כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון : 9/2011

    12 תגובות   יום שישי , 23/9/11, 00:42

    יום שישי , 23/9/11, 00:42 בעוד 5 ימים ראש השנה.

     

    בשעת לילה מאוחרת ככל הנראה, את השעה המדוייקת יכולתי לנחש רק לפי זמני הארוחות, החזקתי בידיי את הדפים האלה עם הלוגו הירוק של חמאס, ישבתי על כיסא והתעקשתי, כמו בכל אלפי הימים, לכתוב משהו. להותיר זכר. שלא יעבור יום בלי שמשהו יירשם. מילה, משפט, ביטוי, צירוף מילים. לפעמים היו יוצאים לי דברים חלולים, מנותקים, הבלים. הייתי מנסה להיאחז בחלומות ובביעותי לילה שחוויתי ולצאת מהם אל משהו. זה לא היה כייף. חלומות שזכרתי בפרטי פרטים העלו בי דמעות בזמן שנחלמו. קמתי בידיעה ברורה שבכיתי מתוך שינה. מראות נושנים של מקומות קטנים מן הבית, פינות ילדות, קרן זווית במחסן בחצר. בהזיות האלה ראיתי לפתע אנשים מן העבר, חברים שלא פגשתי שנים, עוד הרבה לפני הגיוס והשבי. לא יודע מה הביא אותי להיזכר דווקא בהם. המוח היה משחרר בלי חמלה תיעוד רחוק וכוזב מכל מאגר אפשרי. לאחר יום יומיים הייתי מוחק את הכתוב. לא כל תקווה מבולבלת אפשר להחיות באמצעות בליל של מילים לא מסודרות. אני לא בן של דוד גרוסמן. מה איתו באמת?

    חשבתי לעצמי איך אני חוזר לחיים הפשוטים, נייר וכלי כתיבה, כמו  אלתרמן ועגנון. איזה נפלאות אפשר היה לעשות כאן עם תוכנת-סקייפ באינטרנט, אבל בתוך כל הטכנולוגיה המשוכללת שהקיפה אותי, ושימשה בעיקר למעשים רעים, השובים שלי הסכימו לתת לי רק דפים ועט.

    בכל פעם שעברנו כתובת מסתור, הייתי זוכר לקחת איתי את חבילת הדפים, מדמיין בחצי חיוך, כמו החיוך בדיסק שההורים קיבלו מן הצלב האדום, שיום אחד מישהו יעשה מזה ספר. אחד משני החמאסניקים, המורים לשעבר, היה עובר על החומר, כדי לוודא שאין בו שום מידע שעלול להזיק להם. לפעמים היה מסתלבט ומעיר לי על טעויות תחביר בעברית. דווקא הוא עודד אותי להמשיך לכתוב, ודווקא בימים שהייתי נופל לתוך דיכאונות קטנים. זה הוא שנהג לצטט מדי פעם פתגמים של הבעל שם טוב או של רבי נחמן מברסלב, שלמד בכלא מגידו, כשהשלים שם את התואר הראשון במחשבת ישראל: "דע לך, כי אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך. אשר על כן מוטב שמחשבותיך יימצאו במקום בו אתה רוצה להיות"...

     הרשימות האלה שעשיתי, הזכירו לי את המכתבים שסבא שלי היה שולח לסבתא מן המילואים או ממלחמת סיני וששת הימים, בכתב ברור ובעברית גבוהה ומשובחת שלעולם לא אגיע אליה. בינתיים אני משפר דווקא את הערבית שזכרתי מהתיכון.

    פיתחתי טכניקה אישית  לשקוע בשינה. כשהתארגנתי באותו לילה, לנסות ולהירדם קצת על המיטה הלא מוכרת, הגיע  לחדר עלי-יחיא עאסי, אחד מן השומרים הקבועים שלי. למדתי לזהות את הד הצעדים שלו ולהכיר את שפת הגוף. הוא איבד את אחיו הבכור באחת מאותם סיכולים ממוקדים, עוד בזמן הרמטכ"ל מופז, לפני השבי. בכל פעם שנשמע רעש מטוסים או מסוקים באוויר, הוא היה הראשון שזיהה, נדרך, ומסמן לי להסיר את המשקפיים החדשים שהשיגו לי, ולהכניס לכיס, מחשש להדף. "אנחנו ארגון עני", הוא היה מגחך. "אין לנו יותר מדי תקציב לאופטיקאים". היו גם רגעים שהיה מתפרץ וצורח, כאשר היה נודע על חיסול של פעילים, והאמבולנסים בחוץ היו מייללים.

    הפעם הזאת למרות היה איזה רמז להתרגשות על הפנים שלו. הוא דיבר איתי חצי עברית וחצי ערבית שלמדתי משני מורים לשעבר, שהתגייסו להסברה של חמאס. 

    "הזמינו לך מדים חדשים", הוא אמר עם טון של מישהו שמסתיר סוד.

    "למה? אלה עוד בסדר. לא עליתי במשקל..."

    "יש מחר איזו חאפלה, אתה צריך להיראות טוב. איך הכאב-ראש?"

    "תודה, בסדר", עניתי. במושגים שלהם חאפלה הייתה יכולה להיות ארוחה חגיגית או איזה חבילת חטיפים מתוצרת הארץ שהשיגו. מקסימום כדורי בשר צלוי או מטוגן. גם את עצמם הם לא פינקו יותר מדי.

    "איך האלרגיה שלך לאבק מרתפים?"

    "הסתדר חמדלאללה, עם התרופה ההיא. רוקחים טובים יש לכם. תגיד, מה חאפלה? חג שלכם?"

    "ואללה, לא בדיוק, לא רק שלנו..."

    "של מי עוד?"

    "מתוכננת בקרוב הצבעה באו"ם במועצה של הביטחון".

    על מה?

    "על דאולת אל פלאסטין. המדינה הארבע מיאה ותישעין".

    שתקתי.

    "על מה אתה חושב?" הוא שאל והיטיב את האחיזה של הקלאץ'.

    "לא תאמין על מה... אתה מדבר על הצבעה באו"ם ואני נזכרתי בתמונה בשחור לבן שסבא שלי מחזיק. של עשרים ותשעה בנובמבר  1947."

    "ואללה..."

    אבל רגע, איך אני קשור לזה? למה צריך להיראות טוב?"

    "אולי יהיו צלמים, טלוויזיה, בלאגן".

    "אתם הולכים להקליט להורים שלי עוד די וי די?"

    "משהו יותר חשוב".

    "צלב אדום? ביקור?"

    "קצת יותר רציני".

    מה יכול להיות יותר רציני? הייתי בטוח שהוא מסתלבט. אני זוכר כמה בלבול מוח, כמה עריכות ומחיקות והקלטות, עשינו עד שהם אישרו את הדיסק הראשון שנשלח להורים שלי. ידעתי כי אסור לי לשנות אף אות או מילה בנוסח שקראתי, אבל על דבר אחד הם לא יכלו לשלוט. ידעתי כי בארץ ינתחו בעזרת מומחים את הקלטת, כל מילה, כל נשימה, כל תנועה, כל שנייה, וינגנו אותה שוב ושוב קדימה ואחורה. לפני ההקלטה החלטתי על דעת עצמי לעשות שני דברים שאימא שלי ודאי תבחין בהם ואולי זה ישפר במשהו את מצב הרוח שלה. באופן הכי ספונטאני הצלחתי לאלתר ולשחק קצת עם האינטונציה, להישמע משועשע, ואפילו להגניב שלושה חיוכים קטנים, מרומזים, מין קוד פרטי, צופן סודי, ביני לבין המשפחה, כדי שיבינו וידאגו פחות. שלא יתרשמו שאני שבור. שיבחינו כי מתייחסים אליי טוב, שאני אולי קצת רזה אבל לא איבדתי בשבי החמאס את הדבר הכי חשוב, את ההומור העצמי וצלם האנוש.

    "מתי בפעם האחרונה ראית אור של יום?" יחיא קטע את המחשבות שלי.

    "לא זוכר".

    "אז מחר תצטרך משקפיים נגד שמש".

    "עוברים שוב למקום חדש? רק הגענו... עוד לא התרגלתי לריח של הקירות".

    "אני רואה שאתה לא מבין מה הכוונה שלי".

    כבר היו התחלות כאלה בעבר שהסתיימו במפח נפש.

    "כמה זמן אנחנו מכירים?" הוא שאל.

    שלוש שנים, אולי ארבע...חמש... מי סופר..."

    "אז יכול להיות שנצטרך עוד מעט להגיד מעאסאלם...יעני ביי ביי".

    "כי אתה מקבל קידום לגיזרה אחרת...?"

    "לא". הוא צחק, "אצלנו כולם מפקדים בכירים, כמו שאומרים אצלכם בתקשורת אחרי החיסולים..."

    "אז?"

    "יש איזה דיבור רציני על זה שתוך יומיים לא תהיה פה".

    צמרמורת עברה לי לאורך הגב. חשבתי שהולכים להבריח אותי דרך מחילות למחבוא בסיני. הם סיפרו לי על השינויים שם.

    "עכשיו הפחדת אותי", אמרתי לו.

    "זה בגלל שהעברית שלי חרא", הוא צחק שוב.

    "אז מה ההתפתחות החדשה?" לא מצא חן בעיניי המצב רוח שלו.

    "איך אני אגיד לך? מה הדבר שאתה הכי אוהב לאכול?"

    "קציצות דגים", עניתי בלי לחשוב. אתה לא מצפה שחמאסניק יכיר גפילטע-פיש. החומוס שלהם היה לא רע אבל כמה כבר לאכול מהדבר הזה?

    "אז תתחיל להכין מקום בבטן".

    "הישגתם לי גפילטע? רגע, אנחנו קרובים לראש השנה או לפסח?" לפעמים הזמנים היו מתבלבלים לי...

    "ואללה, אני מתכוון שתוכל לקבל כל יום איזה אוכל שתרצה... מסעדה, מלון, בחורות אינשאללה".

    הרכבתי לאט את המשקפיים והבטתי בו בלי מבוכה, לתוך העיניים.

    "תגיד יא זאלאמה, זה דאחקה, או זה מה שאני חושב שזה?"

     

     

    ''

     

     

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      רפי הג'ירפי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון