כותרות TheMarker >
    ';

    צטל'ה

    תכנים אחרונים

    4 תגובות   יום שישי , 1/6/12, 10:17


    "אה..שכחתי ..יש עוד פריט אחד. חכי שניה" אמרתי לדפנה שמאית חפצי האומנות שהבאתי הביתה לפני שאזרוק הכל תמורת חמש מאות שקל לאיזה סוחר משוק הפשפשים. יצאתי החוצה לחצר והכנסתי חזרה הביתה גוש מגומי שחור.

    "זה פסל של בת דודה של אמי" אמרתי לדפנה "ואמי טענה שהיתה פסלת מפורסמת. תבדקי אם זה שווה משהו. קוראים לפסלת "אלינה שפושניקובה".

    מתי שהוא לפני שנתיים אבי הוציא את זה לחצר, והאמת אפילו שמתי לב לכך אבל לא יודע למה לא עצרתי בעדו. עכשיו ניכרים פגעי מזג האויר בגומי השחור.

     

    דפנה מדדה, צילמה ורשמה מה שרשמה וכעבור דקות ספורות יצאה מהבית מבטיחה לשלוח לי דו"ח הערכה מסכם בתוך שבועיים. התיישבתי על הספה המאובקת והישנה, סחוט ועייף עד אין קץ. השענתי את ראשי אחורה ובהיתי בגוש הגומי השחור.

     - - - - - -

    "די מספיק לשחק עם זה" נזכרתי בקולה הרועם של אמי

    "כמה פעמים אמרתי לכם שזה פסל ולא כדור רגל, ולא סתם פסל אלא פסל של בת דודתי שהיתה פסלת חשובה מאוד בצרפת"

    "טוב אמא הנה אנחנו מחזירים למקום" ציחקקנו והחזרנו את "כדור הרגל" המאולתר שלנו למקום. מצב זה החזיק מעמד בדיוק עד שאמי הסתלקה מהסלון ואז היינו ממשיכים.

     

    "הכדור רגל" סליחה הפסל, היה בעצם אלמנט אומנותי העשוי מיציקת גומי בצבע שחור של טורסו של אשה. בסלון ביתנו הוקדש לפסל זה ולאחיו הלא תאום שהיה פסל ראש אשה מפוליאסטר בצבע עינבר מקום של כבוד. אימי העמידה אותם על סטנד מתכת שחור אשר ייעודו המקורי היה לשאת טלביזיה גדולה אבל אצלינו במקום טלביזיה הוא נשא את שני הפסלים של אלינה שפושניקובה הבת דודה מצרפת.

     

    לאמי היו תמיד סיפורים על אוספי האומנות הרבים הפזורים בבית, ואנחנו אף פעם לא רצינו להקשיב. היו למשל זוג כדי הפורצלן עם דיוקנאות סבא וסבתה אותם קיבלה כירושה מאביה. אהילי שיש ענקיים, מאה קילו משקלו של כל אחד, שריד אחרון לבית הסבא העשיר מפולניה. עושר אשר אי שם בשנות השלושים התפוגג איכשהו ומסיבות עלומות לא זכה להגיע ל"ארץ ישראל".

    היו גם סטים אינסופיים של רוזנטלים כחולים ומקוריים, ובשנות השבעים אף נסעו אבי ואמי לנסיעה מיוחדת לגרמניה למפעל רוזנטל בכדי להשלים כמה פריטים חסרים לסט. כמובן שהיו גם כלי כסף, סכינים ומזלגות שונים ומשונים שרואים רק בסרטים וכבר העלו ירוקת. (לימים למדתי את ההבדל בין כליי כסף פולנים וכלי כסף רוסיים ששנים מאוחר יותר מכרנו ל"פי משקל" ואת הסוד שחצי מכלי הכסף החלודים בעצם לא היו כלי כסף כי כסף אמיתי לא מחליד היא לעולם כבר לא תבין).

    עד היום לא ברור לי איך הגיעו כל חפצי האומנות האלה בשלמותם באוניה לפני כמעט 100 שנה מפולניה לארץ ישראל.

    מה שברור לי הוא שאמי היתה מאוד קשורה לכל פריט ופריט באוסף שלה. היא גם זכרה כל פריט שהיה באוסף המקורי של סבא ומי לקח מה לאחר מותו למרות שלכאורה לא הייתה לו כל זכות לפריטים אלה. היה את אותו יועץ כלכלי בכיר שמדי פעם היינו רואים בטלביזיה ואז היתה מתמלאית חימה על איך הוא לקח לה פריט זה,  ואיזה אחד שהיתה לו חנות חשמל ברחוב אלנבי שלקח איזה פריט אחר.

     

    אני עצמי שבכלל לא נקשר לפריטים כאלה או אחרים לא מבין עד היום האם היתה קשורה באמת לפריטים הגשמיים עצמם או לעולם ממנו התנתקה בגיל 7 ילדה יתומה מאם עם אב לא מתפקד, שעלתה לבד לארץ ישראל ב 1935 בכדי לחיות עם הסבא בתל אביב.

    המעבר הזה מפולניה לתל אביב התגלה כעבור 4 שנים בלבד כמעבר מהמוות לחיים. החמולה הגדולה מלודז' התנפצה לכל עבר. מבין הבנות דודות אלינה שפושניקוב שלימים הפכה פסלת בילתה במחנות, אלינה הלמן  שלימים הפכה לאמי  הגיעה בטיימינג די מושלם לתל אביב, ואילו מרישה בת דודה נוספת תעשה את הדרך לתל אביב 10 שנים מאוחר יותר לאחר שהסתתרה בודדה כילדה נוצריה במנזרים פולנים.

    - - - - - - -  

     

    בשעות אחה"צ המאוחרות נעלתי את בית ילדותי החצי ריק והמאובק וחזרתי לביתי. דמעות עלו בעיני. זה לא פשוט לחסל בית.

     

    כבר למחרת היום צילצלה אלי דפנה. התפלאתי, הלא היא אמרה שתחזור אלי עוד שבועיים.

    "אתה לא תאמין" היא אמרה בהתרגשות לא מוסווית ובקול רם מאוד "אלינה שפושניקובה נחשבת היום לפסלת הלאומית של פולניה. הפסלים שלה הוצגו בכל המוזיאונים הנחשבים בעולם כולל ב- Moma. אמא שלך צדקה. ובכלל הבטן הזאת ששיחקתם בה כדורגל בילדותכם וגם פסל הראש המנותק מהגוף הם פריטים מהסידרה האחרונה שאותה פיסלה. הם מסמלים את אכזבתה מהגוף של עצמה, כאשר התפשט בו הסרטן לפני שנפטרה ממנו בתחילת 1973"

     

    ואני. אני עדיין מתלבט האם פריטים שהיו כה חשובים להוריך וקיבלת אותם בירושה אמורים להיות גם חשובים לך עצמך? האם יש לך אחריות מוסרית כלפי חפצים שהיו שייכים לסבים של הוריך והאם עליך לשאת בנטל ההיסטוריה, לשמור עליהם ולהעבירם לילדיך?

     

    ''

     © נעם אשכול

     

    הערה: נכתב בהשראת הספר "הארנבת עם עיניי העינבר"

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      NoamE
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      פיד RSS

      הפעילות שלי

      אין רשומות לתצוגה