כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    13 תגובות   יום שני, 25/6/18, 21:02

    פסל שעון שמש רוקם מתכת וצבע / פארק הזיכרון / ביטולה / מונסטיר / מקדוניה יוני 2018


    לינק לפוסט באנגלית - http://www.matygrunberg.com/exhibitions--events.html

     
    בשלב אליו הגענו אין צורך במילים, התמונות מדברות. וזה תמיד עדיף (אומרת כותבת המילים...)

    אזכיר כי בשלוש השנים האחרונות מתי G. מעורב בתהליך הפיכת בית הקברות היהודי העתיק בביטולה / מונסטיר במקדוניה, ארץ הולדתו, לפארק זיכרון ליהדות מקדוניה (שנכחדה כמעט כולה בשואה). למתי G. היה חשוב להביא אור, להביא חיים ל"בית החיים" העתיק. במסגרת קונספט זה הוא יוצר פסל שעון שמש שיוצב במקומו בשבועות הקרובים.
    לפרויקט זה שותפים רבים העמלים במאמץ ממושך - אזכיר רק את הטריאומווירט המוביל - דן אוריין, שגריר ישראל למקדוניה ומנהל דסק ארצות הבלקן, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, ילידת מקדוניה (חלק מיוגוסלביה לשעבר) המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן, וחברתה המקדונית הנועזת מביטולה - עורכת הדין, מנהלת פיתוח הפרויקט, מימה Mima (Marija) Geras Dochovska.
    אני מלווה בסדרת רשימות את עבודתו של מתי G. הנהלינק לאחת מהרשימות הראשונות הפורשת אור על הסיפור - "מתי G. לוכד את הקונספט, הרעיון לוכד את מתי G. – זיכרון / מבט לעתיד" http://www.nomikan.com/?p=116

     

    ככה זה מתחיל, 1943, מתי G.  סקופיה, מקדוניה, אחרי המלחמה.

    ''

     

    דצמבר 2015, ביקור ראשון בביטולה. מתי G. ניצב המום מול שטחו הענק של בית הקברות המשתרע על הגבעה הגבוהה, תוהה, איזה אלמנט פיסולי, בעל נראות ממשית, הוא יכול לבנות במקום העצום שבולע ומגמד כל שנקרה בשטחו.

    ''

     

    דצמבר 2015, ביטולה, מתי G. לוכד את הרעיון (או שהרעיון לוכד את מתי G.) צילום: חדוה גולדשמידט

    ''

     

     

    סקיצה ראשונית של פסל שעון השמש
    ''''מתי G. עובד עם בנו, דוד בן גרינברג, על הדמיות אלמנט פיסולי (point of view) מתוכנן לפארק הזיכרון

    ''

     

    הדמית פסל שעון השמש בשטח, 9 מטר קוטר (אני בתמונה בשביל קנה המידה, תמיד הייתי טובה בפרופורציה)

    ''

     

    מודל פסל שעון השמש

    ''

     

    מתי G. בסטודיו''

     

    יוני 2018, ביטולה, במפעל המתכת, מכונת CNC לחיתוך מתכת. מתי G. עם זבונקו, הבעלים והמנהל. תענוג לעבוד איתו. ''

     

    אש מים ברזל

    ''

    ''

    ''

     

    מתי G. רותם את עובדי המפעל לפרויקט, מסביר כמה חשובה עבודתם, יוצר "גאוות יחידה". ''

     

    יוצאים ל"שטח", בית הקברות
    ''

     

    קרוב ל - 4000 מצבות נחשפו בעבודת התנדבות של מתנדבים מהארץ, מגרמניה, וכמובן ממקדוניה. אלפי מצבות נוספות נחות מתחת לאדמה, מחכות לאמצעים מתוחכמים יותר לחשיפתן בדורות הבאים. כעת מתרכזים בשימור המצבות שנחשפו.
    מתי G. נרעש לגלות במרכז בית הקברות, סמוך למיקום בו יוצב פסל שעון השמש, שני עצי תות נישאים. עץ תות אדום ועץ תות לבן. עצי תות ליוו את ילדותו בבת-ים בטעם גן עדן של תותים ובחולצות מוכתמות ללא תקנה, למגינת ליבו של אמו, בלה. ''

     

    בשטח, יוצקים את הפלטפורמה עליה יעמוד הפסל. המתכננות הן הארכיטקטיות מקבוצת ARHAM, ביטולה.

    ''
    ''

     

    העיר, שעם השנים התקרבה לבית העלמין, מביטה בתימהון במתרחש.

    ''

     

    ובינתיים, במפעל, פסל שעון השמש מתחיל להתקרב לצורתו המתוכננת.

    ''

    ''

    ''

     

    ''

     

    ''

    ''

     

    בקרוב יוצאים למקדוניה מתי G. והאסטרונום אילן מנוליס, מנהל מצפה הכוכבים במכון וייצמן למדע ברחובות. חישוביו של אילן  מלווים כל צעד שעושה מתי עם שעון השמש. מתי ואילן יסמנו את השנתות, הסקלה של השעות על פניו של עיגול הפסל, לפני צביעתו בצהוב שיראה למרחוק על רגע ההר הירוק של בית הקברות. צהוב של "הטלאי הצהוב" שנדרשו היהודים לשאת על דש הבגד, לסמנם כיהודים.  כמו כן יוודאו אילן יוצב נכון, מכוון לצפון האמיתי, ומראה את שעת השמש המדויקת.
    אילן מנוליס - https://www.ilan-manulis.co.il/
    המשך יבוא...

     

    נ.ב.
    נושא הזמן ומדידת הזמן באמצעות שעוני שמש הוא נושא שמרתק את מתי G. שנים רבות. רעיון יצירת פסל שעון שמש לפארק הזיכרון בביטולה נולד בהמשך לפסלי שמש שיצר מתי G.

     

    פסל שעון שמש, אחוזה פרטית, אסקוט, אנגליה 1998

    ''

    בבית היציקה, מרידיאן, אנגליה

     

    ''

    פסל שעון שמש, אחוזה פרטית, אסקוט, אנגליה

     

    פסל שעון שמש, מוזיאון המדע, ניו-יורק, 2000

    ''

    פסל שעון שמש, פארק טדי, ירושלים, 2013

    ''

    ''

    דרג את התוכן:
      27 תגובות   יום ראשון, 27/5/18, 11:41

      אנחנו נוסעות. צחוקים. חיבוקים. התרגשות. עשרים וחמש נשים. המזרנים מגולגלים במנשאים על כתפינו. 

       ''

       

      אנחנו נוסעות לתרגל יוגה בקפריסין. שנים תרגלתי איינגר יוגה, אחת על אחת. בחמש שנים האחרונות אני מתרגלת בקבוצה *'יוגה נשית'. אני יכולה לראות את הדרך שעשיתי מתרגול קראטה קשוח, לתרגול איינגר מחמיר לתרגול יוגה נשית, רכה יותר. זה מה שמתאים לי עכשיו. שרירים ארוכים חזקים וגמישים. גמישות. גמישות היא שם המשחק בחיים. כשהתרגשה עלי צרה גדולה אמרו – "תהיי חזקה". תיקנתי – גמישה. גמישות לרקוד את הריקוד שהחיים דורשים / מציעים עכשיו. אימון קראטה, איינגר או יוגה תמיד מלווה בהיבט רוחני. הגם שאני עוסקת בו שנים, הקשר – גוף נפש רוח – נשאר מפתיע, מרתק וגומל רבות למתמידים. למעשה, עצם היכולת שלי לעמוד בצרה שבאה עלי, נבעה מתרגול ממושמע לאורך שנים והכרת פילוסופית חיים שונה מזו שגדלתי עליה.


      מטוס אל על הביא אותנו ללרנקה, וכעת עושות דרכנו באוטובוס לכפר קטן השוכן בהרי הטרודוס. כמו כפרים רבים באירופה ננטש הכפר, KALOPANAYIOTIS, על ידי תושביו שעברו להתפרנס בערים ומחוץ לאי. אחד התושבים, John Papadouris, עשה חיל בעסקיו מעבר לים, חזר, רכש את הבתים העזובים והקים מלון שחדריו פזורים בבתי הכפר. הבתים והחדרים עברו שיפוץ שהביא אותם לעידן המודרני, אך נשאר הטעם של פעם. בכפר מעינות מים חמים ובמלון פועל ספא נפלא. www.casalepanayiotis.com


      איכשהו יוצא שבאוטובוס אני יושבת לבד. מתאים לי. למספר ימים לא חלה עלי אחריות לאיש מאהובֵי ליבי. חסרת דאגה, עוצמת עיניים, מתמסרת לתחושת הקלות והחופש. המולת פטפוטים ממלאת את חלל האוויר. הֲמוֹנמִילִים הֲמוֹנמִילִים מתרוצצות בחלל בתדר גבוה ונרגש, משייטות באוויר בטורי משפטים צפופים, כמעט חסרי נשימה, עולים ויורדים אנכית. אני מתמקדת בנשימות, סאון הדיבורים מערסל אותי, אני על גבול ההרדמות, חצי ערה, חצי ישנה, שם אני נשארת. את הפטנט הזה של "הֵעַלְמוּת" למדתי מדודתי בּוֹרִיקָה. במפגשים משפחתיים גדולים וסוערים נהגה להתפרקד על כורסא במרכז החדר ולהירדם. סביבה זחלו תינוקות, השתוללו זאטוטים בקריאות משחק, מבוגרים שאגו בוויכוחים ופרצי צחוק עלו מכל עבר. השתאיתי ליכולתה לישון בתוך כל הקקופוניה. יום אחד ניסיתי בעצמי. לאט לאט שקעתי במעין "חצי שינה" לתוך ההמולה הבטוחה, המחבקת, של משפחתי המורחבת האהובה והאוהבת. התעוררתי כעבור כחצי שעה משינה מתוקה ומשועשעת.

       כך אני עושה גם כעת, ומתעוררת כאשר האוטובוס מתקרב לכפר, עולה בפיתולי ההרים.
      ערב, בתי הכפר בנויים לבנים כהות, הסמטאות הצרות מרוצפות אבנים כהות, אבני בזלת מקומיות. המקום רב קסם, אלא שהכפר בנוי על צלע הר תלול ואנחנו הולכות לאיבוד, מתנשמות ומתנשפות בסמטאות הצרות בעלייה החדה או במדרון המשופע, בניסיון לאתר את החדרים או את המסעדה או את אולם התרגול. אנו מדדות במעלה או במורד, מעודדות אחת את השנייה, מושכות, דוחפות, ובעיקר – צוחקות. רַכֶּבֶל המכונה בפינו ***פוּנִיקוּלָר מחבר בין חלקו העליון של הכפר לחלקו הקטן, ונסיעה בו פורשת לפנינו את הנוף הנהדר. בערב הראשון הרכבל הולך לנו לאיבוד, עד שאנחנו מתאפסות על המיקום.


       

      למחרת, באור היום מתגלה המקום כגן פורח, גרניום בצבעים לוהבים, הוֹרטֶנזִיות סגולות עצומות ראשים, שיחי וורדים בשלל צבעים מטפסים על גדרות, עציצי פטוניות עליזות גוונים מקשטים את הדרך. הבתים נטועים בבוסתנים – גפנים מטפסות, עצי תאנים, דובדבנים צהובים אדומים, שסק צהוב בשרני, שקדים נתונים בקליפתם הירוקה. ומעל כל אלה מעופפות בפראות להקות של ציפורי סנוניות.

      7:30 מדי בוקר, אימון היוגה נפתח בישיבת מדיטציה. אני שוכבת, הגב שלי מסרב לשבת, ומביטה במחשבות שלי. מתבוננת ב"קוף המשוגע" המקפץ במוחי ממחשבה למחשבה. אבל המחשבות בישנייות, ככל שאני מביטה בהן באדישות הן נעלמות, קצב הדילוגים יורד ואת האימון אני מתחילה בנפש שוקטה יותר. מורתנו קארין קזאז http://www.yogit.co.il מנחה את הסדנה. קארין בונה את השיעור בהדרגה, מזכירה לנו לנשום, עמוק, מזכירה לנו לאסוף בעדינות (ובנחישות) את המוּלָה בַּנדָה, ובשיא הקושי מבקשת גם שנחייך. לפעמים התנוחה מורכבת במיוחד. תוהה כיצד אצליח "לפרום" את אברַי ולהחזיר כל אחד למקומו. מזווית עיני אני מבחינה בנועם, ביתה של קארין, שהשתחררה מהשרות הצבאי, בקצה האולם מתנפנפת במרץ בלוריתה לבנת השיער של שוּלָה, שזה עתה נשקה לשמונים.  שרירי הגוף, המכווצים אחרי שנת הלילה, מתמתחים בעליצות לקראת היום ופולטים באנחת רווחה עם סיום התרגול והגלישה להרפיה, שלטענת קארין היא התנוחה החשובה ביותר – שָוָואסנה, שביני לביני אני מכנה אותה – שלווהאסנה.


       

      חלק גדול ומשמעותי מהסדנה מתקיים בשעות שבין תרגול לתרגול. בזמן הקפה, הארוחות, הטיולים. השיחות. השיחות עם נשים שונות בקבוצה, שהמשותף לכולן הוא חוסר שיפוטיות, קבלה, חמלה, השיחות האלו מאפשרות ריפוי. במבט מרפרף, כל אחת מאיתנו נראית כאילו "החיים שלה תותים", אבל לא כך הוא. יש שמתמודדות עם קשיים בימים אלו, יש שבעָבָרָן משברים קשים. בכל שעור, כאשר אנחנו נכנסות לתנוחת הגיבורה, (ראי תמונה) אני חושבת על כך שכל אחת מאיתנו גיבורה, בדרכה. טוב לתרגל את התנוחה הזו, לעולם אין לדעת מתי תידרשי להיות גיבורה של ממש וטוב שהגופנפש יכיר את נתיב הגבורה בתוכו.

      אחר הצהריים עורכת לנו המנחה קארין אור הכרות עם שיטת **"תֶטָא הילינג", פותחת סדק קטן, שנוכל להציץ. (ראי הסבר בהמשך). לפני שנים חסמתי את הערוץ המיסטי בחיי. היו לכך סיבות שונות. כשקארין מובילה אותנו לתוך ה"תֶטָא" אני שמה לב לקמיצת השפתיים הספקנית שלי, לקיר ההתנגדות שמתרומם בין הסרעפת לגרון, חוסם את הכניסה, מגן על הלב הנבהל. טוב, אני אומרת לליבי, תיפתח קצת, מה כבר יכול לקרות? האישה מקסימה, נקשיב לה, נראה מה יקרה. לאט לאט, בהיסוס, עקב בצד אגודל, מִתרצֶה ליבי ונפתח.
      האנרגיה של שתי הקאריניות חזקה עדינה ושמחה. זו אנרגיה מידבקת. כמה ימים בחברתן של נשים באנרגיה חיוביות טוענת את כולנו באנרגית "אור ואהבה". חייבת להודות שהביטוי "אור ואהבה" שימש לי ביטוי מזלזל לסדנאות נשים שחוזרות "מוארות באהבה". לרוב המצב הזה גורם לי לרתיעה וחשדנות עצומה, עקב תחושת חוסר אותנטיות. אני לא מאמינה.
      אבל משהו קרה כאן, ואני מתמסרת לאור ולאהבה.
      מה כבר יכול לקרות?


      אחרי ארבעה ימים אנחנו עוזבות את גן העדן. באוטובוס בדרך לשדה התעופה אני שמה לב לשקט, חלק שותקות נינוחות, עם עצמן, אחרות משוחחות, התדר המוסיקלי נמוך יותר, המשפטים משייטים לרוחב האוויר. עצם המרחק מאהובֵי ליבי, מרעשי היומיום, מאפשר חשיבה צלולה יותר. בתרמיל הגב שלי מונחות כמה החלטות. אני יודעת שחלקן יתפוגג עם שוך ההתלהבות ועם ההתנגשות בהֶרגלים שלי, בהרגלים של הסובבים אותי, שחיי שזורים בחייהם, וכל שינוי שאני עושה, משפיע גם עליהם. אבל "משהו" מאותן החלטות ישאר. ובעוד כמה שנים, כשאביט לאחור, אזהה את הרגע הזה ש"המשהו" הזה שינה משמעותית את חיי.
      מה כבר יכול לקרות?

      ''

      .

      שלום

      .

      .

      www.nomikan.com

       

       

      *יוגה נשית – שיטה שפותחה על ידי המורה מירה ארצי פדן http://www.yogaforwomen.co.il/About/6. היוגה פותחה על ידי גברים, ובמזרח מתרגלים אותה בעיקר גברים. מירה פיתחה את היוגה בהתאמה לגופנפש האישה, לאגן הנשי על תפקידיו הרבים ולמערכת ההורמונלית על כל השלכותיה.

      **כמה מילים על "תטא היליניג" , כתבה קארין אור.
      תטא הילינג היא פילוסופיית חיים ושיטת טיפול המחברת בין אמונה באנרגיית הבריאה לבין זכות הבחירה שלנו, לכדי יצירת מציאות. משתמשים בה בגלי מח תטא לשם התחברות לתת המודע וחשיפה של אמונות שמנהלות אותנו, אותן אמיתות שאספנו מילדותינו, שאספו הורינו ושאספנו במהלך המסע הנשמתי שלנו ומהוות כוח פעיל על חיינו באופן לא מודע.
      למידה של השיטה יכולה לתת כלים רבים להרחבת המודעות, להכרה של פרספקטיבת החיים של האדם ושל יצירת מציאות מדויקת בחיים. השיטה גם משתמשת במחקרים רבים לשם מיפוי הגוף, סימפטומים ומחלות וחיבורן למצב תודעתי, מתוך ההבנה שהגוף מתקשר איתנו ומניע אותנו לשינוי ודיוק דרך אותם סימפטומים ומחלות.
      קארין אור עוסקת ברפואה משלימה, מומחית בפסיכותרפיה גופנית ונטורופתיה, ומלמדת "תטא הילינג", www.karinor.co.il

      ***פוניקולי פוניקולה – (Funiculì, Funiculà) הוא שיר נפוליטני ידוע שנכתב בנפוליטנית על ידי העיתונאי האיטלקי פפינו טורקו למוזיקה של המלחין האיטלקי לואיג'י דנצה בשנת 1880 לרגל פתיחת הפוניקולר בהר וזוב. ובמהרה הפך פופולרי ביותר והושר בכל רחבי איטליה. הקשיבו לפאברוטי – 

      https://www.youtube.com/watch?v=RknXMkKARDw

       


      דרג את התוכן:
        15 תגובות   יום שלישי, 10/4/18, 09:18

        ''

         

        מתי G. צועד על פסי הרכבת בביטולה, Foto: Winfried Mundigler

         

        11.3.2018, שעות אחר הצהריים. הטקס בבית הקברות היהודי העתיק בביטולה מסיים את שרשרת האירועים בביטולה / מונאסטיר לציון יום השנה ה – 75 לאיסוף יהודי מקדוניה ושילוחם למחנה ההשמדה טרבלינקה, משם איש לא חזר. את זה ידעתי, את זה כולנו יודעים. מה שלא ידעתי התברר לי למחרת, במוזיאון השואה בסקופיה, שם עמדתי מול מודל תלת ממדי של מחנה טרבלינקה, ולראשונה, הבנתי, שעם כל עיסוקי בנושא, עדיין לא הבנתי ולא כלום על יעילותה המפלצתית של מכונת המוות התעשייתית שבנו הנאצים.
        אבל עד מחר יש עוד היום. אנחנו באוטובוס, בדרכנו מביטולה היישר לטקס זיכרון ממלכתי שיתקיים הערב בית האופרה בסקופיה, עיר הבירה של מקדוניה. נסיעה של כשעתיים וחצי. אני יושבת לבדי, מתי G. יושב על ספסל נפרד, עיניו עצומות. אני עוצמת את עיני. להשקיט מעט את המהומה הפנימית, את גלי המחשבות, אינסוף הסיפורים ששמעתי, השמות, הזיכרונות, החרדות.
        כשאני פוקחת עיניים אני רואה שהדרך יפה, ניצני אביב אחרי חורף אירופאי קר. ניכר שהאדמה פורייה, שפע מים, שטחים עצומים, מעט יישובים. אני חושבת על מקדוניה הענייה, ותוהה על מצבה העלוב של החקלאות. הרי מקדוניה יכלה להיות 'אסם התבואה' של אירופה. כשאני שואלת את הנהג הוא עונה בזעף שכולם רוצים להיות אנשי מחשב, מנהלי IT, אף אחד לא רוצה להיות חקלאי, זה לא סקסי.
        בית האופרה בסקופיה הוא בנין חדש ומרשים. הערב האולם מלא עד גדותיו. זו פעם ראשונה שמתקיים ערב גדול כזה לזכרה של יהדות מקדוניה. אני מצפה בשעמום לנאומו של נשיא מקדוניה, ד"ר ג'ורג' איבנוב, אבל הנשיא מפתיע ואני מתעוררת להקשבה מרוכזת. מה שמדהים אותי הוא שהנשיא נושא נאום פילוסופי בדבר תרומת הרעיונות היהודיים לעולם בכלל ולנצרות בפרט. הוא מצטט מקורות מהמשנה שלנו ומדבר על שלוש תרומות של היהדות לאנושות – א. זכותו של כל אדם לכבוד אנושי ב. כבוד אדם שווה מתבטא בשוויון זכויות של כל אדם בפני החוק. את הרעיון של שלטון החוק שמחליף את שלטון האדם (המלך) הביאה היהדות. ג. אמירת האמת היא הערך שהיהדות העלתה על נס. והוסיף הנשיא ואמר שבימים אלו של 'חדשות כוזבות' ו'עובדות אלטרנטיביות' – האמת מקבלת משנה חשיבות. היהדות תרמה את הערכים המרכזיים של העולם המוכרים כערכים יהודיים / נוצריים – כבוד האדם, שוויון בפני החוק, זכויות האדם, חרות המחשבה, מצפון ודת. ועם זאת – היהודים הם שסבלו מעוול משווע שנעשה להם… ד"ר איבנוב, כמו דוברים אחרים באותו ערב, מדברים בגָלוי על מפלס האנטישמיות העולה באירופה, ומתייחסים לתופעה בדאגה רבה. אני מעלה השערה שאדם משכיל מהקהילה היהודית כתב לנשיא את הנאום. אבל מסתבר שלא. ד"ר איבנוב הוא פילוסוף, וכתב את הנאום בעצמו. מרשים.
        עוד מספר נאומים והקונצרט מתחיל. פתיחה נוגעת ללב של מקהלת הצעירים של מועצה אזורית דרום השרון, ואחר כך התזמורת הפילהרמונית של מקדוניה, כולל מקהלה גדולה, ערב מכובד ונהדר.


         

        למחרת – מצעד החיים בסקופיה, ובסיומו טקס אזכרה רב משתתפים במונופול. שתי אנקדוטות מנוגדות מושכות את תשומת לבי. הראשונה – פוליטית; ראש ממשלת בולגריה מצטרף למצעד החיים. זו הפעם הראשונה שנציג ממשלת בולגריה משתתף באירוע זיכרון ליהדות מקדוניה. להשתתפותו משמעות כבדת משקל. תחת השלטון הנאצי נמסרה מקדוניה לבולגריה, איסוף יהודי מקדוניה ושילוחם לטרבלינקה נעשה על ידי שוטרים וחיילים בולגרים. עד כה לא הייתה כל הודאה של בולגריה במעשה, וגם לא התנצלות. כעת, התרגשות סביב הצטרפותו של ראש הממשלה הבולגרי למצעד החיים. יש שציפו להתנצלות מפורשת. אני רואה בעצם השתתפותו במצעד החיים הודאה בחלקם של הבולגרים בהשמדת יהדות בולגריה, ובעיני, כמותה כהתנצלות.
        האנקדוטה השנייה אישית ואינטימית. אחרי הטקס במונופול, מתי ואני יושבים על ספסל. שקט. כולם עזבו. איש צעיר בעל מראה עדין ניגש אלינו במהוסס ושואל אם אנחנו דוברי אנגלית. זהו ראין ממישיגן. בחור אמריקאי, ממוצא אירי, ללא כל קשר ליהדות או ליהודים או לשואה. בגיל שש עשרה החל להתעניין בשואה, כשהיה בן שמונה עשרה עשה לבדו טיול בכל מחנות הריכוז ובכל מוזיאוני השואה באירופה. הוא המשיך במוזיאונים בארצות הברית ולמד היסטוריה תוך התמקדות בנושא. שנינו מתבוננים בו בתדהמה. אחז אותך דיבוק, מאבחן מיד מתי G. לא, מסביר ראין, אני פעיל חברתי, אני לוחם זכויות אדם ולא רוצה שדבר כזה יחזור בתולדות האנושות. ראין מרותק לדבריו של "התינוק היהודי האחרון ששרד את השואה במקדוניה", וכשאנו חוזרים ארצה אנחנו מוצאים מייל ארוך המודה לנו על החוויה החד פעמית שהענקנו לו. גם לנו זו הייתה חוויה יוצאת דופן. ואני חושבת שוב על דבריו של ההיסטוריון יואל רפל שלקח חלק במסע הזה – זיכרון הוא חלק ממך. וברור לי שהשואה היא חלק מן הזיכרון של אותו ראין, הנוצרי ממישיגן והוא ינחיל אותה לאחרים. NEVER AGAIN!!!!


        כשאנו יושבים עם ראין אני חושבת שיהיה יפה לסיים את הרשימה האחרונה בפגישה משונה ואופטימית זו. אבל אנחנו ממשיכים למוזיאון השואה בסקופיה. המוזיאון פעיל מספר שנים, אבל בשנה האחרונה הוכנה תצוגת הקבע. התצוגה, עדיין לא מושלמת, נפתחה ליומיים בפני המבקרים, כדי לאפשר צפייה בתערוכה ולקבל מהם משוב, בשלב בו ניתן לבצע שינויים. על עיצוב תערוכת הקבע עבד משרד 'ברנבאום ג'יקובס' שהתמחה בעיצוב מוזיאונים של מורשת אתנית, השואה, ג'נוסייד, זכויות אדם, וסובלנות. http://berenbaumjacobs.com/ בתי ריסקין, המעורבת בכל פרט של התערוכה, רושמת כל מילה של משוב, בעוד בעלה, אדי, שהוא המעצב הראשי, (שניהם ירושלמים) מתרוצץ עם הפועלים, עסוק בהקמה. שניהם שמחים מאד במבטו המקצועי של מתי G. עוברים איתו ביסודיות בתצוגה, ורושמים את הערותיו.
        ככל שמתרחקים מאירועי השואה, ומוקמים יותר מוזיאונים להנצחת השואה, גדל הקושי והאתגר העומדים בפני המעצבים – מה להציג, וכיצד? איך מעצבים זיכרון? וכל זאת תחת אילוצי תקציב. חלקה הראשון של התערוכה מציג את החיים בקהילת היהודים במקדוניה, חיים שנמשכו כמעט 500 שנים, מאז גירוש יהודי ספרד. אחר כך מספרת התערוכה את סיפור ההשמדה. חלק מהתערוכה מוקדש להתנגדות ולפרטיזנים, והיא מסתיימת בעליית יהודי יוגוסלביה של אז לארץ. התמונה האחרונה בתצוגת הקבע היא תמונתם של מתי ואחותו ליאורה, על סיפון הכפאלוס, האניה בה עלו ארצה בשנת 1948.


        המקום בו אני נעצרת כהלומת רעם הוא המודל של מחנה ההשמדה *טרבלינקה. טְרֶבְּלִינְקָה הוא הגדול מבין שלושת מחנות ההשמדה שהופעלו על ידי האס אס במסגרת מבצע ריינהרד להשמדת יהדות פולין (בלז׳ץ, סוביבור וטרבלינקה). הרציחות במחנות אלו היו חלק מהשמדת יהודי אירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה ("הפתרון הסופי").


        כשאני עומדת מול המודל מה שמדהים אותי הוא המרחק הקצר שעוברים היהודים מהרגע שהגיעו לתחנת הרכבת בטרבלינקה ועד למותם, שעה קצרה לאחר מכן. אימי ודודותיי שרדו את אושוויץ. אבי וסבי שרדו מחנות עבודה. חשבתי ששמעתי "הכל". אבל לא. טרבלינקה לא היה מחנה ריכוז, זה היה מחנה השמדה, עד כה לא הבחנתי בהבדל במינוח. כעת אני מגלה כי טרבלינקה הוא בית מטבחיים פשוטו כמשמעו. היהודים הוכנסו לצריפים הסמוכים לתחנת הרכבת, הופשטו מבגדיהם ומחפציהם, הובלו למקלחות דרך שביל קצר. בפתח השביל התנוסס שלט, בגרמנית, 'השער לשמים' (חוש הומור גרמני). אחרי המקלחות, מתים, נזרקו לבור ענק סמוך למקלחות, בו נשרפו. חולים ונכים נלקחו מיד עם הגעתם לצריף סמוך עליו היה כתוב 'מרפאה' , נורו בעורפם, והושלכו מיד לבור. כל זאת כדי לא לעכב את תור המוות למקלחות. בזמן המלחמה הצליחו הגרמנים לשמור על הסוד הנורא של טרבלינקה. אומדן כל הנספים בטרבלינקה נע בין 870,000 ל-880,000 בני אדם, מהם 99.5% היו יהודים. את מחנה ההשמדה טרבלינקה הפעיל צוות של כ- 40 גרמנים, 120 שומרים אוקראינים וכ- 300 יהודים שעבדו באזור ההשמדה והועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות.  (ויקיפדיה)


        ***

        יום השואה בפתח. חשוב לי לאזכר את הורי שהלכו לעולמם בשיבה טובה בשנים האחרונות. שניהם ניצולי שואה. לא גדלתי בבית של 'שורדים'. גדלתי בבית שמח ומלא הומור.


        ''

         

        למעלה, הורי ביום חתונתם, 3.11.1946, קיבוץ כפר גלעדי.

        אימי, קטרינה (קָטִי) ירדנה רובינשטיין לבית קליין – בת 18, אבי, חיים (בַּנְדִי) רובינשטיין בן 25. עלו ארצה מהונגריה בשנת 1946. הגיעו לישראל מפני שלא נדרשו לשלם עבור ויזה. תוך שבועיים הפכו לציונים נלהבים. מעולם לא התלוננו על הריסוס בדי.די.טי שקיבל את פניהם. על שלושה חודשים מאחורי גדרות תיל שבילה כל אחד מהם במחנה המעצר עתלית (אחרי גדרות התיל של אושוויץ). על שאסרו עליהם לדבר באזורים ציבוריים עד שילמדו עברית. על כך שלא האמינו לסיפוריהם ולכן שתקו. הם שמחו לחיות. הם שמחו בשמי התכלת, בשמש החופשית מעל ראשם, במי הים התיכון, במשפחה שהקימו. וכך היה עד יומם האחרון. 
        אני חבה להם את זווית הראייה על החיים - חיוך בקצה הדמעה.

        לינקים לשתי הרשימות הקודמות .
        יומן מסע, ביטולה, סקופיה / מקדוניה / מרץ 2018 רשימה ראשונה
         http://www.nomikan.com/?p=1535

        מקדוניה / יומן מסע / רשימה 2/ מצעד החיים / העומדים מן הצד
         http://www.nomikan.com/?p=1585

        ** טרבלינקה (ויקפדיה) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%A7%D7%94

        www.nomikan.com

         

         

        דרג את התוכן:
          14 תגובות   יום שני, 2/4/18, 15:38

           

          ''

          מתי G. צועד על פסי הרכבת בביטולה.      Foto: Winfried Mundigle

           

          בהמשך לרשימה מספר 1, על ביקורנו במקדוניה, לשעבר יוגולסביה, לרגל אירועי יום הזיכרון ליהדות מקדוניה שנכחדה על ידי הנאצים, יימח שמם, 11.3.1943
          לינק לרשימה הראשונה שהתפרסמה בשבוע שעבר  
          http://www.nomikan.com/?p=1535


           למחרת השבת, יום ראשון 11.3.2018, אנחנו משתתפים במצעד החיים בביטולה. זו הפעם השנייה שהמצעד מתקיים. השנה הוא מונה אלפי אנשים. בראשו צועדים השגריר דן אוריין, חבר הכנסת זוהייר בהלול, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, ונציגים דיפלומטיים ממדינות רבות. אני מתמקדת  בתושבי העיר ביטולה, בה אין יהודים, שצועדים. זהו מצעד עממי ובכך יופיו ועוצמתו. צעירים ומבוגרים, צועדים במסלול בו הובלו יהודי העיר בליל ה - 11.3.1943 אל תחנת הרכבת. אז היה ליל חורף קר ומושלג. אנחנו צועדים ביום חם במיוחד. קבוצות מאורגנות ניצבות לאורך המסלול ומצטרפות למצעד שהולך וגדל. מקהלת נוער של המועצה האזורית דרום השרון פורצת בשירה ספונטנית ומרגשת. מקהלה זו מלווה בחן נוגע ללב את כל הטקסים והאירועים השנה. קבוצה אחרת היא של נוער גרמני, בראשותו של הכומר הנס, קהילה שאימצה את פרויקט בית הקברות בביטולה, וחבריה, מגדול ועד קטן, לוקחים חלק, בהתנדבות, בניקוי המצבות ושימור בית הקברות, ואף בהעלאת תרומה כספית.עבור מתי G. התרגשות מיוחדת. השנה הצטרפה למצעד אחותו הצעירה ליאורה גול, שנולדה אף היא ביוגוסלביה מיד עם סיום המלחמה. יחד עם ליאורה מגיעים ביתה רקפת גול וקנין, ונכדה עילם. עילם שהוא שיזם והתעקש על נסיעה למקדוניה, וצעד לצד אמו, סבתו ודודו "הגדול" מתי G.

           

          ''

          ליאורה, עילם ורקפת

           

          ''

          ליאורה, למעלה בעיגול אדום, מתי G. למטה בעיגול כחול, על סיפון האניה כפאלוס שהעלתה אותם ארצה, 1948ץ התמונה חותמת את התצוגה במוזיאון השואה בסקופיה.

           

           

          לא חשבתי שמצעד החיים ישפיע עלי באופן כלשהו. ליתר ביטחון לקחתי איתי את מצלמת הווידאו שלי. צילום הוא אמצעי מובהק לשים חיץ ביני לבין המתרחש. אני מתבוננת מהצד, מחפשת את ההתרחשות המעניינת, הזווית הנכונה, כיוון האור. אָצָה רָצָה לאורך נחיל האנשים ההולך ומתעבה, לא מעורבת. אבל כשאני צועדת בתוך העיר, בין הבתים, הכיכרות, בין הכנסיות והמסגדים, מחשבתי מופנה אל הצופים בתהלוכה, אל תושבי העיר העומדים בצידי הדרכים, המביטים מחלונות בתיהם, מתבוננים בשכניהם לחיים במשך מאות שנים, דורות על דורות של שכנות טובה, למעלה משלושת אלפים היהודים המובלים אל מותם - גברים, נשים, זקנים וטף. גם היום מתבוננים יושבי בתי הקפה בתהלוכה הסוריאליסטית, ונשים לבושות סינר מפסיקות את מלאכתן ומסתכלות בנו מהמרפסת.לאחר צעידה של כשני קילומטר אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת בביטולה, נקודת האיסוף ממנה נשלחו היהודים אל מונופול בסקופיה, ומשם לטרבלינקה. בתחנה – נערך טקס בו נושא דברים חבר הכנסת זוהיר בהלול שהגיע למקדוניה בתוקף תפקידו כראש אגודת הידידות הפרלמנטרית. בחירה מפתיעה אך נבונה. בהלול נושא דברים מרגשים, במיוחד כאשר הם נאמרים על ידי ערבי, ומציין כי ביתו הבכורה עושה דוקטורט בנושא השואה. מתחנת הרכבת ממשיך המסע לבית הקברות היהודי העתיק. ניתן להתרשם מההתקדמות בחשיפת המצבות ושיקום בית הקברות לקראת הפיכתו לפארק זיכרון.

          ''

           

          ''

          מימה, הרוח המקדונית החיה מאחורי מצעד החיים, בטקס בתחנת הרכבת בביטולה.

           

          ''

          מתי G. ופיו אבירוביץ', שהיה עד לפני זמן קצר שגריר מקדוניה בישראל ולמד עברית וערבית על בוריין. 

           

          המקדונים, היוגוסלבים של אז, נודעו בקוסמופוליטיות סובלנית, בני שלושת הדתות חיו יחד בשלום. מעולם לא היו פוגרומים במקדוניה, המקדונים לא היו פעילים בגירוש היהודים, חיילים ושוטרים בולגרים הם שאספו את היהודים למשלוח לטרבלינקה.המקדונים היו פסיביים. הם הביטו. ושתקו. מוזיאון השואה בסקופיה עומד לפתוח שעריו עם תצוגת הקבע שלו. ראו בתמונה, קטע מתוך מיצג "מונופול". חיתוך מתכת - הצופים מהצד (bystanders) להם עיניים בלבד, ללא פה.

           

          ''

          קטע מתוך מיצג מונופול, מוזיאון השואה בסקופיה, מימין, חיתוך מתכת - המתבוננים מהצד

           

          בין האירועים הרשמיים, ובמקביל להם מתרחשות דרמות אישיות כמו שרה'לה גוטמן לבית קלדרון, שהוריה מביטולה. שרה'לה הגיעה עם בעלה פיני, ושלושת ילדיה, בת דודתה הגיעה מוונצואלה, ובת דודה אחרת הגיעה מדאלאס עם שני ילדיה. שרה'לה מצליחה לאתר את בית סבתה בביטולה. היא נכנסת לבית בו הזמן עמד מלכת, ובאופן מפתיע, האדם שגר בבית מזה עשרות שנים מפקיד בידיה את מפתח הבית והמנעול המקורי.

          ''

          המפתח והמנעול של שרה'לה גוטמן לבית קלדרון

          ''

           

          המפתח של שרה'לה מקבל משנה משמעות למחרת היום, בשעת ביקור במוזיאון השואה בסקופיה.  שם אני שומעת כי בשנת 1943, בשעת האיסוף היהודים, ניתנו להם מעטפות. הם התבקשו לרשום את כתובת ביתם על המעטפה ולשים את המפתח בתוך המעטפה. מפתח הבית הוא סמל לביטחון, יש לאן לחזור, יש לי מקום משלי. כך ניסו להרגיע את החששות ולשמור על הסדר. 25 מעטפות כאלו שרדו. הן מוצגות במוזיאון השואה בסקופיה.

           

          ''

          מעטפות המפתחות, מוזיאון השואה, סקופיה. קטע מתוך מיצג מונופול. 

           

          השעה הראשונה תתכניתו של יצחק נוי, שבת עולמית, ברשת ב', שבת ה- 10.3.2018 הוקדשה ליהדות מקדוניה. באותה עת שוהה מתי G. בביטולה, משם הוא מרואין. שני היסטוריונים משתתפים אף הם בתכנית המרתקת.

          www.magnetradio.com

           

          רשימה שלישית ואחרונה בנושא תפורסמם בימים הקרובים.
          ועד אז - חג שמח.
          נוֹמִיקָן

          www.nomikan.com

           

          לינק לרשימה הראשונה
           http://www.nomikan.com/?p=1535 יומן מסע, ביטולה, סקופיה / מקדוניה / מרץ 2018

           

          לינק לרשימה השלישית 

          http://www.nomikan.com/?p=1622 מקדוניה, יומן מסע, רשימה שלישית ואחרונה / מה שלא ידעתי על טרבלינקה

           

          נ.ב.

          רשימה זו מתפרסמת ב – "1.4.2018", שהיה חגה של אימי המנוחה,ירדנה קטי רובינשטיין. בכל שנה הצליחה אימי "למתוח" את בני המשפחה והחברים במעשיות מצוצות מן האצבע עליהן טרחה טירחה רבה, בהמציאה מעשייה מתאימה לכל "קרבן". ביום זה בתולות זקנות מצאו חתן, צעירות (ומבוגרות, מאד) נכנסו להריון, הורי זכו במפעל הפיס, ועוד כיוצא באלו אירועים דמיוניים המשמחים את הלב. אימי שרדה את אושוויץ. היא הגיעה עד מקלחות הגז. כולן מסביבה בכו וצעקו שהן הולכות למות, אבל היא לא האמינה. אחרי שלושה חודשים באושוויץ, עדיין לא האמינה ש"דבר כזה יכול להיות". ברגע האחרון התברר שחלה טעות והקבוצה, שכללה גם את שתי אחיותיה, "הוחזרה לחיים". מצ"ב לינק לסרט דוקומנטרי שהפקתי וביימתי – "יהודי מהונגריה" על משפחתי כניצולי שואה.

          https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8

           

           

          ''

           

          איור העטיפה - רשל רובינשטיין קפלן

          דרג את התוכן:
            13 תגובות   יום שני, 26/3/18, 14:58

            25.3.2018


            יומן מסע / מקדוניה / ביטולה, סקופיה / מרץ 2018 

            רשימה ראשונה מתוך מספר רשימות שיתפרסמו בהמשכים בשבועות הקרובים


            ''


            75 שנה לשואת יהודי מקדוניה, 75 שנה להולדתו של מתי *G. ,כבכל שנה בשנים האחרונות אנחנו מגיעים למקדוניה לרגל הטקסים הנערכים סביב יום הזיכרון להכחדת יהדות מקדוניה. מרשים מאד לעקוב אחר התפתחות טקסי הזיכרון וצמיחת מספר המשתתפים בטקסים אלו במהלך שלושת השנים שאנו משתתפים בהם. ממספר יהודים מקומיים, מספר ישראלים ואנשי ממסד כאלו ואחרים שלקחו חלק בטקסים לפני מספר שנים עד ל"מצעד החיים" שנערך השנה בביטולה, מצעד שמנה כ – 6000 איש, מרביתם אנשי העיר ביטולה, נציגים רשמיים של מממשלת מקדוניה ושל מדינות שכנות, וכמאה ישראלים, בני הדור השני והשלישי. מצעד חיים וטקסי זיכרון נערכו למחרת היום גם בסקופיה, בירת מקדוניה, שהקהילה היהודית בה מונה כ-200 איש. בכל האירועים מדברים על הזיכרון אֲבָל המסר החשוב הוא שימור זיכרון השואה כדי שאירוע כזה לא יחזור בתולדות האנושות.


            הקרדיט להקמת מפעל זיכרון זה ופיתוחו מגיע למספר ישראלים: דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה ומנהל דסק ארצות הבלקן, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, ילידת מקדוניה, שמקדמת את נושא זיכרון יהדות מקדוניה ללא לאות, יחד עם חברת ילדותה המקדונית מביטולה – עורכת הדין Maria Geras     Dochovska,להלן מִימָה. יחד איתם עושה במלאכה משה טסטה הירושלמי עתיר השנים והזכויות. דן אורין, רחל שלי, מימה ומשה - הצליחו בנחישות ובהתמדה לצרף מתנדבים רבים לשורותיהם וכך להעלות לתודעה את זכרה של יהדות מקדוניה. דן אורין, שגרירנו הנמרץ, מצליח בבניית קשרי ידידות ופעילות כלכלית ותרבותית תוססת עם המקדונים שהם עם חם ולבבי המעריץ את מדינת ישראל.


            בביטולה מחכות לנו מריאנה ואני, שתי ארכיטקטיות מתוך קבוצתARHAM   המונה 5 נשים, בראשותה של מימה, עורכת הדין שנזכרה לעיל, שנרתמו להפיכת **בית הקברות היהודי העתיק בביטולה לפארק זיכרון. מתי G. החליט על קונספט מקומי. הוא רוצה שכל העבודה תעשה במקדוניה על ידי אנשי מקצוע מקומיים, שיחיו אחר כך בצד האלמנטים שיבנו, שזיכרון היהודים שנרצחו יהיה חלק מחייהם. אנחנו נוסעים למפעל אבן  KRINK KG שמתגלה כמפעל גדול ומודרני מצויד בציוד מתוחכם. המפעל הזה יבנה את הגלעד שמתי תכנן עבור בית הקברות, לזכר הנספים בשואה. את פנינו מקבלת אלכסנדרה, אשת מקצוע מרשימה. השיחה מתנהלת באנגלית מהולה במקדונית ומתי תורם את חלקו בסרבית חלודה, אבל עובדת. אנחנו בוחנים מספר אבנים ומתי בוחר אבן גרניט אפרפרה, מקומית, שתתאים לגלעד. אני, מריאנה ואלכסנדרה יסכמו את הפרטים הנדרשים. מתי יפקח על העבודה כשיתחילו בביצוע, בקרוב. ממפעל האבן אנחנו עוברים לסדנת המתכת הסמוכה לבית הקברות. בסדנת המתכת יבנה פסל שעון השמש הגדול, 9 מ"ר קוטרו, שמתי מתכנן להציב בפארק הזיכרון. בקרוב מתי ייסע שוב כדי לפקח על ביצוע העבודה. 


            ''

            עם אלכסנדרה, במרכז, אני ומריאנה במפעל האבן


            ''

            בחצר מפעל האבן


            ''

            בסדנת המתכת


             

            ''

            מודל פסל השמש המתוכנן

             

             

            ''

            מודל הגלעד המתכונן

             

             

            ''

            הדמית פסל שעון השמש בשטח בית הקברות

             

            ''

             

            הדמית הגלעד בשטח בית הקברות.

             

            בארבעת הימים הקרובים נחווה מספר רב של אירועים יוצאי דופן.

            נתחיל באירוע, ***ההאקאתון, עכשווי לחלוטין באופיו, שיזם השגריר דן אורין. bitalon - the bitola hackathon. עשרות צעירים מקומיים, מחולקים לצוותי עבודה, מלווים במנטורים מקומיים וישראלים מתחרים על הקמת מיזם דיגיטלי להנצחת יהדות מקדוניה. כולם מנסים למצוא דרך מעניינת להראות את חיי הקהילה שהייתה. חיים מלאים ועשירים של קהילה שומרת מסורת, עליה סיפרה בהרצאתה המשוררת, שמוצאה בבלקן, חוה פנחס כהן. קהילה שחייתה באזור ללא גבולות, שכן נקודות ההתייחסות שלה היו בתי הכנסת והמשפחות היהודיות בקהילות היהודיות במדינות השכנות. 

             

            ''

            משתתפי ההאקאתון בביטולה, 2018. יושב במרכז השגריר דן אורין, ראשונה מימין עומדת מימה, שניה משמאל עומדת שלי. 


            הנה נכנסת שבת בביטולה (לשעבר מונאסטיר) אשר כל תושביה היהודים נמחקו מעל פני האדמה ב – 11.3.1943 . בסוף השבוע הזה הגיעו לעיר שני אוטובוסים גדושים בישראלים נרגשים. קידוש כהלכתו נערך בערב שבת במלון, יואל קפלן, הרב האדמוני של העיר סלוניקי ניצח על הקידוש יחד עם הרב פרופסור דניאל הרשקוביץ שהיה עד לא מזמן נשיא אוניברסיטת בר-אילן. את הרעיון לקיים שבת כהלכתה קידמה ד"ר רחל שלי לוי דרומר שהיא המזכיר האקדמי של האוניברסיטה, ואף הגדילה עשות בהפקה אישית של שירונים שהכילו נכסי צאן ברזל של שירים עבריים. וכך בפעם הראשונה אחרי 75 שנים נשמעה בעיר ביטולה תפילה יהודית ושירים עבריים. וגם בגופם של חילונים למהדרין כמונו חלפה צמרמורת של התרגשות, כמו גם בשעת קיום טקס ההבדלה במוצאי שבת.


            בשבת שמענו את הרצאתו המרתקת של ההיסטוריון יואל רפל. רפל עמד על ההבדל בין היסטוריה לזיכרון. היסטוריה, כך אמר, זה משהו שקרה למישהו אחר, בזמן אחר, במקום אחר. זיכרון הוא חלק ממני. אסור שהשואה תהפוך להיסטוריה שלנו, היא צריכה להיות חלק מהזיכרון. הנחלת הזיכרון צריכה להיעשות על ידי הקשבה לניצוֹלים. הקשבה לניצוֹלים "מצילה" את החוויה מלהפוך להיסטוריה ומשמרת אותה כזיכרון / חוויה אישית. מי ששמע דבריו של ניצול צריך להמשיך לספר את ששמע והזיכרון ימשיך להתקיים. נזכרתי במה שכתבתי לא מזמן, אבי, ניצול שואה, היה חוזר ומספר אותם סיפורים. ופעם אחת, רק פעם אחת, שאלתי אותו לפשר החזרה האינסופית, והוא ענה בפשטות – אני רוצה לחרוט את עצמי לתוך הזיכרון שלכם.

            והוא הצליח...

             

            ברשימה הבאה - מצעד החיים בביטולה - 

            ''

            עילם ועקנין, אחיינו 'הקטן' של מתי G. צועד יחד עם דודו 'הגדול' במצעד החיים

             

            ''

            קבוצת הנוער מגרמניה, המתנדבת בשיקום בית הקברות, בפתיחה של מצעד החיים 

             

            מידע נוסף

            *בלילה של 11.3.1943 נאספו כל יהודי מקדוניה על ידי שוטרים וחיילים בולגרים, רוכזו במפעל הטבק מונופול בסקופיה, ונשלחו אל מותם למחנה המוות טרבלינקה, משם איש לא חזר.  מתי G. נולד ב 4.3.1943  שבוע לפני היום הנורא. הוא הוריו וסבתו ניצלו בנס, בדרכו המקרית של הגורל. שאר בני המשפחה נכחדו כולם. קרא/י עוד http://www.nomikan.com/?p=572


            ** על תכנית הפיכת בית הקברות לפארק זיכרון קרא/י עוד http://www.nomikan.com/?p=116


            *** האקאתון (מאנגלית: Hackathon) הוא אירוע שבו מתכנתים, אנשי טכנולוגיה, אנשי מוצר ותוכן מתכנסים יחד כדי לעבוד על פרויקטים טכנולוגיים בנושא כלשהו. אירוע כזה יכול להימשך יום אחד או יותר. המילה "האקאתון" היא הלחם בסיסים של האק – תכנות יצירתי או שיבוש תרבות ומרתון, כלומר – "מרוץ" של תכנות יצירתי. פעמים רבות, התוכנה שמפותחת בהאקאתונים היא תוכנה חופשית. (מתוך ויקיפדיה).

             

            לינק לרשימה השנייה שפרסמתי בנושא http://cafe.themarker.com/post/3425236/

             

            ''
            חקירת הילד היהודי / מתי גרינברג / שמן על קנווס / 1966-69

             

            לינקים לשתי הרשימות הבאות בנושא:

            http://www.nomikan.com/?p=1585 מקדוניה / יומן מסע / רשימה 2/ מצעד החיים / העומדים מן הצד

            http://www.nomikan.com/?p=1622 מקדוניה, יומן מסע, רשימה שלישית ואחרונה / מה שלא ידעתי על טרבלינקה

             

             

            www.matygrunberg.com 

            www.nomikan.com

            דרג את התוכן:
              11 תגובות   יום חמישי, 1/3/18, 20:12

              היכונו לביאת הצדיקים / ספוילר... המשיח כבר כאן


              זה זמן מה שמחה גדולה בלבבי. עידן הצדיקים בפתח!!! אני חשה חובה בהולה לבשר זאת. לקראת העידן החדש ממרקת אנוכי את חָטָאַי עד ילבינו כשלג. חובה על כולנו לעשות זאת. קומו, התנערו, היטיבו דרכיכם!!!  או ... שתבואו על עונשכם. "מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שמעתי נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה" ירמיהו ד' י"ט.



              ''
                                            ירמיהו, מיכאנג'לו

               

               

              לא מזמן פורסמה קלטת השיחה של יאיר נתניהו עם חבריו. התפלצתי. לאו דווקא מהשיחה, המבישה והמביכה, אלא מהעובדה ששיחה זו הוקלטה על ידי נהג שעבד עבור המשפחה, נמכרה על ידו לכלי התקשורת, ונרכשה על ידי כלי התקשורת שמהרו לפרסם ולידות אבנים במשפחת נתניהו. לאורך התהליך היו מספר צמתים של מקבלי החלטות, פרטיים ומוסדיים. איש לא עצר לחשוב – האם זה מעשה מוסרי? הוגן? כיצד הושגה ההקלטה? לאחר מכן פורסמה קלטת הצרחות הנוראית של הגברת שרה נתניהו, מתוך שיחה שלה בשנת 2009 עם מי שנתן לה שרות יח"צ, ובינתיים הלך לעולמו. נראה שהמקליט עצמו לא סבר שיש לפרסם קלטת זו, שפורסמה רק לאחר מותו. אין לי מושג מדוע שמר אותה, ומדוע החליט מי שהחליט כי עתה בשלה השעה להוציאה לאוזני הרבים. אבל ברור לי כי מחמת אינטרסים כאלו ואחרים של גורמים כאלו ואחרים, תחת האצטלה של "זכות הציבור לדעת" מאביסות כמויות זבל אדירות את יצר המציצנות האנושי המפעם בלב כולנו.
              בימים אלו התפוצצה פרשת המסרונים של כבוד השופטת פוזננסקי-כץ. ובנפשי גמלה ההחלטה לפרסם דברי ברבים, וככל שאקדים – תבוא עלי הברכה.

               

              ''
              אלת הצדק, שלמה כהן, "ישראל היום" 26.2.2018

               
              במקרה שעדיין לא הבחנתם בעובדה שהכל שקוף. הכל שקוף. כל רגע בחיי כל אחד מאיתנו עלולים להיות נראים, מוקלטים ומפורסמים. טעות לחשוב ש"לי זה לא יקרה". אין יותר סודות. לעולם אין לדעת  מתי יצוף מעשה מכוער / נסתר / לא חוקי / לא מוסרי / משמין / שעשית. כולנו חיים באקווריום, צופים ונצפים, שופטים ונשפטים, תולים ונתלים בכיכר העיר האינטרנטית וגם בזו הפיזית, בתי המשפט, מקומות העבודה, בתי הכלא, התכנסויות חברים ביום שישי בערב, פרלמנטים בבתי קפה ופורומים כאלו ואחרים.
              בעידן העכשווי, אלוהים הארכאי, זה עם הזקן הלבן שיושב על ענן ומביט מלמעלה עלינו, בני האנוש הנלעגים, מתרוצצים על פני כדור הארץ כאילו נהיה כאן לעד, אלוהים זה מתגלם היום ברשת האינטרנט ובאמצעים האלקטרוניים המתוחכמים. עולם הסייבר הוא הוא האלוהים הרואה ויודע הכל. במודל החדשני הזה עוד לא ברור לי מקומם של המלאכים והשדים, שלוחי מִצוותו, הגומלים לנו על מעשינו. אבל כשאפתור את החידה אודיעכם דבר.
              בינתיים, היזהרו במעשיכם. גם אם תוציאו את הבטרייה מהטלפון בזמן שאתם לוקחים / נותנים שוחד, מפתים אישה יפה וקופצים איתה למיטה / מכים אדם ברחוב / מדברים עם לקוח / בוס / מסמסים שטויות עם החברה / מחטטים באף  – לא יועיל לכם. מעידה קלה – תיתפסו בחטאכם.
              ומה שמחה זו שקפצה עלי ואיתה פתחתי רשימה זו? ברור לי כי בתהליך הממושך של חשיפה - הכל גלוי, ואם הכל גלוי, וכולם יודעים הכל על הכל, אזי אנחנו חייבים להיות צדיקים. ולכן, לעניות דעתי,  לא מתוך רצון טוב אלא בלית ברירה, ההתנהגות האנושית תשתנה באופן מהותי. האנושות עוברת תהליך של היטהרות - כל החוטאים יועלו לגרדום זה או אחר, או שירדו למחתרת שלא תהיה אפשרית כי הכל חשוף. בסופו של התהליך יישארו הצדיקים (והצדיקות, כמובן, שהן הרוב) בלבד!!! זה יהיה כיף, אם כי, כנראה, קצת משעמם.
              דא עקא, שהאופי האנושי מטבעו לא ניחן בצדיקות מופלגת, ואפילו באמתחתה של צדקת כמוני נחים מספר חטאים שהשתיקה יפה להם. אם כן אנה אנו באים, חוטאים רשעים שכמונו? וכבר הוכיח זאת טוב ממני ישו שהתרה באנשים שעמדו לסקול (בחדווה, כנראה) אישה נואפת  – "מִי בָכֶם חַף מִפֶּשַׁע הוּא יַדֶּה־בָּהּ אֶבֶן בָּרִאשׁוֹנָה" הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן פֶּרֶק ח. (ספוילר – איש לא ידה בה אבן...).
              מי מאיתנו חף מפשע???


              ולסיום משמח עוד יותר - סקופ בלעדִי שירעיד את אמות הסיפים וישמח גם את לבבכם – המשיח כבר כאן!!! הוא חתיך. הוא מדבר צרפתית ועברית (עילגת) והוא גר בבת ים.

               

              ''
              ''

              עידן הצדיקים בפתח. צפו לטוב. אמרו את זה כבר לפני - "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ." תהלים לד טו. רבים שרים פסוק זה, ואני בחרתי בחוה אלברשטיין  https://www.youtube.com/watch?v=UEXxr9thfaU

               

              נ.ב.

              הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן פֶּרֶק ח
              ח   וְיֵשׁוּעַ הָלַךְ אֶל־הַר הַזֵּיתִים׃ 2 וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיָּבֹא עוֹד אֶל־הַמִּקְדָּשׁ וְכָל־הָעָם בָּאוּ אֵלָיו וַיֵּשֶׁב וַיְלַמְּדֵם׃ 3 וַיָּבִיאוּ הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לְפָנָיו אִשָּׁה אֲשֶׁר נִתְפְּשָׂה וְהִיא נֹאָפֶת וַיַּעֲמִידוּהָ בַּתָּוֶךְ׃ 4 וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו רַבִּי הָאִשָּׁה הַזֹּאת נִתְפְּשָׂה עַל מַעֲשֵׂה נִאוּפָהּ׃ 5 וּמשֶׁה צִוָּנוּ בַתּוֹרָה לִסְקֹל נָשִׁים כָּאֵלֶּה וְאַתָּה מַה־תֹּאמַר׃ 6 וְהֵם לְנַסּוֹת אֹתוֹ דִּבְּרוּ־זֹאת לִמְצֹא עָלָיו שִׂטְנָה וַיִִּתְכּוֹפֵף יֵשׁוּעַ לְמַטָּה וַיְתָו בְּאֶצְבָּעוֹ עַל־הַקַּרְקָע׃ 7 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הוֹסִיפוּ לִשְׁאֹל אֹתוֹ וַיִּשָּׂא אֶת־עֵינָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִי בָכֶם חַף מִפֶּשַׁע הוּא יַדֶּה־בָּהּ אֶבֶן בָּרִאשׁוֹנָה׃ 8 וַיִּתְכּוֹפֵף שֵׁנִית לְמָטָּה וַיְתָו עַל־הַקַּרְקַע׃ 9 הֵם שָׁמְעוּ וְלִבָּם נֹקְפָם וַיֵּצְאוּ אֶחָד אֶחָד הָחֵל מִן־הַזְּקֵנִים וְעַד הָאַחֲרוֹנִים וַיִּוָּתֵר יֵשׁוּעַ לְבַדּוֹ וְהַאִשָּׁה עֹמֶדֶת בַּתָּוֶךְ׃ 10 וַיִּשָּׂא יֵשׁוּעַ אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא כִּי־אֵין אִישׁ בִּלְתִּי הָאִשָּׁה לְבַדָּהּ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִשָּׁה אֵיפֹה שׂטְנַיִךְ הֲהִרְשִׁיעָךְ אִישׁ׃ 11 וַתֹּאמֶר לֹא אֶחָד אֲדֹנִי וַיֹּאמֶר לָכֵן גַּם־אֲנִי לֹא אַרְשִׁיעֵךְ לְכִי לְדַרְכֵּךְ וְאַל תֶּחֶטְאִי עוֹד׃ 

               

              דרג את התוכן:
                13 תגובות   יום חמישי, 15/2/18, 11:47

                 

                פסנתר הסיפורים הפנימי / למי את מקשיבה?


                בילדותי נהגתי לשוחח עם עצמי, בקול רם. עם מי את מדברת? הייתה אימי שואלת. עם עצמי, הייתי עונה. את מדברת עם בן אדם חכם, קבעה אימי. אני עדיין ממשיכה לשוחח עם עצמי, ורשימות אלו שאני מפרסמת, הן מעט מן המעט של שיחותי עם עצמי... או כמו שאומר מתי G. – me, myself & I.


                שיחה – חילופי דברים בין אנשים, דיבור איש עם רעהו.  אברהם אבן שושן, המילון החדש, 1988

                שיחה היא סוג של תקשורת מילולית בין בני אדם. ההשתתפות בשיחה כוללת תגובה לדברים שנאמרו לאורך השיחה, תגובה המתבצעת באופן ספונטני, ומבוצעת באמצעות דיבור... (ויקיפדיה).  

                מה שמעניין בשתי ההגדרות הוא ששתיהן אינן כוללות הקשבה. חשבתי שאולי 'אי-הקשבה' מאפיינת את התרבות העברית ישראלית. בדקתי את ההגדרות באנגלית. גם הן אינן כוללות את הרעיון של הקשבה בזמן שיחה. שזה משונה. הייתי מצפה שההקשבה - בין שניים, או יותר, חברי שיחה – תהיה מרכיב הכרחי ל"תגובות המתבצעות באופן ספונטני". מסתבר שלא. מה אני מתפלאת? והוכחה לך צורחת אלינו ממסך הטלוויזיה מדי ערב.

                 

                ''

                לאחרונה שמתי לב לשיטת "לא שיחה" מיוחדת במינה: המקשיב אמנם נראה מאזין לבן או בת שיחו ברוב קשב, בריכוז של דייג היוצא לדוג דגים, אלא שאינו דג דגים אלא צד מילים. תשומת ליבו אינה נתונה לבן שיחו, אלא למקום עמוק בתוך עצמו. הוא שומע זרם מילים תוך שהוא תר אחר מילה שתקיש על קליד כלשהו בפסנתר הסיפורים הפנימי שלו. משהקישה המילה על הקליד משתחרר הסיפור שלו, שנקשר לשיחה באופן רופף כזה או אחר, וכבר הוא נפרש ומתנגן. יתכן שבן השיח או בני השיח כבר שמעו את הסיפור הזה, ואפילו פעמים רבות, וכבר נקעה נפשם ממנו, ופנו ממנו איש לעיסוקיו ואישה למסך הטלפון שלה, ויתכן שהם שומעים אקראיים שמאבדים עניין. לסיפור לא אכפת מי שומע אותו, הוא ממשיך, כמו תמיד, באותו חיתוך דיבור, אותן הדגשות, העוויות פנים, מחוות גוף. ניכר שהסיפור מכיר את עצמו היטב, ומתגלגל בשטף בלתי ניתן לעצירה. העבר חי, צבעוני ותוסס, הוא שוב צעיר, שוב חזק, שוב משחק את המשחק במלוא המרץ. יתכן שכלל לא שם לב שאיבד את קהלו, ורק אישה אחת, מנומסת וסקרנית, שליבה יוצא אליו, עדיין מקשיבה לו. ובעודו מביט פנימה, עיניו הנוצצות צופות בסיפור המשוחרר, אוחז סיפור חדש בעקבו של הסיפור המסופר וכבר הוא דוחק במְסַפֵּר – ספר גם אותי, למה אותו כן ואותי לא? והמספר נמשך אחרי הסיפור החדש, וממנו משתרגת אנקדוטה שאינה קשורה לענין אבל היא כן... ושרידי הקהל המשועמם ומעט נרגז, מפלבלים בעיניהם בחוסר סבלנות ונסוגים למאחזים משלהם, ומששם לב שאיבד את מאזיניו הולך קולו ודועך, נכלם הוא ממלמל ומלמלם מילים מגומגמות בניסיון אחרון להצלת כבוד הסיפור ולסיים בפואנטה שהתכוון אליה, אבל מזמן כבר שכח מה היא, אלא אם אשתו הטובה עומדת לידו ומזכירה לו. והיא בעצמה, אשתו, כובשת כעס סתום על האיש שלה, שהזדקן.

                 

                ''

                 

                 

                 
                נכון שפסנתרי הסיפורים הפנימיים של אנשים מבוגרים עמוסי קלידים וקלידי קלידים ורגישים לכל מגע קל. אדם צובר סיפורים רבים בימי חייו, וכשזמן הסיפור הולך ואוזל, קורה שהסיפורים משתלטים. אבל דגם זה של "לא שיחה" אינו מאפיין רק את הבאים בימים. "גם לי זה קרה, בְּלָבְּלָבְּלָ" – יכול לסתום את הגולל על כל שיחת צעירים.   

                ובזמן שגלגלתי בראשי רשימה זו, התגלגלתי להרצאה של פרופסור אורי חסון, חוקר מוח ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון. פרופ' חסון חוקר תקשורת - העברת זיכרון ממוח למוח באמצעות גלי קול. איש אחד מספר אנקדוטה כלשהי לאישה אחרת. טענתו של חסון (ואותה הוכיח) היא שגלי הקול (הדיבור) גורמים הן למספר והן למאזין להפעלת הדמיון ושניהם שבים אחורה בזמן. המספר מחזק את הזיכרון שלו והמאזין קולט את הזיכרון. הניסויים הוכיחו כי בזמן זה המוחות של שניהם רוטטים באותו תדר, אותם אזורים במוח פעילים ונצבעים באותו צבע. ככל שהמדבר והמקשיב מסכימים יותר – גלי המוח עוברים להיות דומים יותר. הזיכרון של המספר "מושתל" במוחו של המקשיב.

                ''

                 
                אני לא הייתי צריכה הוכחה מדעית לכך. פעם אחת, רק פעם אחת, שאלתי את אבי, שהיה איש מתוק להפליא – למה אתה מספר לי את הסיפור שאתה יודע היטב שכבר סיפרת לי מאות פעמים? אני רוצה לחרוט את עצמי לתוך הזיכרון שלך, ענה אבי (שלא למד בפרינסטון).

                אורי חסון/ הרצאה ב TED

                חסון מדבר על אופן יעיל לספר סיפורים (effective story telling) (בכל זאת, אמריקה, יעילות היא שם המשחק...). שיטת ה"לא שיחה" שתיארתי למעלה, אינה יעילה. הדובר קשוב לעצמו בלבד והמקשיב, גם אם מעמיד פני מאזין, למעשה אוטם את מוחו בחומת התנגדות, ואינו שומע את הנאמר. בשיחה אמיתית חילופי הדברים מפכים חיים, מוחלפים משפטים שעוד לא הלכו בתלם החרוץ מאות פעמים, רעיונות חדשים עשויים לעלות. בשיחה כזו, חשבתי לעצמי שאישה (גם איש) צריכה להיות קשובה הן לבן שיחה והן לעצמה, לתגובה הפנימית שלה לנאמר כעת, ברגע הזה, ולא לאירוע שהתרחש בעבר הרחוק.
                נאמר חלוקת קשב של פִיפְטִי פִיפְטִי בין פְּנים לחוץ. נראה לי הוגן, אולי אפילו יעיל. לא ככה?
                ועדיין, אני אוהבת מאד לשמוע סיפורים של אחרים, גם כאלו ששמעתי פעמים רבות (אבי אימן אותי לכך), וגם אני עושה "החלפות" – סיפור שלי תמורת סיפור שלך,  וגם לי "קרה משהו דומה"...
                ככה זה.

                 

                נ.ב.

                ל"תערוכת החורף" של טסה H. ומתי G. שמתקיימת בימים אלו ביפו העתיקה, מזל דגים 15, נכנסת אישה צעירה לבושה בשמלת נקודות. עד לפני כמה שנים תמיד שכנה במלתחה שלי שמלת נקודות, אני אומרת לטֶסָה. בפעם הראשונה שראיתי את גיורא לבשתי שמלת טורקיז עם נקודות לבנות, עונה טסה. לרגע, שתינו צופות בטסה הצעירה מביטה בגיורא העומד בקצהו השני של החדר, לבושה שמלת טורקיז מנוקדת. וודאי שהמוחות שלנו רוטטים באותו תדר טורקיזי, צעיר, מנוקד לבן, מתכונן לאהבה.

                ''

                 

                אחר כך נכנס אורי גלר, והשתאה, וביקש שכך אכתוב : ""ביקרתי בתערוכתו של מתי גרינברג והייתי המום מכישרונותיו האקלקטיים, מהייחודיות של העבודות שהוא יוצר. עבדתי עם גדולי האמנים בעולם, כמו סלבדור דאלי, ויש לי אוסף מעניין של עבודות אמנות. לא יכולתי להתאפק, הייתי חייב לרכוש אחת מעבודותיו של מתי. "

                 

                ''

                 

                 

                ולסיום - פיית האבק החרוצה...

                 

                ''

                 

                דרג את התוכן:
                  5 תגובות   יום שבת, 3/2/18, 20:06

                  גלריית פופ אפ מלבבת שמארחת אמנים מתחלפים ביפו העתיקה , מזל דגים 15 

                  פתוח - ימי חמישי 10:00 - 19:00, שישיבת 10:00 - 15:00 

                   

                  הכנות אחרונות לקראת הפתיחה 
                  פיית האבק מוקסמת מהמטאטא הצבעוני שבידה לא פחות מעבודות האמנות של מתי G.

                  ''

                   

                  ''

                   

                   

                   שימו לב כמה חובבי אמנות הולכי על ארבע מבקרים אותנו

                   

                   

                  ''

                   

                  ''

                   

                  ''

                   

                  ''

                   

                  שני חתולים גדולים בשמש

                  ''

                   

                  ''

                   

                  ''

                  ''

                   

                  ''

                   

                  ''

                   

                  ''

                  דרג את התוכן:
                    4 תגובות   יום חמישי, 1/2/18, 21:54

                    תערוכת חורף / עבודות אמנות קטנות 

                    טסה הגיתי                                                                          מתי גרינברג 

                      

                    פתיחה - יום שישי, 2.2.2018 שעה 12:00

                    גלריה 'פופ אפ' רחוב מזל דגים 15 יפו העתיקה*

                     

                    ''

                    ''

                    שקיעות ים תיכוניות, ופרט מתוך שקיעות ים תיכוניות / מתי גרינברג

                     

                    ''

                    דגים / טסה הגיתי / ניחוח הצבע


                    שני אמנים בכירים פותחים את החלל של גלריה יפואית קסומה. כל אחד מהם מוציא מהסטודיו שלו מבחר עבודות קטנות.  הרעיון העומד מאחורי התערוכה ההוא לעודד צעירים, אוהבי אמנות, להתבונן באמנות טובה ולפתח אוסף משלהם. המחירים – בהתאם. 


                    טסה הגיתי -  ציורים והדפסים - התבוננות רעננה בחפצים היומיומיים הנמצאים בביתה, ובנופי יפו הנשקפים מחלון הסטודיו שלה. טסה נחנה ביכולת נדירה להפיח חיים באובייקטים דוממים, עבודותיה מלאות צבע ושמחת חיים.  www.tessahagity.com


                    מתי גרינברג מזמין את הצופה להיכנס למקומות חבויים שהוא יוצר בעבודות קטנות, תלת מימדיות וצבעוניות, עשויות שכבות נייר.   www.matygrunberg.com


                    התערוכה תהיה פתוחה עד ה – 25.2.2018, ביום ה' בשעות 10:00 - 19:00, בימי שישי ושבת בין השעות 10:00 – 15:00
                    למעונינים ניתן לקבוע פגישה אישית – גיורא הגיתי 054-4346372 /
                    מתי G. 054-8094845

                    * חניה בחניון הצורפים, או בחניון הלוויתן ברחוב לואי פסטר, או בחניון הגדול ליד הנמל.

                    דרג את התוכן:
                      16 תגובות   יום שבת, 27/1/18, 13:02

                      לינק לחלקה הראשון של הרשימה לטובת מי שלא קרא, מי ששכח מה קרה, ומי שסתם בא לה לקרוא שוב… http://www.nomikan.com/?p=1466

                      ''

                       

                      ובמעבר חד מז'וֹזֶפִינָה הממתינה לחתנה אל מיטתי שלי בימים אלו.
                      וזה מה שהעליתי בחכתי כשצפיתי בעצמי משחקת סוליטר:

                       
                      *. אני נהנית הנאה עצומה מהאפשרות לבזבוז זמן. זוכרת היטב את אותה אישה צעירה , וגם פחות צעירה, שהייתה קמה בבוקר ועול העולם על כתפיה, כל אותם דברים שהייתה חייבת לעשות, מהר וביעילות. ועכשיו – סוֹלִיטֶר על הבוקר – חופש גנוב. אין לי מושג ממי בדיוק אני גונבת את החופש הזה, להעביר את הזמן ללא מטרה יעילה, אבל זו תחושה נהדרת. אני מרכזת את מוחי (המפוזר גם כשהוא מרוכז) לקראת היום. מדיטצית סוֹלִיטֶר. (אז אולי זה בכל זאת לא בזבוז זמן מוחלט?) וכשמגיע הלילה – אני מדללת ומשקיטה את המחשבות לקראת השינה. מדיטצית סוֹלִיטֶר. (אז אולי זה בכל זאת לא בזבוז זמן?)


                      *. ערב אחד אני מציעה לחברתי, המתקשה להירדם, לשחק סוֹלִיטֶר לפני השינה. "השתגעת?" היא נחרדת, "אני אכנס ללחץ כדי לנצח את המחשב, ואז בטוח שלא ארדם, אחשוב על כל הטעויות שעשיתי". חברתי היא תחרותית ומנצחת, ואני סתם נהנית כשאני מצליחה לסדר את כל הסדרות, (סָרִיוֹת, בשפה, זכרונה לברכה, בה השתמשו הורי). בבוקר האֶגוֹ שלי עדיין ישן, בלילה – התעייף ונרדם לפָנַי – לא אכפת לי כשאינני מצליחה. בסך הכל זה משחק מחשב. אין נזק, אין כישלון.

                      כך בדיוק נראית חברתי בשעת נדודי השינה, שערה עשוי למשעי, איפור מלא... חתיך עולמי לידה...
                      כך בדיוק נראית חברתי בשעת נדודי השינה, שערה עשוי למשעי, איפור מלא… חתיך עולמי לידה…

                       

                       השיחה הזו מביאה אותי למחשבה – הייתכן שהאופן בו אני משחקת סוֹלִיטֶר מדמה את האופן בו אני משחקת את החיים?

                      אני חושבת על חברתי הממציאה לעצמה תחרות עם המחשב ונחושה לנצח אותו ו… סובלת מעצם הרעיון שהמחשב ינצח אותה. וזה קורה לפעמים, אתם יודעים, שהמחשבים / החיים "מנצחים". מושגים המוכרים לי היטב, ואף חייתי אותם. אישה המכלה עצמה בשאפתנות בוערת. והיום, כך מתברר לי, אני חיה בדומה לאופן בו אני משחקת – אני עושה הכי טוב שאני יכולה, אם זה מצליח לי – יופי, אם לא מתרחש מה שקיוויתי לו, מה שכיוונתי אליו – בסדר, ננסה משהו אחר. הנחתי לרעיון "ההצלחה" ואני משתדלת לעשות דברים מעניינים ומהנים. לא תמיד הייתי כזו, ויעידו על כך כריות ספוגות דמעות שהלכו לעולמן בוכיות.


                      *. בדומה להתנהלות המשונה והבלתי צפויה של החיים, האקראיות בה נשלפים הקלפים מסקרנת ומשעשעת אותי. איזה קלף "יצא" עכשיו? אין לי שום שליטה באופן בו הם צצים על המסך. אבל המהלכים הם שלי, אני יכולה לבחור את התגובה. אני יכולה להמר, אני יכולה להסתכן, אני יכולה להיות אדישה, לשחק "ראש קטן" – "הכל כתוב והרשות נתונה".
                      (נכון שבחיים מתרחשים רגעים מבעיתים. וזה לזכות הסוֹלִיטֶר.)


                      *. יום אחד אני מתבוננת במתי G. משחק. הוא פותח את המשחק ומיד… מערבב שוב את הקלפים. "מה אתה עושה?" אני נדהמת. "מערבב מחדש" הוא עונה, "קיבלתי קלפים לא טובים". אהה, במשחק הסוֹלִיטֶר אפשר לערבב מחדש את הקלפים. לא עלה על דעתי. בּּוֹקִית שכמותי. כמה מתאים למתי G. לערבב מחדש את הקלפים כאשר אינם נוטים לטובתו. במשחק החיים זה מהלך גאוני. 

                      ערבוב מחדשערבוב מחדש

                       

                      עלי ללמוד זאת. נזכרת בעצתו של ניסים אמון, מורי וידיד ליבי – BE MORE PLAYFUL , לא צריך לקחת את החיים כל כך ברצינות. אני לא חושבת שהוא התכוון שאשחק סוֹלִיטֶר כל בוקר במקום מדיטציה, אבל הוא בהחלט היה מאשר ערבוב מחדש של הקלפים כשמגיעים למבוי סתום או כשנרמזים שהמשחק יהיה קשה ומתסכל. יאללה מערבבים מחדש!


                      *. אני מגלה כי יש לי יחס שונה למספרים שונים. מזמן לזמן החיבה שלי עוברת ממספר למספר, מצורה לצורה – 2 עלה שחור, 5 לב אדום, 6 תלתן שחור. 9 יהלום אדום אף פעם לא היה חביב עלי. נדמה לי שאני מחבבת את הקלפים השחורים יותר מאשר את האדומים. אני מגלה כי כל המספרים חשובים באותה מידה. זה גילוי ממש חשוב כי בהתחלה הייתי לטובת האסים המלכות המלכים והנסיכים, הקלפים האריסטוקרטיים. אבל אז התברר שקלף שחסר יכול להיות אס עלה שחור, או מלכה לב אדום, או שתיים תלתן שחור או שלוש יהלום אדום – אם הוא חסר – כלום לא יסתדר.
                      כל המספרים גדול כקטן, שחור כאדום, חשובים באותה מידה.


                      *. אחד הפיצ'רים החביבים עלי במשחק הסוֹלִיטֶר הוא כפתור קטן – יועץ. כאשר אני מגיעה למבוי סתום ונדמה לי שיש פיתרון אלא שאיני רואה אותו – אני נעזרת ביועץ. לעיתים קרובות מסתבר שהפיתרון נמצא ממש מול עיני. אח, לוּ היה לי יועץ יודע כל כזה בחיים, הכל היה נראה אחרת… יועץ הסוֹלִיטֶר היעיל גם מודיע כאשר אין אפשרות להתקדם יותר, המשחק נתקע. לוּ הייתי יכולה להיעזר ביועץ כזה, הייתי עוזבת יותר ממשחק אחד במהלך חיי ולא מטיחה ראשי במשחקים תקועים שָנִים רבות, רבות מדי.

                      *. והאפשרות המופלאה של undo, בטל את הפעולה האחרונה. נהדר. שגיתי, או שאני מגלה אפשרות טובה יותר להתקדם, אני מבטלת את הפעולה האחרונה, ואפשר כמה פעולות אחרונות, ועושה את המהלכים נכון ומגיעה לתוצאה טובה יותר. יותר מכך – בסוֹלִיטֶר יש אפשרות לשחק אותו המשחק מחדש. תארו לעצמכם, נתקעתם, אתם משחקים מחדש, מקבלים אותם הקלפים ומשחקים שוב כשאתם יודעים את תוצאות המהלכים הקודמים שעשיתם עם אותם קלפים. גאוני, לא? לא הייתם רוצים כפתור כזה בחיים שלכם? כמה פעמים אנחנו אחוזות חרטה? הייתי משחקת את זה אחרת לוּ ידעתי … ואולי לא? אולי הייתי חוזרת על אותן טעויות?

                      *. ומעל לכל, או יותר נכון מתחת לכל – תשומת הלב שלי מרוכזת בקלפים המרצדים על פני המסך, אבל מתחת לפני השטח עובד המנוע הפנימי במישורים אחרים, ערפיליים, רכים ולא נודעים. וכך, במהלך המשחק, או אחריו, מתרחשות המצאות וצירופים שלא היו יכולים להתרחש לו הייתי חושבת ישירות עליהם. ברווח שבין המחשבות, שבין קלף לקלף, שבין משחק למשחק, מגיחות אפשרויות בלתי הגיוניות בעליל – שהן, כמובן, היצירתיות והנכונות יותר עבורי במשחק החיים. (אז אולי זה בכל זאת לא בזבוז זמן מוחלט?)


                      *. אך הדבר האהוב עלי ביותר בסוֹלִיטֶר היא התחושה שהכל עדיין אפשרי. יש רגעים שהכל נראה אבוד, אין סיכוי לסיים בהצלחה את המשחק. ואז… קלף אחד… קלף אחד קטן… משנה את הכל. פתאום כל הקלפים מחליקים למקומם במהירות. וזה נפלא. אני חוזרת להיות אותה ילדה קטנה מאמינה באגדות ומוכנה לשחק את המשחק עד הסוף, גם כשנראה שלא יסתדר, אני עדיין מחכה לאותו קלף אחד שישנה את כל התמונה.
                      ואתם יודעים מה? בחיי אכן נשלף קלף מזל כזה, ששינה את כל התמונה כשהכל נראה אבוד, ויותר מפעם אחת.
                      וזה לָמָה התמכרתי לסוֹלִיטֶר.


                      הטור הזה מוקדש באהבה לחברתי המתקשה להירדם (והאוהבת מאד אגדות ילדים).
                      נ.ב.
                      אגדה (לֶגֶנְדָה) – סוג ספרותי שלידתו במעשיות ובסיפורי-עם בעל-פה… האגדה משלבת מציאות ודמיון, התרחשות טבעית ועל-טבעית, הפרזה והגזמה. אחת ממגמות האגדה היא לחנך. הטוב והצדק מנצחים. היא מרגיעה, נוסכת ביטחון וממלאת מישאלות לב.
                      מצאתי ב"מונחון לספרות" של אשר א' ריבלין, ספרית פועלים, 1978 שמתי G. שלה מערימת ספרים שננטשו על ספסל בתל-אביב.

                      ותמיד, תוכלו לרכוש את ספרי המופלא – "ואהבה, מה עם אהבה" –
                      http://www.nomikan.com/?page_id=384

                       

                      ''

                      אגדת ילדים, תמונה: רונילי עיצוב אירועים

                      דרג את התוכן:
                        14 תגובות   יום שני, 22/1/18, 15:59

                        22.1.2018

                        ''

                         

                        אֵיךְ, ובעִיקָר מַדּוּעַ, התמכרתי לסוֹלִיטֶר*?

                         

                        ילדותי עברה עלי בסמטת שדרות התמרים ברמת-גן. ז'וֹזֶפִינָה ואימה גרו בקומה בה גרה משפחתי. ז'וֹזֶפִינָה הייתה רווקה יפהפייה שחורת עין. שלא בפניה כינתה אותה אימי - "בתולה זקנה". בימים ההם לא ידעתי מה זאת בתולה. לתומי סברתי שזה משהו לא טוב. טעיתי לגמרי. אימי דווקא חשבה שבתולה זה משהו טוב מאד, ולכן צריך לשמור אותו אך ורק לגבר איתו מתחתנים. ז'וֹזֶפִינָה המסכנה שמרה גם שמרה את בתוליה העצובים, אבל זו כבר הייתה אופרה אחרת לגמרי.


                        בכל אופן, ז'וֹזֶפִינָה ואמה עלו ארצה מעיראק. אמה של ז'וֹזֶפִינָה ואני קראנו יחד את עיתון " שער למתחיל", אני לימדתי אותה קרוא וכתוב בעברית, היא תלשה בחוט את גבותי וחתימת שפמפמי. כך הכרתי את האורז האדום, הסמבוסק והקובה העירקי אותם חיבבה מאד משפחתי המדיארית. בכל הבנין, שמנה 12 דירות, רק לז'וֹזֶפִינָה ואימה הייתה טלוויזיה, שקלטה את ירדן ומצרים, בארץ עוד לא הייתה תחנת טלוויזיה. אמי היפה הייתה צופה נאמנה של סרט יום שישי בתרגום חי לעברית, וכן הוזעקה בחדווה כשהיו ריקודי בטן בטלוויזיה. כשהתלוננה שזמרתה של הנערצת אום כולתום משעממת, התפלאו, משעממת? הַהֵיאַך? הרי השיר חוזר על עצמו מספר שעות.

                        ''

                        ''

                         

                        לימים התגלה לי כי שכנותינו שחקו תפקיד חשוב בחיי. הוריו של המנוח שלי נרעשו כאשר התברר, אוֹיָה, אוֹיָה, כי בנם המוצלח עד מאד, בו תלו יהבם לקידום חברתי, נחוש לשאת לאישה - אשכנזיה, חילונית, לא עשירה, נטולת אילן יוחסין להתהדר בו, ואין דרך לברר מי המשפחה שזוכה בחתן השווה את משקלו (הנכבד) בזהב. החתן המאוהב, בעל התושיה, הביא את הוריו אל שכנותינו שהמליצו עלינו בכל פה (מלא קוּבֶּה) וכך זכיתי להתחתן עם בחיר ליבי ולאכול אורז אדום, סמבוסק וקובה שנים רבות. הורַי אגב, אהבו מאד את החתן. הם נתלו באילן גבוה – היטלר. היטלר, כך אמרה אימי, לא הבדיל בין יהודי ליהודי כששלח את כולם למשרפות - אין כל סיבה שהם יבדילו בין אשכנזיה לספרדי.

                         

                        ומה כל הסיפור הזה קשור למשחק הקלפים סוֹלִיטֶר*?

                        ז'וֹזֶפִינָה אהבה לשחק במשחק הקלפים פָּסִיאַנְס הלוא הוא הסוֹלִיטֶר שאני משחקת היום באייפד. מדי ערב, אחרי שחזרה מעבודתה כטלפנית בדואר, ישבה בפנים מפורכסות (אולי החתן יפתיע ויגיע פתאום) בסלון האפלולי, ווילאות קטיפה אדומה מכבידים חלונותיו, ולפי קוד, נעלם מהבנתי, הניחה את הקלפים היפהפיים בטורים שהקסימו אותי. מרבית הזמן דיברו על חתן. חשבתי כי פָּסִיאַנְס הוא משחק קלפים אפוף מסתורין המנבא את העתיד ומביא חתנים. גם חשבתי כי המילה פָּסִיאַנְס נגזרה מהמילה האנגלית patience – סבלנות. וז'וֹזֶפִינָה אכן נזקקה לכל הסבלנות בחיכיון הממושך לחתן שהתמהמה לבוא. המילה סוֹלִיטֶר נשמעה לי כאילו נגזרה מהמילה האנגלית solitude - בדידות. למרות שאימה של ז'וֹזֶפִינָה פינקה אותה, הבנתי, בעיקר מאמי,כי היא בודדה מאד, וכי חייה של אישה ללא גבר נידונים, אֲבוֹי, לתחושת בדידות קשה. לא טרחתי ללמוד את המשחק. 

                         

                        ''

                        קלפים לפסיאנס

                         

                        ואז, לפני כשנתיים, זה תפס אותי.

                        בניתי דמות לתסריט ופתאום התברר לי שהדמות משחקת סוֹלִיטֶר. כדי לכתוב דמות אמינה היה עלי לדעת את המשחק. בסוף שבוע אביבי בבוקרשט, בירת רומניה, לימדה אותי אדריאנה את רזי המשחק. מהתסריט ומהדמות לא יצא כלום. אבל אני – התמכרתי.
                        – קלפנית שלי, אולי תקומי כבר? רוטן מתי G. מדי בוקר.
                        - קלפנית שלי, אולי תכבי כבר את האור? רוטן מתי G. מדי לילה.
                        -רק עוד משחק אחד, רק ש"יֵצֵא לי". משחק אחד.

                         

                        התחלתי לתהות - מה באמת מושך אותי כל כך במשחק הסוֹלִיטֶר? וכאן נכנס גורם שלישי למשחק – הלוא היא אני המתבוננת בעצמי משחקת, מנסה להבין מדוע אני נהנית כל כך. וכאן, קוראותי וקוראי היקרות והיקרים, מה חבל, עלי להפסיק. מחשבותי תעו לנדוד אל מחוזות ילדותי, הרשימה התארכה לה וגלשה ממכסת המילים המקובלת בימים אלו, היות ולאיש, וגם, ואולי אף יותר – לאישה, "אין זמן" לשקוע במילים רבות כל כך (שזה נושא לטור אחר – "לאן נעלם הזמן?"). בימים הקרובים יגיע חלקה השני של הרשימה ובו תיפתר התעלומה.

                         

                        *סוֹלִיטֶר - מצרפתית, Solitaire - לבד - הוא שם כולל למשפחה של משחקי קלפים ליחיד, כפי שמעיד שמו. נקרא גם פַּסיאנְס, מצרפתית תורגם לאנגלית - Patience - סבלנות. מטרת המשחק היא לסדר את הקלפים בסדר מסוים ולהשתמש בכל הקלפים שבחבילה.

                        המילונאי ראובן אלקלעי הציע את החידוש בָּדָד, אולם הצעתו לא נקלטה. (ויקיפדיה)

                         

                        נ.ב. פוסט זה נכתב לזכרה של ז'וֹזֶפִינָה ואימה, וכל הקובות והסמבוסק הנפלאים ההם. ז'וֹזֶפִינָה אכן התחתנה, ולמען הסדר הטוב ההוא יש לקוות שאיבדה את בתוליה לבעלה, שהתברר באיחור הרה גורל, כמטורף עם קבלות, והשאיר אותה עגונה זמן קצר לאחר נישואיהם. בסולם הערכים של אימי "עגונה" היה עדיף על "בתולה זקנה".

                         

                        לטובת הקוראים - פוסט המשך -  פִּתְרוֹן הַתַּעֲלוּמָה – אֵיךְ, ובעִיקָר מַדּוּעַ, הִתְמכַּרְתִי לסוֹלִיטֶר*?     
                        http://www.nomikan.com/?p=1481 

                         

                        ''

                        ז'וזפין קיסרית צרפת

                        דרג את התוכן:
                          18 תגובות   יום שלישי, 26/12/17, 09:11

                          26.12.2017


                          חשיפה (או לא)


                          ובתוך כל הקלחת המלחמתית / פוליטית / כלכלית / חברתית / ישראלית / עולמית / ובתוך כל קקפוניית הטלפונים הסלולריים / הטלוויזיה / העיתונים / נמשכים החיים הקטנים שלי, שלך, שלנו. אולי הם לא הכי חשובים בעולם, אבל הם שלי, שלך, שלנו, אז הם כן הכי חשובים בעולם, לי, לך, לנו...

                          ''

                           
                          לא מזמן, לפני מספר ימים, מתי G. הידוע גם כטַקְטִימַתִּי, הקניט אותי. קִנטוּר אחד יותר מדי. קורה. לא הרבה, אבל קורה. החלטתי לרומם נפשי בקניית סומך נופלים, מה שקורין בלשון העם – חזייה, ובלשונו של המילונאי אבן-שושן - בית אחיזה לשדיים. יש לציין כי זו אינה החלטה מובנת מאליה למטרוניתא כְּבֵדה, סליחה – כְּבוּדה, שהגיעה לעשור השביעי בחייה מרופדת כהלכה. השהייה, עירומה למחצה, בתא קטן ובו מראה גדולה – לרוב אינה מחָיָה את רוחי. אבל, היות וחלק ניכר מהחלטותיי הבלתי הגיוניות, הביא לתוצאות טובות (כמו אותו מתי G. הנזכר לעיל), שַמְתִי גַלְגָלַי אל חנות קטנה ומטריפה בשם "נועה", הממוקמת בשדרות ירושלים 50 ביפו. עד שהגעתי, עד שאיתרתי מקום חניה, ועד שהשתחלתי לתוכו, הייתה בידי שהות מספקת לשקול שנית את תכניתי הנלוזה.  
                          הלכתי על זה.


                          במאור פנים שואלת אותי נועה – מה שלומך? מישהו הרגיז אותי, אני רוטנת מתחת לאפי. אה, היא צוחקת, הגעת למקום הנכון. תא קטן, מראה גדולה ... פושטת את שכבות כסותי העליונה. בעין מקצועית מנוסה בוחנת נועה את הממצאים, חיש קל פותחת את מגרות האוצרות וחוזרת עם כמה סומכי נופלים יפהפיים. שזה מה שמאפיין את החנות של נועה – החזיות, בגדי הים, וכל הבגדים התחתונים (חלקם מעוצבים על ידה) – יפהפיים, מותאמים אישית לקונה, נוחים מאד, מחירם שפוי. נועה מחזיקה בחנות 130 (מאה ושלושים) מידות של חזיות, למגוון הצורות האינסופי בו מגיעים השדיים ובעלות השדיים – גדולים על גב רחב, גדולים על גב צר, בינוניים על מתני צרעה, צִיצִים  מרוחקים אחד מהשני, צִיצִים צמודים, נפולים, זקופים ... כל אישה תרגיש נוח עם גופה, כמו שהוא. מרבית הצילומים בפייסבוק של "נועה, חנות לחזיות בהתאמה אישית" הם של לקוחות, נשים אמיתיות, צעירות, מבוגרות, שמנמנות, שמנות, רזות, ירכיים רחבות, בִּטנונת עגולה, מותניים צרים, מותניים רחבים, אגס, תפוח...
                          אני מודדת פריט אחר פריט, נועה סוקרת אותי ומודיעה לי שיש לי חזה מושלם. אני מתפקעת מצחוק. נועה מצלמת את החזה המושלם שלי (ורק אותו...), "ארוז בבית אחיזה לשדיים" צבעוני ויעיל, ומעלה לפייסבוק. 
                          https://www.facebook.com/noabras/

                          הערה: המצולמות אינן כותבת שורות אלו.

                           

                          ''

                           

                          ''

                           

                          אני משועשעת עד מאד. הדבר האחרון שיכולתי להעלות בדעתי לפני שעה, כשיצאתי מביתי, זעופת פנים, היה ששתי נשים (נועה הזעיקה את אֶתִּי, מנהלת החנות) יעמדו אחוזות התפעלות מול יְפֵהפִיוּתִי הכללית, ושָדַי בפרט.
                          מפלס הצחוקים עולה כשנועה מציעה לי להצטלם לקולקציית בגדי הים שלה. מוּאָה? דוגמנית בגדי ים? אני חייבת לעלות לקברה של אימי לדווח לה על ההתפתחויות המפתיעות. אימי, שהייתה אישה קטנה ודקה, ומעולם, עד לימי חייה האחרונים, לא התעייפה להעיר על משקל גופי. מזלי, שבמשך השנים, נאהב כל גרם (ויש רבים כאלו) בגופי הדשן, והשפעת דעתה של אימי הלכה ודעכה.
                          אולי אצטלם בבגד ים לזכרה? מה היא הייתה אומרת על זה?

                           
                          ברוח טובה אני אומרת לנועה שלא אצטלם. למה? היא שואלת. פשוט לא, אני עונה, מה אני צריכה תמונות שלי באינטרנט בבגד ים? מיותר לגמרי. כל ענין החשיפה נראה לי הזוי.
                          מוכֶרת מעולה כמו נועה אינה מרימה ידיים בקלות. אנחנו מסכמות שבתחילת חודש מרץ נועה תהיה בקשר ואז אודיע לה את החלטתי הסופית לגבי הצילומים. אני יוצאת מהחנות, עדיין מצחקקת לעצמי, וחושבת שלפעמים צריך לצאת מן הבית כדי לשנות כיוון, דברים קורים כשיוצאים מהבית, פשוט צריך לצאת.

                          ''

                           

                          ''

                           

                          כשמתי G. מבחין בשלל השלל הצבעוני איתו אני מגיעה הבייתה הוא פותח בקמפיין חנופה מרשים... שעושה את שלו.... משום מה איני מספרת לו על ההצעה. משהו עוצר אותי. אני רוצה לגבש דעה לפני שאני משתפת אותו.

                           
                          וכאן מתחיל החלק המעניין עבורי, בשלו נכתב טור זה.
                          אחרי התגובה הראשונית - שלילה מוחלטת של הרעיון להצטלם, לחשוף את גופי (בבגד-ים, בבגד-ים) באינטרנט, אני מתחילה לחשוב. מנין נובעת ההתנגדות הפנימית העזה הזו?
                          בכתיבה אני חושפת פכים אינטימיים מחיי, מדוע, כשהדבר נוגע לגוף – לא! מדוע לגיטימית בעיני חשיפה של חיי ומחשבות החולפות במוחי, וחשיפת הגוף – לא? כפמיניסטית מוצהרת אני דוחה את הצגת גוף האישה כחפץ, אבל כשנקרית לדי הזדמנות להציג את גופי, כמו שהוא, של סבתא מלאה, שאינה עונה על מידות היופי המקובלות באופנה הזוהרת, אלא היא אישה בשר ודם (ועוד כמה חלקים...), הצגה שיש בה ערך חינוכי לנשים (וגברים) אחרות – אני מסרבת.

                           
                          רותי חברתי, מתלהבת עד מאד לרעיון שפתאום, אחרי 40 שנות יחד, היא תהפוך לחברה של דוגמנית (לרגע, בואו לא ניסחף, דוגמנית לרגע בלבד), וחושבת שזו הרפתקה ראויה. כמובן שהיא לא הייתה עושה דבר "כזה" בחיייייים. אבל מה אכפת לה לקבל חתיכה מההתרגשות שלי בלי לשלם את המחיר?


                          ובאמת, מהו "המחיר"? אני מתקשה לשים את האצבע על ערך "המחיר" העמום, לבד מן התחושה שלהצטלם בבגד ים זה מעשה "לא נכון" עבורי. פעם, בעיתון של היום עטפו דגים בשוק מחר. אבל היום, כל פרט מידע שנמצא ברשת האינטרנט ישוט שם לעולם, דג מת עטוף בפלסטיק בלתי מתכלה, שט באוקיינוס הסייבר הנצחי, ואין לדעת מתי יצוץ בזמן הכי פחות מתאים.
                          אני מתלבטת האם לזרום עם התחושה הראשונית - לא להצטלם, או לעבור דרך קיר ההתנגדות ולמצוא משהו חדש מהצד השני? האם זה קיר שכדאי לעבור דרכו? מה אמצא מן הצד השני?
                          ואולי אני חושבת יותר מדי? כּוּלוּ  צילום שלי בבגד ים בדף הפייסבוק של "נועה, חנות לחזיות בהתאמה אישית" משדרות ירושלים 50 ביפו, את מי זה מעניין את מי? יאללה, Just Do It!!!!

                           
                          יש לי עוד גלגלי הצלה להתייעץ איתם, הלוא הם הסַפָּרים שלי, איציק וגלעד. גלעד נלהב – תארי לעצמך, יום שלם את במרכז, כל העיניים עליך, מאפרים אותך, מסרקים אותך, מלבישים אותך (במקרה זה – מפשיטים אותך), את מלכה ליום אחד, איזה כיף!!! אבל מה עם התמונות באינטרנט? אני שואלת. את מתביישת בגוף שלך? שואל גלעד, שיודע היטב את התשובה. לא! אני אוהבת את הגוף שלי. אז למי את דופקת חשבון? שואל איציק. באמת למי אני דופקת חשבון? תשמעי, אומר גלעד, אני לא מענינות אותי התמונות באינטרנט, מעניין אותי התהליך שתעברי. את תרגישי נהדר אם תעברי את התהליך ותצטלמי.
                          מה אומר מתי G. ? שואלים ביחד איציק וגלעד.
                          עוד לא סיפרתי לו.
                          עכשיו יש שני סַפָּרִים ברעננה, שמחכים לדעת מה יגיד מתי G. על ההרפתקה החדשה.
                          נוּ מָה? לעבור דרך הקיר או לעקוף אותו?


                          נ.ב.
                          ואם נהנית מההומור מומלץ לרכוש את הספר "ואהבה, מה עם אהבה?" טקטסים שלי, בעברית ובאנגלית, ורישומים של מתי G. תודו – נדרש הומור רב כדי לאחוז באהבה…
                          נכנסים לדף הספר באתר שלי, ורוכשים  –

                          http://www.nomikan.com/?page_id=384

                          נ.ב.ב לכותבת הפוסט אין כל קשר לרישומים, שנעשו על ידי מתי G. בלונדון בשנות השבעים של המאה שעברה, שנים רבות לפני שפגש מ.ג. את האישה שרשם.

                          הֶפִּי נְיוּ-יִיר !!!

                          נוֹמִיקָן

                          ''

                          ''


                          דרג את התוכן: