אולי כ80 איש כיסו את רחבת בית הקברות הקיבוצית

המקום היחיד שנתן לי חופש קבורה מוחלט

בארון מכובד ואסטטי

חופש בחירה

(בחיי כבר הייתי בלוויות של אנשים ) הדבר שהכי העציב אותי היה לראות איך מדרדרים את הגופה וממלמלים מילים רחוקים שנות אור מאותה נשמה שבילתה את רב חייה בגופה..

המילים.. עבורי היו ריקות מתוכן.. לא רציתי, שידברו על ירושלים,יד ימיני,לחיכי,

קדיש..

בכלל לא רציתי קבורה,

אך לא הייתי מאתגרת את חברתי הטובה ביותר, באתגר אחר..

בכל זאת יש גבול.. אז התפשרתי על קבורה נחמדה מתחת לעץ ערבה בוכייה

אוכלוסייה איכותית,שבילים קטנים והרבה כבוד למתים פה..

לא מתכננים לנו פה בניית קומה שלישית בלי מעלית..ולא קניונית..

בצעדים איטיים פוסעים ראשונים חברותיי וחבריי.. מחובקים, שלווים..

אנשים גדולים מהחיים הקטנים האלה..

גופתי יוצאת ממכוניתו הגדולה של שלומי (זאת היתה בקשתי..) אף אחד לא נוגע בגוף שלי.. השארתי כתוב בהוראת הפעלה..למישמיש..

 לא קדישה,ולא חרשישה..

חבריי.אהוביי. אלה שחילקו איתי רגעיי חיים, יחלקו איתי את מותי..

את הארון המדהים שהכין עבורי חברי הטוב אהרון נושאים 6 מחבריי הטובים ביותר

בדיוק כמו שבקשתי ממנו..

בכבוד רב הם נשאו אותי אל הבור הפתוח לרווחה ושם בטכניקת מעלית חבלים שילשלו את הארון המדהים למטה.. מסביב שקט כזה נעים..

רגע.. בבקשה..

קראה חברתי הטובה

רגע לפני שחול מכסה כאן סוף..

איפה כל הצדפים?

גילי מיהר להביא את קופסת הצדפים שאספתי באדיקות מחופים שונים

הקופסא נפתחה לרווחה ומאות צדפים כיסו את ארוני.. ככה בדיוק רציתי..

היו שהרימו גבה בקהל המוזמנים.. מה הם מבינים? ואת מי זה כבר מעניין מה חושבים..

כפות ידיים גדולות החלו מכסות חול ים מוזמן לבן ורך.. חבריי.. מעט, ומהטובים ביותר מסיימים את מלאכת הכיסוי..ועומדים.

דקות ארוכות בהם נאמרו מילים,מילים,מילים עומדות גם הם להסתיים

אבנים קטנות אחלו להערם מעלי.. חברתי הטובה ידעה את דעתי בעיניין,חייכה לעצמה,וסילקה בעודה מחליפה לצדפים..

האנשים הרגילים התפזרו ראשונים לכיוון ביתי.. שם מתוכננת מסיבת הסיום שלי

החברים  נשארו מעל קברי.. חלקם מצקצקים בלשונם, חלקם מחייכים..

מישמיש כרעה אל האדמה

 והחלה לפסל לב ענק וגדול.. ככה סיכמנו אחרי ההלוויה של אריה חברינו המשותף..

הערב המוקדם יורד על בית הקברות הקיבוצי

שמתרוקן כמעט מאדם

גופי שוכב ערום, קר וריק ממני...  

לב יפה מכסה את קברי

הודות לחברתי המדהימה, מישמיש 

שהפיקה לכבודי

יופי יופי של הלוויה.

בבית, מתכוננים  למסיבה

דלת החדר שבו היתה מונחת גופתי, נפתחה..

שום היסטריה לא חדרה פנימה

כאילו כבר השלימו מבעוד מועד פה אחד עם הבחירה שלי  

הכל כלכך מסודר ואסתטי

על השולחן השארתי קופסא מלאה בתמונות של ילדים גדלים

קלסר מלא במכתבים, לאנשים שאהבתי ולכאלה שלא אהבתי בכלל..

וכמובן הוראות אחרונות ליעשה בגופי..(משהו שתמיד הטריד אותי)בחיי..

המחשב האישי שלי פתוח לרווחה..על הצג רשום, 

"מה שלא ידעתם בחיי..לא תדעו במותי "

  ומקבל בסבר פנים יפות את אהוביי.

מבטים קצרים רצים בחדר

מלא מילים, מלא חיבוקים ארוכים, מלא ידיים..

חברתי הטובה ביותרמישמיש ניגשה לגופי וליטפה שערי

"עשית זאת אה?

ואיזה הוראות מדוייקות השארת

מצחיקה אחת"  הוסיפה..

 הזיזה תלתל מעל עיניי העצומות ונישקה את מצחי. 

כל חיינו דיברנו על יום מותנו..שיחות על המוות היו חלק מחיינו

ובחיינו מינינו אחת את השניה..לתפקיד ההפקה

 ביום המיוחל, באהבה

מסיבת סיום..

כן, מסיבת סיום ולא עוד הלוויה.

לא שבעה ולא שמונה 

לא דמעות, לא בכי,ולא צער

כי עם צחוק גדול

שמחה ואושר

בקיצור, חגיגה אמיתית.

בחוץ במרפסת כבר מתאספים חברים

הטובים יותר מחוייכים

הטובים פחות המומים

חברתי מישמיש מריצה טלפונים נוספים

מעשנת בשרשרת, ומקבלת על עצמה באהבה את תפקיד המפיקה..

"איזה מצחיקה" היא ממלמלת מעת לעת..

ומביטה בתמונתנו המשותפת שתלוייה על המקרר

חיוך מלא חיים בקע מהתמונה המשותפת

שתינו צחקנו.. כי אולי לא יהיה מחר..(בדיחה פרטית של שתינו)

בינתיים, כשכולם עסוקים למטה במותי

וחברתי מפיקה את מסיבת הסיום שלי

אני למעלה משלימה את תהליך לידתי..

כלכך חם..

הכל מתערבל..

מכבסה של קולות וצבעים מתחילה בתוכי ופורצת החוצה

אני בתודעה מלאה מתבוננת על התהליך.

גופי ששימש את נשמתי והיה לה לבית, מוטל כעת על מיטתי,  

כאילו ולא היתה תלויה בו מעולם.  

עיגולים צבעוניים סובבים סביבי

בהתחלה זה אדום וצהוב

מתערבלים במהירות

אני  בתוכם והם בתוכי

גלים של חום נעים מעלים אותי באיטיות

וגלים של קור כלבים

מושכים אותי למטה

זה מהבהב

לרגע הכל שחור

ולרגע אני באדום והאדום בי

אני עולה ועולה מהבהבת

כובת ונדלקת

נדלקת וכובת

במעגלים גדולים

ובמעגלים קטנים

שלווה ושקט...

חמים ונעים נטולת פחדים

נטולת כאבים

נטולת חיים מוגבלים

אני מבינה את הרגע

אפילו את הרגעים הבאים

ומתקדמת..פשוט מתקדמת

מלא שאלות שהעסיקו אותי בחיי

פורצות מתוך סקרנות לתודעתי החדשה

הראשון שאני רוצה לפגוש בו

ולברר כמה עיניינים, זה אלוהים..

חוסר סובלנות קל, כנראה, זיכרון מהחיים הקודמים...

משהו משתנה בתוכי

משנה אותי

נורא מוזר

אני שוקקת חיים

בתוך תהליך המוות שלי

אני אוהבת

נעה במעגלים, מאושרת..

עכשיו החושך הוא בחוץ

ואני מהבהבת

פעם בסגולים ופעם באדומים ואינסוף של גוונים...

בחוץ שקט ארוך ומשתרך

בתוכי עדין קולות

של עצמי כנראה

מי מדבר מתוכי?

"אני"

השיב מתוכי אני.

 החום הנעים שולט על קור הכלבים

ברורים וחדים הצבעים גירשו את החושך

השלווה והרוגע ליטפו את חוסר הסבלנות.. וניצחו

סקרנית מתמיד

מקבלת את הווייתי החדשה.. נטולת הגוף

שמחה, שלווה זוהרת ומשוחררת..

יום מותי טוב מיום חיי

החם הזה ברגע ההחלטה

עטף כל שריר חי בתוכי

שלמה ושלווה מכל יום בחיי, הייתי ביום הזה,יום מותי.

צבעים וגוונים של ורוד וכתום כיסו את השמים לכבודי

ומונולוג כמעט אחרון היה מוכן כבר בפי

כמנגינה ומילים היא עולה כשיר מסכם חיים

כהמנון המפריד בין החיים למתים

מחר אני אהייה כה רחוקה

על תחפשו אותי

מי שידע למחול ימחל לי על אהבתי

הזמן ישכיח הכל

אני הולכת לדרכי

זה שאהב אותי

ישוב לשדותייכם מן המדבר

ההיו שלום אני חייתי ביניכם

כמו צמח בר

מבט עיניים נוסף

המנגינה נגמרת משורה לשורה

לא כואב לי ואני גם לא עצובה

כלכך שלמה כלכך שלווה

סידורים אחרונים,

מכתבים לאנשים יותר

ואנשים פחות..

כתיבת צוואה  אחרונה חביבה

לחברתי האהובה, מישמיש.

על צג המחשב שלי שייט לו משפט פתיח,

   "מה שלא ידעתם בחיי לבטח כבר לא תדעו במותי"

סידרתי את החדר הפרטי שלי

בתוך תוכי

סידרתי במגירות זיכרונות ותמונות,

בהיתי בתקרה הלבנה וחיכיתי, ידעתי...

זה שהוביל אותי לכאן

תיכף ישוב להחזיר אותי בחזרה.

---------------------------------------------------------------------------------

השמים הורודים התחלפו  להם באפור ליילי

חם לי מבפנים מבחוץ מלמעלה מלמטה

קולות מקהלה דקים מלווים את הרגע הזה

אני מנציחה(לא יהיה עוד רגע כזה)

נושמת נשימה

נושפת נשיפה

עוצמת עיניים, ונותנת לגוף שלי

לעזוב את החיים שלי

בשקט

בבחירה

בכבוד