כותרות TheMarker >
    ';

    מילים של חמלה

    ארכיון : 6/2011

    16 תגובות   יום רביעי, 8/6/11, 12:35

    מהרגע הראשון חשתי שזאת מלחמה שחצנית, פרטית, של הליכוד בשיא תפארתו, מלחמה שמתודלקת מביטחונו הלאומי של שר הביטחון החדש, אריאל שרון, שהיה חייב איזה ריגוש לפני שהקדנציה שלו תסתיים, ושל הרמטכ"ל עז-הנפש והשתקן רפול, כדי להשיג מטרות שלא נוסחו כראוי ולא הובהרו למקבלי ההחלטות. כמה ימים קודם נורה בראשו שגריר ישראל בלונדון על ידי מחבלים של אבו נידאל. בעבורם די היה בזאת לצורך אמתלא ליציאה להרפתקה שהמתינה כמעט שנה בסטנד ביי. הרמטכ"ל, חתום-פנים כדרכו, הגיע לישיבת החירום של הממשלה, וכל מה שהסכים לומר בבוז ובהתרסה לכתבים בחוץ: "אבו נידאל, אבו שמידאל, בשבילי כולם אש"ף..."

    ''

    לילה קודם, ראש ממשלת הליכוד מנחם בגין, בשיא המאניה בתסמונת הדו קוטבית שלו, לפני ששקע לתמיד בצער עמוק, הופיע בכתבת טלוויזיה כשהוא מסייר בבופור,  ונשמע שואל את קצין הסיירת על "מכונות הירייה" של האויב בקרב כיבוש המבצר האימתני, ואריק שרון, שיערו מאפיר וגיזרתו אינה מגבילה אותו, כמו מדריך טיולי שטח בתנועת נוער, עמד באיזו נקודת תצפית, מצביע לכל מיני כיוונים ומסביר לראש הממשלה בקול הטנור המתנגן שלו: "אפשר לראות שמעבר לרכס, יש עוד רכס..." אחר הצהריים שמענו בווק-מן ברדיו את קולו המתנמנם של מזכיר הממשלה דן מרידור מכריז בדרמטיות, כמה דרמטיות כבר ניתן לשמע בקולו הישנוני של מרידור,  על שמה של המלחמה שלום הגליל.

     

    ''

    השבוע לפני שלושים שנים, ב-7 ביוני 1982 יומיים לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, היינו אנשי מילואים צעירים שגויסו בצו 8. לאחר טעינת כל הציוד הנדרש ביחידת מחסני החירום, הטנקים שלנו הועלו על מובילים ואנחנו נסענו באוטובוסים מגויסים, ראשינו מיטלטלים, נרדמים ומתעוררים לסירוגין. הטנקים חיכו עם רשתות הסוואה קרועות על דרך חקלאית ליד מטולה.

    ''

    לאחר חציית הגבול עוד נסענו במדפי ראש פתוחים באוויר הפתוח. ברגע מסוים עקף אותנו ג'יפ צבאי, ואחד הנוסעים שלו צעק לעבר התותחן הטנק שלי, במו אוזניי שמעתי: "תיזהר עם התותח יא אידיוט !" חשבתי לעצמי כי, זו כבר לא תהיה מלחמה ברוח ששת הימים ותש"ח.  במרחק מסוים מן הגבול עמדו ליד מחסום פרוץ חיילי או"ם שחורי עור, והצדיעו בחגיגיות לטנקים שלנו בכל פעם שזיהו בצריח קצין.

    ''

    בחצות הלילה שבין יום חמישי לשישי, כשהיינו כבר בסיום ההיערכות לחניית לילה, הצטווינו  לנוע צפונה כ-20 קילומטרים, לחלץ גדוד שלנו שהותקף בידי הסורים סמוך לכביש ביירות-דמשק. התברר כי היחידה ההיא נכנסה למתחם סורי מחופר היטב, בירידה למשולש דרכים ונקלעה לקרב קשה. נפתחה עליהם אש פתאומית וכבדה ממה שהתברר כקצהו הדרומי של מתחם קומנדו סורי עתיר טילאים ששלט בשטח. נוצר בלבול וקושי בזיהוי מקורות הירי. הדרך העיקרית נחסמה בטנקים שלנו שנפגעו ובטנקים אחרים שניסו לעקוף, איבדו קשר זה עם זה. מפקדי פלוגות לא שלטו בחייליהם. הקומנדו הסורי ניצל את המבוכה ותקף כל שעות החשיכה מטווח קרוב ביותר. נמסר על אבדות רבות ובדיעבד נודע על נעדרים שמקצתם לא שבו הביתה עד היום, והחיפושים אחריהם נמשכים. חזי שי שנפל בשבי באותו קרב עתיד לשוב הביתה רק לאחר שנים בעיסקת ג'יבריל. ידענו כי מוטל עלינו לסייע בחילוץ השריונאים שנפגעו במארב הטילים של הקומנדו הסורי ואולי להוציא משם בני אדם חיים.

    בין שלוש לבין ארבע בבוקר, עם אור ראשון, החלו מרכבות הפלדה שלנו להיות מעורבות בחילופי אש ממש, ובזכות קריאת קרב נכונה של מפקדהחטיבה שלנו וצוות הפיקוד שלו, פנתה החטיבה שלנו לכיוון מזרח, כך שהתייצבה כולה מול החטיבה הסורית שישבה על הרכס. כשפנינו מזרחה מול הזריחה, בתוואי קשה לנהיגה, מולנו נפרשה בקעת סולטן-יעקוּבּ, ומהאזנה לקשר היה ברור שטנקים ראשונים של היחידה שלנו כבר נפגעו. השמש  ממזרח סימאה את העיניים. הנהגים נאלצו לסמוך על מפקדי הטנקים שכיוונו אותם. החביתה מוצפת השמן שאכלנו בראש פינה עלתה בחזרה במעלה הוושט. מים ומציות יבשות ממנות הקרב, מים ומעט מציות מכורסמות. ידעתי שכאב-הראש הרצחני הוא עניין של זמן. מתוך הפריסקופ שבתא הנהג ראיתי את מתי, הפילוסוף של הגדוד, יושב בנגמ"ש בתוך התופת שסביב וקורא ספר. בדיעבד יתברר כי זה היה ספר של שפינוזה. מה יותר מתאים לניתוק מוחלט מן ההוויה הגועשת. בשעת ההתחמשות בימ"ח הוא עוד הספיק לספר לי כי נפרד לילה קודם ממישהי שאהב, ככה שהמלחמה המטומטמת הזאת היא לא הדבר הכי נורא שקורה לו בזמן האחרון.

    ''

     

    באור המלא של הבוקר החל להתברר המצב הקשה שבו נתון הגדוד הלכוד שנפגע מאש תותחים וטנקים ששוגרה אליו מן הרכסים שעליהם היו ממוקמים חיילי הקומנדו ומפעילי הטילים הסוריים. צה"ל הטוב והמיטיב שלנו עשה את מה שנדרש לעשות במצבים כאלה, והנחית הרעשה כבדה על המתחם כולו, שבחסותה, נסוגו חזרה כל הטנקים של הגדוד הלכוד שהיו במצב נסיעה. במשך שעות התנהל קרב שריון קשה, שבמהלכו על כל טנק ישראלי שנפגע, נפגעו שלושה טנקים סוריים. הארטילריה היעילה על המתחם החטיבתי הסורי, גרמה פגיעות כבדות בלוחמי הקומנדו הסורי. הקרב הקשה שניהלו הטנקים הישראלים, הביא לנקודה מפנה משמעותית.

    ברגע מסוים בקרב, טנק הסמג"ד שלנו נפרד לכמה דקות מן ההרכב כדי לפנות קצין שותת דם לתחנת איסוף הפצועים המאולתרת. התמקמה שם קבוצה גדולה של נגמ"שי רפואה. הם נפרסו במהירות בשדה סמוך. כלי הפינוי עם הפצועים וההרוגים החלו להגיע בדהרה מטורפת. בני אדם כואבים נפרקו מתוכם בלי חמדה, והחובשים והרופאים התרוצצו ביניהם. הקירבה לשדה הקרב לא אפשרה שהייה ממושכת של מסוקי הפינוי על הקרקע או באוויר. החילוץ של הפצועים לבתי החולים בעורף נעשה תוך שהייה מינימאלית של המסוקים על הקרקע. היה ברור כי האויב צופה וממתין לשעת כושר להוסיף על כאבינו.

    ''

     

     

    שריונאים עם פנים קשות ומפויחות, לבושים בסרבלים חרוכים ומוכתמים, הסתובבו שם הלומי מציאות אופפת, אלונקות פרושות, טנקים ישראליים שסועים ופעורים, מלאי חורים וסדקים ותובה קרועה. מראה נורא. פתחתי מעט את המדף. באוויר עמד ריח של מלחמה. מי שיודע מבין. שילוב של אבק שריפה שרוף שנישא באוויר, גומי חרוך מהכריות של הזחלים, פיח ממנועי הטנקים התקינים ושמן מנוע של הכלים שנפגעו.

    שבנו מייד אל הפלוגה, עלינו לעמדת אש ומייד שמענו בקשר קריאות להיזהר ממסוקי תקיפה סוריים שמשלחים לעברנו טילים. שילבתי להילוך רוורס והנחתי רגל כבדה על הבלם, מוכן לרדת במהירות מן העמדה ולא להיות טרף למסוקים. יוסי התותחן  שלי הצליח איכשהו להוציא פגז ולרסק במרחק של שני קילומטר ויותר משאית סורית. "פגיעה טובה פגיעה טובה", צהל מכשיר הקשר. ידענו משאית כזאת יכולה לשאת  15 לוחמים. עד היום איננו יודעים אם נושאת גייסות זו הייתה ריקה או מלאה בני אדם.

    ''

    בסביבות השעה אחת עשרה  בבוקר של יום שישי נכנעה החטיבה הסורית, ראינו חיילים נמלטים מן המתחם ונוטשים את הכלים והקרב הסתיים. הגדוד הישראלי הנצור חולץ לאחור. האבדות שלו היו קשות, 20 הרוגים ולמעלה מ-30 פצועים, שני שבויים וארבעה נעדרים. עשרות כלים משוריינים יצאו מכלל שימוש.

     

    ''
    צילום מנחם בנטוב

    אין לי יכולת לשחזר או לזכור איך עברו אותן תשע שעות שהחלו בשלוש לפנות בוקר. תחושת מהירות הזמן בשעת לחימה. ידענו שהפסקת האש מתקרבת וניסינו שלא להיפגע ולהישאר צמודים לכלי המשחית שלידינו. מפקד החטיבה הזהיר ברשת קשר לא להשיב אש אפילו רגע אחרי השעה שתים עשרה, שמא ייחשב הדבר הפרת ההסכם. דקה לפני תום המועד רעדה האדמה. הסורים תפרו את האיזור שלנו במטח עצום של אש פגזי מרגמה 120 כדי להיות אלה שאומרים את המילה האחרונה.

     התפללתי לרגע שאפשר יהיה להוציא את הראש מתא הנהג ולנשום אוויר נקי. הטנקים נעצרו במבנה מסודר ודוממו מנועים. המדפים נפתחו והשתרר שקט מוחלט. נשמתי כמה נשימות עמוקות לפתע שמעתי צרור מנשק אוטומטי קרוב. אינסטינקטיבית שקעתי בחזרה בתא הנהג ואז נשמעו צעקות: "הוא ירה בעצמו !" התברר שאנשים שלנו בדקו איזו מחפורת ואחד החיילים הסורים, מחשש ליפול בשבי, שם קץ לחייו. חיילי המפקדה וכיתת התיקונים הקלה ניגשו אל סורי אחר שעמד בפתח המחפורת מפוחד עד אימה ונשבע: "אנא וואחד ווואחדי" אני אחד ויחידי, אין עוד חיילים למטה. ראיתי במו עיניי כמה אנשים שלנו שנכנסו למחפורת וחזרו משם נושאים מדים חדשים של הצבא הסורי נקיים ומגוהצים... משום מקום קפצה לי הטריוויה: אמר אוייב ארדוף אשיג אחלק שלל... סובנירים מלבנון. יצאתי מתא הנהג והקאתי את נשמתי על רגבי השדה. הצלחתי להשיג אקמול מן החובש ובלעתי אותו עם המון מים. עד לאותו רגע לא היה לי מושג באיזו תבנית נוף אנו מוקפים. רק אז התפניתי להסתכל סביב ולראות כי אני נמצא בתוך שדה ענק. מצפון כפר יפהפה על צלע ההר. המשך טבעי של נופי הגליל העליון. עצי דובדבנים.

    ''

    היו מי שדאגו להתארגן להגיע עם דולרים ואיתרו בקרבת מקום חנות מכולת ולצידה מאפייה. הם שילמו למוכר בדולרים על פי שער חליפין שהוא קבע, וחזרו עם פיתות. חזרתי לטנק וניסיתי להתנמנם כדי להעביר את כאב הראש, אבל לאחר כמה דקות החלה בחוץ תכונה רבה. שמעתי את יוסי התותחן שלי צועק: "הוא זז, ראיתי אותו קודם, הוא לא מת, הוא התהפך..." תחת עץ סמוך, כמעט נסתר מעין אדם, שכב קצין סורי, קפטן פצוע, רגלו מרוסקת ונראה שאיבד לא מעט דם. ככל הנראה הורה לחיילי הקומנדו שלו לברוח ולהציל את נפשם, במחשבה שהצבא הישראלי לא יפגע לרעה בקצין פצוע. ברגע שהתקרבו אליו הוא התחיל למלמל מילים בעברית: "אני קצין אני קצין". אחד ממפקדי המחלקות המסופחים שלנו, (בריון אהבל מאיזה קיבוץ בצפון, שנהג לטרוף בתעסוקות שניצלים קפואים עם הניילון), התכופף לעברו ושאל אותו באנגלית לא מנומסת מאיפה הוא. קפטן מלמל בשארית כוחותיו: "אנא מן חומס", אני מהעיר חומס. "אה", צהל הבריון שלנו בטקט הידוע שלו, "זה אתם שאסד דפק אותכם..." ומייד החלה התקוטטות בין הקצינים מי יזכה באקדח של הסורי.

    העלינו אותו בשיא העדינות באלונקה על סיפון הטנק שלי, הוא ביקש באנגלית מים. נהגתי את הטנק במהירות של 5 קמ"ש כדי לא להגביר את כאביו אל נקודת איסוף הפצועים כאשר התותחן שלי גוהר מעליו משגיח שלא יישמט מהאלונקה. בחיים לא אשכח את פניו היפות של הגבר הזה בן ה-35 בערך, ואת כפות ידיו המכווצות ומאוגרפות מכאב, שעה שאני עושה מאמץ לא לעלות על מהמורות ולא להקפיץ אותו באופן שיעצים את כאביו. הגענו לאחר נסיעה מורטת עצבים אל נקודת פינוי הפצועים ומסרנו את השבוי לחובשים, ומאז לא ראיתי אותו לעולם. אם הצלחנו להציל את חייו, הוא אמור להיות היום בן 65, אלוהים יודע באיזה צד של המתרס בסוריה הוא ממוקם בימים הטרופים האלה.   

    למחרת החלה להגיע תוצרת טרייה, ביצים פירות וירקות, וגם חבילות שי מן העורף. פה ושם נשמעו קולות מאוכזבים על משחקי המונדיאל בספרד שאנחנו מחמיצים. בשל נוכחות מובילי המים הצמודים הרשיתי לעצמי "להתקלח". בלי היסוס הסרתי כל בגד שהיה עליי וביקשתי מיוסי לעמוד על סיפון הטנק ולרוקן עליי בהדרגה עשרים ליטר מן הג'ריקן. כולל חפיפת שיער יסודית עם שמפו מעורר געגועים.

    ''

    בצהריים הגיעה למתחם שלנו אורחת, עֵז נטושה מאחד הכפרים, ועטיניה שופעים חלב. הסמג"ד הציע שנקרא לה עִיזָבֶּל, אימצנו אותה באהבה, נתנו לה לאכול שלוש ארוחות צמחוניות ביום ובתמורה חלבנו אותה כדי להשביח את טעמו של הנס-קפה שהגיע אלינו בחבילות השי. עד היום אני אומר לחסידי ה"ארומה קפה" כי נס קפה בחלב עזים הוא הדבר הטעים ביותר ששתיתי.

    במוספי הספרות של העיתונים שהחלו להגיע, קראתי כי הוצאת "עם עובד" מדפיסה מהדורה חדשה של "נילס לינה" מאת הסופר הדני ינס פיטר יקובסן. ידעתי מה הדבר הראשון שאעשה כשאצא לחופשה.

    דרג את התוכן:
      17 תגובות   יום שבת, 4/6/11, 13:11

      ''

      נורקי רווישווילי, שוערה של אנז'י מחצ'קלה מרפובליקת דגאסטן שבליגה הרוסית

      התקשורת אינה בוחלת בשום "מקורות יודעי דבר". כל יומיים מתפוצץ איזה סקופ ייחודי-בלעדי ממקור עלום שם, על כך שבקבוצה די מאוכזבים מהיכולת של השוערים בשלב כל כך קריטי של העונה. שהם מנסים לגנוב את ההצגה ולצאת נקיים מהשערים הקלים שספגה הקבוצה. במקרה הזה, לא ברור מה קדם למה: החורים בהגנה שמוציאה אותם מדעתם, היחסים הגרועים מלכתחילה עם שחקני העורף. הגערות שלא עוזרות להגנה להתחבר, לא תורמות לביטחון ולא מקלות על החיים.

      האגדות והמיתוסים על "השריטות של כל שוער", הניבו לא מעט קליפים ביו-טיוב. שוערים נוטים להקצין מושגים כמו מסך ברזל וקיר אש. בגלל התנועות המוזרות שהם עושים על המגרש האוהדים קוראים לזה "צוות הווי ובידור". אלא שלפעמים הן עניין מודע של הסחת דעת היריב. לפעמים שחרור אגרסיות, רק על הדשא, ובדרך כלל כשתשומת הלב של השופטים והמצלמות מופנית לכיוון אחר. 

       מי שצופה בשידורים או הולך למשחקים, מכיר את הסיטואציה שבה השוער בקבוצה שמתגוננת, ניגש ובועט בכוח בחלק הנמוך של קורת השער פעם, פעמיים ויותר. לא תמיד זה מגיע מתסכול או עצבים רופפים. זה קורה בדרך כלל בחורף, בניסיון לנער את הבוץ שנדבק לסוליות הנעל. ראיתי ילדים קטנים עושים את זה במגרש כדורגל מרוצף, אולי במחשבה שזה חלק מאיזה טקס מחייב.

      המצלמה אוהבת דרמות וריגושים ולכן היא מתמקדת בפניו של השוער שניות אחרי ספיגת שער. לכל שוער תגובות אופייניות אחרות. יש מי שיעדיף להמשיך לשכב על הדשא, ראשו בין הידיים ולחשוב לעצמו: תבעטו לי עוד פעם את אותו כדור, תראו איך אני לוקח את זה בלי בעיה... שני יחרוק שיניים ויביט בזעם לאיזו נקודה עלומה. הוא יודע שמצלמים אותו. אחר ירוץ בטירוף ובהפגנתיות עשרים מטר קדימה, לנזוף קשות באנשי ההגנה שלו על היותם נרפים ויחפש מישהו לצעוק עליו, הוא יפער את עיניו לרווחה, יניח ידיים על המותניים ויסתובב להוציא את הכדור מהרשת, תוך שאגות רמות על המגינים כשעיניו יוצאות מחוריהן. אם השער נכבש באשמתו, וכולם ראו שכך, הוא מביט אל הקהל ואל המאמן וטופח לעצמו על החזה בכף יד פתוחה - לאמור: אשמתי, בגדתי, אחריות שלי, הלאה. ליתר ביטחון הוא יצעק משהו לא מנומס לקוון ומשם יעשה פניית פרסה חוקית כדי לעדכן גם את הבלם שלו.

      שוער ישראלי רב-פוזאי כזה הודה פעם בראיון טלוויזיה כי אצלו העניין צמח אולי מן הרקע האישי שלו - הוריו התגרשו כשהיה בן שנתיים - וייתכן כי באינסטינקט של ילד חש שלא הוענקה לו מספיק תשומת לב בילדות. לפעמים אפשר להבין  מתוך הבעת הפנים של שוער זר נרגז מה פחות או יותר הוא מסנן. מילים מיוחדות נאמרות עם פרצוף מיוחד. 

      לשוערים יש ראייה רחבה כי הם היחידים שרואים את כל התמונה בכל רגע. שוערים משחקים כל הזמן ופניהם אל המגרש, הם אמורים לכוון את שחקני ההגנה בקריאות ברורות ולשמש לאחרים עיניים לראות את מה שאינם יכולים לראות, כמו נביאים וחוזים. שוערים עם ניסיון בינלאומי יודעים איך לסמן בשפה בינלאומית למגינים שלהם מה נדרש מהם, או לדאוג לכיסוי אישי של כל יריב כאשר נבעטת בעיטות חופשיות וקרנות.

      לעיתים קרובות מדי מקללים את השוער על המגרש וההסבר היחיד הוא השורה האחרונה, האחריות הסופית של השוער. ברוב הפעמים יגידו שספיגת שער קשורה אליו. הרי הוא זה שאמור לעצור את הכדור...

      לפעמים בבעיטות אחת עשרה יש לשוער השפעה על הבעיטה. שניות לפני בעיטה יש שוער שמנתר באופן מעורר גיחוך - אך מצליח לעצור בועטי-עונשין טובים. התכסיס הזה נקרא לסחוב את הפוקוס: פעולותיו של השוער ימשכו את עיניו של הבועט ובאופן בלתי מודע הבעיטה תלך למרכז. הריקוד המוזר של השוער גורמת לכך שהבועט לא ימצא את האזור הפחות מוגן וכידוע - אין דבר גרוע יותר מבעיטה של שחקן שמתלבט.

      לשוערים גבוהים במיוחד יש בעיה לבלום כדורים נמוכים ולהפך. ולכן כדי להבקיע לשוער אקסטרה-לארג' עדיף לבעוט על הקרקע. לשוער נמוך בועטים למפגש הקורה והמשקוף. בעיטה שטוחה תהיה איטית מבעיטה שבה הכדור מורם מעל לקרקע, משום שהחיכוך בדשא מגביר את התאוטה של הכדור.

      המחסור הקבוע בשוערים ישראליים טובים נראה היום בכל מקום לקראת ההיערכות וההחתמות לעונה שפתח. שמם של שוערים שהצטיינו בליגה השנייה, לא עלו כמועמדים להחתמה בקבוצות שמחפשות שוער בליגת העל. במכבי חיפה ומכבי תל אביב מחפשים שוער זר ואולי יתפשרו על שוער ותיק, וגם בהפועל תל אביב המצב לא מרנין. לעיתים הגנה לא מנוסה היא מקור החשש של המנהלים המקצועיים שלא להחתים שוער צעיר. בקבוצה שעולה ליגה חייבים שוער עם ניסיון.

      המחסור בשוערים זו כבר לא בעיה של הליגה אלא כאב הראש הבא של נבחרת ישראל. באופק לא רואים הרבה שוערים ראויים ואולי המשבר בפתח. ההתאחדות חייבת לאתר שוערים עם פוטנציאל ולאמן את השוערים העכשוויים, כדי למצוא שוער ברמות הכי גבוהות, וגם בקווי אופיו שיחבר בכוח אישיותו את הנבחרת וישרה עליה מנהיגות. המועמדים להיכנס לנעלי השוער הנוכחי אינם מוכנים למשימה ועדיין לא חוו מספיק משחקים בינלאומיים.

      אנשי מקצוע אומרים כי שנותיו הראשונות של שוער מאופיינות בחוסר יציבות, שוערים נבנים לאורך תקופה ואסור להיות חסרי סבלנות כלפיהם. אסור להשבית שוער שהחל לשחק ולאחר כמה משחקים להחזיר אותו לחמם את הספסל. מאמנים חוששים  לתת הזדמנות, כי כששוער צעיר עושה טעות, זה פוגע בקבוצה ובעקיפין גם בהישיגיהם כמאמנים. לשוער אין תחליף חוץ מלשחק. לכן השוערים הוותיקים משחקים.

      הליגה שלנו מתמלאת שוב בשוערים זרים מאפריקה דרום אמריקה ומזרח אירופה. האם יהיה זה דור ישראלי מפוספס? אריאל הרוש, איתמר ניצן, תום אלמדון, ניל אברבנל בוריס קליינמן גליל בן-שנן רן קדוש ואחרים, הם שוערים עם פוטנציאל אדיר שעברו בנבחרות הצעירות והשתפרו בכל הפרמטרים.

      לסיכום: שוער זקוק לביטחון עצמי גבוה כדי לתפקד. אף אחד אחר לא יכול לעשות במקומו את מה שהוא צריך לעשות. בקבוצות שזכו באליפויות ובגביעים חשובים, תמיד היו שוערים ברמה גבוהה.

       

       

      ''
       

      ''

       

      דרג את התוכן:

        פרופיל

        רפי הג'ירפי
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון