כותרות TheMarker >
    ';

    צטל'ה

    תכנים אחרונים

    ביקורת על שקרים מהבוידעם של תמרה אבנר

    שקרים מהבוידעם - ספר חדש רענן ומומלץ ביותר

    3

    ספרים  תמרה אבנר

    0 תגובות   יום ראשון, 7/12/14, 14:30

    אין הרבה ספרים שאחרי קריאה של עמוד אחד או שניים אמרתי , ואללה יש פה משהו שונה. כתיבה אחרת לגמרי. סגנון ומבנה שלא דומים לשום ספר אחר שקראתי. ומיד נשאבתי לקריאה כמעט רצופה עד סיומו של אותו ספר.

    למה הדבר דומה...למשל לתוכנית The Voice כאשר אחד המנטורים מסתובב אחרי שניה של ביצוע שיר על ידי אחד המתמודדדים. אחרי צליל אחד אתה יודע שהולך להיות המשך גדול.

    זה קרה לי בעבר כאשר קראתי את "גנבת הספרים" של מרקוס זוסאק. כל נקודת הראות של "המספר היודע כל" היא של מלאך המוות. וענין העתיד (הידוע רק למספר), וההוה (של הגיבורים) קצת שזורים להם זה בזה.

     

    בסופ"ש אחרון זה קרה לי שוב עם ספרה של תמרה אבנר "שקרים מהבוידעם". הסופרת אומנם קצת פחות ידועה, אבל אין שום סיבה שהספר לא יתנוסס בראש רשימות הספרים הנקראים ביותר, ולא ברור לי למה זה לא קרה עד כה. גם פה הסגנון השוטף, עולם הדימויים העשיר שהקורא גם יכול לדמיין את הסאונד במספר מקרים, העתיד/הווה, העברית/אנגלית, והסיפור של "המספר היודע כל" הוא בעצם כמו מופע Stand-Up שסטנדאפיסט מדבר אל הקהל בקטעי הקישור.

     

    הסיפור מספר על רקפת אורבך, קב"נית בכירה בצבא קבע, חובבת שקרים וגברים שנולדה כפרוייקט הנצחה. במשך כל ילדותה ומרבית חייה הבוגרים היא חיה בידיעה שנולדה פחות משנה לאחר מות הגיבורים של אחיה צביקה במלחמת יום הכיפורים.

    בעקבות פגישה עם חבר ילדות של אחיה, מתחילים להתעורר בלבה של רקפת ספקות באשר לנסיבות מותו והיא מתחילה לחקור ולחטט, לבחוש ולשאול שאלות שריחפו בבית הוריה מאז שהיא זוכרת את עצמה.

     

    במקביל לתחקיר הפרטי שלה היא מנהלת רומן סוער עם עודד, עורך-דין שמבוגר ממנה בשנים רבות, אשר מנהל מגוון רחב של תיקים משפטיים, ומגוון רחב לא פחות של מערכות יחסים. בין היתר יש לעודד רומן עם רות סלומון, אלמנת טייס קרב, שלה הודיע על מות בעלה במסגרת פעילותו בקצין העיר.

     

    ניסיונותיה הבלתי נלאים של רקפת לגלות את נסיבות מותו החמקמק של אחריה, בד בבד עם חתירתה הנחרצת לגילוי האמת באשר למעלליו המשפטיים והרומנטיים של עודד, מובילים אותה אל מדרון חלקלק שממנו אין דרך חזרה.

    מונולוג מזעזע, מסעיר ואחוז תזזית, ועם זאת משעשע להפליא, של גיבורה מקסימה ונוגעת ללב, אשר אפשר להגדיר אותה כתוצר חסר סיכוי של המערכת: הצבאית, המשפחתית, החברתית והכל-כך כל-כך ישראלית.

     

    רוצו לקרוא.

    ''

     

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      1 תגובות   יום שישי , 20/6/14, 08:25

      מסתבר שבזמן שהטובים מזמן דעכו ונשתכחו הטובות רק משתבחות עם הזמן.

      את הטובות הטובים לא שוכחים אף פעם. באף פעם אני מתכוון לשנים. עשרות שנים. הטובות, השפעתן נמשכת כמו קרינה רדיואקטיבית רק הפוך

      ולדעתי איינשטיין (לא אריק. הראשון) פיספס את אחד ממקורות האנרגיה החזקים של היקום.

       

      והסיפור שהיה השבוע כך היה:

      בשבוע שעבר החלפתי עם ד' (אות בדויה) כמה אימילים בנושא הסטראטאפ החדש שאני מנסה להקים. חשבתי שאולי יהיו לו תובנות לגבי המודל העסקי שלי שמקדים את זמנו. לא היו לו אבל טוב שדיברנו. את ד' הכרתי הכרות שטחית בלבד. בזמן שהגעתי צעיר לטייסת הוא כבר היה מילואימניק ותיק, שדי מהר הפסיק טיסות ונעלם. גם לפגישות התקופתיות של זקני הטייסת לא היה מגיע. אבל לפייסבוק / לינקדאין וכדומיהם יש מקדם הדבקה די טוב, כך ששנים אני סופג ומפנים את האינפורמציה על עיסוקיו של ד' והתקדמותו בסולם הדרגות.

      ד' אומנם לא עזר לי אבל עצם השיחה בינינו ייצרה גל הדף קטן שחדר ישירות ללבבותיהם של מספר טובים.

       

      מספר ימים לאחר שיחתי עם ד' נפגשתי לקפה עם אלף (אותו כנ"ל לגבי האות).

      אתה יודע" ריכלתי בעליצות " דיברתי השבוע עם ד' לגבי הסטארטאפ החדש שלי"

      מה אתה אומר" ענה לי אלף "וואו אתה זוכר את רייש פקידת המבצעים בשנת 1980. היא היתה אז חברתו של ד' ”

      לא אני לא זוכר" עניתי "בתור צעיר הזקנים יש לי את הפריבילגיה להגיד שעוד כלל לא הגעתי לטייסת בשנה זו"

      אז אני אספר לך" השתלהב אלף "רייש היתה הכי יפה. גבוהה, אצילית עם חיוך מים לים" והוסיף עוד כל מיני נתונים פיזיים שלא כאן המקום להעלותם מפחד הפמניסטיות. "באותה תקופה כל הטייסים הצעירים התגודדו שעות ליד המבצעים. ולא זה לא היה כפי שבדרך כלל כתוב בבטאון חיל האויר שהם רק חיכו שישבצו אותם לטיסה הכי קרבית באותו היום. כולם חלמו עליה ורק ד' זכה בה ימח שמו". כל המשך שיחתנו שמתי לב שעיניו של אלף זגוגיות משהו. היה לי ברור שהוא עדיין רואה את דמותה של רייש מול עיניו. ולהזכירכם עברו כבר כמעט 35 שנים מאז שניצפתה לאחרונה.

       

      And to make a short story even shorter

      השבוע ישבתי בביתם של חברים. לאחר זמן נכנסו עוד מספר אנשים. גברים ונשים. מבטי התמקד על אחת הנשים שהיתה לי מאוד מאוד מוכרת. היה לי ברור שכבר נפגשנו בעבר. וכמו שישראלים תמיד נוהגים התחלנו לנסות לברר מהיכן אני עשוי להכיר אותה. היא לא הכירה אותי כלל.

      לאחר שהתברר שאף פעם לא עבדנו ביחד ולא התגוררנו באותו ישוב, שאלתי: “אולי היית בחיל אויר?"

      כן היא עונה לי" או זהו חשבתי הנה הקשר (אבל רגע. זה עוד לא נגמר).

      אה אז הנה הקשר בטח היית בחצור לא?” אמרתי.

      לא הייתי בחצור הייתי באיתם" אוףףף התאכזבתי..שוב אין זיהוי....”אבל" היא הוסיפה "רייש זו שיושבת לצידך היתה בחצור".

       

      רייש? רייש זה לא שם ששומעים כל יום וודאי לא פעמיים ביומיים. לקח לי שניה להבין למה השם היה מוכר לי. הסטתי לאיטי מבטי שמאלה, וכן גם כמה מעלות מעלה, ומי יושבת לידי כתף-א-כתף? רייש מהאגדות.

       

      בדרך הביתה לאחר הארוע לא יכולתי להתאפק ובקבוצת הווטסאפ של זקני הטייסת השווצתי "לא תאמינו את מי פגשתי עכשיו....את רייש שהיתה חברה של ד'”

       

      ווטסאפ הקבוצה הישנוני התעורר לחיים ארוכים וציפצופי ההודעות לא פסקו עד לאחר השעות הקטנות של הלילה.

       

      ואני. אפילו לא הכרתי את רייש, אני רק השליח.

       

      _________

      הערה: הדמויות עשויות להיות בדויות והסיטואציה הזויה

      כל הזכויות שמורות © נעם אשכול

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שבת, 2/11/13, 16:33

        - "בוקר טוב אדי לאן אתה הולך"? שאל השכן

        -"אני הולך לחפש את אמא שלי" ענה אדי בחיוך.

        -"אמא שלך? עכשיו? שש בבוקר איפה תמצא עכשיו את אמא שלך?" גיחך השכן "וחוץ מיזה אתה בן 90 אז בת כמה אמא שלך"

        -"לא הבנת. את אשתי אני מחפש היא גרה בגבעתיים" ענה אדי בחיוך.

        -"אז למה אתה לא סוגר את הדלת של הבית שלך אדי, אתה יודע שבזמן האחרון השכונה התמלאה פורצים, נכון או לא?" המשיך השכן במשחקו.  "ואם לא פורצים, אז החתולים שאתה מאכיל כל היום תוך שניה יגמרו את כל האוכל אצלך על השיש"

        -"מה לא סגרתי את הבית? לא יכול להיות" ענה אדי בעודו סובב וחוזר על עקבותיו לוודא באם דלת ביתו סגורה או לא.

        -"וחוץ מיזה" הוסיף השכן "תדאג ללבוש מכנסים. לא יפה לבקר את אשתך עם תחתונים בלבד"

         

        על גרם מדרגות ביתו של אדי כבר עמדה חתולה שחורה עם רגל אחת לבנה אותה כינה אדי "המרשעת" על כי זעמה וסילקה את כל החתולים האחרים שבאו לאכול מדי יום בכניסת ביתו.  ה"מרשעת" הביטה בו בחיוך גם היא וכאשר שם רגלו על המדרגה הראשונה חמקה בשניה לתוך הבית, שאכן את דלתו שכח לסגור. מתנשף מן המאמץ לעלות את חמשת המדרגות המובילות לביתו בקצב הכפול מן הקצב הרגיל בו הלך, נכנס לרגע אדי לתוך אפלולית ביתו. האויר הדחוס וריח לכלוך ורקב האוכל של בית שלא נוקה חודשים רבים, לא הפריעו לו כלל. הוא היה מתוכנת למצוא את אמא שלו או את אשתו או את מי זו שלא תהיה, ועכשיו שכן רשע וחתולה מרשעת מעכבים אותו.

         

        "קישטה קישטה" צעק אדי על החתולה וזרק עליה את אחת מנעלי הבית אותן נעל. החתולה הבינה מיד את הרמז, ועפה מן הבית במהירות כפולה מהמהירות בה נכנסה אליו. "מזמן הייתי צריך להעיף אותה מכל השכונה את החתולה הזאת" מילמל אדי ופנה שוב לצאת מביתו. במראה ליד הדלת ראה כי הוא עודנו בתחתוניו והחליט שוב לעכב את היציאה על מנת לחפש וללבוש את מכנסיו. לאחר סיבוב נוסף בבית גילה את מכנסיו על אדן מיטתו. הפעם זכר ללבוש מכנסים. הפעם זכר לסגור את הדלת. אבל לנעול את הדלת? אפשרות כזו בכלל לא עלתה בדעתו. הוא ירד במדרגות הציץ שמאלה וראה שהשכן פינה את השטח ונכנס כבר לביתו אך בכל זאת החליט שאין לו כל ענין להסתכן בפגישה נוספת עם אותו שכן. הוא פנה לחלקה האחורי של חצרו על מנת שיוכל לצאת מהיציאה האחורית. הוא התכוון להתחיל לרוץ אבל הרגיש כל הזמן דקירות באחת מכפות רגליו. כאשר הציץ לראות גילה להפתעתו כי הוא צועד עם נעל בית אחת בלבד ורגלו היחפה כולה נטועה בקצוות הקוצים הרבים שמילאו את חצרו.  המחשבה הראשונה שחשב בענין היתה "הי שוב פעם לא קצצתי את הדשא בזמן" והשניה היתה "הי למה אני הולך רק עם נעל בית אחת" את סיפור החתול כבר לא זכר ובכל מקרה האופציה שנבחרה היתה להסיר גם את נעל הבית השניה.

         

        בהגיעו לגדר האחורית בחצרו לא מצא את היציאה האחורית אותה חיפש וזה מהטעם הפשוט שאין יציאה כזו. אומנם היתה. אבל כשבנו את הבית שמאחורי ביתו לפני כ 30 שנה, לא הסכים השכן החדש שיהיה מעבר בין שתי החצרות וסגר את היציאה ברשת ברזל עבה.

        צעד אדי פעם ופעמיים לאורך הגדר וכשלא מצא מעבר רישמי החליט לטפס על הגדר. למזלו הגדול הגדר היתה בת 30. וגם חלודה. ובפעם הראשונה בה הניח את רגלו היחפה על הגדר היא שקעה תחת כובד משקלו. "טוב מאוד – כבר מזמן הייתי צריך להרוס לו את הגדר לשכן הרשע הזה. למה הוא היה צריך לבנות אותה בכלל מלכתחילה?" ומיד גם עבר למחמאות לשכן "מזל שהוא משקה הרבה את הדשא, לפחות אין לו קוצים בגינה".

        את שארית הדרך עד לכביש דילג במהירות מפתיעה לבן 90 ובהגיעו לכביש הראשי, מתוכנת מראש, פנה ימינה לכיוון תחנת האוטובוס.

         

        הכביש הראשי הוא עליה. אדי צעד לאיטו על המדרכה שעצי זית היו נטועים בה במרחקים קבועים. 06:30 בבוקר והשמש מתחילה לחמם. אדי מתחיל להתעייף ויש עוד כברת דרך עד לתחנת האוטובוס. את הבחורה השחומה והקטנה שראה מולו עצר ושאל "את מוכרת לי. היית איתי בצופים נכון? תגידי - עוד כמה זמן מגיעים לתחנת האוטובוס?"

        I no speak Hebrew, I am Nepali 

        ענתה הבחורה עקפה את אדי תוך שהיא קדה ומביאה את ידיה לברכת נמסטה. אדי המשיך לעקוב במבטו אחר הבחורה היורדת במורד הכביש ממהרת למקום עבודתה.

         

        כאשר הסתובב והמשיך לעלות במעלה הכביש שם לב לצמחיה טרופית עשירה משני צידי שביל העפר עליו צעד. עונת האביב עכשיו וצמחית הרודודנדרון בשיא תפרחתה הורודה. תרמיל כבד היה תלוי על גבו המזיע וכשהתקדם הרגיש את שק השינה הקשור לראש התרמיל מתדפק בעדינות על ראשו, משאיר אדוות קול לחישה כאשר שערותיו התחככו בכיסוי הניילון של השק"ש.

        בתוך ידו המזיעה החזיק מקל הליכה ועכשיו צעדו נעשה קליל משהו. לאחר מטרים ספורים נוספם נעצר שוב על מנת לנוח קמעא. הוא התבונן על סביבותיו.

        מימין צלע הר ענק עם מפל מים בגובה מאה מטר לפחות. אדי הסיט את ראשו שמאלה והציץ למטה ונרעד כמעה. מדרון תלול ביותר הנגמר בנהר שוצף העושה דרכו במרחק של לפחות 1500 מטר מתחתיו.

        מולו על שביל העפר ירדו מספר אנשים. כולם יחפים שחומים ושריריים. כל אחד מהם נשא משא כבד ביותר על גבו. על גבו של אחד מהם התנוסס מגדל של ארגזים בגובה כפול מגובהו ובקצהו קשורות שתי תרנגולות, השני סחב ארגזים מלאים בבקבוקי קולה ריקים והשישי סחב אישה זקנה על מנשא גב.

        כולם חייכו אל אדי וברכו אותו בנמסטה. אחד מהם אף שאל אותו:

        You. – need porter?

         

        אדי שאף מלוא ריאותיו אוויר הימלייה נקי ומיצמץ מול פני אור השמש העולה ואמר לעצמו "מזל שאני עוד יכול ללכת בעצמי ולא צריך לסחוב אותי כמו את הזקנה ההיא".

         

        הוא המשיך לטפס במעלה השביל. מרחוק כבר ראה כמה בתי עץ מטים ליפול ביניהם שביל מלא בבוץ, וכלבים שדופים וכמה תרנגולות מתרוצצים בין הבתים.

         

        "סוף סוף הגעתי לתחנה" המהם אדי בעודו מתיישב על הספסל.

         

         ישב אדי בתחנה דקות ארוכות והאוטובוס לא הגיע. בשעמומו התחיל לבחון את סביבתו בסקרנות בעודו מגלה דברים חדשים על התחנה שאותה חשב שהכיר כל כך טוב. התחנה עצמה היתה בנויה מעמודי נירוסטה מבריקים. הספסל פורזל ממתכת עדינה צבועה בירוק אפור. גם הגג היה בנוי מאותה מתכת אפורה, ועכשיו כאשר השמש כבר טיפסה במעלה השמים, הודה אדי לגגון הזה שסיפק לו מעט צל.

        "מתי הספיקו לבנות את הגגון הזה" חשב אדי לעצמו "הרי בפעם האחרונה שביקרתי כאן היה רק עמוד חלוד עם שלט פח"

         הקיר האחורי כולו זכוכית שקופה ובמרכזו פוסטר ענק של דוגמנית חשופת חזה אשר פירסמה בושם כלשהו. דקות ארוכות הביט אדי בתמונה ולבסוף העלה חיוך קטן.

        "מצטער – לא עובד לי יותר שם למטה" לחש אדי לדוגמנית "אולי אחר כך" והוא יכול היה להישבע שגם הדוגמנית עם עיניה הכחולות הגדולות חייכה אליו בחזרה.

         

        מימין התנוסס סניף הבנק בו עבד אדי 10 שנים מחייו. "למה את הבנק הם לא משפצים כמו את התחנה. הם אף פעם לה היו רציניים לכן עזבתי אותם" חשב, "וגם את הפיצויים שהיו מגיעים לי הם לא שילמו עד היום. כבר 50 שנה אחור. מענין אם כשאתבע אותם אקבל גם פיצוי נוסף על 50 שנה על הלנת שכר".

        ממולו מהעבר השני של הכביש הוריקה גדר חיה של בית כלשהו. דקות רבות בהה אדי בגדר החיה ופתאום נזכר כי מאחורי הגדר מסתתר תותח שמצודד הישר לדלת הבנק שמימינו. כן תותח אמיתי שמישהו פעם סילק מהגדוד במלחמת העצמאות ואותו 'וטראן' אף איים עליו פעם בצחוק שאם לא יקבל מהבנק אשראי בריבית מועדפת אז הוא מבטיח לבדוק פעם אחת ובקרוב האם התותח עדיין יורה.

         

        צפצוף צורמני העיר את אדי מחלומותיו. הוא סובב את ראשו באיטיות וגילה כי אוטובוס חונה מולו. דלת האוטובוס היתה פתוחה והנהג בהה בו כגוער "נו אתה עולה או לא?!".

        " חכה אני בא" צעק אדי לנהג, קם והלך באיטיות רבה לכיוון דלת הכניסה של האוטובוס.

         

        -"מה זה הדבר הזה" חשב לעצמו נהג האוטובוס. הזקן הזה בכלל לא יוכל לטפס ולעלות לאוטובוס ובכלל אין לו נעליים. "יש לך כסף בכלל?" צעק נהג האוטובוס לכיוונו של אדי שהיה עדיין  בחצי המרחק בין התחנה לאוטובוס עצמו. אדי לא הגיב כי בכלל לא שמע. אבל הוא כן שם לב שפתאום דלת האוטובוס נטרקה והאוטובוס נעלם במעלה הרחוב.

         

        "אה הוא בטח לא נוסע לכיוון שלי" חשב אדי ונשאר לעמוד נטוע על מקומו. עוד דקות רבות נוספות הוא נשאר עומד על מקומו במרכז הכביש, כאשר בזמן הזה עברו על פניו עשרות מכוניות. כולם ציפצפו לו אז הוא הרים את ידו חייך וניפנף בדיוק כמו שאובמה  נוהג לנפנף כאשר הוא יורד מהמטוס הנשיאותי וקהל המונים שואג לעברו “Yes we can”.

         

        זה היה רק ענין של זמן עד שמישהו יתנגש בו, אבל למזלו לפני שהגיע הזמן הזה של ההתנגשות, הגיע האוטובוס הבא, ועצר בחריקה סנטימטר ממנו.

         

        "לאן אתה צריך אדוני" שאל הנהג בעודו פותח את הדלת. אדי שלח יד במהירות מפתיעה לזקן בן 90, אחז בידית הדלת ולא הרפה. הוא לא ענה כי לא שמע את השאלה והתאמץ מאוד לעשות את הצעד הראשון על מדרגת האוטובוס.

        הזמן התקדם ואיתו גם חוס ר הסבלנות של הנהג.

        "שמישהו יעזור לו" קראה האשה שישבה מאחורי הנהג. בשעה מוקדמת זו של הבוקר רוב הנוסעים היו מנומנמים אבל איזה לץ מאחורה גם ענה לה "לא שמעת שמישו מת ב 48".

         

        "למה זה שוב קורה לי" רטן הנהג לאשה מאחוריו "בהתחלה נתנו לי אוטובוס לא מתודלק, החלפתי. ואז בשני המזגן לא עבד והחלפתי שוב, חצי יום ביזבזתי לפני שאפילו יצאתי ועכשיו הזקנצ'יק הזה יקח לי את חצי היום השני. ובסוף מנהל העבודה עוד אומר לי שאני הכי איטי בקו. מנהל העבודה כולו ילד אבל מהנדס נהיה לי. הוא יושב כל היום עם טבלאות אקסל, מודד זמנים לנהגים ואז אם יש אחור, במקרה הטוב נותן קנס, אבל הוא כבר פיטר את יואב לא מזמן, כי לא שיפר את האיחורים שלו. אז מה אני עושה עם הזקנצ'יק שמעכב אותי עכשיו".

         

        "לך תעזור לו" אמרה לנהג האשה שמאחורי הנהג.

        "קססס" פלט הנהג ויצא ממקומו בחבטה לעזור לאדי. "בא אני אעזור לך – לאן אתה צריך?" שאל שוב הנהג בעודו עוזר לאדי לטפס את שלושת המדרגות המובילות לישורת האחרונה באוטובוס.

        הפעם שמע אותו אדי כי במרחק 10 ס"מ מאוזנו ורמת דציבלים של רמקול במסעדה תל אביבית טיפוסית אי אפשר היה שלא לשמוע.

        "אני נוסע לאמא שלי" ענה לו אדי בחיוך והמשיך ללכת לכיוון החלק האחורי של האוטובוס.

        "רגע חכה" צעק הנהג והתחיל ללכת אחריו "אתה לא יכול לנסוע בלי לשלם".

        הנהג הרגיש את זעמו גואה בו. כל הנוסעים נעצו בו עכשיו עיניים. בנוסף כל המכוניות שנתקעו מאחוריו האוטובוס התחילו לצפור.

        "אדוני, אני מבקש ממך לשלם אחרת אתה לא יכול לנסוע" חזר הנהג ואמר לאדי, אבל אדי המשיך ללכת עד שמצא מקום פנוי ליד הבלונדינית שכל האחרים התביישו לשבת לידה.

         

        "יאלה נהגוס סע – אין לנו את כל היום בשבילך" צעק איזה חיל מהשורה האחרונה באוטובוס "אנחנו צריכים עוד להגיע לחרמון היום"

        "אז הוא לא שילם", הוסיף החיל "מה אין הנחה לאזרחים ותיקים, אתה יודע מה תחשוב שהוא חיל ותן לו לנסוע".

        "אין מצב" התעקש הנהג.

         

        עכשיו גם החיל איבד את סבלנותו קם ממקומו וניגש לעמוד ליד אדי והנהג. אדי הסתכל על הנהג ועל החיל ולא הבין מה רוצים ממנו. את הצעקות שמע כלחישות.

        "את רואה יש יתרונות בלא לשמוע טוב" אמר פעם לפני שנים רבות לאשתו כאשר הפליאה בו צעקותיה.

         

        "נכון שגם אתה חיל- זקנצ'יק ? " פנה עכשיו החיל לאדי.

        "כן אני חיל בבריגדה" ענה אדי.

        "אתה רואה" אמר החיל לנהג "יאלה סע"

        "אבל.." התחיל הנהג לענות אבל החיל קטע אותו בצעקה "קדימה תיזרום אתה לא רואה שלזקן הזה אין בכלל כסף ואתה תוקע עכשיו את כל התנועה בגוש דן ובנוסף אתה תהיה אחראי על זה שאני אסגור שבת בגלל האחור שאתה ברגע זה מארגן לי"

         

        הנהג התחיל אט אט להבין שזה לא היום שלו ואולי החיל בכלל צודק. אולי זו בדיוק הבעיה שלו ש"הוא לא זורם". הרי גם החברה שלו אומרת לו שהוא לא זורם. מה היה אכפת לו שהזקן הזה יעלה ויסע בלי לשלם. "קצת חמלה תפתור 50% מהבעיות בעולמנו"  אמרה לו אמא שלו פעם כאשר התווכח איתה על איזו שטות .

         

        עכשיו הנהג הסתובב כפוף קמעא ופנה לאיטו חזרה לכיסאו בקדמת האוטובוס. נהגים עצבניים כבר עמדו על מדרגות האוטובוס עם תנועות ידיים חצי סיבוביות, וגם שוטר הגיע לשאול אם יש בעיה.

        "עכשיו הכל בסדר" אמר הנהג לשוטר "אנחנו נוסעים". שיחרר הנהג את מעצור היד והתחיל לנסוע תוך שהוא מזמם את הנעימה

        "יעלה ויבוא, יעלה ויבוא – יעלה ויבוא…"

         

        המתח באוטובוס התפוגג באופן מידי.

        "תודה סרג'נט" אמר אדי לחיל שבינתיים התיישב בכסא שלפני אדי תוך כדי שהוא מסתובב אחורה "כאילו" לכיוון אדי אבל מבטו פוזל לבלונדינית שמימין לאדי

        "אני לא סרג'נט אני סה"כ סמל מחלקה בחרמון אבל שיהיה. תגיד סבאל'ה לאן אתה נוסע?"

        "אני נוסע עכשיו לפיוג'י, בדרך עברתי דרך מונטה קאסינו אבל כשהשיירה שלנו עצרה קפצתי לרגע לקנות סיגריות וכשחזרתי גיליתי שג'יפ שלי המשיך בלעדי"

        "איפה זה המונטה קאסינו הזה" שאל החיל.

        "זה באיטליה" ענה אדי

        "ואיך בדיוק הגעת לי עכשיו מתל אביב לאיטליה?" שאל החיל בחיוך בעודו פוזל לבלונדינית.

        "דרך אלכסנדריה. מה אתה לא יודע גאוגרפיה?" שאל אדי בפליאה.

        ------------------------------------------------------------

         

        כל הזכויות שמורות © נעם אשכול


         

        דרג את התוכן:
          3 תגובות   יום שישי , 27/7/12, 11:24

          ''

           

          -"סליחה אפשר לשבת כאן?"

          נשאלתי בעודי בוהה בעיתון על ידי קול נשי עם מבטא צרפתי כבד. הבישום לעומת זאת לא היה שאנל כלשהו אלא עשן סיגריות.

          -"כן פנוי"

          מלמלתי חזרה, מרים במקצת את עיני מהעיתון בו בהיתי, לראות את מי שבחרה לשבת על הספסל לידי למרות שבשעה זו של הבוקר, התחנה הייתה עדיין ריקה למדי והיו אינספור ספסלים ריקים על הרציף. דווקא אהבתי את מה שראיתי ולכן עיני לא חזרו מיד לעיתון .

           

          אשה כבת 40, שזופה בחוסר אחריות כמו שרק תיירים יכולים להיות שזופים. שיער חלק וארוך שהבלונד כבר ידע ימים טובים יותר. על עיניה משקפי ארט-דירקטורים אופנתיות עם מסגרת שחורה עבה, ועדשות שהגדילו זוג עיניים כחולות כחולות. המכנסים הגופיה ותיק הים הסבירו לי שהיא בדרכה לים.

          הידיים והרגליים השזופות היו רזות באופן חריג. "חבל, עוד אנורקטית" חשבתי בליבי.

          -"הרכבת מאחר?" שאלה הצרפתיה בעברית קלוקלת.

          שאלתה העירה אותי ורק אז שמתי לב שבחוסר נימוס משווע בהיתי בה עד עכשיו דקה ארוכה מאוד.

          -"הקונדוקטור בטח הלך לאסוף איזו מעטפת כסף ממישהו אז למה שלא תאחר"

          עניתי תוך גיחוך קל. ניכר שהיא לא ירדה לסוף דעתי אבל בכל זאת הבינה שיש איחור.

           

          חזרתי לבהות באין חדשות המופיעות בחינמון שהיה עדיין מונח על בירכי. עוד חינמון חדש מהזן של "שופר תעמולה של פוליטיקאי" שאנשים קוראים רק בתחנות רכבת בכדי להעביר את זמן ההמתנה, ואפילו דגים מתים לא מרשים שיעטפו אותם בזיבלון שכזה. עכשיו כבר העברתי דפים בקצב מהיר ורעשני יותר ובחוסר סבלנות ניכר.

           

          -"את רוצה קפה מון-שרי" שמעתי לידי קול גברי, ומיד הצרפתיה ענתה לו "מה-ביאנסור. ואזי..ואזי".

           

          שוב הרמתי את עיני מהעיתון בעודי מגלגל אותו בכדי לזרוק לפח הקרוב. מבטי הצטלב עם מבטו של "החבר החדש של הצרפתיה שלי". בחור שחום כבן 40 גם הוא, שמור הייטב. ומיד ידעתי שאני מכיר אותו.

          הבחור התרחק ומוחי רחש ובחש עד שהעליתי ממש ממגירת הזיכרון הרחוקה ביותר את השם "ערן בן-נחום".

           

          -          "סליחה" שאלתי את הצרפתיה "במקרה קוראים לבחור הזה ערן בן-נחום?"

          -          "מאא-נו, בעצם אולי כן. קוראים לו ערן בן" היא ענתה לי.

          -          "וואו – אני מכיר אותו מגיל 15" אמרתי לצרפתיה ושאלתי "הוא חוזר לכאן?"

          -          "כן, הוא רק הלך להביא קפה" ענתה לי בחיוך וניכר שסקרנותה גברה עכשיו. "הנה הוא                חוזר" הצביעה עליו בקצה הרציף, הולך בנמרצות עם שתי כוסות חד פעמיות.

           

          הכרוז בתחנה הכריז כי הרכבת הבאה תיכנס לתחנה בעוד דקה אחת. וכבר נשמע מרחוק קול רחש הלמות הגלגלים במסילה.

           

          הסתכלתי על הבחור בעודו מתקרב, מבטו היה מרוכז באיזון כוסות הקפה שהיו מלאות עד גדותיהן. כשהתקרב לחמישה מטרים מהספסל שאלתי אותו:

          -          "תגיד לי אתה ערן בן נחום"?

          הבחור הסתכל עלי במבט מופתע וממושך אבל שום דבר במבטו לא הסגיר שהוא מזהה אותי.

          -          "שמי ירון איינשטיין" אמרתי לו "היינו יחד בקורס הדרכה של הצופים כשהיינו בני 15" עדיין לא זז שום נים או שריר בפניו שעשוי היה להעיד כי זיהה אותי.

          -          "אני זוכר" דיברתי בקצב שמוחי שלף עכשיו את הזיכרונות הרחוקים והמוצפנים "שבקורס הדרכה הזה התאהבת בילדה הכי בלונדינית במחזור והיו לך אינסוף התלבטויות איך להציע לה חברות ולא האמנת שהיא תסכים לתימני, אבל ביום האחרון של הקורס אפילו התנשקתם"

           

          -          ואז נעורו פניו "כן אני זוכר" ענה לי עדיין ללא שמץ של חיוך, ולא היה ברור אם הוא זוכר את הארוע או שהוא אכן זוכר אותי. הרכבת נכנסה כבר לתחנה והרעש הוגבר עד כי קשה היה לשמוע. אבל הוא המשיך בשטף:

           

          -          "הייתי עם סיגל, זאת הבלונדינית ממחנה הצופים, מגיל 15 ועד לפני חודש" התחיל לענות לי בזמן שהתחלנו ללכת לכיוון העליה לקרון הרכבת. "מגיל 21 חיינו בארה"ב מנותקים מישראל כי המשפחה הפולנית שלה לא קיבלה אותי. את השם קיצרתי לערן בן כי האמריקאים לא מסוגלים להגות את הנחום של הבן-נחום. לפני שבועיים ביקרתי לראשונה בארץ מאז שעזבתי. קברנו את סיגל. סרטן, אתה יודע. המשפחה שלה? אפילו לא הגיעו להלוויה. כמה אכזריות"

           

          דלתות הקרון נטרקו וכבר עמדנו כולנו צפופים. הצרפתיה עמדה קצת בצד, לא שייכת לסיפור ולקשר העבר שחודש לכמה דקות, לפני שיעלם מחדש לתהומות הזיכרון, אך הפעם עם תאריך עדכון טרי יותר. עברנו ללחישה. עדיין לא הוגנב שום חיוך לפניו ואני הייתי קצת המום מהסיפור הקשה.

          -          "תגיד איך זכרת אותי אחרי כל כך הרבה שנים" שאל אותי ערן.

          -          "אשתו של אחיך היא בת כיתה שלי"

          -          "נכון. רק עכשיו אני מקשר" ענה לי ערן "אבל בכל זאת"

          -          "אתה דומה לו שתי טיפות מים וגיסתך שכמובן גם שמה הוא בן-נחום, מעלה כל יום תמונות משפחתיות לפייסבוק. לא צריך להיות סוכן מוסד בשביל לזהות אותך מידית" חייכתי.

          סןף סוף גם אצלו עלה איזשהו צל צלו של חיוך.

           

          הכרוז כבר הכריז דקה לתחנה הבאה בה הייתי אמור לרדת בכדי להחליף רכבת. התחלתי לפלס דרך בצפיפות לכיוון הדלת.

          -          "טוב להתראות אני חייב לרדת. היה לי עצוב לשמוע את סוף הסיפור שלכם" אמרתי לערן ביודעי כי הקשר המקרי שנוצר הבוקר בטרמינל לא נועד להתמשך.

           

          הרכבת נעצרה בקול חריקה והדלתות נפתחו. הפניתי מבט אחרון ונדתי בראשי לשלום לערן ולצרפתיה. ירדתי לרציף  התחלתי לצעוד לכיוון המדרגות ואז נעצרתי והסתובבתי בחטף לכוון הרכבת. אבל את השאלה "איך הצרפתיה בכלל קשורה לסיפור הזה"? כבר לא היה את מי לשאול.

           

           © נעם אשכול

           

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום שבת, 21/7/12, 12:23

            "דם כחול. אתה רואה היינו צריכים לחכות 60 שנה והתקף לב אחד כדי לגלות שהדם שלך הוא דם כחול"

            - "כן דוקטור אני שומע" ענה ארנלוד בקול חלוש ומעורפל קלות, בעוד ראשו מבצבץ אי שם רחוק מהדוקטור המצנטר, מופרד במין סדין ירוק כחול משאר צוות חדר הצינטור.

             

            - "תיכף אני מגיע לאזור ופותח לך את הסתימה. אתה לא תרגיש כלום, אל תחשוש" אמר הדוקטור בקול רם.

            -אני לא חושש דוקטור, אני עדיין זוכר איך שנינו עבדנו בתור סטודנטים בחברת "השרברב" ואתה היית תמיד ראשון מזהה כל סתימה וגם פותח אותה בדרך הכי אלגנטית. אתה זוכר את הימים האלה דוקטור"

            -"ודאי שאני זוכר ארנולד. אך.. אילו ימים… אילו ימים טובים היו אלה" נאנח הדוקטור, אבל פתאום ניזכר ולא אמר זאת בקול רם, גם במקרה אחד בו הגיעו לתקן צנרת בביתה של זקנה אשר 30 שנה לא טיפלה בצנרת ביתה. אחרי שלוש שעות עבוד גילה פתאום את מקום הסתימה אבל כאשר ניסה לתקן, גילה שכל האזור הסתום חלוד לגמרי וכל הצנרת התפוררה לו ביד. מזל שזכרונו של ארנולד אינו בין המשופרים חשב הדוקטור ומייד סילק מחשבה מטרידה זו מראשו.

             

            בחדר הצינטור השתתקו הדיבורים. רק ציפצופי המוניטורים השונים וקול רחש של צוות מיומן העובד בתאום של טייס אוטומטי נשמעו. אור קר ולבן סינוור את עיניו של ארנולד. הוא רעד מקור המזגנים עצם את עיניו, ולאט לאט שקע בהזיות מעורבות בזיכרונות רחוקים. הוא דימה עצמו כמו פעם, יושב בבור הפיקוד, עומק חמש קומות מתחת לפני הקרקע, קור כלבים. כולם עם מעילי פרווה ורועדים מקור. כמה מהחיילים חובשים כובע מפרוות שועל מנומר. צוות חולית הקומנדו עליה פיקד ממרחק אלפי קילומטרים ממקומו הסתבך בתקרית ירי לא צפויה ובנסיגתו נתקע בסופת שלג אימתנית אי שם במזרח סיביר. מזג האויר והסופה האימתנית לא איפשרו לשלוח את החילוץ האוירי לו חיכו אותם חיילים תקועים. 24 שעות היה מפקד החוליה בקשר עם ארנולד. אבל לאט לאט החל הקשר להיחלש עד שאבד לחלוטין. סביבו בחדר הפיקוד 20 חילים וקצינים שותקים. אין בידו של אף אחד לעזור. היאוש פושה. כל אחד עם הרהורי ליבו. כולם יושבים ומביטים במכשיר הקשר. ממתינים לאות חיים. מידי פעם פולט המכשיר קירקוש קל, איזה רחש שהאטמוספירה החדירה לגלי הרקיע הארוכים בכדי למתוח את העצבים בהמתנה לאות חיים שמבושש להגיע מהחיילים התקועים בשלג.

             

            "מרדים. מרדים." התעורר ארנולד מהזיותיו בעודו שומע את קולו של הדוקטור שואג בטלפון הפנימי של בית החולים "מרדים דחוף לחדר צינטור"

            "למה הוא צריך מרדים" החלו מחשבות מטרידות לרוץ בראשו של ארנולד בעודו מטושטש חלקית. "מה שוב פעם התפרקה לו הצנרת ביד כמו אז אצל אותה זקנה שאח"כ הוא הרס לה את כל הבית ובסוף האשים אותי בפשלה"

            הדלת נפתחה בדחיפה בבת אחת "אני פה" שמע קול איטי וצרוב סיגריות.

            "הרדמה מלאה מידית" שמע את קולו של הדוקטור. במקום תשובה שמע ארנולד קול חריקה קלה כמו של סיבוב ברז מתכת קטן ומיד לאחר מכן רחש שיחרור לחץ אויר. כמו באוטובוס דמיין ארנולד את הקולות האלה אבל חצי דקה מאוחר יותר בעודו מרגיש בחילה קלה החלה הכרתו להתערפל בדיוק בקצב של הפסססט הארוך הזה של שיחרור הלחץ.

             

            © נעם אשכול

            הערה: נכתב בהשראת הציור הזה

             

            ''

            דרג את התוכן:
              4 תגובות   יום שישי , 1/6/12, 10:17


              "אה..שכחתי ..יש עוד פריט אחד. חכי שניה" אמרתי לדפנה שמאית חפצי האומנות שהבאתי הביתה לפני שאזרוק הכל תמורת חמש מאות שקל לאיזה סוחר משוק הפשפשים. יצאתי החוצה לחצר והכנסתי חזרה הביתה גוש מגומי שחור.

              "זה פסל של בת דודה של אמי" אמרתי לדפנה "ואמי טענה שהיתה פסלת מפורסמת. תבדקי אם זה שווה משהו. קוראים לפסלת "אלינה שפושניקובה".

              מתי שהוא לפני שנתיים אבי הוציא את זה לחצר, והאמת אפילו שמתי לב לכך אבל לא יודע למה לא עצרתי בעדו. עכשיו ניכרים פגעי מזג האויר בגומי השחור.

               

              דפנה מדדה, צילמה ורשמה מה שרשמה וכעבור דקות ספורות יצאה מהבית מבטיחה לשלוח לי דו"ח הערכה מסכם בתוך שבועיים. התיישבתי על הספה המאובקת והישנה, סחוט ועייף עד אין קץ. השענתי את ראשי אחורה ובהיתי בגוש הגומי השחור.

               - - - - - -

              "די מספיק לשחק עם זה" נזכרתי בקולה הרועם של אמי

              "כמה פעמים אמרתי לכם שזה פסל ולא כדור רגל, ולא סתם פסל אלא פסל של בת דודתי שהיתה פסלת חשובה מאוד בצרפת"

              "טוב אמא הנה אנחנו מחזירים למקום" ציחקקנו והחזרנו את "כדור הרגל" המאולתר שלנו למקום. מצב זה החזיק מעמד בדיוק עד שאמי הסתלקה מהסלון ואז היינו ממשיכים.

               

              "הכדור רגל" סליחה הפסל, היה בעצם אלמנט אומנותי העשוי מיציקת גומי בצבע שחור של טורסו של אשה. בסלון ביתנו הוקדש לפסל זה ולאחיו הלא תאום שהיה פסל ראש אשה מפוליאסטר בצבע עינבר מקום של כבוד. אימי העמידה אותם על סטנד מתכת שחור אשר ייעודו המקורי היה לשאת טלביזיה גדולה אבל אצלינו במקום טלביזיה הוא נשא את שני הפסלים של אלינה שפושניקובה הבת דודה מצרפת.

               

              לאמי היו תמיד סיפורים על אוספי האומנות הרבים הפזורים בבית, ואנחנו אף פעם לא רצינו להקשיב. היו למשל זוג כדי הפורצלן עם דיוקנאות סבא וסבתה אותם קיבלה כירושה מאביה. אהילי שיש ענקיים, מאה קילו משקלו של כל אחד, שריד אחרון לבית הסבא העשיר מפולניה. עושר אשר אי שם בשנות השלושים התפוגג איכשהו ומסיבות עלומות לא זכה להגיע ל"ארץ ישראל".

              היו גם סטים אינסופיים של רוזנטלים כחולים ומקוריים, ובשנות השבעים אף נסעו אבי ואמי לנסיעה מיוחדת לגרמניה למפעל רוזנטל בכדי להשלים כמה פריטים חסרים לסט. כמובן שהיו גם כלי כסף, סכינים ומזלגות שונים ומשונים שרואים רק בסרטים וכבר העלו ירוקת. (לימים למדתי את ההבדל בין כליי כסף פולנים וכלי כסף רוסיים ששנים מאוחר יותר מכרנו ל"פי משקל" ואת הסוד שחצי מכלי הכסף החלודים בעצם לא היו כלי כסף כי כסף אמיתי לא מחליד היא לעולם כבר לא תבין).

              עד היום לא ברור לי איך הגיעו כל חפצי האומנות האלה בשלמותם באוניה לפני כמעט 100 שנה מפולניה לארץ ישראל.

              מה שברור לי הוא שאמי היתה מאוד קשורה לכל פריט ופריט באוסף שלה. היא גם זכרה כל פריט שהיה באוסף המקורי של סבא ומי לקח מה לאחר מותו למרות שלכאורה לא הייתה לו כל זכות לפריטים אלה. היה את אותו יועץ כלכלי בכיר שמדי פעם היינו רואים בטלביזיה ואז היתה מתמלאית חימה על איך הוא לקח לה פריט זה,  ואיזה אחד שהיתה לו חנות חשמל ברחוב אלנבי שלקח איזה פריט אחר.

               

              אני עצמי שבכלל לא נקשר לפריטים כאלה או אחרים לא מבין עד היום האם היתה קשורה באמת לפריטים הגשמיים עצמם או לעולם ממנו התנתקה בגיל 7 ילדה יתומה מאם עם אב לא מתפקד, שעלתה לבד לארץ ישראל ב 1935 בכדי לחיות עם הסבא בתל אביב.

              המעבר הזה מפולניה לתל אביב התגלה כעבור 4 שנים בלבד כמעבר מהמוות לחיים. החמולה הגדולה מלודז' התנפצה לכל עבר. מבין הבנות דודות אלינה שפושניקוב שלימים הפכה פסלת בילתה במחנות, אלינה הלמן  שלימים הפכה לאמי  הגיעה בטיימינג די מושלם לתל אביב, ואילו מרישה בת דודה נוספת תעשה את הדרך לתל אביב 10 שנים מאוחר יותר לאחר שהסתתרה בודדה כילדה נוצריה במנזרים פולנים.

              - - - - - - -  

               

              בשעות אחה"צ המאוחרות נעלתי את בית ילדותי החצי ריק והמאובק וחזרתי לביתי. דמעות עלו בעיני. זה לא פשוט לחסל בית.

               

              כבר למחרת היום צילצלה אלי דפנה. התפלאתי, הלא היא אמרה שתחזור אלי עוד שבועיים.

              "אתה לא תאמין" היא אמרה בהתרגשות לא מוסווית ובקול רם מאוד "אלינה שפושניקובה נחשבת היום לפסלת הלאומית של פולניה. הפסלים שלה הוצגו בכל המוזיאונים הנחשבים בעולם כולל ב- Moma. אמא שלך צדקה. ובכלל הבטן הזאת ששיחקתם בה כדורגל בילדותכם וגם פסל הראש המנותק מהגוף הם פריטים מהסידרה האחרונה שאותה פיסלה. הם מסמלים את אכזבתה מהגוף של עצמה, כאשר התפשט בו הסרטן לפני שנפטרה ממנו בתחילת 1973"

               

              ואני. אני עדיין מתלבט האם פריטים שהיו כה חשובים להוריך וקיבלת אותם בירושה אמורים להיות גם חשובים לך עצמך? האם יש לך אחריות מוסרית כלפי חפצים שהיו שייכים לסבים של הוריך והאם עליך לשאת בנטל ההיסטוריה, לשמור עליהם ולהעבירם לילדיך?

               

              ''

               © נעם אשכול

               

              הערה: נכתב בהשראת הספר "הארנבת עם עיניי העינבר"

              דרג את התוכן:
                11 תגובות   יום שבת, 17/12/11, 11:08

                ''

                 

                 

                 

                בוקר סגריר בדלהי. יש לי כמה שעות חופש ואני בדרכי לקפה בכיכר. הפעם התעקשתי לקחת גסט האוס משפחתי קטן ושקט במרכז ובדיוק בשביל הקטע הזה  שניתן לצאת החוצה ברגל.

                 

                עד הנסיעה האחרונה שהיתי במלון חדש גדול ומפואר בדרום דלהי, שהוא האזור העיסקי המתפתח ביותר בדלהי כיום. מבחינתי המלון היה כלוב של זהב על אי. ממש אי שמוקף מכל עבריו בכבישים רועשים אזורי תעשיה מתפוררים ותנועת אנשים אינסופית שנמשכת עד השעות הקטנות של הלילה. נכנסתי למלון בערב – ולא יצאתי ממנו עד למחרת בבוקר.

                 

                טקס הכניסה למלון היה קבוע. המכונית שלי היתה נעצרת בשערי המלון. צוות אבטחה היה בודק אותה מכל הכיוונים כולל סריקה מתחת למכונית. מסיעים לדלת הכניסה – ואז כמו צוות טכני של מכוניות מרוץ בעת עצירה להחלפת גלגל -  צוות של כעשרה עובדי Staff היה מתנפל על המכונית, אחד שלף אותי החוצה שני את התיק שלי ושלישי העסיק בדיבורים את הנהג. בכניסה – עברתי במכונת שיקןף בדיוק כמו בשדה תעופה אבל עד היום אני לא משוכנע שהיא היתה מחוברת לחשמל. אחרי מכונת השיקוף מגיעים ללובי הענק, אבל

                אחרי שלוש פעמים Hello Sir מילדי  ה- Staff הייתי נמלט לחדרי ולא יוצא משם עד למחרת בבוקר. להגיע לחדר גם משימה לא פשוטה. בלובי הגדול הייתי ניצמד לקירות הולך בשקט בשקט שאף אחד מילדי ה Staff לא יראה אותי. מתגנב למעלית, יוצא בקומה שבע פונה שמאלה למסדרון ארוך ארוך ומיד מתחילות לקפוץ מטרות.  Hello Sir מימין  כמה צעדים קדימה ופעמיים Hello Sir משמאל ועוד Hello Sir אחד אחרון לפני שהגעתי לחדרי.

                במוחי הישראלי המעוות הייתי מדמה זאת למסלולי ההתקלויות שהיינו עושים פעם בצבא. "יורים עליך מימין אש..אש...אש  שלושה צעדים קדימה ו-יורים עליך משמאל...אש..אש..אש" וכמובן שבסוף היה תמיד אחד שהגיח מאחורי חמוש ביד אחת בבקבוק פלסטיק של "פנטסטיק" וביד השניה בסמרטוט שחור וצועק "זה שאינך רואה הוא זה שיפילך" ואני כבר רץ פותח את דלת חדרי, נכנס לחדר ונועל שלוש פעמים מתיישב על המיטה משתדל להחזיר את נשימתי אבל הטקס היומי לא תם לפני שדפיקה ארוכה בדלת מקפיצה אותי לשמע המשפט האלמותי "Would you like a replenishment Sir”.

                 

                אבל הבוקר יצאתי כאמור מהגסט האוס הקטן והמשפחתי ואיזה אושר, אף Staff לא קפץ לי בדרך החוצה. הליכה קצרה ברחוב השקט של הגסט האוס מכניסה אותי בהדרגה להמולה האינסופית של הרחוב הראשי שיוביל אותי לכיכר הראשית ולקפה המיוחל של הבוקר. התכוונתי לצעוד ברגל לכיכר מרחק של 20 דקות אבל מיד כשיצאתי לרחוב הראשי ראיתי את שלושת הריקשות הקבועות עומדות וממתינות. בשבוע שהייתי כאן לא ראיתי אותן כלל נוסעות. רק ממתינות. החלטתי לעשות את המעשה הטוב היומי ולקחת ריקשה במקום ללכת ברגל. התשלום לנהג עשוי לספק לו שלוש ארוחות יומיות.

                 

                ניגשתי לנהג הראשון. הוא לא ידע אנגלית. ולאחר מו"מ קצר על המחיר בעזרת האצבעות (4 אצבעות = 40 רופי = 4 שקלים , שלוש אצבעות = 30 רופי) – סגרנו על שלוש אצבעות עלות נסיעה של כ 7 דקות עד הכיכר (להרגע – אני לא אכזרי – בסוף נתתי לו עוד טיפ של 10 רופי כך שקיבל מה שרצה לפני התחלת המו"מ).

                בכבישי דלהי האכזריים נהג ריקשה הוא אחד לפני האחרון בשרשרת המזון. הנמוך ביותר הוא הולך הרגל ואחד מעל נהג ריקשה הוא נהג האוטו-ריקשה, שנוהג בערך אותה ריקשה אבל עם מנוע. מלחמת ההשרדות מתחילה מיד עם היציאה מחניית הריקשות. שבע דקות של: חמש פעמים  כמעט ונפגע, פעמיים עצירה להחלפת קללות והרבה התנשפויות של הנהג. השתדלתי לא להסתכל לצדדים וההתמקדות בגב של הנהג  המתאמץ הביאו אותי למחשבה הנוגה שאכן "העם רוצה...צדק חברתי".

                 

                ומי שלא קרה את הספר "עיר האושר" (City of Joy)המתאר את חייו האומללים של נהג ריקשה בכלכותה – חייב זאת לעצמו.

                 

                © נעם אשכול

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום שבת, 8/10/11, 09:53

                   

                  צלצול טלפון טורדני ומתמשך העביר אותי פאזה מאיזה חלום עמום ועמוק למצב ערות חלקי. אור עוד יותר עמום חדר דרך חרכי התריסים בשעה שנאלצתי לענות תוך כדי סינון קללה עסיסית נגד השר הזה שלא יכולתי לזכור את שמו שבגללו כבר יש אור כל כך מוקדם. אם זו שוב יעל עם הטלפונים האובססיבים שלה בחמש בבוקר אז אני יורה בה בו במקום.

                   

                  -"תגידי איך קוראים לכדור הזה שהרופא רשם לך לאחרונה?" הקול הסדוק משלושים שנות עישון המתובל במבטא צרפתי קל וסקסי הבהיר לי שהפעם זו לא יעל. לפחות התכונה הזו של מעבר משינה עמוקה לערות מוחלטת בשלוש שניות עדיין מחזיקה אצלי מעמד. מיומנות שרכשתי בשנתיים שפיקמצתי באיזה בסיס חיל אויר נידח.

                   

                  -"בוקר טוב גם לך! אבל מה מביא אותך לחשוב שאזכור את השם של הכדור הזה בשעה כל כך מוקדמת" עניתי

                   

                  -"בשבילי זו שעה מאוד מאוחרת בהתחשב בכך שמאתמול עדיין לא נרדמתי, ובכלל לאחרונה לא קל לי, ועופר סיפר לי שיש לך איזה כדור קסם שמיישר את הכל ואולי כדאי לי לקחת" - ריססה היא בניחוח צרפתי.

                   

                  -"את לא נרדמת?…. לא קל לך?…. לא מובן לי איך אני שומעת משפטים כאלה

                  מ- Miss lifestyle role model "

                   

                  -" תקשיבי את לא מבינה מה עובר עלי בחודשים האחרונים מאז פיטרו את עופר, ואני אלחש בכדי שהוא לא יתעורר לי פתאום. התחלתי לסבול מכאבי ראש איומים, לפעמים אני מאבדת שיווי משקל, אני לא ישנה בלילה ואח"כ מנקרת כל היום במשרד. אתמול אפילו נרדמתי בבית המשפט בנקודה הכי קריטית של המשפט והשופטת, שהיא היחידה ששמה לב, לפחות התחשבה ושלחה את השומר בשקט בשקט להעיר אותי לפני שמישהו אחר ישים לב. המשכורת שלי מספיקה בקושי לחיים השוטפים שלנו. זהו נגמרו הטיולים לחו"ל על להחליף אוטו אין בכלל מה לדבר והתחלנו כבר לאכול חסכונות. ועופר – רק אני מעיזה להגיד לו שיתאמץ קצת למצוא עבודה- משחק לי אותה סטיב גו'בס – 'אני – הוא אומר לי- הולך רק לעבוד איפה שהלב שלי והאנטואיציה שלי מובילים אותי' אבל הצרה היא שבמודעות דרושים אין שום עבודה כזו. האמת כבר לא מענין אותי הלב שלו. כל מה שאני צריכה זה את הכסף לפנסיה. את יודעת מה – הוא כבר לא מענין אותי בכלל – 25 שנה כמה אפשר. ילדים הביא לי? הביא! 25 שנה פירנס אותי? פירנס! הגבר עשה את שלו הגבר יכול ללכת לא ככה?

                   

                  - "אאאה… לא. לא ניראה לי ככה"  אמרתי עדיין המומה מהצונמי הזה בחמש בבוקר. "וחוץ מזה" העזתי והוספתי "מה זה הבירבורים האלה על חסר לי כסף. את שגרה בוילה ששווה מיליונים עם עוד איזה ששה דונם מאחורי הבית פלוס בית בהרחבה פלוס שני מגרשים בכפר סבא. לך חסר כסף? תמכרי דונם ותחיי כמו מלכה בעשר שנים הבאות"

                   

                  - "Merde את לא מבינה שנדל"ן לא מוכרים" היא ענתה כבר עצבנית "חוץ מזה את הרציונל אני מבינה זה רק שהלב והאינטואיציה לו נותנים לי.

                   אה..יש לי גם ווידוי קטן לשעה זו של הבוקר. החלטתי שהגעתי כבר לגיל שאפשר להפסיק. התחלתי מוקדם ואסיים מוקדם. זהו הודעתי לעופר שאני עם סקס סיימתי. לא מעניין אותי יותר. כשהתחלתי בתיכון זה היה כדי להיות מקובלת. אח"כ למצוא חבר אח"כ כדי למצוא בעל. אח"כ זה איכשהו זרם אפילו פה ושם נהניתי. אבל אני כבר מחכה שנים שזה יפסק. בפרסומות כל הזמן מבטיחים לי שעד גיל חמישים זה עובר להם. חיכיתי חיכיתי אבל זה לא קורה ואפילו להיפך. אני לא מסוגלת יותר."

                   

                  - "אני לא מאמינה לך. זה מה שאמרת לו. איך הוא הגיב"

                  שכבתי על הגב ואור יום קריר כבר הציף את החדר. עצוב לשמוע אבל גם התחיל להיות מעניין.

                   

                  -" הוא היה בהלם".    היא ענתה ועשתה הפסקה קלה קינחה את אפה וכבר שמעתי דמעות זולגות, אבל מיד התעשתה והמשיכה.

                   

                  " אבל אמרתי לו שמצידי הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. שיעשה זאת עם מישהי אחרת, שישלם כסף אותי לא מענין. העיקר שירד לי מהגב. יכול להיות אפילו שהוא יעזוב אבל מבחינתי עד-כאן." 

                   

                  שוב הפסקה אצלה. התיישבתי במיטה מופתעת לגמרי  אם זה קורה אצל הזוג המושלם הזה אז מה קורה אצל אחרים. לפתע מבטא צרפתי נשמע לי קצת פחות סקסי.

                   

                  "טוב" אמרתי לה סוף סוף בקול אמפטי סולחת על ההשכמה המוקדמת "אני אלך למצוא את שם הכדור. תמתיני על הקו. אל תדאגי. גם אני הלכתי לרופא עם כאבי ראש קשים חשבתי אולי גידול בראש אבל הרופא הרגיע אותי ואמר שחמישים אחוז מבנות החמישים מגיעות אליו עם כאבי ראש קשים שהם סוחבות חודשים וזה מסתיים לאחר שבוע שלוקחים את הכדור הזה. תמתיני רגע….

                   

                  ..טוב את רושמת?"

                   

                  ''

                   

                  Stockphoto: http://www.webstockpro.com/

                   

                  © נעם אשכול

                  דרג את התוכן:
                    4 תגובות   יום שבת, 3/9/11, 13:36

                    שלושה חודשים חיפשתי איש מכירות. לא מצאתי.

                     

                    קשה לגייס עובדים במדינה שאתה לא מכיר. אנשים עם תרבות שונה, שפת גוף שונה, מחוות שונות, ביטויי-לשון שונים, הבעות פנים שונות, שקרים ואמיתות בסטנדארט אחר וגם האנגלית שונה. אומנם ה- A,B,C דומה, המילים עצמן דומות אבל משפט שנאמר באנגלית על ידי הודי מתקבל אצלך בראש בצורה אחרת מילולית ותודעתית. ולהפך.

                    בנוסף ובכדי להקשות – מאחר ותחום העיסוק היה ייחודי לא יכולתי למצוא מועמד עם נסיון ממש רלבנטי אלא רק בתחום מקביל.

                     

                    יום אחד קיבלתי קורות חיים מ- Sidi. לא ידעתי אם זה שם של בן או בת כפי שלא ידעתי עבור רבים מהמועמדים. Sidi שלחה (בסוף גילית שהשם של בחורה) קורות חיים קצרים על עמוד אחד מתומצתים ומלאים בכל המשפטים שרציתי לשמוע, בנוסף הפלוס הגדול היה שהיא עבדה  5 שנים מלאות בחברה אחת בדיוק בתחום שחיפשתי.

                    נדיר שהודי צעיר יעבוד כל כך הרבה שנים בחברה אחת. בדרך כלל הם עוברים עבודה כל מספר חודשים עד שמתקבעים (אולי) במקום אחד.

                     

                    יום למחרת הגיעה Sidi לראיון. בחורה נחמדה גיל 25 עד 30 דיברה רהוט ובביטחון מדהים. ושוב היא עמדה בהצלחה בכל הקריטריונים שהעמדתי לתפקיד, ואף מעבר לכך. הראיון התארך ל- 40 דקות כאשר ראיון לתפקיד זה בעבר ארך בממוצע כ 15 דקות לכל היותר. הרגשתי ש- Sidi מתאימה לתפקיד כמו ש"דאל" מתאים ל"באט".

                     

                    בסוף כמענה לשאלתה "עד לאן תוכל להתקדם בארגון" הפלגתי ועניתי כי "בעתיד אם תוכיח את עצמה, תוכל אף לקבל ממני את ניהול הסניף" כאשר אני אעבור לפתוח סניף חדש.

                    כאשר עניתי זאת ראיתי בזוית העין ובפינת החדר את "מנשקת המזוזות" מתכווצת במקומה.

                     

                    (את "מנשקת המזוזות" שיתפתי בכל ראיון על מנת שתוכל לתת לי נקודת מבט הודית לגבי המראוין לאור הקשיים שתארתי לעיל.)

                     

                    כאשר Sidi יצאה מהחדר שאלתי את "מנשקת המזוזות" מה דעתה. "לא אמינה" היא ענתה לי. "לא יכול להיות" עניתי "היא מושלמת".

                    הנחתי שתשובתה של "מנשקת המזוזות"  נובעת סתם מקנאת נשים.

                     

                    מהר מאוד התברר שהנחתי הנחה מוטעית!

                    תחקיר זריז בגוגל גילה לי שתי עובדות.

                    א.      החברה שבה עבדה Sidi בחמש שנים אחרונות פשטה רגל לפני בערך 4 שנים

                    ב.      Sidi התגלתה כפעילה ממש חברתית ברשת כאשר העלתה אין ספור בלוגים, טוויטים                ופוסטים "אנטי מימסדיים" והצהירה אין סוף פעמים שהיא לעולם תהיה עובדת שכירה.

                     

                    הופתעתי אבל מיד גם הבנתי. התחברתי למסרים של "העצמאי בשטח" ש- Sidi שידרה.

                    ניסיתי אף להתעלות על הרגשת "היא שיקרה לי 40 דקות" ולתעל אותה למחשבה "אולי היא תהיה אשת מכירות מושלמת. מוכרת סיפורים בביטחון ושכנוע מדהימים".

                     

                    למחרת הרמתי טלפון ל- Sidi.

                    שחררתי חבל ורציתי לראות מה תעשה איתו. אולי יש עוד סיכוי.

                     

                    -          "תגידי" שאלתי "ראיתי שאת די פעילה ברשת, ספרי לי על זה בקשה"

                    -          “Ok its easy …….I am…He is….They are קיבלתי מ- Sidi נאום מדהים של 5 דקות. מדהים אבל לא  בכיוון הרצוי.

                    -          "תגידי עוד דבר" המשכתי "בחברה שאת עובדת עכשיו אף אחד לא עונה לטלפון  ומוזר גם אתר האינטרנט  עומד למכירה"

                    -          "מה פתאום" ענתה לי Sidi מבלי להתבלבל לרגע, כאילו כל חייה המתינה לשאלה הזו "המשרדים בשיפוצים לכן הטלפון לא עובד והאתר אינטרנט של החברה נמצא בעיצוב מחדש. אני יכולה לתת לך טלפון של הבוסית שלי. צלצל אליה ותיווכח" (להזכירכם החברה פשטה רגל לפני 4 שנים!)

                    -          "או.קי." עניתי תני לי מספר טלפון של הבוסית, אבל אני גם מבקש שתשלחי לי צילומים של טופס משכורת  מששת החודשים האחרונים"

                    -          "אין בעיה" ענתה לי Sidi "מחר אני מפקססת טפסי משכורת".

                     

                    עד היום אני מחכה!

                     

                    © נעם אשכול

                     

                     

                    ''

                     

                     Stock Photo: webstockpro.com

                     

                    לקריאת פרקים קודמים:

                    מנשקת המזוזות מדלהי

                    מנשקת המזוזות - פרק ב'


                    דרג את התוכן:
                      1 תגובות   יום שבת, 20/8/11, 09:47

                      כשעה לפני מועד הפגישה המיועדת התייצב נהגי הקבוע במשרד. עוד שעה יש לי פגישה עם אחד מאנשי העסקים המצליחים והעשירים בדלהי. הרגשתי התרגשות קלה אצל ק. מזכירתי כאשר סיפרה לי מי הוא אותו איש עסקים.

                      הפגישה תתקיים בשכונת Vasant Vihar היוקרתית אשר מרוחקת 20 דקות בלבד ממשרדי אבל בדלהי, לך תדע, גם מרחק של 5 דקות נסיעה עלול לארוך שעה.

                       

                      יצאנו לדרך ואלת הפקקים עמדה הפעם לצידנו. 20 דקות בלבד והתייצבנו בפתח השכונה. אבל אל דאגה את 40 הדקות הבאות לא ביליתי בבטלה לפני מקום הפגישה המיועד אלא בחיפוש נואש אחרי הבנין.

                       

                      בשכונות דלהי מסויימות אין שמות לרחובות ואפילו מספרי בתים עוקבים אין. מה שיש זה חלוקה לבלוקים (A,B,C..) ומיספור הבתים בתוך הבלוק הוא אקראי לחלוטין. הקטש הוא שאף אחד לא מבטיח שבית A25 נמצא ליד בית A27, נהפוך הוא.

                       

                      בסוף הגענו בזמן. בנין בן 4 קומות מפואר בצורה מדהימה. פלוגת צנחנים (או משהו דומה) שומרת על הבנין 24 שעות ביממה. בכניסה יחידת ביטחון שדה העבירה עלי תחקיר אבל לבסוף קיבלתי אישור מיוחד וניכנסתי לבנין בלווית מלווה צמוד.

                       

                      המתנה קצרה וניכנסתי למשרדו המפואר של איש העסקים. שולחן כתיבה ענק מעץ משובח הפריד בין איש העסקים לבין מקום ישיבתי בצמוד לעוזריו.

                      דיברנו מה שדיברנו והסכמנו מה שהסכמנו ולקראת הסוף לפני היציאה למסע חזרה למשרדי ביקשתי לצאת לשרותים.

                      איש העסקים שמח להראות לי את השרותים האישיים הצמודים למשרדו. פאר השרותים לא נפל מפאר משרדו של איש העסקים. עשיתי מה שעשיתי וכבר עמדתי לצאת אבל משהו צרם לי מאוד. בתחילה לא הבנתי מה צורם, אבל בסוף נפל לי האסימון.

                       

                      השרותים מפוארים להפליא. נכון. אבל אין ניר טואלט. בכלל אין. זה לא שניגמר. אין ולא היה אף פעם! אין אפילו מקום לתלות או להניח ניר טואלט.

                      ואין גם סבון ליד ברז רחיצת הידיים של אחרי.

                       

                      יצאתי מהשרותים למשרדו של איש העסקים, אספתי את תיקי הנדתי לכולם לשלום ויצאתי מהמשרד מבלי ללחוץ ידים.

                       

                      לא עשיתי עסקים עם אותו איש – כי איך אפשר לעשות עסקים עם מישהו שלעולם לא אלחץ את ידיו?

                       

                      © נעם אשכול

                       

                      ''
                       

                      Stock Photo By: http://www.webstockpro.com/

                       

                      לקריאת פרקים קודמים:

                      מנשקת המזוזות מדלהי

                      מנשקת המזוזות - פרק ב'

                      דרג את התוכן:
                        1 תגובות   יום שישי , 12/8/11, 18:58

                        תראה– אמר לי הבוס לאחר שראיינתי כמה וכמה ולא מצאתי את האחת המתאימה – יש אחת שראיינתי לתפקיד אחר –תראיין אותה ונראה איך תתרשם. בצר לי הסכמתי. זימנתי את ק. לראיון (זה היה הרבה לפני שקראתי לה "מנשקת המזוזות מדלהי"). למרבה ההפתעה התרשמתי לטובה (או שהייתי לחוץ כי לא מצאתי אחרת מתאימה והזמן התחיל לזלוג), ושבועיים לאחר מכן היא התחילה לעבוד.

                         

                        צורת העבודה שלי היתה שבועיים דלהי – שבועיים ישראל וכל פעם שהייתי חוזר לדלהי היו מזומנות לי הפתעות.

                         

                        באחת הפעמים נכנסתי למשרד וכל הקומה היתה מוצפת בעציצים. אולי עשרים עציצים בגדלים שונים היו מפוזרים לאורך הקירות.

                         

                        -          "למה כל כך הרבה עציצים"? -  שאלתי את ק.

                        -          "כי זה מה שהבוס אמר לי" ענתה לי ק.

                         

                        צילצלתי לבוס ושאלתי" "למה אמרת לה לקנות כל כך הרבה עציצים הרי החלטנו על עיצוב פשוט ונקי"?

                         

                        -          "אמרתי לה לקנות שני עציצים בלבד" ענה לי הבוס "היא אמרה לי שאנשים נתקלים בקירות הזכוכית בכניסה – אז הצעתי  שתקנה עציץ מלבני ארוך ותמקם בצד כל דלת"!

                         

                        מוזר אמרתי לעצמי אולי אי הבנה, אבל החלטתי לא לעשות עניין מהנושא.

                         

                        למחרת בבוקר נכנס למשרד "ילד" עם משפך פלסטיק וראיתי שהוא עוצר לזמן רב ליד כל עציץ.  קמתי ולהפתעתי ראיתי את ה"ילד" רוכן מעל כל עציץ מנקה עלה-עלה, ובעזרת מספרים קטנות קטנות כאלה כמו שגוזרים צפרניים, הוא חותך וקוצץ עלים בכל עציץ.

                         

                        זה כבר התחיל להראות מוגזם.

                         

                        -          "ק. תגידי למה קנית כל כך הרבה עציצים הרי הבוס אמר לך לקנות רק שני עציצים מלבניים ארוכים לשים לפני כל דלת" - שאלתי

                        -          "נכון" ענתה לי ק. , "אבל לא היו עציצם מלבנים היו רק עגולים"

                        -          "אבל למה כל כך הרבה" הדגשתי ושאלתי אך תשובה לא קיבלתי.

                        -          "ולמה אנחנו צריכים את הילד הזה כל יום ללטף את העציצים?" – שאלתי

                        -          "מה זאת אומרת" ענתה לי ק. כלל לא מבינה את שאלתי – איך אפשר לגדל עציץ בלי "ילד" – חוץ מזה זאת השיטה כאן אתה קונה עציץ ומקבל איתו "ילד" צמוד…."

                         

                        חזרתי לחדרי בעודי משנן פרק נוסף ברזי השיטה ההודית.

                        _____________

                        © נעם אשכול

                         

                        ''

                         

                        לקריאת פרקים קודמים:

                        מנשקת המזוזות מדלהי

                        מנשקת המזוזות - פרק ב'

                        דרג את התוכן:
                          5 תגובות   יום שישי , 10/6/11, 13:24

                           

                          אחרי שהתפוגגו תרועות הפסטיבלים ואבק הרוחניות שקע לאיטו התבררה עובדת החיים הבלתי מתרוננת אבל הכרחית בעליל: אנחנו מנהלים עסק וצריך לייצר הכנסה על ידי עבודה. שתיים שלוש-זוז…..

                          "שתים שלוש – זוז" אמרתי לא?

                          אמרתי - אמרתי. אבל שום דבר לא זז.


                          כל מי שטייל אי פעם במזרח זוכר את התחושה שלעיתים אתה נחשף לפעילות כל שהיא שאתה לא מבין בשום אופן את ההגיון שלה. למשל אתה רואה ברז במרכז הכפר שאמור להשקות את כל הכפר אבל גובה הברז הוא 20 ס"מ מעל פני האדמה. למה? למה 20 ס"מ מעל פני האדמה? למה לא 30 או  40? למה כל כפרי שעובר ורוצה לשתות צריך להשתטח אפיים ארצה וללגום מהמים?

                          אגב לפעמים רואים פעילות לא הגיונית לכאורה, אבל כשמסבירים לך שיש מאחוריה הגיון חברתי מסויים אז אני כן מוכן לקבל. למשל: תיקון כביש באזורים הכפריים של הודו ונפאל. אם יש חור של מטר על מטר בכביש – אז 30 כפריים יעבדו חודש שלם בידיים בכדי לסתום את החור עם האבנים הכי קטנות שניתן למצוא בסביבה. למה – כי יש אוכלוסיה גדולה שצריך להעסיק וזה גובר על "מוסד" היעילות.

                          את זה אני מקבל. אבל לא ברז בגובה 20 ס"מ במרכז הכפר!


                          ואיך נזכרתי באותו כפרי משתטח ושותה? אז ככה הסיפור היה: ביקשתי שיקנו קומקום חשמלי למשרד. ולמה לקנות קומקום חשמלי? כי כשהגעתי גיליתי שנולד לנו במשרד    

                                “Pantri Boy” שזה זה שעושה צ'אי לכולם. ילד כזה הוא פריט חובה בכל משרד הודי. כבר ראיתי משרדים עם מכין תה אחד שיש לו גם עוזר להכנת תה, ומדובר על משרד עם 10 אנשים לא אלף.


                          ביקשתי ואכן לאחר מספר ימים הגיע קומקום חשמלי חדש. "ילד הצ'אי"  נרתם למשימה והתחיל להכין צ'אי (וגם נס קפה טסטר צ'וייס שאני מביא בשקיות ניילון – אבל אל תספרו את זה לאף אחד).

                          רק מה – שמתי לב לתופעה מוזרה. הקומקום החשמלי הוצב לאחר כבוד על הרצפה (ראו סיפור ברז ה 20 ס"מ לעיל) ובכל פעם שהיה עושה צ'אי היה מתכופף כמעט נשכב על הרצפה ולוחץ על כפתור ההפעלה של הקומקום כל זמן ההרתחה. ובכדי להבהיר את הנקודה הוא לא לחץ On – הלך לדרכו וחזר לאחר שהמים רתחו. הוא לחץ On והשאיר אצבעו לוחצת ולוחצת ולוחצת עד אחרי שהמים רתחו.


                          ניסיתי לדמיין איזו סיבה חברתית ולא הצלחתי אז שאלתי:

                          -          "אה..סליחה…למה אתה לוחץ כל הזמן על מתג ההפעלה של הקומקום ?"

                          -          "כי ככה הקומקום עובד" ענו לי

                          -          "לא יכול להיות הקומקום מקולקל. מבקש שתלכו לחנות ותחליפו" אמרתי.

                          לקח למעלה משבועיים אבל בסוף הלכו להחליף. רק מה – חזרו ואמרו שהמוכר אמר שככה צריך להיות.

                          -          "מה זאת אומרת ככה צריך להיות" שאלתי "אין מצב שצריך ללחוץ על הכפתור כל זמן ההפעלה"

                          -          "ככה צריך להיות" ענו לי

                          -          "לא נכון", "כן נכון", "לא נכון" "כן נכון"….


                          מאחר שכשלקחתי את העבודה הזו בהודו החלטתי לא להתרגז ולגלות אורך רוח לכל דבר כולל פקקי התנועה, אי עמידה בזמנים ושלל דברים "לא הגיוניים"…אז התחלתי לספור עד 10, לנשום עמוק ולחזור לחדרי, מבלי לומר מילה.

                          -          "אולי זה קורה בגלל שאנחנו מרתיחים מעט מים כל פעם" עוד שמעתי קול מלווה אותי לחדרי. זה דווקא נשמע לי טיעון הגיוני אז שכחתי מהעניין למספר ימים.


                          וסיום הפרשה היה ככה: באחד הערבים כשהמשרד היה שומם התגנבתי לחדר הכנת התה וראיתי שעל הרצפה מונח קומקום חשמלי חדש מזן אחר. "בסוף החליפו לאחר" -  אמרתי לעצמי חוגג את ניצחון ההגיון. בלי שאף אחד יראה הרמתי את הקומקום ממקום מושבו על הרצפה,  שחררתי כבל חשמלי מה"גילגול" בתחתיתו ומיקמתי על שידה בגובה טוב מעל 20 ס"מ מהרצפה. ואפילו עשיתי ניסוי קטן. הכנסתי מים הפעלתי את הקומקום ונעמדתי במתח מסויים במרחק מטר מהקומקום. רק כששמעתי את הקליק של מתג הפעלה הקופץ ומודיע על סיום תהליך הרתחת המים, כיביתי את האור ויצאתי מהמשרד.

                           

                           

                           

                          ''

                           

                          תמונה:

                          http://www.treehugger.com/rural-water-tap-india-081002.jpg

                           

                          כל הזכויות שמורות © נעם אשכול

                           

                          לקריאת פרקים קודמים:

                          מנשקת המזוזות מדלהי

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            NoamE
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS

                            הפעילות שלי

                            אין רשומות לתצוגה