כותרות TheMarker >
    ';

    צטל'ה

    ארכיון : 7/2012

    3 תגובות   יום שישי , 27/7/12, 11:24

    ''

     

    -"סליחה אפשר לשבת כאן?"

    נשאלתי בעודי בוהה בעיתון על ידי קול נשי עם מבטא צרפתי כבד. הבישום לעומת זאת לא היה שאנל כלשהו אלא עשן סיגריות.

    -"כן פנוי"

    מלמלתי חזרה, מרים במקצת את עיני מהעיתון בו בהיתי, לראות את מי שבחרה לשבת על הספסל לידי למרות שבשעה זו של הבוקר, התחנה הייתה עדיין ריקה למדי והיו אינספור ספסלים ריקים על הרציף. דווקא אהבתי את מה שראיתי ולכן עיני לא חזרו מיד לעיתון .

     

    אשה כבת 40, שזופה בחוסר אחריות כמו שרק תיירים יכולים להיות שזופים. שיער חלק וארוך שהבלונד כבר ידע ימים טובים יותר. על עיניה משקפי ארט-דירקטורים אופנתיות עם מסגרת שחורה עבה, ועדשות שהגדילו זוג עיניים כחולות כחולות. המכנסים הגופיה ותיק הים הסבירו לי שהיא בדרכה לים.

    הידיים והרגליים השזופות היו רזות באופן חריג. "חבל, עוד אנורקטית" חשבתי בליבי.

    -"הרכבת מאחר?" שאלה הצרפתיה בעברית קלוקלת.

    שאלתה העירה אותי ורק אז שמתי לב שבחוסר נימוס משווע בהיתי בה עד עכשיו דקה ארוכה מאוד.

    -"הקונדוקטור בטח הלך לאסוף איזו מעטפת כסף ממישהו אז למה שלא תאחר"

    עניתי תוך גיחוך קל. ניכר שהיא לא ירדה לסוף דעתי אבל בכל זאת הבינה שיש איחור.

     

    חזרתי לבהות באין חדשות המופיעות בחינמון שהיה עדיין מונח על בירכי. עוד חינמון חדש מהזן של "שופר תעמולה של פוליטיקאי" שאנשים קוראים רק בתחנות רכבת בכדי להעביר את זמן ההמתנה, ואפילו דגים מתים לא מרשים שיעטפו אותם בזיבלון שכזה. עכשיו כבר העברתי דפים בקצב מהיר ורעשני יותר ובחוסר סבלנות ניכר.

     

    -"את רוצה קפה מון-שרי" שמעתי לידי קול גברי, ומיד הצרפתיה ענתה לו "מה-ביאנסור. ואזי..ואזי".

     

    שוב הרמתי את עיני מהעיתון בעודי מגלגל אותו בכדי לזרוק לפח הקרוב. מבטי הצטלב עם מבטו של "החבר החדש של הצרפתיה שלי". בחור שחום כבן 40 גם הוא, שמור הייטב. ומיד ידעתי שאני מכיר אותו.

    הבחור התרחק ומוחי רחש ובחש עד שהעליתי ממש ממגירת הזיכרון הרחוקה ביותר את השם "ערן בן-נחום".

     

    -          "סליחה" שאלתי את הצרפתיה "במקרה קוראים לבחור הזה ערן בן-נחום?"

    -          "מאא-נו, בעצם אולי כן. קוראים לו ערן בן" היא ענתה לי.

    -          "וואו – אני מכיר אותו מגיל 15" אמרתי לצרפתיה ושאלתי "הוא חוזר לכאן?"

    -          "כן, הוא רק הלך להביא קפה" ענתה לי בחיוך וניכר שסקרנותה גברה עכשיו. "הנה הוא                חוזר" הצביעה עליו בקצה הרציף, הולך בנמרצות עם שתי כוסות חד פעמיות.

     

    הכרוז בתחנה הכריז כי הרכבת הבאה תיכנס לתחנה בעוד דקה אחת. וכבר נשמע מרחוק קול רחש הלמות הגלגלים במסילה.

     

    הסתכלתי על הבחור בעודו מתקרב, מבטו היה מרוכז באיזון כוסות הקפה שהיו מלאות עד גדותיהן. כשהתקרב לחמישה מטרים מהספסל שאלתי אותו:

    -          "תגיד לי אתה ערן בן נחום"?

    הבחור הסתכל עלי במבט מופתע וממושך אבל שום דבר במבטו לא הסגיר שהוא מזהה אותי.

    -          "שמי ירון איינשטיין" אמרתי לו "היינו יחד בקורס הדרכה של הצופים כשהיינו בני 15" עדיין לא זז שום נים או שריר בפניו שעשוי היה להעיד כי זיהה אותי.

    -          "אני זוכר" דיברתי בקצב שמוחי שלף עכשיו את הזיכרונות הרחוקים והמוצפנים "שבקורס הדרכה הזה התאהבת בילדה הכי בלונדינית במחזור והיו לך אינסוף התלבטויות איך להציע לה חברות ולא האמנת שהיא תסכים לתימני, אבל ביום האחרון של הקורס אפילו התנשקתם"

     

    -          ואז נעורו פניו "כן אני זוכר" ענה לי עדיין ללא שמץ של חיוך, ולא היה ברור אם הוא זוכר את הארוע או שהוא אכן זוכר אותי. הרכבת נכנסה כבר לתחנה והרעש הוגבר עד כי קשה היה לשמוע. אבל הוא המשיך בשטף:

     

    -          "הייתי עם סיגל, זאת הבלונדינית ממחנה הצופים, מגיל 15 ועד לפני חודש" התחיל לענות לי בזמן שהתחלנו ללכת לכיוון העליה לקרון הרכבת. "מגיל 21 חיינו בארה"ב מנותקים מישראל כי המשפחה הפולנית שלה לא קיבלה אותי. את השם קיצרתי לערן בן כי האמריקאים לא מסוגלים להגות את הנחום של הבן-נחום. לפני שבועיים ביקרתי לראשונה בארץ מאז שעזבתי. קברנו את סיגל. סרטן, אתה יודע. המשפחה שלה? אפילו לא הגיעו להלוויה. כמה אכזריות"

     

    דלתות הקרון נטרקו וכבר עמדנו כולנו צפופים. הצרפתיה עמדה קצת בצד, לא שייכת לסיפור ולקשר העבר שחודש לכמה דקות, לפני שיעלם מחדש לתהומות הזיכרון, אך הפעם עם תאריך עדכון טרי יותר. עברנו ללחישה. עדיין לא הוגנב שום חיוך לפניו ואני הייתי קצת המום מהסיפור הקשה.

    -          "תגיד איך זכרת אותי אחרי כל כך הרבה שנים" שאל אותי ערן.

    -          "אשתו של אחיך היא בת כיתה שלי"

    -          "נכון. רק עכשיו אני מקשר" ענה לי ערן "אבל בכל זאת"

    -          "אתה דומה לו שתי טיפות מים וגיסתך שכמובן גם שמה הוא בן-נחום, מעלה כל יום תמונות משפחתיות לפייסבוק. לא צריך להיות סוכן מוסד בשביל לזהות אותך מידית" חייכתי.

    סןף סוף גם אצלו עלה איזשהו צל צלו של חיוך.

     

    הכרוז כבר הכריז דקה לתחנה הבאה בה הייתי אמור לרדת בכדי להחליף רכבת. התחלתי לפלס דרך בצפיפות לכיוון הדלת.

    -          "טוב להתראות אני חייב לרדת. היה לי עצוב לשמוע את סוף הסיפור שלכם" אמרתי לערן ביודעי כי הקשר המקרי שנוצר הבוקר בטרמינל לא נועד להתמשך.

     

    הרכבת נעצרה בקול חריקה והדלתות נפתחו. הפניתי מבט אחרון ונדתי בראשי לשלום לערן ולצרפתיה. ירדתי לרציף  התחלתי לצעוד לכיוון המדרגות ואז נעצרתי והסתובבתי בחטף לכוון הרכבת. אבל את השאלה "איך הצרפתיה בכלל קשורה לסיפור הזה"? כבר לא היה את מי לשאול.

     

     © נעם אשכול

     

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום שבת, 21/7/12, 12:23

      "דם כחול. אתה רואה היינו צריכים לחכות 60 שנה והתקף לב אחד כדי לגלות שהדם שלך הוא דם כחול"

      - "כן דוקטור אני שומע" ענה ארנלוד בקול חלוש ומעורפל קלות, בעוד ראשו מבצבץ אי שם רחוק מהדוקטור המצנטר, מופרד במין סדין ירוק כחול משאר צוות חדר הצינטור.

       

      - "תיכף אני מגיע לאזור ופותח לך את הסתימה. אתה לא תרגיש כלום, אל תחשוש" אמר הדוקטור בקול רם.

      -אני לא חושש דוקטור, אני עדיין זוכר איך שנינו עבדנו בתור סטודנטים בחברת "השרברב" ואתה היית תמיד ראשון מזהה כל סתימה וגם פותח אותה בדרך הכי אלגנטית. אתה זוכר את הימים האלה דוקטור"

      -"ודאי שאני זוכר ארנולד. אך.. אילו ימים… אילו ימים טובים היו אלה" נאנח הדוקטור, אבל פתאום ניזכר ולא אמר זאת בקול רם, גם במקרה אחד בו הגיעו לתקן צנרת בביתה של זקנה אשר 30 שנה לא טיפלה בצנרת ביתה. אחרי שלוש שעות עבוד גילה פתאום את מקום הסתימה אבל כאשר ניסה לתקן, גילה שכל האזור הסתום חלוד לגמרי וכל הצנרת התפוררה לו ביד. מזל שזכרונו של ארנולד אינו בין המשופרים חשב הדוקטור ומייד סילק מחשבה מטרידה זו מראשו.

       

      בחדר הצינטור השתתקו הדיבורים. רק ציפצופי המוניטורים השונים וקול רחש של צוות מיומן העובד בתאום של טייס אוטומטי נשמעו. אור קר ולבן סינוור את עיניו של ארנולד. הוא רעד מקור המזגנים עצם את עיניו, ולאט לאט שקע בהזיות מעורבות בזיכרונות רחוקים. הוא דימה עצמו כמו פעם, יושב בבור הפיקוד, עומק חמש קומות מתחת לפני הקרקע, קור כלבים. כולם עם מעילי פרווה ורועדים מקור. כמה מהחיילים חובשים כובע מפרוות שועל מנומר. צוות חולית הקומנדו עליה פיקד ממרחק אלפי קילומטרים ממקומו הסתבך בתקרית ירי לא צפויה ובנסיגתו נתקע בסופת שלג אימתנית אי שם במזרח סיביר. מזג האויר והסופה האימתנית לא איפשרו לשלוח את החילוץ האוירי לו חיכו אותם חיילים תקועים. 24 שעות היה מפקד החוליה בקשר עם ארנולד. אבל לאט לאט החל הקשר להיחלש עד שאבד לחלוטין. סביבו בחדר הפיקוד 20 חילים וקצינים שותקים. אין בידו של אף אחד לעזור. היאוש פושה. כל אחד עם הרהורי ליבו. כולם יושבים ומביטים במכשיר הקשר. ממתינים לאות חיים. מידי פעם פולט המכשיר קירקוש קל, איזה רחש שהאטמוספירה החדירה לגלי הרקיע הארוכים בכדי למתוח את העצבים בהמתנה לאות חיים שמבושש להגיע מהחיילים התקועים בשלג.

       

      "מרדים. מרדים." התעורר ארנולד מהזיותיו בעודו שומע את קולו של הדוקטור שואג בטלפון הפנימי של בית החולים "מרדים דחוף לחדר צינטור"

      "למה הוא צריך מרדים" החלו מחשבות מטרידות לרוץ בראשו של ארנולד בעודו מטושטש חלקית. "מה שוב פעם התפרקה לו הצנרת ביד כמו אז אצל אותה זקנה שאח"כ הוא הרס לה את כל הבית ובסוף האשים אותי בפשלה"

      הדלת נפתחה בדחיפה בבת אחת "אני פה" שמע קול איטי וצרוב סיגריות.

      "הרדמה מלאה מידית" שמע את קולו של הדוקטור. במקום תשובה שמע ארנולד קול חריקה קלה כמו של סיבוב ברז מתכת קטן ומיד לאחר מכן רחש שיחרור לחץ אויר. כמו באוטובוס דמיין ארנולד את הקולות האלה אבל חצי דקה מאוחר יותר בעודו מרגיש בחילה קלה החלה הכרתו להתערפל בדיוק בקצב של הפסססט הארוך הזה של שיחרור הלחץ.

       

      © נעם אשכול

      הערה: נכתב בהשראת הציור הזה

       

      ''

      דרג את התוכן:

        פרופיל

        NoamE
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        פיד RSS

        הפעילות שלי

        אין רשומות לתצוגה