כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון : 3/2011

    20 תגובות   יום שישי , 18/3/11, 00:50

     מה לא יעשה האדם כדי להפיג את עצב השיגרה ולהכניס מעט שמחה לחייו? המסורת היהודית אפילו תעטוף את הצורך האנושי הזה, להיות שמח,  להשתטות קצת, בפרוגרמה אמונית-מינהגית הזויה של מצווה, שתהיה ליהודים "אורה ושמחה וששון ויקר". למה רק בפורים מכריחים ? למה "ונהפוך הוא", כלומר ירשה לעצמו וייטול את החירות להתהולל להשתכר ולהיות לא הוא, הפוך ממה שהוא, וירשה לעצמו להיות מה שתמיד ביקש להיות, כלומר שרוי בשמחה. ואם ייטול את החירות להיות בשמחה, הרי שיש משהו משחרר בשמחה הזאת, משהו חופשי, ואם יסודה של השמחה הוא חופש, הרי יסודו של העצב והדיכאון הוא דיכוי, כלומר היעדר חופש שהוא גם היעדרה של השמחה. ואפשר להתווכח שעות וימים בסוגיה אילו משתי הנוסחאות המיוחסות לרבי נחמן מברסלב מדויקת ואותנטית יותר: "אסור לו לאדם להתייאש", או "אין ייאוש בעולמנו כלל..." נו? ואם הוא אמר את שתיהן? אחת מעשית ואחת ערכית?

    ולשתות לשוכרה עד דלא ידע, ומן המפורסמות היא כי היין השפעתו הטובה חלה רק לטווח הקצר ובטווח הארוך כשהיא מתפוגגת, היין הוא נזק הנזקים. שמחים עכשיו? אולי, אבל כידוע אין ארוחות חינם. היין הוא התרופה הנפוצה ביותר נגד דיכאון. תרופות נוגדות דיכאון יסייעו איכשהו לאדם מדוכא לייצב את מצב רוחו כדי שיהיה כמו כולם, אבל אם אדם שמצב רוחו סביר ומאוזן ייקח תרופות כאלה, הן לא יביאו אותו למחוזות של שמחה גדולה יותר.

    אז מה נסגר עם האלוהים הזה? גם הוא רצה לשמח את עצמו? יושב לו מלוא הארץ והשמיים כבודו, ומתוך שיעמום או רצון לשעשע את רוחו החליט לברוא איזה עולם, עם ג'ירפות וצפרדעים וגם בני אדם דוסים שכותבים שירים על התחזקות ניו-אייג'ית , "ועכשיו", הוא אומר להם, "תעשו מה בראש שלכם, ובואו נראה מה יקרה. זה יכול להיות מעניין. ואם לא, תמיד אפשר לייצר איזה שריפה בכרמל, אולי פיגוע לכבוד פורים,  או צונאמי קטן בשביל הריגושים, ושהם כבר ינסו להסביר אחד לשני למה זה הגיע להם..."

    פורים שמח חבריא !!!

    מישהו יודע איך מגיעים לאחוזת הקבר של ברוך גולדשטיין?

    דרג את התוכן:
      7 תגובות   יום חמישי, 10/3/11, 01:25

       

       

      ''

       

      ככה היא הייתה אז. הסולנית היפהפייה מריסקה וֶרֶס,

      בהופעה בגני-התערוכה 1968

      ואיך היא נראית ונשמעת היום?

      היום היא לא נראית...

      למרבה הצער נפטרה ב-2006.

      כאן, בהופעה האחרונה.

      בת 59 עדיין יפה

      ועדיין גדולה מהחיים... ביג מאמא...

      וכבר לא מסתירה את המיבטא ההולנדי

      ''

      דרג את התוכן:
        12 תגובות   יום רביעי, 2/3/11, 01:54

        אל הראיון מגיע מר אוסיה טרומפלדור (39) במעיל רוח צבאי ובמכנסי בד נוקשים אפורים. הוא שב עתה מפטרול לילי בהיאחזויות המבודדות בגליל העליון. תפקידו יועץ צבאי בצפון. אוסיה טרומפלדור, זרועו האחת, הימנית, נראית חזקה. מבטו עז ונחוש, עיניו אפורות. איש בריא מגזע הררי. יליד פיאטגורסק שבקווקז על נופיו הקשוחים. יודע לצטט על פה מכתבי לייב טולסטוי. כדי ליצור אטמוספירה נינוחה וחברית הוא מבקש להתחיל בדבר הלצה...

         

        "אדוני יודע איך ומאיפה הגיעו הפילים בקנה במסדרי הנשק?" הוא שואל אותי. "מדוע לא דובים או פרות? לכל דבר יש הסבר. בני עמנו הפטריוטיים הרוסיים, שעלו לאחר רבולוציית 1905 הביאו איתם כל מיני חוכמעס בשפה הרוסית והביטויים האלה נמזגו לתוך העברית. אפשר שהיו אלה הלוחמים  שהכניסו את השימוש במילה פְּל, שזה ברוסית אבק, פְּל בקנה הרובה.  ואחר כך, במקום פְּל, זה שובש באקצנט בעברית והפך ל-פיל, וכשהיטו את זה בצורת רבים... הרי לך פילים - גרגירי אבק - בתוך הקנה".

         

        מר אוסיה  טרומפלדור, אמור נא לי ממתיי הנך חייל איש צבא?

         

        "למעשה גויסתי כבר ב-1902 – למיטב ידיעתי היהודי הראשון בצבא הצאר הרוסי שהגיע לתפקיד אופיצייר וזאת בלא שכפו עליי לוותר על יהדותי".

         

        לשם מה התגייסת מלכתחילה?

         

         

        "זוכר אני עוד מילדותי את הפחדים והחששות. בשעות היום כל המשפחות היהודיות חיו בחשש מה, אבל בדרך כלשהי המשיכו את חייהן הקטנים והצנועים. אבל בלילה לא הייתה משפחה אחת שנמה את שנתה בשקט. השכנים הגויים חשו בזאת והיו לועגים ובזים. הנני סבור שבכך אני מוסר את תמצית  זיכרון ילדותי".

         

        עד כמה הזכרון השפיע על הדרך?

         

        "זנחתי את שאיפתי ללמוד רפואת שיניים והתגייסתי על מנת שלא יגידו שהיהודים פחדנים ומשתמטים. בתום פחות משנתיים הציבו את הרג'ימנט שלנו בחצי האי קמצ'טקה ופגז של היפונים ריסק את  זרועי  השמאלית והרופאים קטעו אותה מעל המרפק". 

         

        וכך פסקה הקריירה הצבאית?

         

        ניקאקדה... לא כך סברתי אני. החלטתי לשוב לחזית אל חבריי הלוחמים, הועליתי לדרגת רב-סמל וזכיתי בצלב גיאורגי הקדוש במסדר חגיגי שערך הרג'ימנט לכבודי".

         

        ובתקופה ההיא אהבת ארץ ישראל עדיין לא נאחזה בליבך?

         

        "כשהיפונים כבשו את פורט-ארת'ור, נלקחנו למחנה שבויים ביפן, והפגישה עם למעלה מאלף יהודים שבויים עשתה לי בלב משהו ציוניסטי. הרגשתי תעצומת נפש ורצון לאורגניזציה של חיי החיילים היהודיים השבויים. אחרי שהשתחררנו מהשבי וחזרנו הביתה, הצאריצה באופן אישי ענדה לי את המדליות והעניקה לי זרוע פרוטזה מתנה. קראו לנו יפונצ'יקים. הציעו לי להירשם לאקדמיה הצבאית ולהתקדם בקריירת אופיצייר, אבל את ליבי ומחשבותיי כבר כבשה אידיאולוגיה חדשה: קומבינציה של קומוניזם, יהודים ופלשתינה. חשבתי בליבי אם תפרוץ מלחמה בארץ ישראל, בוודאי יכתירוני שם בתואר מפקד, אף על פי שאני מוכן לשרת שם גם כחייל פשוט. הן שם נהיה בבית, לא אצל זרים. האמנתי כי  יום יבוא, ואני עייף ומיוגע, אשקיף בשמחה ובגיל על שדותיי שלי, בארצי שלי, ולא יאמר לי איש: לך לך נבזה, זר הינך בארץ זאת. אם יאמר לי איש כך, בכוח ובחרב אגן על שדותיי וזכויותי. ואם אפול בקרב מאושר אהיה. אדע לשם מה אני נופל...

         

        יום אחד מישהו יקרא את הראיון הזה ויחשוב שאתה לא אנושי... איזה מיתוס... אגדה בחייו

         

        "ראה נא, אם אני הולך למות, הרי אני הולך בשמחה, בלב קל, מפני שזה לשם הדבר הכי יקר לי. האם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר מה במולדת היקרה, בארץ-ישראל?" 

         

         ומה עשית כשוויתרת על קריירה צבאית?

         

        "בהיותי ברוסיה, בשנת 1913, נהגתי להאזין להרצאותיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב על תקופת הבית השני. השיחות האלה הסעירו את דמיוני.

         

        ואילו מחשבות באו אל מוחך

         

        "סברתי כי עלינו להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא הרגלים. מטיל ברזל סתם. גמיש – אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכול. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכול, איני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווי אחד: לבנות! אינני יודע אם האידיאה הטהורה הזו, המתארת את דמות החלוץ, היא אידיאה קיבוצית, האם זה הקיבוץ במיטבו".

         

        והיו מסקנות מעשיות?

         

        "אחר כך לחמתי בגדוד הפרדות בגליפולי. הפלגתי לארץ ישראל, התיישבתי באום ג'וני שהיום כמדומני שונה שמה לדגניה, ולאחר הכשרה בסיסית בעבודת האדמה מוניתי בידי ועד היישוב העברי לאחראי על הביטחון בצפון. ביוני 1917, שוב  הפלגתי באנייה לרוסיה. הרהרתי אז בליבי כי לעתים הנני מתאר לי שצוללת מטבעת את אנייתי. אם יקרני מקרה זה, הנני רוצה למות מיתה יפה, מתוך שמחה, כראוי ליהודי המת על ארץ-ישראל, והנה שוב הנני כאן בארץ ישראל".

         

        מעניינת השמחה הזאת... איך אדוני רואה את מצב העניינים כרגע?

         

        "הזמנים אינם פשוטים. עלינו להיות חמושים ומאורגנים לקראת אופנסיבה של הכנופיות הערביות כלפי היישובים שלנו. יש להן עכשיו סכסוך דמים עם חיילים צרפתים שנואי נפשם של מתנגדי הקולוניאליזם בסוריה. הצרפתים אומנם נמצאים בטריטוריה בהתאם לחוזה סייקס-פיקו שנחתם לפני ארבע שנים, אבל יש חשש שהכנופיות הסוריות ינסו להצר את צעדי אנשינו".

         

        ולאן זה עלול להתפתח על פי ראות עיניך?

         

        "עלינו לפקוח עין והיות על המשמר בכל רגע. הצרפתים אינם נאחזים בשטח במלוא כוחם. אנשי הכנופיות יכולים להגיע לכאן באמתלת שווא, ולדרוש לפתוח בפניהם את שערי היישוב  כדי שייווכחו שהמתיישבים היהודים אינם מעניקים מסתור לחיילי צרפת". 

         

        ומה הריזיקה בדרישה כזאת?

         

        "לדידם לראות אישה יהודייה במכנסיים קצרים ואקדוח שלוף בידה - זוהי סיטואציה בלתי ריאלית על פי מידות המורל שלהם - ותכניס אותם לפאניקה נוראה ולאיבוד עשתונות. הם עלולים לנסות לגזול ממנה את הנשק. בסיטואציה כזאת, אם חלילה נצטרך, יהיה עלינו להיחלץ לעזרתם של המתיישבים המעטים בכל דרך, גם במחיר של התלקחות קרבות דמים חלילה, ושימוש באקדוחים..." 

                                                      

                                                                    *****

         

         

        ''

         

         להגיד, ולנסות לדמיין, להתאבל  ולחזור:

         "אם היה חי היום, כאלה חיים היו לו ולנו",

         לא  יקל  על  גודל  הכאב, גם  לא  יעזור

         למי  שדואב על אלה אשר הלכו מאיתנו.

          

        כי אין זו  רק  אשלייה  או  הבל  מחשבה

        לא כך תתעודד רוחנו ולא נקדש את  דמם

        זוהי  גם הטעיה  מוסרית,  חסרת  תקווה

        כשבני אדם מייסרים, ביודעין, את  עצמם

         

        ומי שאיבדו לתמיד בנים צעירים ואהובים

        אל נא יצללו אל עמקי הנוסח הזה המסוכן

        "היו יכולים להיות להם  חיים  כה  טובים" 

        אלא שהם כבר אינם איתנו. הם לא כאן...

         

         

        ''

        היֹה היו שני חברים - לנה גרישקוב

         

        ילדי ו-2 ("היינו בפסל האריה השואג")

        מתייחדים עם זכר חללי תל חי 2011

        ''
         

        דרג את התוכן:

          פרופיל

          רפי הג'ירפי
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          ארכיון