כותרות TheMarker >
    ';

    צטל'ה

    ארכיון : 9/2009

    2 תגובות   יום שבת, 26/9/09, 11:20

     

    הללויה-הוא-אכבר

    ארוחת ערב ששי

    אויר נע ונד-נעים וחרישי

    אורות תל אביב מרצדים ממערב

    שם-אתמול קיבלתי מלאונרד - כרית ירוקה למושב

    כאן ועכשיו

    יושב על המושב

    הללויה מכל חלון

    ואללה הוא אכבר עונה הכפר מצפון

    ודני כמו שעון מצלצל

    הגיע הזמן בחמישי הבא להתפלל

     

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שני, 14/9/09, 12:23

       

      "יש לכם 10 דקות לעלות על ציודים". מה? מי? לאן? - "לא יודע" ענה ה"מפפקד" - "מקפיצים אתכם עם מסוק לאנשהו, שמעתי שהתרסק מטוס ואתם הולכים לשמור על השברים הלילה".

      איזה כייף חשבנו. סוף סוף קצת אקשן. לפני חודש עברנו גיבוש. חשבנו שאנחנו מיד הולכים להיות טייסים גיבורים ובמקום זה שלחו אותנו לשעות רבות של עבודות מטבח, אבטחה, ולימודי מתמטיקה. זה צבא זה?

      הנון נון אסף אותנו להליפורט - והופ אנחנו באוויר על אנפה (מסוק בל 212) מתקתקת. איזה כייף. 15 דקות קצרות של שיכרון חושים (תיזכרו בסצנת הטיסה במסוקים מהסרט "אפוקליפסה עכשיו") ואנחנו נוחתים על קצה גבעה שוממה. nowhere  אמיתי, אי שם בין באר שבע לדימונה.

      ארבעה חיילים יורדים מהמסוק הרבה רוח אבק ורעש הלהבים מחריש את האזנים.

      ה"מפפקד" צועק -  "אתם רואים את שברי המטוס שם - על זה אתם שומרים הלילה. מחר יגיעו לאסוף את השברים ולהחזיר אתכם. להתראות"

      האנפה המריאה ונעלמה בכיוון האופק המאפיל לקראת הלילה.

      עכשיו שקט מוחלט. ארבעה חיילים שהתגייסו לפני חודש, ארבעה שקי שינה, ארגז עם כמה מלפפונים פלפלים גבינה צהובה ולחם צהלי אחיד. קלקר אחד של מים.

      אהה כן. לכל אחד היה גם אמ.16 ארוך עם כמה מחסניות. כל מה שידענו על חיילות היה מטווח אחד או שניים עם אמ.16. לא עברנו עדיין טירונות והתובנה שלי היום שמי שלא עובר טירונות הוא עדיין לא חייל.

      התחושה של פרח טייס לעמוד ולשמור על שברים של מטוס בו טס לפני שעות ספורות בלבד טייס אשר כבר איננו בין החיים - היא תחושה קשה.

      המחשבות רוצות לרוץ אבל מנגנון הדחקה אדיר פועל את פעילותו, ומחזיר כל מחשבה אל מגירתה החשוכה. התוצאה היא ציניות. רק כך אפשר להמשיך במקצוע הזה.

      כמובן שבלילה ההוא לא ישנו. הגיע יום המחרת. וגם היום שלאחריו הגיע. לא הגיעו לאסוף אותנו וגם אוכל ומים לא שלחו.

      ארבעה פרחי טייס משועממים אשר מתחילים להיות רעבים וגם המים עומדים להיגמר ושמש ספטמבר לא חסה. אז דיברנו ודיברנו וישנו ומדי פעם היינו מציצים ונעמדים ליד שברים מפויחים של מה שהיה פעם מטוס קרב. וכן גם ירינו כמה כדורים על פחיות ישנות. עשינו מטווח.

      מבין השלושה הנוספים פרח טיס ק. דיבר הכי הרבה. לא סימפטתי אותו. אלף כי דיבר הרבה - ולא תמיד דברי חכמה. בית כי היה יהיר - וללא קבלות. אבל היו לו בעיות חמורות הרבה יותר כפי שנלמד בעוד יום או יומיים.

      ביום השלישי כאשר הבנו שמישהו "שכח" אותנו, וגם לא נותר לנו מים ואוכל שלחנו את ג. לחפש עזרה ומים. הוא יצא לכיוון כביש שראינו באופק. התכנון היה שיגיע לכביש, יתפוס טרמפ לחצרים ויארגן את חילוצינו. להפתעתנו שעתיים אחרי שיצא חזר ג. בעל התושיה עם קלקר מלא מיים, וכמה פיתות וסיפר: " ליד הכביש יש מחצבה. סיפרתי להם את הסיפור והם נתנו לי את האוכל והמים. צילצלתי לאבטחה בבסיס והם הבטיחו לשלוח מידית נון נון לאסוף אותנו."

      הבטיחו? אז הבטיחו! - לקח עוד לילה (רביעי בשטח) ובוקר עד שראינו נון נון מקדם באיטיות לכיווננו. שכבנו על השק"שים וחיכינו. כאשר הנון נון הגיע למרחק של כמה מטרים מאיתנו קם לפתע פרח טיס ק. וצעק לכיוון הנון נון "עצור או שאני יורה" - הנון נון לא עצר - אז הוא ירה.

      כולנו היינו בהלם ובמיוחד נהג הנון נון המפוחד אשר ניצל בנס וזה עתה כדור שרק לו מעל הראש.

      במשפט אמר פרח טיס ק. "כולם ירו אז גם אני יריתי" - הוא עף מיד מקורס טיס.

      אנחנו נשארנו בקורס אבל את השבוע שלאחרי בילינו ב"מעצר" (שזה בית כלא קטן בתוך בסיס). האשמה: ירינו על פחיות ללא אישור, ובזבזנו תחמושת צהל"ית לשווא.

      * * *

      הארוע האמיתי הזה קרה בסתיו 1979 אז התרסק מטוס לא רחוק מהמקום בו אמש התרסק מטוסו של אסף רמון.

      דרג את התוכן:
        4 תגובות   יום שני, 14/9/09, 09:13


         


        עברנו את באר שבע ונכנסנו לכביש צר שמשני צידיו רק חולות מדבר מאובקים. האוטובוס הצבאי קיפצץ וטורטר במהמורות הכביש המוזנח. על בירכי היה מונח קיטבג עם ריח של בד ברזנט חדש ונקי וראשי היה תקוע בזוית משונה מול הסורג המאובק של חלון האוטובוס. שעה וחצי נסיעה ואי אפשר להניד כל איבר בגוף. האוטובוס מלא לגמרי בילדים עם תחפושת חקי שכרגע נפגשו לראשונה. למזלי הכרתי את ר. שלמד איתי שנה אחת בכיתה ח' - ארבע שנים לפני כן. פנים מוכרות ומישהו לדבר איתו הם פריט חשוב ביום שכזה. באופן מפתיע האוטובוס היה שקט לגמרי. כל אחד היה שקוע- תקוע במחשבות חששות תיקוות אשליות ופחדים של עצמו.  



        בזוית העין ראיתי שלט חולף במהירות ומצביע שמאלה. "קיבוץ חצרים" היה כתוב עליו. אנחנו בטח קרובים שיערתי. הלב התחיל להלום והמחשבות התרוצצו ללא שליטה ובאין משגיח. שריקה מוזרה נשמעה מעל, ומהזוית בה ראשי היה תקוע מול החלון התאפשר לי לראות קטע צר של שמיים כחולים כחולים. השריקה התגברה ובפיסת השמיים שלי הופיע מטוס פוגה כתום לבן משייט בעדינות באויר. צליל השריקה האופייני הזה ילווה אותי בשנתיים הבאות, והוא טמון עמוק עמוק בפנתאון הצלילים המאוחסן במוחי יחד עם תמונת משולש השמיים הצלולים והפוגה החוצה.

        אז זהו זה - הרגשת "אין מוצא" וחוסר השליטה על חיי - אפפה אותי. זו הרגשה מוזרה שלא חוויתי עד אז ואולי גם לא מאז.



        כמה שעות מאז שהייתי תיכוניסט, עזבתי את הבית ובעוד 3 דקות אשמע את "המפקד" צועק: " יש לכם 30 שניות להישפך מהאוטובוס - גיבוש קורס טייס מתחיל עכשיו" - ושלושים שניות זה כל מה שנתנו לי בכדי לעבור ולהסתגל לעולם אחר לגמרי.


         


        מוקדש לבני אשר עוד זמן קצר מאוד, ובהפרש של 30 שנה בדיוק - הולך לנסוע באותו אוטובוס ולהתחיל את אותה דרך בדיוק, ולכל הילדים אשר חוטים נעלמים מוליכים אותם בדרכי הוריהם




        דרג את התוכן:

          פרופיל

          NoamE
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          ארכיון

          פיד RSS

          הפעילות שלי

          אין רשומות לתצוגה