כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    20 תגובות   יום שישי , 5/7/19, 22:09

    ''

     

    לבושה ב"בגדי החופשה היוונית" שלי, מכנסיים וחולצה לבנים, ומחרוזת אבני טורקיז, אני במטוס בדרכי חזרה ארצה מהכפר זגורה ביוון ההררית שם התבודדתי וכתבתי שבועיים, חודש מאי היה קריר ובגדי הקיץ נשארו במזוודה, מתי G. מציע שאלבש אותם לקראת פגישתנו הנלבבת בשדה התעופה בארץ. המטוס נוחת, איש צעיר עוזר לי להוריד מתא האחסון את חבילות הצעצועים שרכשתי לנכדי בהתקף געגועים של הרגע האחרון בדיוטי פרי באתונה.
    - מגיעות להם כל המתנות האלו? הוא שואל.
    - מה זה קשור אליהם? אני קונה כדי להנות את עצמי.
    הוא צוחק ועד שאנחנו מגיעים לכבש המטוס "מוכר" לי בחן רב בתי נופש שהוא בונה באי יווני סמוך לאתונה, מאה וחמישים אלף יורו ליחידה, הוא מטפל בהשכרה של הבתים ותוך ארבע שנים אכסה את ההשקעה. למרות שהוא אומר שאני נראית נהדר ואני צעירה וזוהרת, אני לא קונה...

     

    אני מטלפנת למתי G. שמתקרב לאולם הבאים, מיטיבה את בגדי עלי, לובשת את הטוב שבחיוכי, ויוצאת לקראתו, אלא שמתי עדיין לא הגיע. לאחר מספר דקות חיוכי מתייגע ונמס יחד עם סבלנותי לה אני מלמלמת את כל הבטחות שהבטחנו לעצמנו תחת "אפקט זגורה" ופתאום גבו הרחב לפני, אני מתנפלת עליו מאחור, הוא מסתובב בבהלה ומיד מתעשת ונוזף בי על שהשארתי את קו הטלפון פתוח משדר את הקולות הנרגזים העולים מקרביו המוטרדים של תיק הנסיעות המיטלטל על גבי. געגועיו מתפוגגים כשהוא נתקל בפיזור הנפש של אשת חיקו עוד בטרם נפלה לחיקו. "אני מבינה שהגעתי הבייתה" אני נושקת לו, הוא נאנח בייאוש, משלים עם מר גורלו ועוטף אותי בחיבוק חם.


    למחרת אני נושקת לילדי, לכלותי ולכל אחד מנכדי המתוקים באופן שקשה להאמין (אלא אם לכם עצמכם יש במקרה נכדים שכאלו) אורזת מזוודה קטנה, ומתי G. מסיע אותי ירושליימה להמשיך לכתוב *ב"בית ההארחה על שם מוריס דואק במשכנות שאננים". וכך כתוב באתר: **"משכנות שאננים מספק לאורחיו מקום מפגש מעורר השראה, בעודם מוקפים אמנות, הגות ויצירה בשילוב אירוח אישי יוקרתי. בין האורחים המיוחדים ששהו במשכנות שאננים ניתן למנות את פול אוסטר, סול בלו, סימון דה בובואר, אייזק שטרן, ז'אן-פול סרטר, הדלאי למה, אתגר קרת, ניקול קראוס, עמוס עוז... ". קשה לי להאמין שאני כאן, כל אלה ועוד רבים מלווים אותי ואת מוּזָתי. תארו לעצמכם.


    ''

     

    אני מוקסמת מחדרי, מרוצף אבן ירושלמית, דלת עץ כבדה קבועה בפתח מקומר נפתחת למרפסת הארוכה שהיא שם דבר, אליה נפתחות דלתות שורת החדרים, כאן נפגשים האורחים בהפסקות העבודה. מתחתי פארק טדי, גיא בן הינום והסינמטק, מולי חומות העיר העתיקה וכנסיית דורמיציון, האוויר יבש ומבושם ריח ירושלים, כוחו של הקסם מתרופף כאשר ממכונית עלומה הנוסעת בכביש נסתר מן העין עולה שירת אדירים הבוקעת מרמקול חסידי, "אין עוד מלבדו, רבנו הקדוש, יבָָּבָּם יבָּבָּם..." ומבהירה לי מיד שאכן אני כאן, בירושלים.

     

    ''

    פינת חמד , צילום: הילה עידו

    ''

    צילום: הילה עידו

    ''

    צילום: הילה עידו

     

    חדר העבודה נמצא מעל חדר השינה בקומת הגלריה, יש בו כל הנדרש, אין בו מיותר.
    - איך החדר? מתעניינת חנה, עוזרת המנכ"ל, שכמו בסיפור ישראלי טוב מסתבר ששרתה איתי במדור הפסיכוטכני בצה"ל.
    - נזירי, אני עונה.
    - זה טוב או רע? היא מודאגת.
    - זה נפלא.


    ''

     

    ביום הראשון מתי G. נשאר איתי, אני חרדה לשקט הכתיבה שלי אבל חששותיי מתבדים, דלת חדר השינה ננעלת, הדממה נשמרת ואני כותבת למעלה, אפילו נעים לי שמתי כאן אבל אני נזהרת מלומר לו זאת. הוא זה שדחק בי להגיע לכאן וסבור שזה המקום הקסום ביותר בארץ ליוצרים. הוא עצמו שהה כאן שלושה חודשים בשנת 1989 כשעבד עם המשורר יהודה עמיחי על ספר אמן בשם "ירושלים 1967-1990", המכיל שיר שכתב עמיחי בשנת 1967 וחיתוכי עץ שיצר מתי בשנת 1990. http://www.matygrunberg.com/wildlife-confrontation-in-jerusalem.html


    '' Maty Grunberg / Owls ''

    Praying Mantis / Maty Grunberg

     

     

     

    ''
      Small wolf / Maty 

     

     אני מתיישבת לכתוב. כמו בזגורה אני מטילה עצמי על הספה הניצבת בסמוך לשולחן העבודה בכל פעם שמסתתם מוחי ובוהה בתקרה הגבוהה, קימוריה רבי יופי, מחשבותיי משייטות בחלל הגדול, פוגשות אחת את השנייה והשלישית והרביעית... עד שהן מתארגנות בתבנית כלשהי ויורדות אלי, עושות דרכן אל אצבעותיי ומשם למחשב.

    עם ערב אנחנו יוצאים ונתקלים בשלט המודיע -  "כאן מוקמת שכונת יהודה עמיחי", ומתחתיו שירו של יהודה עמיחי - "קשה להיות ראש העיר ירושלים. אולי בשל השיר לא קמה השכונה...

     

    רֹאשׁ עִיר \ יהודה עמיחי

    עָצוּב הוּא לִהְיוֹת
    רֹאש הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם,
    נוֹרָא הוּא.
    אֵיךְ יִהְיֶה אָדָם רֹאשׁ עִיר כָּזֹאת?
    מַה יַּעֲשֶׂה בָּהּ?
    יִבְנֶה וְיִבְנֶה וְיִבְנֶה.
    וּבַלַּילָה יִקְרְבוּ אַבְנֵי הֶהָרִים מִסָּבִיב
    אֶל הַבָּתִּים,
    כּמוֹ זְאֵבִים הַבָּאִים לְיַלֵּל עַל כְּלָבִים
    שֶׁנַּעֲשׂוּ לְעַבְדֵי בְּנֵי הָאָדָם.

     

    ''

     

    אנחנו חוצים את הכביש לעבר מתחם התחנה מרחק הליכה של חמש דקות ממשכנות שאננים. http://www.firststation.co.il/
    המקום מלא חיים, מסעדות, מרביתן כשרות אבל "אדום" שהיא מסעדה מעולה, ו"קפה לנדוור" ו"גלידה וניליה" פתוחים בשבת. אל אזור המסעדות מובילה שורה של דוכנים צבעוניים המוכרים מרכולתם – תכשיטים בעבודת יד, צילומים, חפצים מיד שנייה, בגדים חדשים ומשומשים, אני מתעכבת בדוכן מוצרי קוסמטיקה טבעיים הנעשים בכפר הנוער עיינות, בבית מלאכה לסבונים ומוצרי ספא טבעיים, זהו עסק חברתי המשלב תלמידי תיכון ואנשים עם אוטיזם בעבודה משותפת. רוכשת כמה קרמים מצוינים ובכלל לא יקרים, וכעת אני יפה יותר מתמיד... מצרפת לינק לעמוד שלהם בפייסבוק.
    https://www.facebook.com/EsSense.Ayanot/?epa=SEARCH_BOX

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    כמעט כל הסובבים אותנו הם דתיים; צעירים, מבוגרים, זקנים ילדים וטף, עם פאות, בלי פאות, ציציות מוסתרות, ציציות מציצות מתוך המכנסיים, ציציות משתלשלות מתוך החולצה, מטפחות ראש ססגונית העוטפות את כל השיער, סרטי שיער קטנים סמליים אוספים ברישול שיער שופע, וכמובן, טורבני הבובו הגבוהים והנמוכים, הצבעוניים והחמורים, מכנסיים קצרים, מכנסיים ארוכים, אקדח תקוע בכיס האחורי, נערות חסודות בחצאיות ארוכות נשרכות על הרצפה, שמלות באורך ברך, דוברי עברית, צרפתית, אנגלית, והמון עברית במבטא אנגלוסקסי. ברחבי העיר, על ספסלים יושבים זוגות, צעיר וצעירה מרוחקים אחד מהשני, שומרים נגיעה, פגישת שידוך לבדיקת התכנות נישואים.

    ב"יום ירושלים" עולה השמיימה שירת יבָָּבָּם יבָּבָּם אדירה, שבוע אחר כך - מצעד הגאווה, שירה אחרת מזדמרת לה. בשני הימים אני מסתגרת בחדרי, איני מעזה להוציא אפי החוצה שמא אלקה בסינדרום ירושלים כלשהו. בתום אירועי הגאוה אני מרהיבה עוז לצאת ונתקלת בחבורת צעירים על חולצותיהם רשום באנגלית - ציונים אמריקאים, צעירים ערבים צועקים לעברם: אתם הומואים? הם אינם עונים, הערבים חוזרים– אתם הומואים? אני עונה במקומם – לא, הם סתם ציונים.
    הכל בכל מכל, מין חוצלארץ דובר עברית, זר ומשונה לישראלית עכברת מרכז שכמוני, ויחד עם זה – זו הארץ שלי!


    כשנסגרת אחרי דלת המבואה במשכנות שאננים אני נמצאת בעולם אחר, חלק מהקסם של המקום הם האורחים מכל קצוות עולם. כשמתי G. מבקר אותי הוא מדובב את שכנַי, וכך אנחנו פוגשים קרימינולוגית מארצות הברית, שמעבירה קורס לטיפול באלימות במשפחה לסטודנטים למשפטים באוניברסיטה העברית, זוג גרמנים מבוגרים גבוהים ויפי תואר, הוא פרופסור לפילוסופיה וכותב את האנציקלופדיה לכתבי מרטין בובר יחד עם עמיתו מהאוניברסיטה העברית, כשאני שומעת במה הוא עוסק אני משתחווה לפניו קלות, הוא מתפלא, מרבית הצעירים שפגש אינם יודעים כלל מי הוא מרטין בובר, רעייתו היא האוצרת הראשית של המוזיאון להיסטוריה של אירופה שהוקם לאחרונה בבריסל, בחדר לידם מתאכסנים בנקאי צעיר המלווה את אשתו שהיא רופאת עיניים שהגיע לכנס מקצועי בירושלים, עוד נמצא לידנו זוג שוויצרים, שמו אנדריאה וזה גם שמה, שניהם פרופסורים למשפט בינלאומי, הוא מלמד קורס באוניברסיטה העברית, לידי מתגורר זוג פסיכיאטרים יהודים מלונדון. מפגשים אלו מרחיבים דעתנו, מעשירים את עולמנו בסיפורים מרתקים ובנקודות מבט של אחרים.


    '' מרפסת התרבות והחלפת הרעיונות, צילום: הילה עידו

     

    מדי יום בדרכי לארוחת הבוקר אני עוברת בגלריה של משכנות שאננים, שהיא חלק רב משמעות ברוח התרבות השורה על המקום. בימים אלו מוצגת בה התערוכה כתמ-ים של האמנית סיגלית לנדאו. מנהלת הגלריה היא הגב' חנה ליפשיץ, אצרה את הערוכה סמירה רז.


    ''

    כנאפה (במקור סרטון ווידאו) סיגלית לנדאו

    ''

    גבישים על מנוף, סיגלית לנדאו

    ''

    כתמ-ים, סיגלית לנדאו

     

    כתום שבועיים מתי G. אוסף אותי חזרה לחיי השגרה. כשאני נכנסת לדירה האוויר בה אחר משזכרתי, קרני האור בהירות ופריכות נופלות על הרהיטים, על עבודות האמנות, על פינת הסחלבים, הכל נעשה חד ונושם יותר.
    עוד רבה העבודה אבל חלקו הראשון של הספר בידי. כעת האתגר הוא להמשיך לכתוב בתוך חיי היומיום, בין מתי G. לבין ילדי ונכדי, בין חברינו לחברותי, בין הכביסה לקניות לארוחת יום שישי ...
    אני חושבת על ה"עצירה הגדולה" שעשיתי, עזבתי הכל מאחורי, מה שאני אוהבת ומה שאיני אוהבת, נשארתי עם עצמי בלבד, me myself & I. זו המתנה היפה ביותר שנתתי לעצמי אי פעם. בלילה עולה בחלומי שם נפלא לספר, עם בוקר אני מגלה שלא רשמתי דבר והשם פרח, הוא עוד יחזור.


    '' רנה מגריט / מפתח החלומות, 1930, פריז

     

     

    *. משכנות שאננים, בית הארחה -
    http://mishkenot.org.il/%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%97%d7%94/
    **. משכנות שאננים -
    http://mishkenot.org.il/

     

    www.nomikan.com ©

    דרג את התוכן:
      18 תגובות   יום שני, 17/6/19, 12:08

      ''
      כמה חם בארץ? אני שואלת, כמו באח שלך, עונה עידית

       

       

      הגעתי ל*זגורה כדי להתקדם בכתיבת ספר עליו אני עובדת זה זמן.

      הרבה מאחלים לי שתשרה עלי ה**מוזה. למרות שהמוזה נולדה ביוון, אני לא בטוחה שהיא תעשה את כל הדרך המתפתלת בעקלתונים המטפסים ההרים בשביל גברת אחת שהגיעה מארץ הקודש. לכן אני מביאה את החומרים שלי ומתכוננת פשוט לשבת ולכתוב.

       

      ''

      המוזות רוקדות

      ''

      מוזות, סרקופג, מוזיאון הלובר

       

      אני מתמקמת בחדרי המופלא, מדליקה אש באח, מצליחה לא להבעיר את עצמי, ומתחילה לקרוא את הדפים שכבר כתבתי. אני מגלה ש... איך אומר את זה בעדינות, זה לא כתוב כל כך טוב. אני יודעת שאני צריכה זווית חדשה, זאת אחת הסיבות שאני כאן, אבל אין לי מושג איך להתקדם. בהלה תוקפת אותי. אני מטילה את עצמי על המיטה, משתרעת על גבי בפישוט אברים ובוהה בתקרה. התקרה הנה מבנה מורכב של מרישי עץ חום כהה, עשיר, בחלל משולש מעליו נמצא גג משופע עשוי לבני צפחה אפורות. זאת הצורה שבונים מאות שנים, כך מסביר יורגוס, כפופים לחוקי שימור. תוך שאני עוקבת אחר המפגשים בין קורות העץ המסיביות מוחי מתרוקן ואני נרדמת.
      המחשב מביט בדאגה בגבירתו השרועה על המיטה ומתחיל לחשוש שלשווא גררה אותו לכאן מפינת העבודה בבת ים שדווקא חביבה עליו עד מאד. כשאני מתעוררת התקרה עדיין במקומה אבל מוחי במקום אחר ואני יודעת בדיוק מה עלי לעשות. אני מתנפלת על המחשב ומתחילה לכתוב. הטקס המוזר הזה מתרחש מספר פעמים ביום.
      המחשב תמה, בבית היא לא עושה את זה. בבית היא הולכת ומעמידה מכונת כביסה, מכינה סלט חסה, עורכת רשימת קניות, מפטפטת עם מתי G. וזונחת אותו בפינת העבודה. הוא מקווה שהיא תאמץ את הטקס המשונה כשגרת עבודה גם כשיחזרו הביתה, הוא אוהב כשהיא מתנפלת עליו ומתקתקת לתוכו את כל המרץ הזה.


      ''

       

      ****יורגוס מוטרד מכך שהאורחת, משקפי סופרת חמורי סבר רכובים על חוטמה, יושבת בחדרה מבוקר עד ליל. הוא חפץ מאד להאהיב עליה את חצי האי פיליון ולהראות לה את נפלאותיו. וכך בצהרי יום אחד אני מצטרפת אליו לנסיעה לחורפטו, עיירת החוף, מרחק 15 דקות נסיעה מזוגזגת מזגורה.
      אגב, זגורה במלרע, הדגש על ה"רה", כך גם חורפטו במלרע, דגש על ה"טו". ועוד הבהרה לשונית – אני שואלת את יורגוס – מה שמך? אני שומעת פעם יורגו ופעם יורגוס. הוא מסביר –השמות של הגברים היוונים מסתיימים באות "S" -קוסטס, ניקוס, יורגוס. השם הרשמי הוא יורגוס ונכתב עם האות S בסופו, כאשר שואלים אותו מה שמו הוא עונה יורגוס, אבל כאשר אני פונה אליו אני משתמשת ב – יורגו, כך לגבי כולם. כדי לבלבל יותר, אני שומעת יום אחד מישהו קורא לו - יוריוס. מה זה? אני שואלת, זה ממש ממש רשמי עונה לי יורגוס / יורגו / יוריוס שהאנגלית בפיו מתנגנת בנעימה יוונית, מלווה בתנועות גוף מעוגלות ואיטיות המסגירות את אהבתו הגדולה למקום בו נולד ובו הוא חי. כפר ששומר על הקצב וטעם של זמן אחר.


      ''

      חוף חורפטו

      ''

      חוף חורפטו לפני הציפורו

      ''

      חורפטו במלרע

       

      הדרך מזגורה לחורפטו מתפתלת בין בוסתני תפוחים, זגורה היא אסם התפוחים של הבלקן, אגסים, דובדבנים, ערמונים. בין לבין מציץ הים. אביב, הכל פורח, ראשי ה***שושנים ענקיים, בצהוב עז, ארגמן קטיפתי, וורוד, לבן, האוויר צלול ומבושם, הנשימה נעתקת מרוב יופי. יורגוס שואל – איך מזהים ישראלי? איך? ישראלי נכנס לאוטו סוגר את החלון ומתחיל ללחוץ על כל הכפתורים כדי להדליק את המזגן. כאן אסור לעשות זאת, החלון נשאר פתוח, האוויר מרחיב את הריאות, הריחות נפלאים.


      ''

      ''

       

      יורגוס, ידו בכל ויד כל בו, למד כלכלת תיירות. בנוסף לניהול המלון שלו, והכנת אומלטים אווריריים בבוקר וקפה מצוין, הוא מנהל פרויקטים של בניית מספר בתי נופש. אשתו, מרינה, מנהלת השכרה של כעשרים ווילות בגדלים שונים להשכרה לנופש. כרגע היא מחדשת את האתר באינטרנט, ברגע שהאתר יעלה לאוויר, אכניס אותו לכאן. אני מוצאת את עצמי בסיור בתי נופש, נקיים, מאובזרים גינות נהדרות, נוף נפלא, בחלקם יש ברכות קטנות, כולם במרחק הליכה ברגל או נסיעה קצרצרה לחורפטו. חורפטו עצמה מתגלה כעיירה קטנטנה, בחורף, זו התקופה בה יורגוס מונה את תושבי המקום "האמיתיים", מתגוררות בה עשר משפחות, המחזיקות בית קפה וטברנה פתוחות, ילדיהן לומדים בזגורה. גם באוגוסט, שיא העונה, המקום אינו צפוף. פועל בו חניון לקרוונים, שנמצא ביער, על החוף. המים צלולים באופן ששכחנו שאפשרי, חלוקי אבנים מרצפים את החוף ואת הכניסה למים.


      '' אחרי הציפורו

       

      אני מתיישבת בטברנה מול החוף הריק ומזמינה אוזו, המלצר מתבונן בי אחוז תדהמה, אנחנו לא מגישים כאן אוזו.
      - אז מה אתם מגישים?
      - ציפורו, זה משקה מקומי, דומה לאוזו אבל אניס מזן אחר.
      - יאללה, ציפורו.
      הציפורו מגיע בבקבוקון המכיל את המידה המדויקת, כוס לא גדולה, קוביית קרח ומים. מוזגים את הציפורו על קוביית הקרח, ומוסיפים מעט מים, כמו אוזו, כמו עראק, הנוזל הופך לחלבי, והחיים הופכים רכים ושמחים. אני מבקשת לרכוש בקבוקון ציפורו לשמח את ליבו של מתי G., המלצר מביא לי אחד מתנה.


      ''

      ''

      ציפורו, לפני ששתיתי אותו

       

      אני חוזרת באוטובוס הריק לזגורה, ונכנסת לסופרמרקט לקנות תפוחים .

      בתור לקופה אני רואה על המדף בקבוקונים חמודים, על התווית הכתובה ביוונית מצוירים שלושה דובדבנים. אני מחליטה שזהו שרי דובדבנים. איננו חובבי שרי, אבל הבקבוקון מוצא חן בעיני. מאוחר יותר בכל זאת אתעניין אצל יורגוס
      - מה קניתי?

      - רוטב תפוחים לבישול צלי בקר.
      אה, טוב שבררתי.

      ''

      נו, זה לא דובדבנים זה?

       

       שבועיים עם המונמילים כתובות ומעט מילים מדוברות. ללא הצורך לרצות, להתחשב, לעשות למען אחרים, לחשוב על אחרים, לטפל בתחזוקת הבית... נטו אני, והכתיבה, שהיא חלק מאותו "אני", שמתגלה בעירומו ב"לבד" שבחרתי. תחושת עצמיות מפעמת , צלולה, ברורה, משמחת. "הכל בסדר".


      '' ידיד לטייל איתו

      ''
      ''

      ''


      בוקר אחרון, אני בגינה עם כוס קפה והציפורים המזמרות, מחלחלת לגופי את כל החוויה, לקחת איתי ארצה. יורגוס החליט לתת לגינה צורה חדשה. שלושה פועלים עומדים ודנים כיצד להניח אבן מסוימת, דיבורם שקט ונינוח אם כי ברור שאינם מסכימים איש עם רעהו. מגיע אדם נוסף, מנהל העבודה כנראה. איש בתורו מתכופף ומניח את האבן בצורה מעט שונה. האחד מתיישב ומביט, השני מדליק סיגריה, הם מסתכלים וחושבים, מחליפים כמה מילים, ושוב אחד מהם משנה את מקומה של האבן. יורגוס מגיע, כל אחד מהפועלים מסביר את עמדתו כלפי האבן המסוחררת מהזוויות המוצעות להעמדתה על חברתה שכבר מצאה את מקומה. כעת עומדים חמישה גברים ומתבוננים באבן. סופו של דבר מתקבלת החלטה והאבן מוצאת את מקומה. דמוקרטיה של ממש.

      אחד הפועלים מוריד את המזוודה של הגברת המבוגרת עם לפטופ ומזוודה. חיבוק חם ליורגוס / יורגו / יוריוס והביתה.


      '' ככה לא אגיע רחוק


      באוטובוס מוולוס לאתונה אני מחליטה להפוך לזגוריינית, לעולם לא אתן עוד לדבר להרגיז אותי, אהיה עליזה ושמחה בחלקי. "אפקט זגורה!!!" תהיה סיסמא פרטית שלי, אותה אלחש (או אשאג) בשעת הצורך, כמו הסיסמאות של הילדות גיבורות העל (החטובות להפליא) בסרטים המצוירים בהם אני צופה עם נכדתי.
      באוטובוס,  נסיעה של ארבע שעות , יושבת לפני עלמת חמד ומדברת בטלפון, הרמקול פתוח, כל הדרך. מאחורי יושב נער שמכחכח בגרונו ומושך בחוטמו כל חמש דקות (מדדתי). מגיעה לאתונה, שדה התעופה, שער העלייה לטיסה, אל על, שור ישראלי מצוי מנסה לעקוף אותי, נושף בעורפי, "אני עצבני", בשלווה זגוריינית אני חוסמת אותו, וכל אותו זמן אני ממלמלת – "אפקט זגורה, אפקט זגורה". אלא שמשהו השתבש, אפקט זגורה הולך ומתפוגג ואזהרת ג'ננה נשמעת .
      אויה, אויה, אני חוזרת ארצה אותה נומיקן שיצאתי.
      אבל המחשב מרוצה, הוא שומר על חומר כתוב היטב.
      המשך יבוא...

      ['' הגעתי הביתה

       

      *זגורה - ראה פוסט קודם http://www.nomikan.com/?p=1892
      **מוזה – מתוך ויקיפדיה - במיתולוגיה היוונית, תשע המוזות היו אלות היצירה, האמנויות והמדעים, פטרוניות תחומי המחול, המוזיקה, ההיסטוריה, הספרות, המחזאות והאסטרונומיה. תשע המוזות הונהגו על ידי אפולו, אל האור, היופי והאמנויות, ויחדיו הן הנעימו את זמנם של אלי האולימפוס בנגינה, בזמרה ובריקוד. עיקר תפקידן היה להעניק השראה ליוצרים השונים, בעיקר למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים.
      לפי דברי הסיודוס בספרו תאוגוניה, תשע המוזות היו בנותיהם של זאוס, ראש האלים, ומנמוסינה, אלת הזיכרון. המיתוס מספר שזאוס ביקר את מנמוסינה במשך תשעה לילות רצופים, ובכל לילה תינה אהבים עימה. מנמוסינה התעברה מביקורים ליליים אלו, וכעבור כשנה ילדה לזאוס תשע בנות, הן תשע המוזות.
      *** שושנים, השם הנכון היום הוא ורד, אבל אני גדלתי על השיר "ערב של שושנים" , ובכלל, המילה שושנה מממלאת את הפה חושניות של ששש, וכאן – "כל שושן מלמיליאן".
      ****יורגוס, הבעלים הצעיר של המלון הקטן והמקסים, "ארקונטיקו סטמו" בו אני שוהה, בכפר זגורה, בחצי האי פיליון ביוון - https://www.stamou-hotel.com/en/


      דרג את התוכן:
        27 תגובות   יום חמישי, 16/5/19, 21:35

        בנעלי עליסה בארץ הפלאות don't follow my footsteps, i am lost too

         

        הכל היה פשוט יותר לולא היה לי החיידק הזה של הכתיבה. אבל יש לי. ניסיתי להיפטר ממנו. לא הצלחתי. אני מבורכת במשפחה נפלאה, יש את מתי G. האחד והיחיד, ילדים נהדרים, נכדים מופלאים, חברות, חברים. אסור לי לקטר.
        אבל
        אני כותבת ספר, ובתוך חיי היומיום המאושרים אני לא מצליחה לראות את רוחב היריעה. אני צריכה מקום שקט ומבודד וזמן נקי ממחויבויות, שחרור, זמני מאד, מעמל האהבה. אני זקוקה לכך באופן קיומי.
        אני מחליטה לנסוע לחוץ לארץ, לבדי, או כמו שאומר מתי G. – me, myself & I.
        אני מאתרת מלון משפחתי קטנטן בכפר זגורה, בחצי האי פיליון ביוון, וקונה כרטיס טיסה, הלוך וגם חזור... למשך שבועיים. אני מקבלת הנחה מפני שהגעתי בהמלצת חברה ששהתה במקום. יורגוס, הבעלים הצעיר של המלון, אינו לוקח תשלום מראש. אבל מה יקרה אם בסוף לא אגיע? אני שואלת. אם לא תגיעי, עונה לי יורגוס, זה יהיה בגלל משהו רע, אז בכל מקרה לא אקח כסף.
        https://www.stamou-hotel.com/en/
        (להזמין מקום כדאי לצלצל ישירות ליורגוס, טלפון - בדף הבית באתר)
        שימו לב, זגורה אינה זגוריה. מקום אחר.


        מתי G. אינו מצליח לפענח את האלגוריתם המפעיל את האישה שאתו, שהיא לכל הדעות, גברת אינטליגנטית למדי, אבל פזורת נפש להחריד. בטיסה האחרונה הגענו לדלפק הצ'ק-אין בשעה חמש לפנות בוקר רק כדי לשמוע שטעיתי ביום והטיסה היא למחרת, בטיסה שלפני האחרונה שכחתי את תיק התרופות (תחזוקה שוטפת) בבית, חזרתי הביתה והגעתי לטיסה בשנייה האחרונה, כשמתי G. מניח רגלו בדלת המטוס ומונע מהטייס להמריא בלעדי. אפשר להבין מדוע הוא מודאג. מאד. אני מרגיעה אותו: מתי, הסתובבתי לבדי בעולם הרבה שנים. הוא עונה: כן, אבל עכשיו את מבוגרת עם מזוודה ולפטופ. אני לא יודעת אם לחבוט בו על העלבון "המבוגרת", שלא לומר זקנה, או להתפקע מצחוק.
        וכך, בערב יום העצמאות, בדיוק ביום בו קנה לי קפה ראשון מול הגלריה של חברו, דודו גרשטיין, ברחוב בן יהודה בתל-אביב, לפני תשע שנים, אני מכריזה על עצמאותי וממריאה לבדי לאתונה, אישה מבוגרת עם מזוודה ולפטופ, וצליל בוזוקי בלב.
        בצהרי היום אני יושבת בבית קפה של דרכים במסוף תחנת אוטובוסים בפרברי אתונה, ממתינה לאוטובוס שייקח אותי צפונה לעיר וולוס, ממנה אמשיך במונית בכביש מתפתל בין הרים ויערות, גבוה מעל לחוף מפורץ עד שאגיע לזגורה. כוס קרטון של קפוצ'ינו גדול מונחת על שולחן הפורמייקה הקטן, לצידה פתוח המחשב. אצבעותיי להוטות להקליד, אבל מוחי עדיין אינו מחובר אליהן. אני בוהה בנעלי אליס בארץ הפלאות שלי. על אחת מהן מחייך מאוזן לאוזן החתול צ'שייר, על חרטומה של הנעל השנייה כתוב – "Don't follow my footsteps, I am lost too". כל מיני דברים יכולים לקרות כשיוצאים לדרך בנעליים שכאלו.


        ''

         

        בשעות אחר הצהריים המאוחרות, שש עשרה שעות אחרי שעזבתי את ביתי בבת ים, אני מגיעה ל"ארקונטיקו סטמו" המלון הקטן שהתמונות באינטרנט הבטיחו שיהיה קסום. יורגוס, הבעלים הצעיר, נותן לי את סיסמת האינטרנט - "אנמלה", שפירושה ביוונית – השלב בו הגולם הופך לפרפר יפהפה. הגעתי למקום הנכון.


        ''

         

        ''

         

        ''

         

        הערה: לזגורה יש להגיע ברכב, כדי לטייל באזור, טבע במיטבו. האזור מוגדר כשמורת טבע אירופאית, אוויר הרים צלול, יערות, מסלולי הליכה ברגל, חוף הים קרוב, אוכל נהדר, אנשים טובים. מתאים למשפחות שאינן מחפשות שופינג ואטרקציות דיסני וורלד. לצעירים שמחפשים פאבים, מועדונים ואקשן אין מה לחפש פה. החנויות, המעטות, נסגרות בין השעות 14:00 – 17:30 ואז נפתחות שוב עד 20:00. יורגוס מסביר כי בזמן זה מתכנסת המשפחה, מבשלים יחד אוכל טרי, יושבים ליד השולחן, מדברים אחד עם השני, קוראים ספר עם הילדים, תארו לעצמכם, דברים שכאלו.
        כשאמרתי ליורגוס שאני באה כדי לכתוב ואני רוצה להיות בשקט לבד, הוא גיחך ואמר – את מגיעה אחרי חגיגות הפסחא והראשון למאי, שהוא חג גדול ביוון, ולפני "העונה", את תהיי לבד. העונה מתחילה ב1 ליוני, והאזור מתוייר בעיקר על ידי היוונים עצמם שמכנסים את חצי האי פיליון - הרי הקסם משום יופיים וקרבתם לים, הנשקף מההרים.
        אפרופו שקט, אני נזכרת בדבריה של אורית, חברתי החכמה והנהדרת שהלכה לעולמה הרבה הרבה לפני הזמן, יום אחד אמרתי לה - החלום שלי הוא שקט, והיא ענתה: איך יהיה שקט כשאת בעצמך עושה את הרעש. מה שנכון נכון.


        '' הכיכר המרכזית, לא בעונה

         

        בערב אני יוצאת לתור אחר מזון. הכפר ריק, אני מגיעה לכיכר המרכזית, גם היא ריקה, אני פותחת דלת של מה שנראה כמסעדה, עשרים זוגות עיניים מוסטות מהטלוויזיה שנמצאת ליד דלת הכניסה וננעצות בי בתימהון, כולן נטועות בפניהם של זורבות בדימוס, גברים יוונים ישישים, על השולחנות כוסות אוזו וקפה, מהמבוכה אני מנופפת להם בידי, כאילו מלכת אנגליה קפצה לביקור, נסוגה לאחר וטורקת את הדלת אחרי, נמלטת מהמקום. עם הזמן אני מגלה כי המרחב הציבורי הוא של הגברים, הנשים ספונות לבטח בבתים. ועוד אני מגלה כי גם הגברים המבוגרים, ואפילו הזקנים, חלקם חסרי שיניים – אבל לכולם בלורית שיער צפופה ומפוארת. אני לא יודעת אם זה משהו שהם אוכלים, שותים, או שאלו הגנים שירשו מזאוס וחבריו אלי האולימפוס.

         
        בבוקר יום המחרת אני יורדת לארוחת בוקר, בחדר האוכל יושב זוג, האישה אומרת: אפילו הלחם כאן, מאד טעים. ישראלים, מטיילים באזור. הגיעו לשבוע, נהנים מאד. כשהם יוצאים הדלת נפתחת, נכנסות דגנית וארנה - "שלום". כך קורה עוד מספר פעמים. אני שואלת אם השפה הרשמית בזגורה היא עברית. מסתבר שמספר ישראלים קנו בתי נופש באזור. דגנית וארנה מזמינות אותי לביתן – www.villaasterina.com שנמצא בקצה שביל כורכר בכפר קטן, Pouri,סמוך לזגורה.

        הן רכשו את הבית ושיפצו אותו מן המסד עד הטפחות. זה בית הנופש שלהן ושל המשפחה כולה. ניתן לשכור את "וילה אסתרינה". יש בה שתי דירות נפרדות, בקומה העליונה ובקומה התחתונה. הבית מצויד היטב. הנוף נפלא, ואפשר לנסוע לים בדרך המתפתלת במורד היער, מרחק נסיעה של כרבע שעה.

        ''

         

        ''

         

        ''

         

         

        הבנות מזמינות אותי לטברנה Plimari על שפת הים. המקום המושלם. האוכל נפלא, שרימפס, קציצות קישואים אווריריות ויין לבן קר. המים צלולים ונקיים, החוף "עשוי" חלוקי אבנים, אבן אחת יותר מעניינת מהשנייה, אין חול. אני עוד אחזור למקום הפשע.


        ''
         

         

        אחר כך אני נשארת עם עצמי. מלבדי אין איש במלון. בבוקר מגיעה מיס וורוורה,(varvara), ששמה כבר עושה לי מצב רוח טוב, מכינה לי ארוחת בוקר נפלאה, עשירה מדי, מנקה את חדרי, וזהו.

         

        ''

         

        ''

         

        שאר היום (והלילה) אני לבד בחדרי, כותבת. בלילה השני אני קולטת פתאום שאני לבד, במתחם פתוח, אין לובי, אין שוער, אין שמירה, הגינה פתוחה, סתם בית בכפר יווני. מזל שאני לא פחדנית, אני ממלמלת לעצמי, מסתובבת לצד השני ונרדמת. הלבד קיצוני יותר ממה שביקשתי, אבל הוא בדיוק מה שאני צריכה.


        בואו נודה על האמת, כמה לבד אפשר להיות בימינו בציביליזציה המערבית? נכדי צצים על מסך הטלפון וממיסים את ליבי, אני שולחת להם סרטונים המסבירים את קסמו של המקום ומדוע נעלמתי, חברותי דורשות בשלומי ומפרגנות בקנאה גלויה ובריאה על התמונות והסרטונים שאני שולחת, והכי הכי – מדי בוקר ולילה אני מדברת עם מתי G., הוא מופיע במלוא הדרו ואדמוניותו על מסך הסקייפ, עוקב אחר עבודתי, מצחיק ומעודד, ומעדכן אותי בקורות אותו. ואצל מתי G. תמיד קורותותו משהו.
        מאד כיף לאהוב את כולם מרחוק, אף על פי שלילוש מאיימת כל הזמן שהם באים... ולדעת שחבילת האהבה הענקית הזאת מחכה לי בסבלנות בארץ.

         
        אני מקפידה על תרגול יוגה, כדי שגופי לא יקבל צורה של כיסא, שלא לדבר על ישבני השטוח ממילא.


        ''
         

         

        בצהרי אחד הימים אני מבקשת מיורגוס שיארגן לי מונית שתוריד אותי לפלימרי, ותחזיר אותי אחרי שעתיים. יורגוס מזמין מונית (יש שתיים בזגורה), מרצדס חדשה ונוצצת, ונהג לבוש בהתאם. דא עקא, הוא מודיע מראש שאת חצי קילומטר האחרון, דרך חתחתים ביער, איאלץ ללכת. אין בעיה, אני אומרת, הבאתי את הרגליים.
        בדרך כלל אני לא משתפת אתכם במאכלים, אבל הפעם,,, ממש בסוף העולם

        ''

         

        ''

         

         

        ''

         

        ושעה אחרי

         

        ''

         


        בשולחן הסמוך יושב זוג צעיר, מלחש באנגלית, טבעות הנישואין נוצצות טריות על אצבעותיהם. הוא צעיר מאד, נמוך ורזה, שערו אדמוני, היא מבוגרת ממנו, גבוהה ורזה, שערה הבהיר ארוך. הם נראים כאילו יצאו מסרט של וודי אלן. על פניו של הצעיר שפוך חיוך טיפשי של גבר מאושר, שצרכיו המיניים מסופקים. הוא קם, יוצא אל החוף, מביט בים, וחוזר אליה בחיוך. היא מתחילה לדבר, גבה אלי, איני שומעת אותה, אבל החיוך נמחק מפניו. אל תעשי את זה אני רוצה לומר לה, טמבלית, יש לכם הרגע המושלם, במקום המושלם, תהני, אל תחפרי לו. אני לא אומרת כלום. הוא נושם עמוק ואומר לה: I think we are ahead of ourselves . היא ממשיכה. הוא מכסכס לפיסות קטנטנות כפיסי עץ שמונחים על השולחן. היא שואלת אותו משהו, הוא עונה anxiety, stress . המלצר מביא את החשבון, הוא משלם ושניהם הולכים זה לצד זה, אינם נוגעים אחד בשני.
        אני שמחה שאני לא צעירה. 


        במפרץ לא רחוק מצטיירת עיירת החוף המקסימה, חורפטו  להקת דולפינים מקפצת במים, שלוש אוניות מונחות על קו האופק שנראה כמו ציור ילדים, הים הוא קיר מאונך, שלושה שחפים מפגינים מטס מרהיב.
        המשך יבוא..

         

        פתאום נזכרתי שכבר כתבתי על האישה הזאת וכל משפחתה שיצאו למסע באי פארוס על גבי האופנוע כלרלעומר, הציצו בספרי - "הקרמפמפולים"

         

        http://www.nomikan.com/?page_id=52

         

        ''

         



        www.nomikan.com

        דרג את התוכן:
          18 תגובות   יום ראשון, 12/5/19, 12:50

           

          ''

           

           

          אני יושבת בבית קפה של דרכים במסוף תחנת אוטובוסים בפרברי אתונה, ממתינה לאוטובוס שייקח אותי צפונה לעיר וולוס, ממנה אמשיך בכביש מתפתל בין הרים ויערות, גבוה מעל לחוף מפורץ עד שאגיע למחוז חפצי, הכפר זגורה, בחצי האי פיליון. כוס קרטון של קפוצ'ינו גדול מונחת על שולחן הפורמייקה הקטן, לצידה פתוח המחשב. אצבעותיי להוטות להקליד, אבל מוחי עדיין אינו מחובר אליהן. אני בוהה בנעלי עליסה בארץ הפלאות שלי. על אחת מהן מחייך מאוזן לאוזן החתול צ'שייר, על חרטומה של הנעל השנייה כתוב – "Don't follow my footsteps, I am lost too". כל מיני דברים יכולים לקרות כשיוצאים לדרך בנעליים שכאלו.

           

           

          ''

           

           

          בשעות אחר הצהריים המאוחרות, שש עשרה שעות אחרי שעזבתי את ביתי בבת ים, אני מגיעה  למלון הקטן שהתמונות באינטרנט הבטיחו שיהיה קסום. קורה שהמציאות עולה על הדמיון. יורגוס, הבעלים הצעיר, נותן לי את סיסמת האינטרנט - "אנמלה", שפירושה ביוונית – השלב בו הגולם הופך לפרפר יפהפה. הגעתי למקום הנכון.

          ולכן

          המשך יבוא...

           

          ''

           

           

          ''

           

          נומיקן

           

          www.nomikan.com

          דרג את התוכן:
            6 תגובות   יום שלישי, 30/4/19, 16:46

            בכל שנה, לקראת יום השואה, אני משתפת את סרטי הדוקומנטרי "יהודי מהונגריה", העוקב אחר סיפורם של הורי ודודותיי, ניצולי שואה מהונגריה.
            אימי, ששרדה את אושוויץ, ומדברת בסרט בפעם הראשונה, ואבי, ששרד מחנות עבודה - שניהם היו אנשים שמחים בחלקם, והפכו לציונים גדולים אחרי שעלו ארצה.
            ככל שאני מתבגרת אני מבינה יותר את הנס של משפחתי.
            המבטא ההונגרי דבק בדיבורם, וכשהיו שואלים את אבי - אתה הונגרי? היה עונה: לא! אני יהודי מהונגריה. בהונגריה היו שואלים אותי אם אני יהודי. כאן אני לא רוצה להיות הונגרי. אני יהודי מהונגריה.
            https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8

            דרג את התוכן:
              9 תגובות   יום שבת, 27/4/19, 21:18

              בחדרי טור מדפים תלויים אחד מעל השני, עליהם מונחים צעצועים יקרים לליבי, מיני מזכרות ילדותיות שאספתי בטיולים בעולם. יום אחד ממרה נכדי את האיסור, ומרים כדור זכוכית מלא מים, בתוכו מסבים לשולחן מסיבת התה עליסה, הכובען המטורף, והארנב הממהר. בבסיס הכדור קפיץ שנמתח ומשמיע מוזיקה חלומית, כאשר הופכים את הכדור מתערבלים בתוכו פתיתי כוכבים מוזהבים היורדים על עליסה ואורחיה. הכדור הכבד נשמט מידיו, נופל ונשבר. כולנו נזעקים למשמע החבטה, נבהלים למראה הזאטוט העומד מבוהל בין שברי עולם הפלאות. הוריו מביטים בי בדאגה. הכל בסדר, אני אומרת, זה גורלם של חפצים, הם נשברים, שום דבר לא נשאר לנצח.

               

              ''

               

              www.nomikan.com

              דרג את התוכן:
                19 תגובות   יום רביעי, 27/3/19, 22:13

                 

                 

                25.3.2019

                 

                אפתח בהתנצלות. לאן נעלמת? שואלים אותי, מדוע אינך כותבת?
                אני דווקא כותבת. ספר. הנה, העזתי לומר, אני כותבת ספר. והדבר דורש אורך נשימה והתמסרות מסוג אחר מאשר כתיבת טורים קלי אצבעות על המקלדת, החביבים עלי עד מאד, אך פינו דרך לספר המבקש לצאת לאור.
                אולם כשמתרחש אירוע משמעותי, כמו הקמת פסל שעון השמש במקדוניה - אני שמחה לשתף אתכם.

                English version - http://matygrunberg.com/exhibitions--events/macedonia-march-2019-the-yellow-giant-wakes-up


                הקמת פסל שעון השמש

                ''

                                     מתי G. ופסל שעון השמש,                                          צילום: שלומי אמסלם

                 

                בארבע השנים האחרונות, מדי חודש מרץ, מתי G. ואנוכי שמים פעמינו למקדוניה, ארץ הולדתו, לרגל טקסי זיכרון הנערכים בעיר ביטולה, אשר היהודים קוראים לה מונסטיר, ובעיר הבירה, סקופיה. במהלך שנים אלו עובד מתי G. על יצירת פסל שעון שמש מונומנטלי לזכרה של יהדות מקדוניה שנספתה בשואה. ליצירת הפסל עצמו נדרשים כשלושה חודשים, אך כל "המסביב" (גיוס כספים, קבלת אישורים...) מזדחל בזמן האיטי שלו, כיאה לשעון שמש שיודע שהוא נצחי ואינו ממהר לשום מקום.


                בחלקי נפלו החובה והזכות ללוות מסע זה בכתיבה ובצילום (לינקים לרשימות קודמות בנושא מפורטים בסוף טור זה). הפעם אנחנו מתרגשים במיוחד. שעון השמש, על כל חלקיו, מוכן, צבוע בצהוב מאיר עיניים. אנחנו מגיעים כדי להרכיב את הפסל במפעל המתכת בו נבנה. שעון השמש הוא קונסטרוקציית מתכת, קוטרה 9 מטר, ומשקלה קרוב ל – 3 טון, יש להבטיח כי חלקיו מורכבים ומחוזקים כהלכה. מתי מבקש לבחון אותו היטב ולוודא שהכל כתיקונו, דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו, הן מההיבט הפיסולי, וחשוב לא פחות - ההיבט הבטיחותי עליו מופקד מהנדס בטיחות מדופלם. מדי בוקר אנחנו מגיעים לסדנת המתכת, עוקבים אחר הקמתו של הפסל, שולחים צילומים לתוכן הכוכבים (אסטרונום) אילן מנוליס, מנהל מצפה הכוכבים במכון וייצמן למדע, שמלווה בחישוביו המדעיים את פסלי שעוני השמש של מתי G., אילן כותב לנו – הענק הצהוב מתעורר. למעשה זוהי מעין 'חזרה גנרלית' לפני הצבתו של הפסל על המשטח המדהים שבנו עבורו במרכז הגבעה הענקית שהיא בית הקברות היהודי העתיק בבלקן, בביטולה.

                 
                ובנוגע לאמנות, בערים המרכזיות במקדוניה ניצבים במרחב הציבורי פסלים פיגורטיביים כבירים, גיבורי חיל עטורי שפמות אדירים, רגליהם קיבורות שרירים מסוקסים, חרבות שלופות בידיהם, נשים שופעות גוף, שדי ענק מיניקים תינוקות שמנמנים. (מה חבל, שלעיתים מקלקלים את התמונה מלאת ההוד ילדי צוענים זבי חוטם, מקבצים נדבות.) הפסל שיצר מתי יוצא דופן עד מאד בנוף הזה, ראשון מסוגו במדינה, קונסטרוקציה נקייה עכשווית שלוכדת רעיון מופשט של זמן.
                כתום שבוע שעון השמש עומד על תילו. מתי עובר עם זבונקו, מנהל המפעל, על כמה נקודות הדורשות עידון, מקפיד על הוספת חיזוקים שיבטיחו יציבות של הפסל, שיוצג לראשונה בפומבי, כאחת התחנות ב"מצעד החיים".

                 

                ''

                מרץ 2017, מתי G. ומודל פסל שעון השמש, תחילת הדרך הקמת פסל שעון השמש


                מרץ 2019 - שלבים בהקמת שעון השמש, נגיעות צבע אחרונות, חיזוק הקונסטרוקציה. 

                 

                ''

                 

                ''

                ''

                 

                ''

                 

                בית הקברות היהודי העתיק - משטח פסל שעון השמש
                אנחנו עוברים לבית הקברות לסקור את הבסיס שנמצא בתהליך עבודה. את המשטח המרשים תכננה קבוצת HRCHAM, ארבע ארכיטקטיות מקדוניות עזות ונחושות – אנני, מריאנה, ויקי ודניאלה, שאף הכינו מתווה ארכיטקטוני מקסים לפארק החיים שיהפוך את בית הקברות למקום של זיכרון חי, תוך מתן כבוד עצום למתים הנחים ומחכים למבקרים.

                 

                ''

                 

                ''



                סוף שבוע של הרצאות ומפגשים לקראת מצעד החיים

                ב – 11.3.1943 בוצע איסוף יהודי מקדוניה על ידי קלגסים בולגרים ששלחו אותם אל מותם במחנה המוות טרבלינקה. מחר, 10.3.2019 יתקיים "מצעד החיים" בביטולה. לא נעים להודות אך אני "שבעת שואה", כתבתי רבות, עשיתי סרט על משפחתי כניצולת שואה – "יהודי מהונגריה" - https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8&t=98s , והנושא נוגע בעצבים הרגישים ביותר ומדכא אותי עד עפר. לכן, אני מפנה את מבטי ומתבוננת בחיים השוקקים היום מתחת לכותרת – זיכרון השואה. כאשר מורם המכסה הנושא את השם "החייאת זיכרון קהילת יהודי מקדוניה בבית הקברות היהודי העתיק בביטולה / מונסטיר" מתגלה עולם שלם של פעילויות שאינן קשורות לזיכרון ואינן קשורות לשואה, אך הן פועל נלווה להימצאותם במקום של הישראלים והיהודים המגיעים מקצוות עולם כדי לזכור, ובתוך כך מביאים עימם את כישרונותיהם ויכולת העשייה שלהם. מקדוניה רוחשת פעילויות הנוגעות לקשריה עם ישראל, קשרים פורמליים ובלתי פורמליים שנוצרים כתוצאה ממפגשים של אנשים שלעולם לא היו נפגשים, אלא שהם שבאו, לזכור ולהזכיר, ותוך כדי כך מכירים אחרים ונוצר תהליך הצועד לקראת העתיד.

                 

                '' עם השגריר דן אורין, חבר יקר

                 

                דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה ומנהל דסק ארצות הבלקן, ממנף את פרויקט החייאת בית הקברות היהודי העתיק בביטולה ומקשר אותו לאג'נדה של סדר היום הישראלי הרלבנטי לימים אלו. הוא יוצר חיבורים בתחומים רבים, גשר איתן בין מקדוניה, שהיא מדינה קטנה אבל ידידה גדולה לישראל. כך מגיעים גורמים מעוררי השראה מקבוצות אוכלוסייה שונות בישראל, אשר כל אחד מהם הופך לשגריר של הפרויקט בארץ, כמו אנשי הצלב האדום, רוטרי, וליונס בפעילות המשלבת יהודים נוצרים ומוסלמים ביחד. כך מגיעים אנשי חדשנות טכנולוגית, הפעם נערך סמינר אותו הנחו טוני לוי ומרק מ - HIT חולון, שלימדו קבוצת צעירים כיצד לבנות את google maps. בית הקברות היהודי מופה והוכנס לgoogle maps , צעירי המקום למדו חדשנות טכנולוגית. בשנה שעברה התקיים בביטולה האקאתון לבניית אתר אינטרנט שיאסוף זיכרונות, סיפורים ותמונות של יהדות מקדוניה. מנטורים ישראלים הנחו את העבודה בקבוצות קטנות. הזוכים בתחרות הוזמנו לביקור בישראל ונחשפו לידע וקשרים רלבנטיים לעיסוקם. פעילות תרבות ענפה מגיעה מישראל למקדוניה, הצגות תיאטרון, במאים ושחקנים ומפיצים של סרטים, משוררים משתתפים בפסטיבלי שירה, מקהלות ועוד.
                על יד השגריר מסייעות במלאכה במסירות אין קץ, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, מזכירה האקדמית של אוניברסיטת בר-אילן וילידת מקדוניה בעצמה, והזרוע המבצעת בביטולה – עורכת הדין מימה דוצ'בסקה, חברת ילדות של שלי, שאמה הייתה חברת ילדות של אמה המנוחה של שלי.


                מצעד החיים
                השנה משתתפים במצעד החיים בביטולה כאלף איש, רובם מקומיים וחלקם מגיע מארצות שכנות. מישראל באים כמאתיים וחמישים איש. אספר על כמה מהם.
                ד"ר יואל רפל מייצג את "מצעד החיים", ואני למדה כי "מצעד החיים" הוא ארגון המונה 48 סניפים בכל רחבי העולם. "מצעד החיים" הוא מותג המאגד תחתיו פעילות ענפה להנחלת זיכרון השואה - סמינריונים בארצות שונות במשך כל השנה, לכל הגילאים, כולל פעילויות באוניברסיטאות והוצאת מסעות למחוזות המוות בהם משתתפים סטודנטים יהודים ולא יהודים בזמן חופשות בין סמסטרים. שנים רבות יצאו המסעות לפולין בלבד. כיום יש נטייה לבזר את הזיכרון ולא לייחד אותו לפולין, ולכן, כמו במקדוניה, מצעד החיים פעיל גם בארצות אירופה אחרות בן התרחשה השואה, ומזכיר למקומיים את הזוועה שארעה, ואת עמידתם מן הצד שאפשרה לה להתרחש, יחד עם השבועה – לעולם לא עוד! לא ליהודים ולא למיעוטים אחרים.
                לשכוח את הנספים זה לרצוח אותם בפעם השנייה, מצטט ד"ר רפל את אלי ויזל. ואנחנו זוכרים, זיכרון קשה, מהפך קרביים, אי אפשר להתרגל, אי אפשר להישאר אדישים. למודת טקסים אנוכי, הנאומים חוזרים על עצמם, הדברים מוכרים היטב, אך לפתע מנקב את המעטפת וחודר לבני המעיים פרט ספציפי, מוחשי – נוהל המסדיר את החיים ב"מונופול" מפעל הטבק בסקופיה, בו נכלאו היהודים לקראת שילוחם לטרבלינקה. בין השאר קובע הנוהל כי חדר שירותים אחד ישרת את שלושת אלפים השוהים במקום עד מותם, חדר השירותים יפעל חצי שעה ביום. עוד קובע הנוהל כי אסור לשתות. אסור לשתות. אני תוהה על האדם שכתב את הנוהל, על אלו שאישרו אותו, מדוע? מה חשבו לעצמם? מה הרגישו? הרוע כריזמטי הרבה יותר מהטוב, מסבירה ד"ר דניאלה גורביץ' מאוניברסיטת בר-אילן. ואני חושבת לעצמי שהרוע מחלחל לתאים הזעירים ביותר, יוצר מציאות מפלצתית.

                מכבד את האירועים בנוכחותו זאב אלקין - השר להגנת הסביבה, לירושלים ולמורשת, אשר חונך את 'שביל ירושלים' בבית הקברות היהודי העתיק. בניית השביל התאפשרה על ידי תרומה של המשרד לירושלים ומורשת.

                מגיעה גוסטי ברוורמן, ראשת המחלקה לפעילות בתפוצות של ההסתדרות הציונית העולמית, אשר יחד עם חבר הכנסת לשעבר, מודי זנדברג, מעבירה סמינריון בשם iVision הנוגע בציונות ובחדשנות לכשלושים צעירים, יהודים, שהגיעו מארצות אירופה השונות.
                https://ivision.beit-haam.com/about/

                 

                ''

                מ.ג. עם גוסטי ברוורמן ומודי זנדברג

                 

                 

                את אוניברסיטת בר-אילן מייצגת נבחרת נשית מרשימה של דוקטוריות, וכן ריפעת סוידאן, ערבי בדואי, יועץ דיקן הסטודנטים לבני מיעוטים. אני למדה כי באוניברסיטת בר אילן למעלה מ- 1400 סטודנטים ערביים. לשאלתי – מדוע ערבי יבחר ללמוד בבר-אילן, הידועה ברוח הדת המסורתית שלה, מפתיע ריפעת כשהוא עונה כי דווקא בשל הרוח השמרנית, המסורתית המאפיינת את אוניברסיטת בר-אילן, נוח לסטודנטים הערבים בין כתליה, שגם הם מגיעים מחברה מסורתית שמרנית. ריפעת, שמשתתף גם הוא במצעד החיים בביטולה, מספר כי תכנית הלימודים בתיכון של הנוער הערבי כוללת יחידות לימוד על השואה זהות לאלו של הנוער היהודי, אבל תחושת הנוער הערבי לנושא היא כאל "יחידת לימוד".
                ד"ר דניאלה גורביץ', עומדת בראש "מרכז דנגור" באוניברסיטת בר-אילן, מרכז דת / עולם שנפתח בפקולטה למדעי הרוח. המרכז פועל כמתווך בין-דתי ובין-תרבותי במגוון תחומי דעת המשותפים לכל העמים ולכל התרבויות, מורשות ומסורות, המבוססים על סובלנות, כבוד הדדי ותפיסת עולם הומניסטית אינטלקטואלית. בשנת 2005 נאבקה ד"ר גורביץ על דעתה, ומאז יוצאות מבר אילן למצעד החיים משלחות בהן משתתפים גם סטודנטים ערבים וערביות. חוויה שמשנה ומרחיבה את זווית הראיה שלהם על מדינת ישראל ומאבק היהודים למדינה משלהם. משלחות הכוללות ערבים יוצאות גם ממקומות אחרים בארץ. אספהן בהלול, בתו של חבר הכנסת לשעבר זוהיר בהלול, שנאם בטקס בביטולה בשנה שעברה, עושה דוקטורט בנושא השואה.
                בהחלט נושא למחשבה.


                הקבוצה הרישמית של אירגון מצעד החיים היא קבוצת צעירים מנחל שורק בהובלתו של מאיר ונחוצקר. המפתיע הוא שצעירים אלו לא שמעו מעולם על מקדוניה והתחברו לסיפור השואה העלום באופן יוצא דופן. הם השתתפו בסמינר הזיכרון במהלך השבת.


                מיכל שניידר גוטמן, דור שלישי ליוצאי מונסטיר, (ביתם של שרה'לה קלדרון ופיני גוטמן) הלהיבה קבוצת נוער מכוכב יאיר, חברה לד"ר הנס שולץ מבאדן אשר בגרמניה, כומר אשר גייס את קהילתו לפרויקט החייאת בית הקברות מתחילתו, שניהם חברו לקבוצת הנוער של הצלב האדום בביטולה, ויחד יצרו קהילה של נוער תחת הפרויקט – A road map to reconciliation

                 

                ''


                ראו אחת מהפעילויות של הקבוצה, שחלקן התקיימו במרחב הציבורי בעיר - פלאש מוב בכיכר מגנוליה, הכיכר המרכזית בביטולה – שימו לב לשגריר, דן אורין, המצטרף לשמחה בעמידת ידיים בלתי שגרירית בעליל...
                https://www.youtube.com/watch?v=9HjHdz_gbEI&feature=share


                היהלום שבכתר היא קבוצת "עוצמה" שחבריה הם נוער עם צרכים מיוחדים. את הקבוצה מובילה המוזיקאית, מנצחת המקהלות – עופרה כהן, שחושבת שלכל אחד מגיעה הזדמנות ללמוד מוזיקה, ולכן הקימה את מקהלת "עוצמה". לכל אחד מחברי המקהלה הצטרף הורה מלווה, למקהלה הצטרפו האח והאחות התמירים והמקסימים, אורי ונועם כל-טוב המכונים בחיבה רבה - "הכלטובים", יחד הם שרים בכל אחד משורת הטקסים, ומרגשים עד מאד את הנוכחים.

                 

                ''

                                    שתיים מבנות "עוצמה" במצעד החיים

                 

                המפגש עם פסל שעון השמש

                פסל שעון השמש ממתין לנו בסבלנות במפעל המתכת הסמוך לבית הקברות. גודלו העצום, צבעו הצהוב ומורכבותו, מעוררים השתאות וסקרנות בקרב הצופים המעתירים על מתי G. מחמאות ושאלות. מימינו של השר זאב אלקין -אלכסנדר ניקוליץ קונסול הכבוד של בוסניה בישראל. שעון השמש נבוך מעט מתשומת הלב והסיקור העיתונאי, אך בסתר המחוג המצביע על השעה, הוא מבסוט עד מאד. הוא עבד קשה כדי להיוולד, וייעודו הוא להיות חשוף לקהל הרחב, לשמר את הזיכרון, ולהביא תקווה.

                 

                ''

                השר זאב אלקין, מתי גרינברג, והשגריר דן אורין, לפני פסל שעון השמש מימין - אלכסנדר ניקוליץ קונסול הכבוד של בוסניה בישראל

                 


                 

                ''

                                                         קבוצת "עוצמה" בכניסה לבית הקברות

                 

                עם רדת הלילה מתי ואני מצטרפים לאוטובוס המסיע את להקת "עוצמה" מביטולה לסקופיה לקראת אירועי יום המחרת. אנחנו מותשים, הילדים ממשיכים לשיר (שלוש שעות נסיעה עמוק לתוך הלילה).

                – איך הם מחזיקים מעמד? אני שואלת את עופרה
                - הם כל כך אוהבים לשיר ולהשתלב בחברה הרגילה – הם מחזיקים מעמד.

                 

                סקופיה, טקס זיכרון ופתיחת מוזיאון השואה
                למחרת מתקיים מעמד הזיכרון ב"מונופול". משתתפים שגרירים רבים מכל ארצות העולם. ילדי "עוצמה" מניחים את זר הפרחים המייצג את "מצעד החיים" ומובילים את שירת "התקווה", ואני חושבת לעצמי שזה נפלא, לא רק ששרדנו, לא רק שאנחנו "כאן" כדי לזכור ולהזכיר, אנחנו גאים בקבוצת הילדים המיוחדים שלנו, ומעמידים אותם בחזית!!  התגלגל לידי צילום נוגע ללב, דווקא מאחור.... הצלם הוא שלומי אלקבץ שליווה את האירועים בצילום תמונות סטילס והצליח להיות  בכמה מקומות בעת ובעונה אחת. הגב הרחב במרכז התמונה שייך לשגריר דן אוריין, לימינו, עופרה כהן.

                ''


                 צילום: שלומי אמסלם, הצלם שהצליח להיות בכמה מקומות בעת ובעונה אחת

                 

                '' מתי G. ואני מניחים את זר עירית בת ים


                בהמשך היום נערך טקס חגיגי בו נחנך מוזיאון השואה בסקופיה. בשנה האחרונה הוקמה במוזיאון תצוגת קבע מקיפה ומרשימה, זהו המוזיאון הגדול בבלקן וכדאי מאד לשים אותו על מפת הטיולים באזור. הטקס מתקיים בתאטרון הלאומי של מקדוניה הסמוך למוזיאון ונוכחים בו דיפלומטים רבים ואנשי הקהילה היהודית. ראש ממשלת מקדוניה נושא דברים, השגריר, דן אורין, מביא את דבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, השר זאב אלקין נושא נאום מצוין. על הבמה מוצג ספר תורה עתיק ששורשיו מגיעים לספרד, הספר פגום ולכן מותר להציגו לראווה.

                 
                בערב מתקיים במוזיאון עצמו טקס נוסף, מתי G. ,התינוק היהודי האחרון ששרד את שואת יהודי מקדוניה, נושא דברים. סיפור הישרדותו והפיכתו לאמן בינלאומי מעוררים התרגשות וענין רב בקרב הנוכחים והוא זוכה לחיבוקים חמים. עבודותיו הנוגעות לשואה מוצגות בקומה השלישית של המוזיאון והן חלק מתצוגת הקבע של המוזיאון, סגירת מעגל עם תמונתו הנכללת בתצוגת המוזיאון, כילד בן שלוש בלבוש מקדוני, ותמונה הנועלת את פרק התקומה, מתי, אז מטיה, ואחותו הצעירה, ליאורה, אז לאורה, על סיפון אניית הכפאלוס בכניסה לנמל חיפה, 1948.

                 

                ''

                                 מ.ג. מספר את סיפורו האישי בפתיחת מוזיאון השואה

                 

                ''

                   מ.ג. ואיש הרדיו הוותיק, אליהוא בן-און מצביעים על תמונות של מתי כילד בן שלוש במקדוניה

                 

                 

                ''

                 

                תם ולא נשלם.... 

                 

                ולסיום – כתבה שפורסמה השבוע במקומון "השקמה" בת ים, העיתונאי אביחי חיים (על מתי, כמובן, נו, על מי?)
                https://www.hashikma-batyam.co.il/culture/10968/


                לינקים לטובת החפצים לקרוא את הטורים שפרסמתי בנושא בעבר:
                דצמבר 2015, ביטולה - יומן עבודה 1 http://www.nomikan.com/?p=572
                ינואר 2016, ביטולה – יומן עבודה 2 http://www.nomikan.com/?p=128
                פברואר 2016, זיכרון / מבט לעתיד http://www.nomikan.com/?p=116
                מרץ 2016, זיכרונות רדופים, תערוכה http://www.nomikan.com/?p=106
                מרץ 2018, יומן מסע, מרץ 2018 http://www.nomikan.com/?p=1535
                אפריל 2018, מצעד החיים / העומדים מן הצד /מקדוניה http://www.nomikan.com/?p=1585
                אפריל 2018, מה שלא ידעתי על טרבלינקה http://www.nomikan.com/?p=1622
                יוני 2018, פסל שעון השמש רוקם מתכת וצבע http://www.nomikan.com/?p=1719
                יולי 2018, פסל שעון השמש, ואף על פי כן... http://www.nomikan.com/?p=1778


                ולחפצים להעמיק לחקור בעבודת האמנות של מתי גרינברג - www.matygrunberg.com

                דרג את התוכן:
                  13 תגובות   יום שני, 6/8/18, 12:17

                  5.8.2018

                   

                  הכותרת המקורית של רשימה זו היתה "צריך הומור לאהבה". כותרת מדליקה לאין ערוך יותר מאשר "מבט מפוכח על האהבה".מי רוצה מבט מפוכח על האהבה? הרי זה כל הענין, חוסר הפיכחון, השיכרון, אבדן השליטה, אותו רגש דמוי טירוף, אותו אנחנו נוטים לחפש.

                  ''

                  הנאהבים, מתי גרינברג רישום הכנה לפסל ברונזה

                   

                  האמנם?
                  כשעקבתי אחר מהלכו של חוש ההומור שלי שמתי לב שאחד התנאים בהם הוא מופעל מתקיים כאשר אני מופתעת. כאשר קורה משהו מנוגד לציפיות שלי. כמו למשל לפני שמונה שנים, כשהגיעה לסיומה הפגישה הראשונה של מתי G. ושלי הפתיע אותי הגבר בשאלה – "שנלך אלַיךְ?" העמדתי פני צדקת, מתחסדת "מה? בערב הראשון?" והוא "מה? אנחנו חוסכים?" צחקתי, המתח התפוגג.
                  כידוע, הומור הוא דרך מצוינת להגיע לליבה של אישה, ומשם למיטתה הנחשקת... ו... כן אמא, בערב הראשון.
                  ההומור רוכב על המבט, הוא מלווה את האופן בו אני מתבוננת בדברים, בבני אדם, בהתרחשויות... המבט הוא החשוב. עצם קיומו של המבט אומר שקיים מרחק ביני לבין נְשוּא המבט, האדם בו אני מביטה, האופן בו הוא פועל, האופן בו אני פועלת, אני מסתכלת במערכת היחסים בינינו. אני חלק ממערכת זו, בו בזמן אני שומרת על עצמאות מחשבתית, נפרדת, נבדלת, חוקרת, ביקורתית. הפעלת המבט הזה - השכלתני, השוקל, המעריך תועלות - על מערכת אהבה - אינה מובנת מאליה.
                  באגדות עליהן גדלתי, הנסיך העיר בנשיקה את היפהפייה הנרדמת "והם חיים באושר ובאושר עד היום הזה". נסיך אחר התאהב נואשות בסינדרלה איתה רקד, ויצא לתור אחרי כף רגלה בכל הממלכה. ואחרי שמצא אותה - "הם חיים באושר ובעושר עד היום הזה". הנסיך לא שאל את עצמו - האם היא מתאימה לי? האם יהיה כיף איתה? האם תלד לי יורשי עצר שמנמנים ובריאים? הנסיכה לא שאלה את עצמה – מה אני מרוויחה ומה אני מפסידה בקשר הזה? האם כדאי לי? האם הוא יביא לי קפה למיטה כל בוקר? הם העיפו מבט קצר אחד בשני ומאז – "הם חיים באושר (ותמיד, משום מה, גם בעושר) עד היום זה".
                  בתרבות המערבית האהבה הרומנטית הועלתה למעמד של דת, כמעט. במקביל להתפרקות המשפחה המסורתית, לעליית גיל הנישואין, לירידה דרמטית של שעור הילודה, לעלייה במספר הזוגות המתגרשים – במקביל לכל התהליכים האלו, ההאלהה של האהבה הרומנטית והחיפוש מגיעים לשיא בתעשיית הסרטים ההוליוודית, בתעשיית הסרטים הבוליוודית, בספרים שנכתבים גם כיום, ובדיווחים אובססיביים של אמצעי המדיה השונים על חיי האהבה של הידוענים. 

                  ''

                  אימי המנוחה נהגה לומר כי צריך להתחתן בגיל צעיר, עשרים למשל, כי אז מתאהבים ולא חושבים יותר מדי. בגיל מבוגר יותר כבר חושבים, בודקים, נהיים בררנים – כל אלה מחרבים את האהבה.

                  האמנם צדקה אימי? האם חשיבה רציונלית מחרבת את האהבה? או שהיא מאפשרת סינון מדויק יותר של מועמדים / מועמדות לחלוק איתם את החיים (באושר ובעושר, כמובן), בהתחשב בעלייה בתוחלת החיים הארוּוּוּוּכִּים כיום יותר מתמיד.
                  הייתי בת שבע עשרה כשהכרתי מי שהפך לבעלי, כמו שקיוותה אימי, כשמלאו לי עשרים. הייתי בת חמישים וארבע כשעזבתי. שום דרמה מיוחדת, אותו סיפור עתיק חוזר על עצמו של זוג שמתפרק אחרי עשרות שנים. לא התגרשנו. המשכנו לעבוד יחד. שנה אחר כך הוא נפטר בנסיבות טרגיות.
                  בתוך שנה אחת החלפתי מספר סטטוסים – מאישה שחשבה שהיא נשואה באושר, לאישה שבורת לב, לאישה שעזבה את בעלה, ופתאום אלמנה. בגיל חמישים וחמש הייתי לבד. לב שבור, אֶבֶל כבד על מי שאחרי עשרות שנים של ביחד נעלם מהעולם ועדיין הרגשתי אותו לידי, כאבֵי פנטום של אֵבָר שנכרת מגופי.
                  אֲבָל, הפתעה גדולה ציפתה לי. עם כל הקושי הנורא שהיה כרוך במותו של בעלי, לא יכולתי שלא לחוש בקלות של ההתנהלות לבדי. גיליתי שאני אוהבת להיות לבד. נהניתי לישון, להתעורר, לאכול במסעדה, לצפות בסרט – לבד. לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, איך שאני רוצה. היה רעש כבד בחיי אבל היה גם שקט של לבד, של לא להיות נתונה למבטו של האחר, לתגובותיו, לדעתו, לתיאום בינינו. אהבתי את עצמי לבד, לראשונה בחיי. לא מקורקעת למשפחה. שני בָּנַי כבר התגוררו מחוץ לבית הגדול. חיי הקודמים התפוגגו בבת אחת. הפכתי לנקודה קטנה חסרת משמעות מרחפת בחלל. תחושת חוסר המשמעות, חוסר המשקל, הריחוף בחלל – יצרו חרדה עצומה, ויחד עם זה תחושה עזה של חופש גדול. שחרור אינסופי. בתהליך מואץ התפרקו לרסיסים נורמות שהכתיבו את התנהגותי עד השֶבֶר הגדול. פתאום הייתי חופשיה. החופש עלה מתוכי. ההיתר להיות חופשיה בא מבפנים.
                  הרפתקה. הכל יכול לקרות. 

                  '' רישום, מתי גרינברג, מתוך הספר "ואהבה, מה עם אהבה?" מתוך השער "שרידי האישה ההגיונית"

                   

                  החוויה הזאת הובילה אותי להחלטה ההגיונית - לא להתאהב יותר. אף פעם. לסגור את הלב על מנעול ובריח מפני אהבת גבר. אהבה רומנטית אינה חיוניות לחיים, חשבתי, עדיף בלעדיה, יותר קל.
                  באמת היה קל יותר.
                  עד ששלוש שנים אחר כך פגשתי את מתי G. מפגש שהוליד תימהון גדול. נמשכתי אליו בעבותות קסם, והוא בכלל לא היה הטיפוס שלי. הקשר בין האלמנה הבורגנית מרעננה לבין האמן האלמן מבת ים, היה מנוגד להיגיון, וגרם למתח אדיר. הוא איים על ההחלטה שלא להתאהב. וכך כתבתי ביומן שניהלתי אז :" נִיצַבְתִי בפתחו של משעול אהבתי אליך. הייתי מהססת. ושם עמדה כל האהבה הזאת רועדת, רגליה רוטטות ממתח: לבטוח? לברוח? הכמיהה לחיבוק הגדול. ההימלטות. ונשארתי. מפני שנגע לליבי האופן בו עיניך הזוהרות נטועות בפניך והעדינות בה לשונך נוגעת בשינייך כשאתה הוגה את המילים."
                  אֶלָא
                  שֶ
                  לא כמו בגיל עשרים, כשאהבה הייתה עיוורת, עכשיו הייתי חשדנית, ו... סקרנית. הגבר הזר, האחר, סקרן אותי, וגם אני עצמי, בתוך הקשר הזה, סיקרנתי את עצמי. וכך, למרות אֶשֶד הפֶרוֹמוֹנִים שהפתיע אותי בעשור השישי לחיי, לא עצמתי את עיני. בעיניים פקוחות התבוננתי, בִּי, בּוֹ, ביֵשוּת שנוצרה, בעלת חיים משלה, רוטטת בינינו בהִתְהַוּות מהססת. וכך כתבתי ביומן : "שְרִידֵי האישה ההגיונית שבי פעילים בעיקר בשעה בה אני מתעוררת. זמן בו אני כבר לא שם ועדיין לא כאן. "דמדומי שחר" אני קוראת לשעה הזו, בה כל רעיון אפשרי. אתה מתעורר קל צלול חד וממוקד. הבנת את השעה הזו ואת האפשרויות הגלומות בה. חלון הזדמנויות בו אני נוחה להשפעה... אתה פותח בנסיונותיך לפלוש למחוזותי העמומים. מדבר אלי דברים של היגיון, בעוד אני משתהה בתוך ערפל חלומות ומחשבות הזויות. אני צופה בנסיונותיך להגיע אלי. לעיתים משועשעת, לעיתים זעופה, על שאתה פורע את השעה הזאת לצרכיך."
                  הייתכן
                  שאמי טעתה? הייתכן שהמבט המפוכח על האהבה דווקא אפשר את קיומה?
                  ומה מקומו של ההומור הרוכב על המבט?

                   
                  ''

                   

                  רישום, מתי גרינברג, מתוך הספר "ואהבה, מה עם אהבה?", מתוך השער "האמן והבורגנית" ואני מכנה את הרישום הזה - המבט


                  לינק לעמוד הספר - "ואהבה, מה עם אהבה?" http://www.nomikan.com/?page_id=384

                   

                  דרג את התוכן:
                    14 תגובות   יום שני, 25/6/18, 21:02

                    פסל שעון שמש רוקם מתכת וצבע / פארק הזיכרון / ביטולה / מונסטיר / מקדוניה יוני 2018


                    לינק לפוסט באנגלית - http://www.matygrunberg.com/exhibitions--events.html

                     
                    בשלב אליו הגענו אין צורך במילים, התמונות מדברות. וזה תמיד עדיף (אומרת כותבת המילים...)

                    אזכיר כי בשלוש השנים האחרונות מתי G. מעורב בתהליך הפיכת בית הקברות היהודי העתיק בביטולה / מונסטיר במקדוניה, ארץ הולדתו, לפארק זיכרון ליהדות מקדוניה (שנכחדה כמעט כולה בשואה). למתי G. היה חשוב להביא אור, להביא חיים ל"בית החיים" העתיק. במסגרת קונספט זה הוא יוצר פסל שעון שמש שיוצב במקומו בשבועות הקרובים.
                    לפרויקט זה שותפים רבים העמלים במאמץ ממושך - אזכיר רק את הטריאומווירט המוביל - דן אוריין, שגריר ישראל למקדוניה ומנהל דסק ארצות הבלקן, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, ילידת מקדוניה (חלק מיוגוסלביה לשעבר) המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן, וחברתה המקדונית הנועזת מביטולה - עורכת הדין, מנהלת פיתוח הפרויקט, מימה Mima (Marija) Geras Dochovska.
                    אני מלווה בסדרת רשימות את עבודתו של מתי G. הנהלינק לאחת מהרשימות הראשונות הפורשת אור על הסיפור - "מתי G. לוכד את הקונספט, הרעיון לוכד את מתי G. – זיכרון / מבט לעתיד" http://www.nomikan.com/?p=116

                     

                    ככה זה מתחיל, 1943, מתי G.  סקופיה, מקדוניה, אחרי המלחמה.

                    ''

                     

                    דצמבר 2015, ביקור ראשון בביטולה. מתי G. ניצב המום מול שטחו הענק של בית הקברות המשתרע על הגבעה הגבוהה, תוהה, איזה אלמנט פיסולי, בעל נראות ממשית, הוא יכול לבנות במקום העצום שבולע ומגמד כל שנקרה בשטחו.

                    ''

                     

                    דצמבר 2015, ביטולה, מתי G. לוכד את הרעיון (או שהרעיון לוכד את מתי G.) צילום: חדוה גולדשמידט

                    ''

                     

                     

                    סקיצה ראשונית של פסל שעון השמש
                    ''''מתי G. עובד עם בנו, דוד בן גרינברג, על הדמיות אלמנט פיסולי (point of view) מתוכנן לפארק הזיכרון

                    ''

                     

                    הדמית פסל שעון השמש בשטח, 9 מטר קוטר (אני בתמונה בשביל קנה המידה, תמיד הייתי טובה בפרופורציה)

                    ''

                     

                    מודל פסל שעון השמש

                    ''

                     

                    מתי G. בסטודיו''

                     

                    יוני 2018, ביטולה, במפעל המתכת, מכונת CNC לחיתוך מתכת. מתי G. עם זבונקו, הבעלים והמנהל. תענוג לעבוד איתו. ''

                     

                    אש מים ברזל

                    ''

                    ''

                    ''

                     

                    מתי G. רותם את עובדי המפעל לפרויקט, מסביר כמה חשובה עבודתם, יוצר "גאוות יחידה". ''

                     

                    יוצאים ל"שטח", בית הקברות
                    ''

                     

                    קרוב ל - 4000 מצבות נחשפו בעבודת התנדבות של מתנדבים מהארץ, מגרמניה, וכמובן ממקדוניה. אלפי מצבות נוספות נחות מתחת לאדמה, מחכות לאמצעים מתוחכמים יותר לחשיפתן בדורות הבאים. כעת מתרכזים בשימור המצבות שנחשפו.
                    מתי G. נרעש לגלות במרכז בית הקברות, סמוך למיקום בו יוצב פסל שעון השמש, שני עצי תות נישאים. עץ תות אדום ועץ תות לבן. עצי תות ליוו את ילדותו בבת-ים בטעם גן עדן של תותים ובחולצות מוכתמות ללא תקנה, למגינת ליבו של אמו, בלה. ''

                     

                    בשטח, יוצקים את הפלטפורמה עליה יעמוד הפסל. המתכננות הן הארכיטקטיות מקבוצת ARHAM, ביטולה.

                    ''
                    ''

                     

                    העיר, שעם השנים התקרבה לבית העלמין, מביטה בתימהון במתרחש.

                    ''

                     

                    ובינתיים, במפעל, פסל שעון השמש מתחיל להתקרב לצורתו המתוכננת.

                    ''

                    ''

                    ''

                     

                    ''

                     

                    ''

                    ''

                     

                    בקרוב יוצאים למקדוניה מתי G. והאסטרונום אילן מנוליס, מנהל מצפה הכוכבים במכון וייצמן למדע ברחובות. חישוביו של אילן  מלווים כל צעד שעושה מתי עם שעון השמש. מתי ואילן יסמנו את השנתות, הסקלה של השעות על פניו של עיגול הפסל, לפני צביעתו בצהוב שיראה למרחוק על רגע ההר הירוק של בית הקברות. צהוב של "הטלאי הצהוב" שנדרשו היהודים לשאת על דש הבגד, לסמנם כיהודים.  כמו כן יוודאו אילן יוצב נכון, מכוון לצפון האמיתי, ומראה את שעת השמש המדויקת.
                    אילן מנוליס - https://www.ilan-manulis.co.il/
                    המשך יבוא...

                     

                    נ.ב.
                    נושא הזמן ומדידת הזמן באמצעות שעוני שמש הוא נושא שמרתק את מתי G. שנים רבות. רעיון יצירת פסל שעון שמש לפארק הזיכרון בביטולה נולד בהמשך לפסלי שמש שיצר מתי G.

                     

                    פסל שעון שמש, אחוזה פרטית, אסקוט, אנגליה 1998

                    ''

                    בבית היציקה, מרידיאן, אנגליה

                     

                    ''

                    פסל שעון שמש, אחוזה פרטית, אסקוט, אנגליה

                     

                    פסל שעון שמש, מוזיאון המדע, ניו-יורק, 2000

                    ''

                    פסל שעון שמש, פארק טדי, ירושלים, 2013

                    ''

                    ''

                    דרג את התוכן:
                      27 תגובות   יום ראשון, 27/5/18, 11:41

                      אנחנו נוסעות. צחוקים. חיבוקים. התרגשות. עשרים וחמש נשים. המזרנים מגולגלים במנשאים על כתפינו. 

                       ''

                       

                      אנחנו נוסעות לתרגל יוגה בקפריסין. שנים תרגלתי איינגר יוגה, אחת על אחת. בחמש שנים האחרונות אני מתרגלת בקבוצה *'יוגה נשית'. אני יכולה לראות את הדרך שעשיתי מתרגול קראטה קשוח, לתרגול איינגר מחמיר לתרגול יוגה נשית, רכה יותר. זה מה שמתאים לי עכשיו. שרירים ארוכים חזקים וגמישים. גמישות. גמישות היא שם המשחק בחיים. כשהתרגשה עלי צרה גדולה אמרו – "תהיי חזקה". תיקנתי – גמישה. גמישות לרקוד את הריקוד שהחיים דורשים / מציעים עכשיו. אימון קראטה, איינגר או יוגה תמיד מלווה בהיבט רוחני. הגם שאני עוסקת בו שנים, הקשר – גוף נפש רוח – נשאר מפתיע, מרתק וגומל רבות למתמידים. למעשה, עצם היכולת שלי לעמוד בצרה שבאה עלי, נבעה מתרגול ממושמע לאורך שנים והכרת פילוסופית חיים שונה מזו שגדלתי עליה.


                      מטוס אל על הביא אותנו ללרנקה, וכעת עושות דרכנו באוטובוס לכפר קטן השוכן בהרי הטרודוס. כמו כפרים רבים באירופה ננטש הכפר, KALOPANAYIOTIS, על ידי תושביו שעברו להתפרנס בערים ומחוץ לאי. אחד התושבים, John Papadouris, עשה חיל בעסקיו מעבר לים, חזר, רכש את הבתים העזובים והקים מלון שחדריו פזורים בבתי הכפר. הבתים והחדרים עברו שיפוץ שהביא אותם לעידן המודרני, אך נשאר הטעם של פעם. בכפר מעינות מים חמים ובמלון פועל ספא נפלא. www.casalepanayiotis.com


                      איכשהו יוצא שבאוטובוס אני יושבת לבד. מתאים לי. למספר ימים לא חלה עלי אחריות לאיש מאהובֵי ליבי. חסרת דאגה, עוצמת עיניים, מתמסרת לתחושת הקלות והחופש. המולת פטפוטים ממלאת את חלל האוויר. הֲמוֹנמִילִים הֲמוֹנמִילִים מתרוצצות בחלל בתדר גבוה ונרגש, משייטות באוויר בטורי משפטים צפופים, כמעט חסרי נשימה, עולים ויורדים אנכית. אני מתמקדת בנשימות, סאון הדיבורים מערסל אותי, אני על גבול ההרדמות, חצי ערה, חצי ישנה, שם אני נשארת. את הפטנט הזה של "הֵעַלְמוּת" למדתי מדודתי בּוֹרִיקָה. במפגשים משפחתיים גדולים וסוערים נהגה להתפרקד על כורסא במרכז החדר ולהירדם. סביבה זחלו תינוקות, השתוללו זאטוטים בקריאות משחק, מבוגרים שאגו בוויכוחים ופרצי צחוק עלו מכל עבר. השתאיתי ליכולתה לישון בתוך כל הקקופוניה. יום אחד ניסיתי בעצמי. לאט לאט שקעתי במעין "חצי שינה" לתוך ההמולה הבטוחה, המחבקת, של משפחתי המורחבת האהובה והאוהבת. התעוררתי כעבור כחצי שעה משינה מתוקה ומשועשעת.

                       כך אני עושה גם כעת, ומתעוררת כאשר האוטובוס מתקרב לכפר, עולה בפיתולי ההרים.
                      ערב, בתי הכפר בנויים לבנים כהות, הסמטאות הצרות מרוצפות אבנים כהות, אבני בזלת מקומיות. המקום רב קסם, אלא שהכפר בנוי על צלע הר תלול ואנחנו הולכות לאיבוד, מתנשמות ומתנשפות בסמטאות הצרות בעלייה החדה או במדרון המשופע, בניסיון לאתר את החדרים או את המסעדה או את אולם התרגול. אנו מדדות במעלה או במורד, מעודדות אחת את השנייה, מושכות, דוחפות, ובעיקר – צוחקות. רַכֶּבֶל המכונה בפינו ***פוּנִיקוּלָר מחבר בין חלקו העליון של הכפר לחלקו הקטן, ונסיעה בו פורשת לפנינו את הנוף הנהדר. בערב הראשון הרכבל הולך לנו לאיבוד, עד שאנחנו מתאפסות על המיקום.


                       

                      למחרת, באור היום מתגלה המקום כגן פורח, גרניום בצבעים לוהבים, הוֹרטֶנזִיות סגולות עצומות ראשים, שיחי וורדים בשלל צבעים מטפסים על גדרות, עציצי פטוניות עליזות גוונים מקשטים את הדרך. הבתים נטועים בבוסתנים – גפנים מטפסות, עצי תאנים, דובדבנים צהובים אדומים, שסק צהוב בשרני, שקדים נתונים בקליפתם הירוקה. ומעל כל אלה מעופפות בפראות להקות של ציפורי סנוניות.

                      7:30 מדי בוקר, אימון היוגה נפתח בישיבת מדיטציה. אני שוכבת, הגב שלי מסרב לשבת, ומביטה במחשבות שלי. מתבוננת ב"קוף המשוגע" המקפץ במוחי ממחשבה למחשבה. אבל המחשבות בישנייות, ככל שאני מביטה בהן באדישות הן נעלמות, קצב הדילוגים יורד ואת האימון אני מתחילה בנפש שוקטה יותר. מורתנו קארין קזאז http://www.yogit.co.il מנחה את הסדנה. קארין בונה את השיעור בהדרגה, מזכירה לנו לנשום, עמוק, מזכירה לנו לאסוף בעדינות (ובנחישות) את המוּלָה בַּנדָה, ובשיא הקושי מבקשת גם שנחייך. לפעמים התנוחה מורכבת במיוחד. תוהה כיצד אצליח "לפרום" את אברַי ולהחזיר כל אחד למקומו. מזווית עיני אני מבחינה בנועם, ביתה של קארין, שהשתחררה מהשרות הצבאי, בקצה האולם מתנפנפת במרץ בלוריתה לבנת השיער של שוּלָה, שזה עתה נשקה לשמונים.  שרירי הגוף, המכווצים אחרי שנת הלילה, מתמתחים בעליצות לקראת היום ופולטים באנחת רווחה עם סיום התרגול והגלישה להרפיה, שלטענת קארין היא התנוחה החשובה ביותר – שָוָואסנה, שביני לביני אני מכנה אותה – שלווהאסנה.


                       

                      חלק גדול ומשמעותי מהסדנה מתקיים בשעות שבין תרגול לתרגול. בזמן הקפה, הארוחות, הטיולים. השיחות. השיחות עם נשים שונות בקבוצה, שהמשותף לכולן הוא חוסר שיפוטיות, קבלה, חמלה, השיחות האלו מאפשרות ריפוי. במבט מרפרף, כל אחת מאיתנו נראית כאילו "החיים שלה תותים", אבל לא כך הוא. יש שמתמודדות עם קשיים בימים אלו, יש שבעָבָרָן משברים קשים. בכל שעור, כאשר אנחנו נכנסות לתנוחת הגיבורה, (ראי תמונה) אני חושבת על כך שכל אחת מאיתנו גיבורה, בדרכה. טוב לתרגל את התנוחה הזו, לעולם אין לדעת מתי תידרשי להיות גיבורה של ממש וטוב שהגופנפש יכיר את נתיב הגבורה בתוכו.

                      אחר הצהריים עורכת לנו המנחה קארין אור הכרות עם שיטת **"תֶטָא הילינג", פותחת סדק קטן, שנוכל להציץ. (ראי הסבר בהמשך). לפני שנים חסמתי את הערוץ המיסטי בחיי. היו לכך סיבות שונות. כשקארין מובילה אותנו לתוך ה"תֶטָא" אני שמה לב לקמיצת השפתיים הספקנית שלי, לקיר ההתנגדות שמתרומם בין הסרעפת לגרון, חוסם את הכניסה, מגן על הלב הנבהל. טוב, אני אומרת לליבי, תיפתח קצת, מה כבר יכול לקרות? האישה מקסימה, נקשיב לה, נראה מה יקרה. לאט לאט, בהיסוס, עקב בצד אגודל, מִתרצֶה ליבי ונפתח.
                      האנרגיה של שתי הקאריניות חזקה עדינה ושמחה. זו אנרגיה מידבקת. כמה ימים בחברתן של נשים באנרגיה חיוביות טוענת את כולנו באנרגית "אור ואהבה". חייבת להודות שהביטוי "אור ואהבה" שימש לי ביטוי מזלזל לסדנאות נשים שחוזרות "מוארות באהבה". לרוב המצב הזה גורם לי לרתיעה וחשדנות עצומה, עקב תחושת חוסר אותנטיות. אני לא מאמינה.
                      אבל משהו קרה כאן, ואני מתמסרת לאור ולאהבה.
                      מה כבר יכול לקרות?


                      אחרי ארבעה ימים אנחנו עוזבות את גן העדן. באוטובוס בדרך לשדה התעופה אני שמה לב לשקט, חלק שותקות נינוחות, עם עצמן, אחרות משוחחות, התדר המוסיקלי נמוך יותר, המשפטים משייטים לרוחב האוויר. עצם המרחק מאהובֵי ליבי, מרעשי היומיום, מאפשר חשיבה צלולה יותר. בתרמיל הגב שלי מונחות כמה החלטות. אני יודעת שחלקן יתפוגג עם שוך ההתלהבות ועם ההתנגשות בהֶרגלים שלי, בהרגלים של הסובבים אותי, שחיי שזורים בחייהם, וכל שינוי שאני עושה, משפיע גם עליהם. אבל "משהו" מאותן החלטות ישאר. ובעוד כמה שנים, כשאביט לאחור, אזהה את הרגע הזה ש"המשהו" הזה שינה משמעותית את חיי.
                      מה כבר יכול לקרות?

                      ''

                      .

                      שלום

                      .

                      .

                      www.nomikan.com

                       

                       

                      *יוגה נשית – שיטה שפותחה על ידי המורה מירה ארצי פדן http://www.yogaforwomen.co.il/About/6. היוגה פותחה על ידי גברים, ובמזרח מתרגלים אותה בעיקר גברים. מירה פיתחה את היוגה בהתאמה לגופנפש האישה, לאגן הנשי על תפקידיו הרבים ולמערכת ההורמונלית על כל השלכותיה.

                      **כמה מילים על "תטא היליניג" , כתבה קארין אור.
                      תטא הילינג היא פילוסופיית חיים ושיטת טיפול המחברת בין אמונה באנרגיית הבריאה לבין זכות הבחירה שלנו, לכדי יצירת מציאות. משתמשים בה בגלי מח תטא לשם התחברות לתת המודע וחשיפה של אמונות שמנהלות אותנו, אותן אמיתות שאספנו מילדותינו, שאספו הורינו ושאספנו במהלך המסע הנשמתי שלנו ומהוות כוח פעיל על חיינו באופן לא מודע.
                      למידה של השיטה יכולה לתת כלים רבים להרחבת המודעות, להכרה של פרספקטיבת החיים של האדם ושל יצירת מציאות מדויקת בחיים. השיטה גם משתמשת במחקרים רבים לשם מיפוי הגוף, סימפטומים ומחלות וחיבורן למצב תודעתי, מתוך ההבנה שהגוף מתקשר איתנו ומניע אותנו לשינוי ודיוק דרך אותם סימפטומים ומחלות.
                      קארין אור עוסקת ברפואה משלימה, מומחית בפסיכותרפיה גופנית ונטורופתיה, ומלמדת "תטא הילינג", www.karinor.co.il

                      ***פוניקולי פוניקולה – (Funiculì, Funiculà) הוא שיר נפוליטני ידוע שנכתב בנפוליטנית על ידי העיתונאי האיטלקי פפינו טורקו למוזיקה של המלחין האיטלקי לואיג'י דנצה בשנת 1880 לרגל פתיחת הפוניקולר בהר וזוב. ובמהרה הפך פופולרי ביותר והושר בכל רחבי איטליה. הקשיבו לפאברוטי – 

                      https://www.youtube.com/watch?v=RknXMkKARDw

                       


                      דרג את התוכן:
                        15 תגובות   יום שלישי, 10/4/18, 09:18

                        ''

                         

                        מתי G. צועד על פסי הרכבת בביטולה, Foto: Winfried Mundigler

                         

                        11.3.2018, שעות אחר הצהריים. הטקס בבית הקברות היהודי העתיק בביטולה מסיים את שרשרת האירועים בביטולה / מונאסטיר לציון יום השנה ה – 75 לאיסוף יהודי מקדוניה ושילוחם למחנה ההשמדה טרבלינקה, משם איש לא חזר. את זה ידעתי, את זה כולנו יודעים. מה שלא ידעתי התברר לי למחרת, במוזיאון השואה בסקופיה, שם עמדתי מול מודל תלת ממדי של מחנה טרבלינקה, ולראשונה, הבנתי, שעם כל עיסוקי בנושא, עדיין לא הבנתי ולא כלום על יעילותה המפלצתית של מכונת המוות התעשייתית שבנו הנאצים.
                        אבל עד מחר יש עוד היום. אנחנו באוטובוס, בדרכנו מביטולה היישר לטקס זיכרון ממלכתי שיתקיים הערב בית האופרה בסקופיה, עיר הבירה של מקדוניה. נסיעה של כשעתיים וחצי. אני יושבת לבדי, מתי G. יושב על ספסל נפרד, עיניו עצומות. אני עוצמת את עיני. להשקיט מעט את המהומה הפנימית, את גלי המחשבות, אינסוף הסיפורים ששמעתי, השמות, הזיכרונות, החרדות.
                        כשאני פוקחת עיניים אני רואה שהדרך יפה, ניצני אביב אחרי חורף אירופאי קר. ניכר שהאדמה פורייה, שפע מים, שטחים עצומים, מעט יישובים. אני חושבת על מקדוניה הענייה, ותוהה על מצבה העלוב של החקלאות. הרי מקדוניה יכלה להיות 'אסם התבואה' של אירופה. כשאני שואלת את הנהג הוא עונה בזעף שכולם רוצים להיות אנשי מחשב, מנהלי IT, אף אחד לא רוצה להיות חקלאי, זה לא סקסי.
                        בית האופרה בסקופיה הוא בנין חדש ומרשים. הערב האולם מלא עד גדותיו. זו פעם ראשונה שמתקיים ערב גדול כזה לזכרה של יהדות מקדוניה. אני מצפה בשעמום לנאומו של נשיא מקדוניה, ד"ר ג'ורג' איבנוב, אבל הנשיא מפתיע ואני מתעוררת להקשבה מרוכזת. מה שמדהים אותי הוא שהנשיא נושא נאום פילוסופי בדבר תרומת הרעיונות היהודיים לעולם בכלל ולנצרות בפרט. הוא מצטט מקורות מהמשנה שלנו ומדבר על שלוש תרומות של היהדות לאנושות – א. זכותו של כל אדם לכבוד אנושי ב. כבוד אדם שווה מתבטא בשוויון זכויות של כל אדם בפני החוק. את הרעיון של שלטון החוק שמחליף את שלטון האדם (המלך) הביאה היהדות. ג. אמירת האמת היא הערך שהיהדות העלתה על נס. והוסיף הנשיא ואמר שבימים אלו של 'חדשות כוזבות' ו'עובדות אלטרנטיביות' – האמת מקבלת משנה חשיבות. היהדות תרמה את הערכים המרכזיים של העולם המוכרים כערכים יהודיים / נוצריים – כבוד האדם, שוויון בפני החוק, זכויות האדם, חרות המחשבה, מצפון ודת. ועם זאת – היהודים הם שסבלו מעוול משווע שנעשה להם… ד"ר איבנוב, כמו דוברים אחרים באותו ערב, מדברים בגָלוי על מפלס האנטישמיות העולה באירופה, ומתייחסים לתופעה בדאגה רבה. אני מעלה השערה שאדם משכיל מהקהילה היהודית כתב לנשיא את הנאום. אבל מסתבר שלא. ד"ר איבנוב הוא פילוסוף, וכתב את הנאום בעצמו. מרשים.
                        עוד מספר נאומים והקונצרט מתחיל. פתיחה נוגעת ללב של מקהלת הצעירים של מועצה אזורית דרום השרון, ואחר כך התזמורת הפילהרמונית של מקדוניה, כולל מקהלה גדולה, ערב מכובד ונהדר.


                         

                        למחרת – מצעד החיים בסקופיה, ובסיומו טקס אזכרה רב משתתפים במונופול. שתי אנקדוטות מנוגדות מושכות את תשומת לבי. הראשונה – פוליטית; ראש ממשלת בולגריה מצטרף למצעד החיים. זו הפעם הראשונה שנציג ממשלת בולגריה משתתף באירוע זיכרון ליהדות מקדוניה. להשתתפותו משמעות כבדת משקל. תחת השלטון הנאצי נמסרה מקדוניה לבולגריה, איסוף יהודי מקדוניה ושילוחם לטרבלינקה נעשה על ידי שוטרים וחיילים בולגרים. עד כה לא הייתה כל הודאה של בולגריה במעשה, וגם לא התנצלות. כעת, התרגשות סביב הצטרפותו של ראש הממשלה הבולגרי למצעד החיים. יש שציפו להתנצלות מפורשת. אני רואה בעצם השתתפותו במצעד החיים הודאה בחלקם של הבולגרים בהשמדת יהדות בולגריה, ובעיני, כמותה כהתנצלות.
                        האנקדוטה השנייה אישית ואינטימית. אחרי הטקס במונופול, מתי ואני יושבים על ספסל. שקט. כולם עזבו. איש צעיר בעל מראה עדין ניגש אלינו במהוסס ושואל אם אנחנו דוברי אנגלית. זהו ראין ממישיגן. בחור אמריקאי, ממוצא אירי, ללא כל קשר ליהדות או ליהודים או לשואה. בגיל שש עשרה החל להתעניין בשואה, כשהיה בן שמונה עשרה עשה לבדו טיול בכל מחנות הריכוז ובכל מוזיאוני השואה באירופה. הוא המשיך במוזיאונים בארצות הברית ולמד היסטוריה תוך התמקדות בנושא. שנינו מתבוננים בו בתדהמה. אחז אותך דיבוק, מאבחן מיד מתי G. לא, מסביר ראין, אני פעיל חברתי, אני לוחם זכויות אדם ולא רוצה שדבר כזה יחזור בתולדות האנושות. ראין מרותק לדבריו של "התינוק היהודי האחרון ששרד את השואה במקדוניה", וכשאנו חוזרים ארצה אנחנו מוצאים מייל ארוך המודה לנו על החוויה החד פעמית שהענקנו לו. גם לנו זו הייתה חוויה יוצאת דופן. ואני חושבת שוב על דבריו של ההיסטוריון יואל רפל שלקח חלק במסע הזה – זיכרון הוא חלק ממך. וברור לי שהשואה היא חלק מן הזיכרון של אותו ראין, הנוצרי ממישיגן והוא ינחיל אותה לאחרים. NEVER AGAIN!!!!


                        כשאנו יושבים עם ראין אני חושבת שיהיה יפה לסיים את הרשימה האחרונה בפגישה משונה ואופטימית זו. אבל אנחנו ממשיכים למוזיאון השואה בסקופיה. המוזיאון פעיל מספר שנים, אבל בשנה האחרונה הוכנה תצוגת הקבע. התצוגה, עדיין לא מושלמת, נפתחה ליומיים בפני המבקרים, כדי לאפשר צפייה בתערוכה ולקבל מהם משוב, בשלב בו ניתן לבצע שינויים. על עיצוב תערוכת הקבע עבד משרד 'ברנבאום ג'יקובס' שהתמחה בעיצוב מוזיאונים של מורשת אתנית, השואה, ג'נוסייד, זכויות אדם, וסובלנות. http://berenbaumjacobs.com/ בתי ריסקין, המעורבת בכל פרט של התערוכה, רושמת כל מילה של משוב, בעוד בעלה, אדי, שהוא המעצב הראשי, (שניהם ירושלמים) מתרוצץ עם הפועלים, עסוק בהקמה. שניהם שמחים מאד במבטו המקצועי של מתי G. עוברים איתו ביסודיות בתצוגה, ורושמים את הערותיו.
                        ככל שמתרחקים מאירועי השואה, ומוקמים יותר מוזיאונים להנצחת השואה, גדל הקושי והאתגר העומדים בפני המעצבים – מה להציג, וכיצד? איך מעצבים זיכרון? וכל זאת תחת אילוצי תקציב. חלקה הראשון של התערוכה מציג את החיים בקהילת היהודים במקדוניה, חיים שנמשכו כמעט 500 שנים, מאז גירוש יהודי ספרד. אחר כך מספרת התערוכה את סיפור ההשמדה. חלק מהתערוכה מוקדש להתנגדות ולפרטיזנים, והיא מסתיימת בעליית יהודי יוגוסלביה של אז לארץ. התמונה האחרונה בתצוגת הקבע היא תמונתם של מתי ואחותו ליאורה, על סיפון הכפאלוס, האניה בה עלו ארצה בשנת 1948.


                        המקום בו אני נעצרת כהלומת רעם הוא המודל של מחנה ההשמדה *טרבלינקה. טְרֶבְּלִינְקָה הוא הגדול מבין שלושת מחנות ההשמדה שהופעלו על ידי האס אס במסגרת מבצע ריינהרד להשמדת יהדות פולין (בלז׳ץ, סוביבור וטרבלינקה). הרציחות במחנות אלו היו חלק מהשמדת יהודי אירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה ("הפתרון הסופי").


                        כשאני עומדת מול המודל מה שמדהים אותי הוא המרחק הקצר שעוברים היהודים מהרגע שהגיעו לתחנת הרכבת בטרבלינקה ועד למותם, שעה קצרה לאחר מכן. אימי ודודותיי שרדו את אושוויץ. אבי וסבי שרדו מחנות עבודה. חשבתי ששמעתי "הכל". אבל לא. טרבלינקה לא היה מחנה ריכוז, זה היה מחנה השמדה, עד כה לא הבחנתי בהבדל במינוח. כעת אני מגלה כי טרבלינקה הוא בית מטבחיים פשוטו כמשמעו. היהודים הוכנסו לצריפים הסמוכים לתחנת הרכבת, הופשטו מבגדיהם ומחפציהם, הובלו למקלחות דרך שביל קצר. בפתח השביל התנוסס שלט, בגרמנית, 'השער לשמים' (חוש הומור גרמני). אחרי המקלחות, מתים, נזרקו לבור ענק סמוך למקלחות, בו נשרפו. חולים ונכים נלקחו מיד עם הגעתם לצריף סמוך עליו היה כתוב 'מרפאה' , נורו בעורפם, והושלכו מיד לבור. כל זאת כדי לא לעכב את תור המוות למקלחות. בזמן המלחמה הצליחו הגרמנים לשמור על הסוד הנורא של טרבלינקה. אומדן כל הנספים בטרבלינקה נע בין 870,000 ל-880,000 בני אדם, מהם 99.5% היו יהודים. את מחנה ההשמדה טרבלינקה הפעיל צוות של כ- 40 גרמנים, 120 שומרים אוקראינים וכ- 300 יהודים שעבדו באזור ההשמדה והועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות.  (ויקיפדיה)


                        ***

                        יום השואה בפתח. חשוב לי לאזכר את הורי שהלכו לעולמם בשיבה טובה בשנים האחרונות. שניהם ניצולי שואה. לא גדלתי בבית של 'שורדים'. גדלתי בבית שמח ומלא הומור.


                        ''

                         

                        למעלה, הורי ביום חתונתם, 3.11.1946, קיבוץ כפר גלעדי.

                        אימי, קטרינה (קָטִי) ירדנה רובינשטיין לבית קליין – בת 18, אבי, חיים (בַּנְדִי) רובינשטיין בן 25. עלו ארצה מהונגריה בשנת 1946. הגיעו לישראל מפני שלא נדרשו לשלם עבור ויזה. תוך שבועיים הפכו לציונים נלהבים. מעולם לא התלוננו על הריסוס בדי.די.טי שקיבל את פניהם. על שלושה חודשים מאחורי גדרות תיל שבילה כל אחד מהם במחנה המעצר עתלית (אחרי גדרות התיל של אושוויץ). על שאסרו עליהם לדבר באזורים ציבוריים עד שילמדו עברית. על כך שלא האמינו לסיפוריהם ולכן שתקו. הם שמחו לחיות. הם שמחו בשמי התכלת, בשמש החופשית מעל ראשם, במי הים התיכון, במשפחה שהקימו. וכך היה עד יומם האחרון. 
                        אני חבה להם את זווית הראייה על החיים - חיוך בקצה הדמעה.

                        לינקים לשתי הרשימות הקודמות .
                        יומן מסע, ביטולה, סקופיה / מקדוניה / מרץ 2018 רשימה ראשונה
                         http://www.nomikan.com/?p=1535

                        מקדוניה / יומן מסע / רשימה 2/ מצעד החיים / העומדים מן הצד
                         http://www.nomikan.com/?p=1585

                        ** טרבלינקה (ויקפדיה) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%A7%D7%94

                        www.nomikan.com

                         

                         

                        דרג את התוכן:
                          14 תגובות   יום שני, 2/4/18, 15:38

                           

                          ''

                          מתי G. צועד על פסי הרכבת בביטולה.      Foto: Winfried Mundigle

                           

                          בהמשך לרשימה מספר 1, על ביקורנו במקדוניה, לשעבר יוגולסביה, לרגל אירועי יום הזיכרון ליהדות מקדוניה שנכחדה על ידי הנאצים, יימח שמם, 11.3.1943
                          לינק לרשימה הראשונה שהתפרסמה בשבוע שעבר  
                          http://www.nomikan.com/?p=1535


                           למחרת השבת, יום ראשון 11.3.2018, אנחנו משתתפים במצעד החיים בביטולה. זו הפעם השנייה שהמצעד מתקיים. השנה הוא מונה אלפי אנשים. בראשו צועדים השגריר דן אוריין, חבר הכנסת זוהייר בהלול, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, ונציגים דיפלומטיים ממדינות רבות. אני מתמקדת  בתושבי העיר ביטולה, בה אין יהודים, שצועדים. זהו מצעד עממי ובכך יופיו ועוצמתו. צעירים ומבוגרים, צועדים במסלול בו הובלו יהודי העיר בליל ה - 11.3.1943 אל תחנת הרכבת. אז היה ליל חורף קר ומושלג. אנחנו צועדים ביום חם במיוחד. קבוצות מאורגנות ניצבות לאורך המסלול ומצטרפות למצעד שהולך וגדל. מקהלת נוער של המועצה האזורית דרום השרון פורצת בשירה ספונטנית ומרגשת. מקהלה זו מלווה בחן נוגע ללב את כל הטקסים והאירועים השנה. קבוצה אחרת היא של נוער גרמני, בראשותו של הכומר הנס, קהילה שאימצה את פרויקט בית הקברות בביטולה, וחבריה, מגדול ועד קטן, לוקחים חלק, בהתנדבות, בניקוי המצבות ושימור בית הקברות, ואף בהעלאת תרומה כספית.עבור מתי G. התרגשות מיוחדת. השנה הצטרפה למצעד אחותו הצעירה ליאורה גול, שנולדה אף היא ביוגוסלביה מיד עם סיום המלחמה. יחד עם ליאורה מגיעים ביתה רקפת גול וקנין, ונכדה עילם. עילם שהוא שיזם והתעקש על נסיעה למקדוניה, וצעד לצד אמו, סבתו ודודו "הגדול" מתי G.

                           

                          ''

                          ליאורה, עילם ורקפת

                           

                          ''

                          ליאורה, למעלה בעיגול אדום, מתי G. למטה בעיגול כחול, על סיפון האניה כפאלוס שהעלתה אותם ארצה, 1948ץ התמונה חותמת את התצוגה במוזיאון השואה בסקופיה.

                           

                           

                          לא חשבתי שמצעד החיים ישפיע עלי באופן כלשהו. ליתר ביטחון לקחתי איתי את מצלמת הווידאו שלי. צילום הוא אמצעי מובהק לשים חיץ ביני לבין המתרחש. אני מתבוננת מהצד, מחפשת את ההתרחשות המעניינת, הזווית הנכונה, כיוון האור. אָצָה רָצָה לאורך נחיל האנשים ההולך ומתעבה, לא מעורבת. אבל כשאני צועדת בתוך העיר, בין הבתים, הכיכרות, בין הכנסיות והמסגדים, מחשבתי מופנה אל הצופים בתהלוכה, אל תושבי העיר העומדים בצידי הדרכים, המביטים מחלונות בתיהם, מתבוננים בשכניהם לחיים במשך מאות שנים, דורות על דורות של שכנות טובה, למעלה משלושת אלפים היהודים המובלים אל מותם - גברים, נשים, זקנים וטף. גם היום מתבוננים יושבי בתי הקפה בתהלוכה הסוריאליסטית, ונשים לבושות סינר מפסיקות את מלאכתן ומסתכלות בנו מהמרפסת.לאחר צעידה של כשני קילומטר אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת בביטולה, נקודת האיסוף ממנה נשלחו היהודים אל מונופול בסקופיה, ומשם לטרבלינקה. בתחנה – נערך טקס בו נושא דברים חבר הכנסת זוהיר בהלול שהגיע למקדוניה בתוקף תפקידו כראש אגודת הידידות הפרלמנטרית. בחירה מפתיעה אך נבונה. בהלול נושא דברים מרגשים, במיוחד כאשר הם נאמרים על ידי ערבי, ומציין כי ביתו הבכורה עושה דוקטורט בנושא השואה. מתחנת הרכבת ממשיך המסע לבית הקברות היהודי העתיק. ניתן להתרשם מההתקדמות בחשיפת המצבות ושיקום בית הקברות לקראת הפיכתו לפארק זיכרון.

                          ''

                           

                          ''

                          מימה, הרוח המקדונית החיה מאחורי מצעד החיים, בטקס בתחנת הרכבת בביטולה.

                           

                          ''

                          מתי G. ופיו אבירוביץ', שהיה עד לפני זמן קצר שגריר מקדוניה בישראל ולמד עברית וערבית על בוריין. 

                           

                          המקדונים, היוגוסלבים של אז, נודעו בקוסמופוליטיות סובלנית, בני שלושת הדתות חיו יחד בשלום. מעולם לא היו פוגרומים במקדוניה, המקדונים לא היו פעילים בגירוש היהודים, חיילים ושוטרים בולגרים הם שאספו את היהודים למשלוח לטרבלינקה.המקדונים היו פסיביים. הם הביטו. ושתקו. מוזיאון השואה בסקופיה עומד לפתוח שעריו עם תצוגת הקבע שלו. ראו בתמונה, קטע מתוך מיצג "מונופול". חיתוך מתכת - הצופים מהצד (bystanders) להם עיניים בלבד, ללא פה.

                           

                          ''

                          קטע מתוך מיצג מונופול, מוזיאון השואה בסקופיה, מימין, חיתוך מתכת - המתבוננים מהצד

                           

                          בין האירועים הרשמיים, ובמקביל להם מתרחשות דרמות אישיות כמו שרה'לה גוטמן לבית קלדרון, שהוריה מביטולה. שרה'לה הגיעה עם בעלה פיני, ושלושת ילדיה, בת דודתה הגיעה מוונצואלה, ובת דודה אחרת הגיעה מדאלאס עם שני ילדיה. שרה'לה מצליחה לאתר את בית סבתה בביטולה. היא נכנסת לבית בו הזמן עמד מלכת, ובאופן מפתיע, האדם שגר בבית מזה עשרות שנים מפקיד בידיה את מפתח הבית והמנעול המקורי.

                          ''

                          המפתח והמנעול של שרה'לה גוטמן לבית קלדרון

                          ''

                           

                          המפתח של שרה'לה מקבל משנה משמעות למחרת היום, בשעת ביקור במוזיאון השואה בסקופיה.  שם אני שומעת כי בשנת 1943, בשעת האיסוף היהודים, ניתנו להם מעטפות. הם התבקשו לרשום את כתובת ביתם על המעטפה ולשים את המפתח בתוך המעטפה. מפתח הבית הוא סמל לביטחון, יש לאן לחזור, יש לי מקום משלי. כך ניסו להרגיע את החששות ולשמור על הסדר. 25 מעטפות כאלו שרדו. הן מוצגות במוזיאון השואה בסקופיה.

                           

                          ''

                          מעטפות המפתחות, מוזיאון השואה, סקופיה. קטע מתוך מיצג מונופול. 

                           

                          השעה הראשונה תתכניתו של יצחק נוי, שבת עולמית, ברשת ב', שבת ה- 10.3.2018 הוקדשה ליהדות מקדוניה. באותה עת שוהה מתי G. בביטולה, משם הוא מרואין. שני היסטוריונים משתתפים אף הם בתכנית המרתקת.

                          www.magnetradio.com

                           

                          רשימה שלישית ואחרונה בנושא תפורסמם בימים הקרובים.
                          ועד אז - חג שמח.
                          נוֹמִיקָן

                          www.nomikan.com

                           

                          לינק לרשימה הראשונה
                           http://www.nomikan.com/?p=1535 יומן מסע, ביטולה, סקופיה / מקדוניה / מרץ 2018

                           

                          לינק לרשימה השלישית 

                          http://www.nomikan.com/?p=1622 מקדוניה, יומן מסע, רשימה שלישית ואחרונה / מה שלא ידעתי על טרבלינקה

                           

                          נ.ב.

                          רשימה זו מתפרסמת ב – "1.4.2018", שהיה חגה של אימי המנוחה,ירדנה קטי רובינשטיין. בכל שנה הצליחה אימי "למתוח" את בני המשפחה והחברים במעשיות מצוצות מן האצבע עליהן טרחה טירחה רבה, בהמציאה מעשייה מתאימה לכל "קרבן". ביום זה בתולות זקנות מצאו חתן, צעירות (ומבוגרות, מאד) נכנסו להריון, הורי זכו במפעל הפיס, ועוד כיוצא באלו אירועים דמיוניים המשמחים את הלב. אימי שרדה את אושוויץ. היא הגיעה עד מקלחות הגז. כולן מסביבה בכו וצעקו שהן הולכות למות, אבל היא לא האמינה. אחרי שלושה חודשים באושוויץ, עדיין לא האמינה ש"דבר כזה יכול להיות". ברגע האחרון התברר שחלה טעות והקבוצה, שכללה גם את שתי אחיותיה, "הוחזרה לחיים". מצ"ב לינק לסרט דוקומנטרי שהפקתי וביימתי – "יהודי מהונגריה" על משפחתי כניצולי שואה.

                          https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8

                           

                           

                          ''

                           

                          איור העטיפה - רשל רובינשטיין קפלן

                          דרג את התוכן: