כותרות TheMarker >
    ';

    צטל'ה

    ארכיון : 12/2011

    11 תגובות   יום שבת, 17/12/11, 11:08

    ''

     

     

     

    בוקר סגריר בדלהי. יש לי כמה שעות חופש ואני בדרכי לקפה בכיכר. הפעם התעקשתי לקחת גסט האוס משפחתי קטן ושקט במרכז ובדיוק בשביל הקטע הזה  שניתן לצאת החוצה ברגל.

     

    עד הנסיעה האחרונה שהיתי במלון חדש גדול ומפואר בדרום דלהי, שהוא האזור העיסקי המתפתח ביותר בדלהי כיום. מבחינתי המלון היה כלוב של זהב על אי. ממש אי שמוקף מכל עבריו בכבישים רועשים אזורי תעשיה מתפוררים ותנועת אנשים אינסופית שנמשכת עד השעות הקטנות של הלילה. נכנסתי למלון בערב – ולא יצאתי ממנו עד למחרת בבוקר.

     

    טקס הכניסה למלון היה קבוע. המכונית שלי היתה נעצרת בשערי המלון. צוות אבטחה היה בודק אותה מכל הכיוונים כולל סריקה מתחת למכונית. מסיעים לדלת הכניסה – ואז כמו צוות טכני של מכוניות מרוץ בעת עצירה להחלפת גלגל -  צוות של כעשרה עובדי Staff היה מתנפל על המכונית, אחד שלף אותי החוצה שני את התיק שלי ושלישי העסיק בדיבורים את הנהג. בכניסה – עברתי במכונת שיקןף בדיוק כמו בשדה תעופה אבל עד היום אני לא משוכנע שהיא היתה מחוברת לחשמל. אחרי מכונת השיקוף מגיעים ללובי הענק, אבל

    אחרי שלוש פעמים Hello Sir מילדי  ה- Staff הייתי נמלט לחדרי ולא יוצא משם עד למחרת בבוקר. להגיע לחדר גם משימה לא פשוטה. בלובי הגדול הייתי ניצמד לקירות הולך בשקט בשקט שאף אחד מילדי ה Staff לא יראה אותי. מתגנב למעלית, יוצא בקומה שבע פונה שמאלה למסדרון ארוך ארוך ומיד מתחילות לקפוץ מטרות.  Hello Sir מימין  כמה צעדים קדימה ופעמיים Hello Sir משמאל ועוד Hello Sir אחד אחרון לפני שהגעתי לחדרי.

    במוחי הישראלי המעוות הייתי מדמה זאת למסלולי ההתקלויות שהיינו עושים פעם בצבא. "יורים עליך מימין אש..אש...אש  שלושה צעדים קדימה ו-יורים עליך משמאל...אש..אש..אש" וכמובן שבסוף היה תמיד אחד שהגיח מאחורי חמוש ביד אחת בבקבוק פלסטיק של "פנטסטיק" וביד השניה בסמרטוט שחור וצועק "זה שאינך רואה הוא זה שיפילך" ואני כבר רץ פותח את דלת חדרי, נכנס לחדר ונועל שלוש פעמים מתיישב על המיטה משתדל להחזיר את נשימתי אבל הטקס היומי לא תם לפני שדפיקה ארוכה בדלת מקפיצה אותי לשמע המשפט האלמותי "Would you like a replenishment Sir”.

     

    אבל הבוקר יצאתי כאמור מהגסט האוס הקטן והמשפחתי ואיזה אושר, אף Staff לא קפץ לי בדרך החוצה. הליכה קצרה ברחוב השקט של הגסט האוס מכניסה אותי בהדרגה להמולה האינסופית של הרחוב הראשי שיוביל אותי לכיכר הראשית ולקפה המיוחל של הבוקר. התכוונתי לצעוד ברגל לכיכר מרחק של 20 דקות אבל מיד כשיצאתי לרחוב הראשי ראיתי את שלושת הריקשות הקבועות עומדות וממתינות. בשבוע שהייתי כאן לא ראיתי אותן כלל נוסעות. רק ממתינות. החלטתי לעשות את המעשה הטוב היומי ולקחת ריקשה במקום ללכת ברגל. התשלום לנהג עשוי לספק לו שלוש ארוחות יומיות.

     

    ניגשתי לנהג הראשון. הוא לא ידע אנגלית. ולאחר מו"מ קצר על המחיר בעזרת האצבעות (4 אצבעות = 40 רופי = 4 שקלים , שלוש אצבעות = 30 רופי) – סגרנו על שלוש אצבעות עלות נסיעה של כ 7 דקות עד הכיכר (להרגע – אני לא אכזרי – בסוף נתתי לו עוד טיפ של 10 רופי כך שקיבל מה שרצה לפני התחלת המו"מ).

    בכבישי דלהי האכזריים נהג ריקשה הוא אחד לפני האחרון בשרשרת המזון. הנמוך ביותר הוא הולך הרגל ואחד מעל נהג ריקשה הוא נהג האוטו-ריקשה, שנוהג בערך אותה ריקשה אבל עם מנוע. מלחמת ההשרדות מתחילה מיד עם היציאה מחניית הריקשות. שבע דקות של: חמש פעמים  כמעט ונפגע, פעמיים עצירה להחלפת קללות והרבה התנשפויות של הנהג. השתדלתי לא להסתכל לצדדים וההתמקדות בגב של הנהג  המתאמץ הביאו אותי למחשבה הנוגה שאכן "העם רוצה...צדק חברתי".

     

    ומי שלא קרה את הספר "עיר האושר" (City of Joy)המתאר את חייו האומללים של נהג ריקשה בכלכותה – חייב זאת לעצמו.

     

    © נעם אשכול

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      NoamE
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      פיד RSS

      הפעילות שלי

      אין רשומות לתצוגה