כותרות TheMarker >
    ';

    צטל'ה

    תכנים אחרונים

    1 תגובות   יום שישי , 20/6/14, 08:25

    מסתבר שבזמן שהטובים מזמן דעכו ונשתכחו הטובות רק משתבחות עם הזמן.

    את הטובות הטובים לא שוכחים אף פעם. באף פעם אני מתכוון לשנים. עשרות שנים. הטובות, השפעתן נמשכת כמו קרינה רדיואקטיבית רק הפוך

    ולדעתי איינשטיין (לא אריק. הראשון) פיספס את אחד ממקורות האנרגיה החזקים של היקום.

     

    והסיפור שהיה השבוע כך היה:

    בשבוע שעבר החלפתי עם ד' (אות בדויה) כמה אימילים בנושא הסטראטאפ החדש שאני מנסה להקים. חשבתי שאולי יהיו לו תובנות לגבי המודל העסקי שלי שמקדים את זמנו. לא היו לו אבל טוב שדיברנו. את ד' הכרתי הכרות שטחית בלבד. בזמן שהגעתי צעיר לטייסת הוא כבר היה מילואימניק ותיק, שדי מהר הפסיק טיסות ונעלם. גם לפגישות התקופתיות של זקני הטייסת לא היה מגיע. אבל לפייסבוק / לינקדאין וכדומיהם יש מקדם הדבקה די טוב, כך ששנים אני סופג ומפנים את האינפורמציה על עיסוקיו של ד' והתקדמותו בסולם הדרגות.

    ד' אומנם לא עזר לי אבל עצם השיחה בינינו ייצרה גל הדף קטן שחדר ישירות ללבבותיהם של מספר טובים.

     

    מספר ימים לאחר שיחתי עם ד' נפגשתי לקפה עם אלף (אותו כנ"ל לגבי האות).

    אתה יודע" ריכלתי בעליצות " דיברתי השבוע עם ד' לגבי הסטארטאפ החדש שלי"

    מה אתה אומר" ענה לי אלף "וואו אתה זוכר את רייש פקידת המבצעים בשנת 1980. היא היתה אז חברתו של ד' ”

    לא אני לא זוכר" עניתי "בתור צעיר הזקנים יש לי את הפריבילגיה להגיד שעוד כלל לא הגעתי לטייסת בשנה זו"

    אז אני אספר לך" השתלהב אלף "רייש היתה הכי יפה. גבוהה, אצילית עם חיוך מים לים" והוסיף עוד כל מיני נתונים פיזיים שלא כאן המקום להעלותם מפחד הפמניסטיות. "באותה תקופה כל הטייסים הצעירים התגודדו שעות ליד המבצעים. ולא זה לא היה כפי שבדרך כלל כתוב בבטאון חיל האויר שהם רק חיכו שישבצו אותם לטיסה הכי קרבית באותו היום. כולם חלמו עליה ורק ד' זכה בה ימח שמו". כל המשך שיחתנו שמתי לב שעיניו של אלף זגוגיות משהו. היה לי ברור שהוא עדיין רואה את דמותה של רייש מול עיניו. ולהזכירכם עברו כבר כמעט 35 שנים מאז שניצפתה לאחרונה.

     

    And to make a short story even shorter

    השבוע ישבתי בביתם של חברים. לאחר זמן נכנסו עוד מספר אנשים. גברים ונשים. מבטי התמקד על אחת הנשים שהיתה לי מאוד מאוד מוכרת. היה לי ברור שכבר נפגשנו בעבר. וכמו שישראלים תמיד נוהגים התחלנו לנסות לברר מהיכן אני עשוי להכיר אותה. היא לא הכירה אותי כלל.

    לאחר שהתברר שאף פעם לא עבדנו ביחד ולא התגוררנו באותו ישוב, שאלתי: “אולי היית בחיל אויר?"

    כן היא עונה לי" או זהו חשבתי הנה הקשר (אבל רגע. זה עוד לא נגמר).

    אה אז הנה הקשר בטח היית בחצור לא?” אמרתי.

    לא הייתי בחצור הייתי באיתם" אוףףף התאכזבתי..שוב אין זיהוי....”אבל" היא הוסיפה "רייש זו שיושבת לצידך היתה בחצור".

     

    רייש? רייש זה לא שם ששומעים כל יום וודאי לא פעמיים ביומיים. לקח לי שניה להבין למה השם היה מוכר לי. הסטתי לאיטי מבטי שמאלה, וכן גם כמה מעלות מעלה, ומי יושבת לידי כתף-א-כתף? רייש מהאגדות.

     

    בדרך הביתה לאחר הארוע לא יכולתי להתאפק ובקבוצת הווטסאפ של זקני הטייסת השווצתי "לא תאמינו את מי פגשתי עכשיו....את רייש שהיתה חברה של ד'”

     

    ווטסאפ הקבוצה הישנוני התעורר לחיים ארוכים וציפצופי ההודעות לא פסקו עד לאחר השעות הקטנות של הלילה.

     

    ואני. אפילו לא הכרתי את רייש, אני רק השליח.

     

    _________

    הערה: הדמויות עשויות להיות בדויות והסיטואציה הזויה

    כל הזכויות שמורות © נעם אשכול

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שבת, 2/11/13, 16:33

      - "בוקר טוב אדי לאן אתה הולך"? שאל השכן

      -"אני הולך לחפש את אמא שלי" ענה אדי בחיוך.

      -"אמא שלך? עכשיו? שש בבוקר איפה תמצא עכשיו את אמא שלך?" גיחך השכן "וחוץ מיזה אתה בן 90 אז בת כמה אמא שלך"

      -"לא הבנת. את אשתי אני מחפש היא גרה בגבעתיים" ענה אדי בחיוך.

      -"אז למה אתה לא סוגר את הדלת של הבית שלך אדי, אתה יודע שבזמן האחרון השכונה התמלאה פורצים, נכון או לא?" המשיך השכן במשחקו.  "ואם לא פורצים, אז החתולים שאתה מאכיל כל היום תוך שניה יגמרו את כל האוכל אצלך על השיש"

      -"מה לא סגרתי את הבית? לא יכול להיות" ענה אדי בעודו סובב וחוזר על עקבותיו לוודא באם דלת ביתו סגורה או לא.

      -"וחוץ מיזה" הוסיף השכן "תדאג ללבוש מכנסים. לא יפה לבקר את אשתך עם תחתונים בלבד"

       

      על גרם מדרגות ביתו של אדי כבר עמדה חתולה שחורה עם רגל אחת לבנה אותה כינה אדי "המרשעת" על כי זעמה וסילקה את כל החתולים האחרים שבאו לאכול מדי יום בכניסת ביתו.  ה"מרשעת" הביטה בו בחיוך גם היא וכאשר שם רגלו על המדרגה הראשונה חמקה בשניה לתוך הבית, שאכן את דלתו שכח לסגור. מתנשף מן המאמץ לעלות את חמשת המדרגות המובילות לביתו בקצב הכפול מן הקצב הרגיל בו הלך, נכנס לרגע אדי לתוך אפלולית ביתו. האויר הדחוס וריח לכלוך ורקב האוכל של בית שלא נוקה חודשים רבים, לא הפריעו לו כלל. הוא היה מתוכנת למצוא את אמא שלו או את אשתו או את מי זו שלא תהיה, ועכשיו שכן רשע וחתולה מרשעת מעכבים אותו.

       

      "קישטה קישטה" צעק אדי על החתולה וזרק עליה את אחת מנעלי הבית אותן נעל. החתולה הבינה מיד את הרמז, ועפה מן הבית במהירות כפולה מהמהירות בה נכנסה אליו. "מזמן הייתי צריך להעיף אותה מכל השכונה את החתולה הזאת" מילמל אדי ופנה שוב לצאת מביתו. במראה ליד הדלת ראה כי הוא עודנו בתחתוניו והחליט שוב לעכב את היציאה על מנת לחפש וללבוש את מכנסיו. לאחר סיבוב נוסף בבית גילה את מכנסיו על אדן מיטתו. הפעם זכר ללבוש מכנסים. הפעם זכר לסגור את הדלת. אבל לנעול את הדלת? אפשרות כזו בכלל לא עלתה בדעתו. הוא ירד במדרגות הציץ שמאלה וראה שהשכן פינה את השטח ונכנס כבר לביתו אך בכל זאת החליט שאין לו כל ענין להסתכן בפגישה נוספת עם אותו שכן. הוא פנה לחלקה האחורי של חצרו על מנת שיוכל לצאת מהיציאה האחורית. הוא התכוון להתחיל לרוץ אבל הרגיש כל הזמן דקירות באחת מכפות רגליו. כאשר הציץ לראות גילה להפתעתו כי הוא צועד עם נעל בית אחת בלבד ורגלו היחפה כולה נטועה בקצוות הקוצים הרבים שמילאו את חצרו.  המחשבה הראשונה שחשב בענין היתה "הי שוב פעם לא קצצתי את הדשא בזמן" והשניה היתה "הי למה אני הולך רק עם נעל בית אחת" את סיפור החתול כבר לא זכר ובכל מקרה האופציה שנבחרה היתה להסיר גם את נעל הבית השניה.

       

      בהגיעו לגדר האחורית בחצרו לא מצא את היציאה האחורית אותה חיפש וזה מהטעם הפשוט שאין יציאה כזו. אומנם היתה. אבל כשבנו את הבית שמאחורי ביתו לפני כ 30 שנה, לא הסכים השכן החדש שיהיה מעבר בין שתי החצרות וסגר את היציאה ברשת ברזל עבה.

      צעד אדי פעם ופעמיים לאורך הגדר וכשלא מצא מעבר רישמי החליט לטפס על הגדר. למזלו הגדול הגדר היתה בת 30. וגם חלודה. ובפעם הראשונה בה הניח את רגלו היחפה על הגדר היא שקעה תחת כובד משקלו. "טוב מאוד – כבר מזמן הייתי צריך להרוס לו את הגדר לשכן הרשע הזה. למה הוא היה צריך לבנות אותה בכלל מלכתחילה?" ומיד גם עבר למחמאות לשכן "מזל שהוא משקה הרבה את הדשא, לפחות אין לו קוצים בגינה".

      את שארית הדרך עד לכביש דילג במהירות מפתיעה לבן 90 ובהגיעו לכביש הראשי, מתוכנת מראש, פנה ימינה לכיוון תחנת האוטובוס.

       

      הכביש הראשי הוא עליה. אדי צעד לאיטו על המדרכה שעצי זית היו נטועים בה במרחקים קבועים. 06:30 בבוקר והשמש מתחילה לחמם. אדי מתחיל להתעייף ויש עוד כברת דרך עד לתחנת האוטובוס. את הבחורה השחומה והקטנה שראה מולו עצר ושאל "את מוכרת לי. היית איתי בצופים נכון? תגידי - עוד כמה זמן מגיעים לתחנת האוטובוס?"

      I no speak Hebrew, I am Nepali 

      ענתה הבחורה עקפה את אדי תוך שהיא קדה ומביאה את ידיה לברכת נמסטה. אדי המשיך לעקוב במבטו אחר הבחורה היורדת במורד הכביש ממהרת למקום עבודתה.

       

      כאשר הסתובב והמשיך לעלות במעלה הכביש שם לב לצמחיה טרופית עשירה משני צידי שביל העפר עליו צעד. עונת האביב עכשיו וצמחית הרודודנדרון בשיא תפרחתה הורודה. תרמיל כבד היה תלוי על גבו המזיע וכשהתקדם הרגיש את שק השינה הקשור לראש התרמיל מתדפק בעדינות על ראשו, משאיר אדוות קול לחישה כאשר שערותיו התחככו בכיסוי הניילון של השק"ש.

      בתוך ידו המזיעה החזיק מקל הליכה ועכשיו צעדו נעשה קליל משהו. לאחר מטרים ספורים נוספם נעצר שוב על מנת לנוח קמעא. הוא התבונן על סביבותיו.

      מימין צלע הר ענק עם מפל מים בגובה מאה מטר לפחות. אדי הסיט את ראשו שמאלה והציץ למטה ונרעד כמעה. מדרון תלול ביותר הנגמר בנהר שוצף העושה דרכו במרחק של לפחות 1500 מטר מתחתיו.

      מולו על שביל העפר ירדו מספר אנשים. כולם יחפים שחומים ושריריים. כל אחד מהם נשא משא כבד ביותר על גבו. על גבו של אחד מהם התנוסס מגדל של ארגזים בגובה כפול מגובהו ובקצהו קשורות שתי תרנגולות, השני סחב ארגזים מלאים בבקבוקי קולה ריקים והשישי סחב אישה זקנה על מנשא גב.

      כולם חייכו אל אדי וברכו אותו בנמסטה. אחד מהם אף שאל אותו:

      You. – need porter?

       

      אדי שאף מלוא ריאותיו אוויר הימלייה נקי ומיצמץ מול פני אור השמש העולה ואמר לעצמו "מזל שאני עוד יכול ללכת בעצמי ולא צריך לסחוב אותי כמו את הזקנה ההיא".

       

      הוא המשיך לטפס במעלה השביל. מרחוק כבר ראה כמה בתי עץ מטים ליפול ביניהם שביל מלא בבוץ, וכלבים שדופים וכמה תרנגולות מתרוצצים בין הבתים.

       

      "סוף סוף הגעתי לתחנה" המהם אדי בעודו מתיישב על הספסל.

       

       ישב אדי בתחנה דקות ארוכות והאוטובוס לא הגיע. בשעמומו התחיל לבחון את סביבתו בסקרנות בעודו מגלה דברים חדשים על התחנה שאותה חשב שהכיר כל כך טוב. התחנה עצמה היתה בנויה מעמודי נירוסטה מבריקים. הספסל פורזל ממתכת עדינה צבועה בירוק אפור. גם הגג היה בנוי מאותה מתכת אפורה, ועכשיו כאשר השמש כבר טיפסה במעלה השמים, הודה אדי לגגון הזה שסיפק לו מעט צל.

      "מתי הספיקו לבנות את הגגון הזה" חשב אדי לעצמו "הרי בפעם האחרונה שביקרתי כאן היה רק עמוד חלוד עם שלט פח"

       הקיר האחורי כולו זכוכית שקופה ובמרכזו פוסטר ענק של דוגמנית חשופת חזה אשר פירסמה בושם כלשהו. דקות ארוכות הביט אדי בתמונה ולבסוף העלה חיוך קטן.

      "מצטער – לא עובד לי יותר שם למטה" לחש אדי לדוגמנית "אולי אחר כך" והוא יכול היה להישבע שגם הדוגמנית עם עיניה הכחולות הגדולות חייכה אליו בחזרה.

       

      מימין התנוסס סניף הבנק בו עבד אדי 10 שנים מחייו. "למה את הבנק הם לא משפצים כמו את התחנה. הם אף פעם לה היו רציניים לכן עזבתי אותם" חשב, "וגם את הפיצויים שהיו מגיעים לי הם לא שילמו עד היום. כבר 50 שנה אחור. מענין אם כשאתבע אותם אקבל גם פיצוי נוסף על 50 שנה על הלנת שכר".

      ממולו מהעבר השני של הכביש הוריקה גדר חיה של בית כלשהו. דקות רבות בהה אדי בגדר החיה ופתאום נזכר כי מאחורי הגדר מסתתר תותח שמצודד הישר לדלת הבנק שמימינו. כן תותח אמיתי שמישהו פעם סילק מהגדוד במלחמת העצמאות ואותו 'וטראן' אף איים עליו פעם בצחוק שאם לא יקבל מהבנק אשראי בריבית מועדפת אז הוא מבטיח לבדוק פעם אחת ובקרוב האם התותח עדיין יורה.

       

      צפצוף צורמני העיר את אדי מחלומותיו. הוא סובב את ראשו באיטיות וגילה כי אוטובוס חונה מולו. דלת האוטובוס היתה פתוחה והנהג בהה בו כגוער "נו אתה עולה או לא?!".

      " חכה אני בא" צעק אדי לנהג, קם והלך באיטיות רבה לכיוון דלת הכניסה של האוטובוס.

       

      -"מה זה הדבר הזה" חשב לעצמו נהג האוטובוס. הזקן הזה בכלל לא יוכל לטפס ולעלות לאוטובוס ובכלל אין לו נעליים. "יש לך כסף בכלל?" צעק נהג האוטובוס לכיוונו של אדי שהיה עדיין  בחצי המרחק בין התחנה לאוטובוס עצמו. אדי לא הגיב כי בכלל לא שמע. אבל הוא כן שם לב שפתאום דלת האוטובוס נטרקה והאוטובוס נעלם במעלה הרחוב.

       

      "אה הוא בטח לא נוסע לכיוון שלי" חשב אדי ונשאר לעמוד נטוע על מקומו. עוד דקות רבות נוספות הוא נשאר עומד על מקומו במרכז הכביש, כאשר בזמן הזה עברו על פניו עשרות מכוניות. כולם ציפצפו לו אז הוא הרים את ידו חייך וניפנף בדיוק כמו שאובמה  נוהג לנפנף כאשר הוא יורד מהמטוס הנשיאותי וקהל המונים שואג לעברו “Yes we can”.

       

      זה היה רק ענין של זמן עד שמישהו יתנגש בו, אבל למזלו לפני שהגיע הזמן הזה של ההתנגשות, הגיע האוטובוס הבא, ועצר בחריקה סנטימטר ממנו.

       

      "לאן אתה צריך אדוני" שאל הנהג בעודו פותח את הדלת. אדי שלח יד במהירות מפתיעה לזקן בן 90, אחז בידית הדלת ולא הרפה. הוא לא ענה כי לא שמע את השאלה והתאמץ מאוד לעשות את הצעד הראשון על מדרגת האוטובוס.

      הזמן התקדם ואיתו גם חוס ר הסבלנות של הנהג.

      "שמישהו יעזור לו" קראה האשה שישבה מאחורי הנהג. בשעה מוקדמת זו של הבוקר רוב הנוסעים היו מנומנמים אבל איזה לץ מאחורה גם ענה לה "לא שמעת שמישו מת ב 48".

       

      "למה זה שוב קורה לי" רטן הנהג לאשה מאחוריו "בהתחלה נתנו לי אוטובוס לא מתודלק, החלפתי. ואז בשני המזגן לא עבד והחלפתי שוב, חצי יום ביזבזתי לפני שאפילו יצאתי ועכשיו הזקנצ'יק הזה יקח לי את חצי היום השני. ובסוף מנהל העבודה עוד אומר לי שאני הכי איטי בקו. מנהל העבודה כולו ילד אבל מהנדס נהיה לי. הוא יושב כל היום עם טבלאות אקסל, מודד זמנים לנהגים ואז אם יש אחור, במקרה הטוב נותן קנס, אבל הוא כבר פיטר את יואב לא מזמן, כי לא שיפר את האיחורים שלו. אז מה אני עושה עם הזקנצ'יק שמעכב אותי עכשיו".

       

      "לך תעזור לו" אמרה לנהג האשה שמאחורי הנהג.

      "קססס" פלט הנהג ויצא ממקומו בחבטה לעזור לאדי. "בא אני אעזור לך – לאן אתה צריך?" שאל שוב הנהג בעודו עוזר לאדי לטפס את שלושת המדרגות המובילות לישורת האחרונה באוטובוס.

      הפעם שמע אותו אדי כי במרחק 10 ס"מ מאוזנו ורמת דציבלים של רמקול במסעדה תל אביבית טיפוסית אי אפשר היה שלא לשמוע.

      "אני נוסע לאמא שלי" ענה לו אדי בחיוך והמשיך ללכת לכיוון החלק האחורי של האוטובוס.

      "רגע חכה" צעק הנהג והתחיל ללכת אחריו "אתה לא יכול לנסוע בלי לשלם".

      הנהג הרגיש את זעמו גואה בו. כל הנוסעים נעצו בו עכשיו עיניים. בנוסף כל המכוניות שנתקעו מאחוריו האוטובוס התחילו לצפור.

      "אדוני, אני מבקש ממך לשלם אחרת אתה לא יכול לנסוע" חזר הנהג ואמר לאדי, אבל אדי המשיך ללכת עד שמצא מקום פנוי ליד הבלונדינית שכל האחרים התביישו לשבת לידה.

       

      "יאלה נהגוס סע – אין לנו את כל היום בשבילך" צעק איזה חיל מהשורה האחרונה באוטובוס "אנחנו צריכים עוד להגיע לחרמון היום"

      "אז הוא לא שילם", הוסיף החיל "מה אין הנחה לאזרחים ותיקים, אתה יודע מה תחשוב שהוא חיל ותן לו לנסוע".

      "אין מצב" התעקש הנהג.

       

      עכשיו גם החיל איבד את סבלנותו קם ממקומו וניגש לעמוד ליד אדי והנהג. אדי הסתכל על הנהג ועל החיל ולא הבין מה רוצים ממנו. את הצעקות שמע כלחישות.

      "את רואה יש יתרונות בלא לשמוע טוב" אמר פעם לפני שנים רבות לאשתו כאשר הפליאה בו צעקותיה.

       

      "נכון שגם אתה חיל- זקנצ'יק ? " פנה עכשיו החיל לאדי.

      "כן אני חיל בבריגדה" ענה אדי.

      "אתה רואה" אמר החיל לנהג "יאלה סע"

      "אבל.." התחיל הנהג לענות אבל החיל קטע אותו בצעקה "קדימה תיזרום אתה לא רואה שלזקן הזה אין בכלל כסף ואתה תוקע עכשיו את כל התנועה בגוש דן ובנוסף אתה תהיה אחראי על זה שאני אסגור שבת בגלל האחור שאתה ברגע זה מארגן לי"

       

      הנהג התחיל אט אט להבין שזה לא היום שלו ואולי החיל בכלל צודק. אולי זו בדיוק הבעיה שלו ש"הוא לא זורם". הרי גם החברה שלו אומרת לו שהוא לא זורם. מה היה אכפת לו שהזקן הזה יעלה ויסע בלי לשלם. "קצת חמלה תפתור 50% מהבעיות בעולמנו"  אמרה לו אמא שלו פעם כאשר התווכח איתה על איזו שטות .

       

      עכשיו הנהג הסתובב כפוף קמעא ופנה לאיטו חזרה לכיסאו בקדמת האוטובוס. נהגים עצבניים כבר עמדו על מדרגות האוטובוס עם תנועות ידיים חצי סיבוביות, וגם שוטר הגיע לשאול אם יש בעיה.

      "עכשיו הכל בסדר" אמר הנהג לשוטר "אנחנו נוסעים". שיחרר הנהג את מעצור היד והתחיל לנסוע תוך שהוא מזמם את הנעימה

      "יעלה ויבוא, יעלה ויבוא – יעלה ויבוא…"

       

      המתח באוטובוס התפוגג באופן מידי.

      "תודה סרג'נט" אמר אדי לחיל שבינתיים התיישב בכסא שלפני אדי תוך כדי שהוא מסתובב אחורה "כאילו" לכיוון אדי אבל מבטו פוזל לבלונדינית שמימין לאדי

      "אני לא סרג'נט אני סה"כ סמל מחלקה בחרמון אבל שיהיה. תגיד סבאל'ה לאן אתה נוסע?"

      "אני נוסע עכשיו לפיוג'י, בדרך עברתי דרך מונטה קאסינו אבל כשהשיירה שלנו עצרה קפצתי לרגע לקנות סיגריות וכשחזרתי גיליתי שג'יפ שלי המשיך בלעדי"

      "איפה זה המונטה קאסינו הזה" שאל החיל.

      "זה באיטליה" ענה אדי

      "ואיך בדיוק הגעת לי עכשיו מתל אביב לאיטליה?" שאל החיל בחיוך בעודו פוזל לבלונדינית.

      "דרך אלכסנדריה. מה אתה לא יודע גאוגרפיה?" שאל אדי בפליאה.

      ------------------------------------------------------------

       

      כל הזכויות שמורות © נעם אשכול


       

      דרג את התוכן:
        9 תגובות   יום שישי , 16/5/08, 15:26

         

         

         

         

        לא מעט מהכותבים בקפה הם קואצ'רים וקאוצ'ריות.

        כל פוסט שני נוגע להצבת מטרות בחיים, פריטת המטרות ליעדים ואת היעדים יש לפרק לתת וגם תת-תת יעדים.

        יעילות והיצמדות למטרה הן מילות הקסם החדשות.

        כמו כן "יש לעמוד בזמנים" (שלושים..זוז - זוכרים) לא לחרוג מהדד-ליין ולהאמין אמונה שלמה שזה יקרה ואז זה באמת קורה.

         

        אז השבוע, לא האמנתי אבל זה מה שקרה לי.

         

        הלכתי לחנות של דרור ובניו ליד הכיכר לקנות מטאטא חדש לחצר. כן אני מודה - אומנם זה לא in  אבל במסגרת המטלות של הגבר החדש והמתחשב בבית, פרט לבישול, ניקיון הבית, טיפול בילדים, בחשבונות הבנק, במכוניות וקרירה מרשימה - אני גם אחראי על הניקיונות בחצר ולכן באחריותי להחליף מטאטא.

         

        בחנות בתוך דלי עמדו לתפארת ארבעה חמישה סוגים שונים של מטאטאים יפים וחדשים. בחרתי אחד, 35 שקלים שוויו, והתקדמתי לכיוון הקופה. בדרך ראיתי דלי אחר בו ניצבו רק מקלות של מטאטא.

        "רק" - למה "רק"? הרי מקל של מטאטא הוא עולם ומלואו. התא הנמצא בפניה השלישית שמאלה ראשונה ימינה במוחי האנליטי חישב במהירות הבזק מיני חישובים, והפלט שהתקבל אמר כך: "לך תחזיר את המטאטא. קח רק מקל, תחליף את המקל הישן, והרי לך מטאטא ישן - מטאטא טוב"

        מאחר ולמדתי שלא להתווכח עם מוחי האנליטי צייתי ללא היסוס. וכך חזרתי הביתה עם מקל של מטאטא (מבלי לשים לב שלא עמדתי ביעד מספר 1 ).

         

        ניגשתי למשימה עם הרבה מרץ. מהר מאוד התברר לי שהעץ במטאטא רקוב ומתפורר, המסמרים הישנים חלודים ולא נשלפים ויש לשחזר את חור הכניסה של המטאטא.

        את הדד-ליין של 10 הדקות שהקצבתי למשימה (שעד עכשיו אני לא יודע מהי) עברתי מזמן אבל דבקות במשימה, יש גם יש.

        ניגשתי למחסן, הוצאתי את ארגז הכלים השחור, שלפתי אקדח סיליקון ובמשך 3 השעות הבאות (שלוש שעות= three hours) ישבתי ושלפתי ושיחזרתי והברגתי ויריתי צרורות סיליקון.

         

         

        נכון - בדד ליין לא עמדתי, המטרה לא ברורה לי וכמה יעדים פיספסתי -

        אבל תודו שהייתי קריאטיבי !

         

        וחוץ מזה אמרו לי שמטאטא ישן מכיר את הליכלוך.

         

         

        © נעם אשכול

         

         

         

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום שלישי, 27/2/07, 20:45

           

          הפוסט הבא מהווה תגובה למאמר "חץ קהה" מאת ראובן פדהצור שפורסם בהארץ בתאריך 26.2.07 והוא מרחיב את הנאמר גם לפיתוח מערכת עתידית להשמדת רקטות קצרות טווח.


          אחרי שנופצו האגדות על ה"מרכבה" הטנק הממוגן בעולם ועל הסטילים של חיל הים בעלי מטריית ההגנה הבלתי חדירה, כן וגם האגדה ששערים יכולים למנוע את הצפת ניו-אורליאנס בזמן סופת הוריקן נופצה, הרי שהמוח של קברניטי המדינה הולך ויוצר לנו אשליה חדשה: "מערכת להשמדת רקטות קצרות טווח".

          בעקבות טראומת העורף הישראלי ממטחי הקטיושות במלחמה האחרונה מנסים קברניטי המדינה לגבש פתרונות פלא טכנולוגים ליירוט קטיושות. שמות מערכות המסוגלות כביכול להשמיד רקטות קצרות טווח כגון: נאוטילוס או ברק הוכרזו לאחרונה בתקשורת.

          כמו כל נושא במדינת ישראל אין תכנון אסטרטגי או מחשבה מעמיקה לטווח ארוך. צריך כאן ועכשיו לתת "כאילו" פיתרון בכדי להשקיט את הציבור. לחם ושעשועים לעם והרבה כסף לוועדות בדיקה, ניסיונות פיתוח, ובנית מערכות יקרות שלא יענו על הצורך של המלחמה הבאה.

          את אימי הקטיושות סבלו אזרחי וחילי הצפון. ברור לכולם שכאשר קטיושה פוגעת היא הורסת וגם הורגת. למזלנו הגדול מרבית הקטיושות נפלו באזורים פתוחים ולא מיושבים אשר אז לא גרמו לנפגעים ברכוש אבל גרמו לשריפות רבות.

          כולם ראו מה קטיושה בודדת עלולה לעולל ואת מי שהקטיושה נפלה על ביתו לא מעניין שמרבית הקטיושות נפלו בשטחים פתוחים.

          בשביל שקטיושה אחת תפגע ותגרום נזק, החיזבאלה שיגר מאות קטיושות בו זמנית (או במשך דקות ספורות בלבד) ומנקודות שיגור רבות לאורך ורוחב כל הגזרה. כאשר במהדורת החדשות המסכמת של היום או בעיתון למחרת כתוב ש"אתמול נורו 400 קטיושות על ישראל" קשה להפנים את האינטנסיביות המספרית והמרחבית של שיגור 400 קטיושות. כתרגיל דמיינו מאות מחבלים מתאבדים שמנסים בו זמנית לחדור לישראל מהשטחים ותבינו את גודל המשימה. אם הצלחתם לדמיין אז ודאי אתם מבינים שקשה עד בלתי אפשרי לעצור את הרקטות קצרות הטווח בנשק אחר (כלומר מבלי לכבוש את השטח). ברקטות הבינוניות ובטילים חיל האוויר טיפל בצורה טובה יחסית וזאת מהסיבה ("כמה מפתיע") שהם גדולים יותר ולכן גם המשגרים שלהם וגם כלי הרכב שמשנעים אותם גדולים יותר.

          אבל את הקטיושה באורך של מטר וקצת שמישהו סחב על הגב או על גבו של חמור בלילה והציב על גבעה מיוערת אין כמעט סיכוי לגלות לפני השיגור. גם אם אתר השיגור הוא קבוע אך מוטמן בחצר או גג של בית פרטי, קשה עד בלתי אפשרי יהיה לגורמי המודיעין לאתר את הנקודה (לפחות לא לפני ששוגרו מספר שיגורים מאותה נקודה).  אחרי השיגור ניתן לזהות מהיכן יצאה הרקטה אבל האם ניתן להשמיד אותה בזמן מעופה באוויר? מערכת טכנולוגית שתעלה מאות מיליוני דולרים ליחידה אולי תהיה מסוגלת להשמיד רקטה אם ורק אם הוצבה בטווח מסוים מאתר השיגור או מהעיר עליה מגינים, וגם אז תוכל להשמיד רקטה אחת או במקרה הטוב מספר מועט של רקטות בו זמנית. ובזה מסתכם כל הסיפור. כאשר יורים עליך מאות רקטות בו זמנית איזו מערכת בעולם תהיה מסוגלת להשמיד את כולן או את רובן? ואם לא הושמדו כולן אז הרי שברור שדווקא הרקטה שלא הושמדה עלולה ליפול על גגו של בנין מאוכלס ולגרום נפגעים רבים. ואז מה נעשה? הפגנות לבדיקת המחדל של השקעת מאות מיליוני דולרים או יותר במערכות שלא סיפקו פתרון מושלם?

          גם אם תפותח מערכת מאוד יעילה טכנולוגית ליירוט רקטות קצרות טווח וזו כאמור תשמיד רקטה אחת עד 5 רקטות (הנחה פרועה) בו זמנית - נשאלת השאלה מבחינה תקציבית, כמה מערכות כאלה מדינת ישראל מסוגלת להעמיד בכל נקודה גיאוגרפית (בכדי להשמיד עשרות או מאות רקטות שיצאו בו זמנית מאזור אחד) ובמכפלות כמה לאורך כל הגזרה? ובמכפלות של מכפלות כמה בגזרת הצפון ובגזרת עזה יחדיו ואולי נזדקק בעתיד גם למספר מערכות בגזרת איו"ש.

          מערכת אחת או מערכות בודדות פשוט לא יספקו את הסחורה.

          מערכות מבוססות לייזר הן מערכות רגישות למזג אוויר - מה יקרה עם ירי הרקטות יתבצע ביום סגריר? האם מערכת מסוג נאוטילוס תושבת?

          ומעבר לכך - מערכות אשר לא יהיו מבוססות על לייזר אלה על טיל נגד טילים - כמה טילים כאלה המדינה יכולה להחזיק כמלאי ארבע מאות/ חמש מאות, או ארבעת אלפים/ חמשת אלפים. ומול הכמות הזאת כמה קטיושות יש?

          לסיכום: כפי שטרם הומצא פטנט להגנה מוחלטת בפני מחבלים מתאבדים כך יהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לתת פתרון במחיר הגיוני (כזה שלא יפיל את המדינה על הברכיים מבחינה תקציבית) לרקטות קצרות הטווח.

          אני הייתי ממליץ בינתיים להכין תוכנית פינוי מסיבית שכוללת הסעים, מגורים זמניים ומימון המפונים בזמן תקיפת טילים קצרי טווח, ולא להשקיע הון מיותר במקסמי שווא טכנולוגיים.

          הרי גם את משבר תאונות הרכבת במפגשי מסילה-כביש פתרו בהצבת שומר עם קלקר וטלפון נייד בכל נקודת מפגש - לא?

          דרג את התוכן:

            פרופיל

            NoamE
            1. שלח הודעה
            2. אוף ליין
            3. אוף ליין

            ארכיון

            פיד RSS

            הפעילות שלי

            אין רשומות לתצוגה