3dax3E

     

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      רפי הג'ירפי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון