כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    11 תגובות   יום חמישי, 1/3/18, 20:12

    היכונו לביאת הצדיקים / ספוילר... המשיח כבר כאן


    זה זמן מה שמחה גדולה בלבבי. עידן הצדיקים בפתח!!! אני חשה חובה בהולה לבשר זאת. לקראת העידן החדש ממרקת אנוכי את חָטָאַי עד ילבינו כשלג. חובה על כולנו לעשות זאת. קומו, התנערו, היטיבו דרכיכם!!!  או ... שתבואו על עונשכם. "מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שמעתי נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה" ירמיהו ד' י"ט.



    ''
                                  ירמיהו, מיכאנג'לו

     

     

    לא מזמן פורסמה קלטת השיחה של יאיר נתניהו עם חבריו. התפלצתי. לאו דווקא מהשיחה, המבישה והמביכה, אלא מהעובדה ששיחה זו הוקלטה על ידי נהג שעבד עבור המשפחה, נמכרה על ידו לכלי התקשורת, ונרכשה על ידי כלי התקשורת שמהרו לפרסם ולידות אבנים במשפחת נתניהו. לאורך התהליך היו מספר צמתים של מקבלי החלטות, פרטיים ומוסדיים. איש לא עצר לחשוב – האם זה מעשה מוסרי? הוגן? כיצד הושגה ההקלטה? לאחר מכן פורסמה קלטת הצרחות הנוראית של הגברת שרה נתניהו, מתוך שיחה שלה בשנת 2009 עם מי שנתן לה שרות יח"צ, ובינתיים הלך לעולמו. נראה שהמקליט עצמו לא סבר שיש לפרסם קלטת זו, שפורסמה רק לאחר מותו. אין לי מושג מדוע שמר אותה, ומדוע החליט מי שהחליט כי עתה בשלה השעה להוציאה לאוזני הרבים. אבל ברור לי כי מחמת אינטרסים כאלו ואחרים של גורמים כאלו ואחרים, תחת האצטלה של "זכות הציבור לדעת" מאביסות כמויות זבל אדירות את יצר המציצנות האנושי המפעם בלב כולנו.
    בימים אלו התפוצצה פרשת המסרונים של כבוד השופטת פוזננסקי-כץ. ובנפשי גמלה ההחלטה לפרסם דברי ברבים, וככל שאקדים – תבוא עלי הברכה.

     

    ''
    אלת הצדק, שלמה כהן, "ישראל היום" 26.2.2018

     
    במקרה שעדיין לא הבחנתם בעובדה שהכל שקוף. הכל שקוף. כל רגע בחיי כל אחד מאיתנו עלולים להיות נראים, מוקלטים ומפורסמים. טעות לחשוב ש"לי זה לא יקרה". אין יותר סודות. לעולם אין לדעת  מתי יצוף מעשה מכוער / נסתר / לא חוקי / לא מוסרי / משמין / שעשית. כולנו חיים באקווריום, צופים ונצפים, שופטים ונשפטים, תולים ונתלים בכיכר העיר האינטרנטית וגם בזו הפיזית, בתי המשפט, מקומות העבודה, בתי הכלא, התכנסויות חברים ביום שישי בערב, פרלמנטים בבתי קפה ופורומים כאלו ואחרים.
    בעידן העכשווי, אלוהים הארכאי, זה עם הזקן הלבן שיושב על ענן ומביט מלמעלה עלינו, בני האנוש הנלעגים, מתרוצצים על פני כדור הארץ כאילו נהיה כאן לעד, אלוהים זה מתגלם היום ברשת האינטרנט ובאמצעים האלקטרוניים המתוחכמים. עולם הסייבר הוא הוא האלוהים הרואה ויודע הכל. במודל החדשני הזה עוד לא ברור לי מקומם של המלאכים והשדים, שלוחי מִצוותו, הגומלים לנו על מעשינו. אבל כשאפתור את החידה אודיעכם דבר.
    בינתיים, היזהרו במעשיכם. גם אם תוציאו את הבטרייה מהטלפון בזמן שאתם לוקחים / נותנים שוחד, מפתים אישה יפה וקופצים איתה למיטה / מכים אדם ברחוב / מדברים עם לקוח / בוס / מסמסים שטויות עם החברה / מחטטים באף  – לא יועיל לכם. מעידה קלה – תיתפסו בחטאכם.
    ומה שמחה זו שקפצה עלי ואיתה פתחתי רשימה זו? ברור לי כי בתהליך הממושך של חשיפה - הכל גלוי, ואם הכל גלוי, וכולם יודעים הכל על הכל, אזי אנחנו חייבים להיות צדיקים. ולכן, לעניות דעתי,  לא מתוך רצון טוב אלא בלית ברירה, ההתנהגות האנושית תשתנה באופן מהותי. האנושות עוברת תהליך של היטהרות - כל החוטאים יועלו לגרדום זה או אחר, או שירדו למחתרת שלא תהיה אפשרית כי הכל חשוף. בסופו של התהליך יישארו הצדיקים (והצדיקות, כמובן, שהן הרוב) בלבד!!! זה יהיה כיף, אם כי, כנראה, קצת משעמם.
    דא עקא, שהאופי האנושי מטבעו לא ניחן בצדיקות מופלגת, ואפילו באמתחתה של צדקת כמוני נחים מספר חטאים שהשתיקה יפה להם. אם כן אנה אנו באים, חוטאים רשעים שכמונו? וכבר הוכיח זאת טוב ממני ישו שהתרה באנשים שעמדו לסקול (בחדווה, כנראה) אישה נואפת  – "מִי בָכֶם חַף מִפֶּשַׁע הוּא יַדֶּה־בָּהּ אֶבֶן בָּרִאשׁוֹנָה" הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן פֶּרֶק ח. (ספוילר – איש לא ידה בה אבן...).
    מי מאיתנו חף מפשע???


    ולסיום משמח עוד יותר - סקופ בלעדִי שירעיד את אמות הסיפים וישמח גם את לבבכם – המשיח כבר כאן!!! הוא חתיך. הוא מדבר צרפתית ועברית (עילגת) והוא גר בבת ים.

     

    ''
    ''

    עידן הצדיקים בפתח. צפו לטוב. אמרו את זה כבר לפני - "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ." תהלים לד טו. רבים שרים פסוק זה, ואני בחרתי בחוה אלברשטיין  https://www.youtube.com/watch?v=UEXxr9thfaU

     

    נ.ב.

    הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן פֶּרֶק ח
    ח   וְיֵשׁוּעַ הָלַךְ אֶל־הַר הַזֵּיתִים׃ 2 וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיָּבֹא עוֹד אֶל־הַמִּקְדָּשׁ וְכָל־הָעָם בָּאוּ אֵלָיו וַיֵּשֶׁב וַיְלַמְּדֵם׃ 3 וַיָּבִיאוּ הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לְפָנָיו אִשָּׁה אֲשֶׁר נִתְפְּשָׂה וְהִיא נֹאָפֶת וַיַּעֲמִידוּהָ בַּתָּוֶךְ׃ 4 וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו רַבִּי הָאִשָּׁה הַזֹּאת נִתְפְּשָׂה עַל מַעֲשֵׂה נִאוּפָהּ׃ 5 וּמשֶׁה צִוָּנוּ בַתּוֹרָה לִסְקֹל נָשִׁים כָּאֵלֶּה וְאַתָּה מַה־תֹּאמַר׃ 6 וְהֵם לְנַסּוֹת אֹתוֹ דִּבְּרוּ־זֹאת לִמְצֹא עָלָיו שִׂטְנָה וַיִִּתְכּוֹפֵף יֵשׁוּעַ לְמַטָּה וַיְתָו בְּאֶצְבָּעוֹ עַל־הַקַּרְקָע׃ 7 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הוֹסִיפוּ לִשְׁאֹל אֹתוֹ וַיִּשָּׂא אֶת־עֵינָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִי בָכֶם חַף מִפֶּשַׁע הוּא יַדֶּה־בָּהּ אֶבֶן בָּרִאשׁוֹנָה׃ 8 וַיִּתְכּוֹפֵף שֵׁנִית לְמָטָּה וַיְתָו עַל־הַקַּרְקַע׃ 9 הֵם שָׁמְעוּ וְלִבָּם נֹקְפָם וַיֵּצְאוּ אֶחָד אֶחָד הָחֵל מִן־הַזְּקֵנִים וְעַד הָאַחֲרוֹנִים וַיִּוָּתֵר יֵשׁוּעַ לְבַדּוֹ וְהַאִשָּׁה עֹמֶדֶת בַּתָּוֶךְ׃ 10 וַיִּשָּׂא יֵשׁוּעַ אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא כִּי־אֵין אִישׁ בִּלְתִּי הָאִשָּׁה לְבַדָּהּ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִשָּׁה אֵיפֹה שׂטְנַיִךְ הֲהִרְשִׁיעָךְ אִישׁ׃ 11 וַתֹּאמֶר לֹא אֶחָד אֲדֹנִי וַיֹּאמֶר לָכֵן גַּם־אֲנִי לֹא אַרְשִׁיעֵךְ לְכִי לְדַרְכֵּךְ וְאַל תֶּחֶטְאִי עוֹד׃ 

     

    דרג את התוכן:
      13 תגובות   יום חמישי, 15/2/18, 11:47

       

      פסנתר הסיפורים הפנימי / למי את מקשיבה?


      בילדותי נהגתי לשוחח עם עצמי, בקול רם. עם מי את מדברת? הייתה אימי שואלת. עם עצמי, הייתי עונה. את מדברת עם בן אדם חכם, קבעה אימי. אני עדיין ממשיכה לשוחח עם עצמי, ורשימות אלו שאני מפרסמת, הן מעט מן המעט של שיחותי עם עצמי... או כמו שאומר מתי G. – me, myself & I.


      שיחה – חילופי דברים בין אנשים, דיבור איש עם רעהו.  אברהם אבן שושן, המילון החדש, 1988

      שיחה היא סוג של תקשורת מילולית בין בני אדם. ההשתתפות בשיחה כוללת תגובה לדברים שנאמרו לאורך השיחה, תגובה המתבצעת באופן ספונטני, ומבוצעת באמצעות דיבור... (ויקיפדיה).  

      מה שמעניין בשתי ההגדרות הוא ששתיהן אינן כוללות הקשבה. חשבתי שאולי 'אי-הקשבה' מאפיינת את התרבות העברית ישראלית. בדקתי את ההגדרות באנגלית. גם הן אינן כוללות את הרעיון של הקשבה בזמן שיחה. שזה משונה. הייתי מצפה שההקשבה - בין שניים, או יותר, חברי שיחה – תהיה מרכיב הכרחי ל"תגובות המתבצעות באופן ספונטני". מסתבר שלא. מה אני מתפלאת? והוכחה לך צורחת אלינו ממסך הטלוויזיה מדי ערב.

       

      ''

      לאחרונה שמתי לב לשיטת "לא שיחה" מיוחדת במינה: המקשיב אמנם נראה מאזין לבן או בת שיחו ברוב קשב, בריכוז של דייג היוצא לדוג דגים, אלא שאינו דג דגים אלא צד מילים. תשומת ליבו אינה נתונה לבן שיחו, אלא למקום עמוק בתוך עצמו. הוא שומע זרם מילים תוך שהוא תר אחר מילה שתקיש על קליד כלשהו בפסנתר הסיפורים הפנימי שלו. משהקישה המילה על הקליד משתחרר הסיפור שלו, שנקשר לשיחה באופן רופף כזה או אחר, וכבר הוא נפרש ומתנגן. יתכן שבן השיח או בני השיח כבר שמעו את הסיפור הזה, ואפילו פעמים רבות, וכבר נקעה נפשם ממנו, ופנו ממנו איש לעיסוקיו ואישה למסך הטלפון שלה, ויתכן שהם שומעים אקראיים שמאבדים עניין. לסיפור לא אכפת מי שומע אותו, הוא ממשיך, כמו תמיד, באותו חיתוך דיבור, אותן הדגשות, העוויות פנים, מחוות גוף. ניכר שהסיפור מכיר את עצמו היטב, ומתגלגל בשטף בלתי ניתן לעצירה. העבר חי, צבעוני ותוסס, הוא שוב צעיר, שוב חזק, שוב משחק את המשחק במלוא המרץ. יתכן שכלל לא שם לב שאיבד את קהלו, ורק אישה אחת, מנומסת וסקרנית, שליבה יוצא אליו, עדיין מקשיבה לו. ובעודו מביט פנימה, עיניו הנוצצות צופות בסיפור המשוחרר, אוחז סיפור חדש בעקבו של הסיפור המסופר וכבר הוא דוחק במְסַפֵּר – ספר גם אותי, למה אותו כן ואותי לא? והמספר נמשך אחרי הסיפור החדש, וממנו משתרגת אנקדוטה שאינה קשורה לענין אבל היא כן... ושרידי הקהל המשועמם ומעט נרגז, מפלבלים בעיניהם בחוסר סבלנות ונסוגים למאחזים משלהם, ומששם לב שאיבד את מאזיניו הולך קולו ודועך, נכלם הוא ממלמל ומלמלם מילים מגומגמות בניסיון אחרון להצלת כבוד הסיפור ולסיים בפואנטה שהתכוון אליה, אבל מזמן כבר שכח מה היא, אלא אם אשתו הטובה עומדת לידו ומזכירה לו. והיא בעצמה, אשתו, כובשת כעס סתום על האיש שלה, שהזדקן.

       

      ''

       

       

       
      נכון שפסנתרי הסיפורים הפנימיים של אנשים מבוגרים עמוסי קלידים וקלידי קלידים ורגישים לכל מגע קל. אדם צובר סיפורים רבים בימי חייו, וכשזמן הסיפור הולך ואוזל, קורה שהסיפורים משתלטים. אבל דגם זה של "לא שיחה" אינו מאפיין רק את הבאים בימים. "גם לי זה קרה, בְּלָבְּלָבְּלָ" – יכול לסתום את הגולל על כל שיחת צעירים.   

      ובזמן שגלגלתי בראשי רשימה זו, התגלגלתי להרצאה של פרופסור אורי חסון, חוקר מוח ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון. פרופ' חסון חוקר תקשורת - העברת זיכרון ממוח למוח באמצעות גלי קול. איש אחד מספר אנקדוטה כלשהי לאישה אחרת. טענתו של חסון (ואותה הוכיח) היא שגלי הקול (הדיבור) גורמים הן למספר והן למאזין להפעלת הדמיון ושניהם שבים אחורה בזמן. המספר מחזק את הזיכרון שלו והמאזין קולט את הזיכרון. הניסויים הוכיחו כי בזמן זה המוחות של שניהם רוטטים באותו תדר, אותם אזורים במוח פעילים ונצבעים באותו צבע. ככל שהמדבר והמקשיב מסכימים יותר – גלי המוח עוברים להיות דומים יותר. הזיכרון של המספר "מושתל" במוחו של המקשיב.

      ''

       
      אני לא הייתי צריכה הוכחה מדעית לכך. פעם אחת, רק פעם אחת, שאלתי את אבי, שהיה איש מתוק להפליא – למה אתה מספר לי את הסיפור שאתה יודע היטב שכבר סיפרת לי מאות פעמים? אני רוצה לחרוט את עצמי לתוך הזיכרון שלך, ענה אבי (שלא למד בפרינסטון).

      אורי חסון/ הרצאה ב TED

      חסון מדבר על אופן יעיל לספר סיפורים (effective story telling) (בכל זאת, אמריקה, יעילות היא שם המשחק...). שיטת ה"לא שיחה" שתיארתי למעלה, אינה יעילה. הדובר קשוב לעצמו בלבד והמקשיב, גם אם מעמיד פני מאזין, למעשה אוטם את מוחו בחומת התנגדות, ואינו שומע את הנאמר. בשיחה אמיתית חילופי הדברים מפכים חיים, מוחלפים משפטים שעוד לא הלכו בתלם החרוץ מאות פעמים, רעיונות חדשים עשויים לעלות. בשיחה כזו, חשבתי לעצמי שאישה (גם איש) צריכה להיות קשובה הן לבן שיחה והן לעצמה, לתגובה הפנימית שלה לנאמר כעת, ברגע הזה, ולא לאירוע שהתרחש בעבר הרחוק.
      נאמר חלוקת קשב של פִיפְטִי פִיפְטִי בין פְּנים לחוץ. נראה לי הוגן, אולי אפילו יעיל. לא ככה?
      ועדיין, אני אוהבת מאד לשמוע סיפורים של אחרים, גם כאלו ששמעתי פעמים רבות (אבי אימן אותי לכך), וגם אני עושה "החלפות" – סיפור שלי תמורת סיפור שלך,  וגם לי "קרה משהו דומה"...
      ככה זה.

       

      נ.ב.

      ל"תערוכת החורף" של טסה H. ומתי G. שמתקיימת בימים אלו ביפו העתיקה, מזל דגים 15, נכנסת אישה צעירה לבושה בשמלת נקודות. עד לפני כמה שנים תמיד שכנה במלתחה שלי שמלת נקודות, אני אומרת לטֶסָה. בפעם הראשונה שראיתי את גיורא לבשתי שמלת טורקיז עם נקודות לבנות, עונה טסה. לרגע, שתינו צופות בטסה הצעירה מביטה בגיורא העומד בקצהו השני של החדר, לבושה שמלת טורקיז מנוקדת. וודאי שהמוחות שלנו רוטטים באותו תדר טורקיזי, צעיר, מנוקד לבן, מתכונן לאהבה.

      ''

       

      אחר כך נכנס אורי גלר, והשתאה, וביקש שכך אכתוב : ""ביקרתי בתערוכתו של מתי גרינברג והייתי המום מכישרונותיו האקלקטיים, מהייחודיות של העבודות שהוא יוצר. עבדתי עם גדולי האמנים בעולם, כמו סלבדור דאלי, ויש לי אוסף מעניין של עבודות אמנות. לא יכולתי להתאפק, הייתי חייב לרכוש אחת מעבודותיו של מתי. "

       

      ''

       

       

      ולסיום - פיית האבק החרוצה...

       

      ''

       

      דרג את התוכן:
        5 תגובות   יום שבת, 3/2/18, 20:06

        גלריית פופ אפ מלבבת שמארחת אמנים מתחלפים ביפו העתיקה , מזל דגים 15 

        פתוח - ימי חמישי 10:00 - 19:00, שישיבת 10:00 - 15:00 

         

        הכנות אחרונות לקראת הפתיחה 
        פיית האבק מוקסמת מהמטאטא הצבעוני שבידה לא פחות מעבודות האמנות של מתי G.

        ''

         

        ''

         

         

         שימו לב כמה חובבי אמנות הולכי על ארבע מבקרים אותנו

         

         

        ''

         

        ''

         

        ''

         

        ''

         

        שני חתולים גדולים בשמש

        ''

         

        ''

         

        ''

        ''

         

        ''

         

        ''

         

        ''

        דרג את התוכן:
          4 תגובות   יום חמישי, 1/2/18, 21:54

          תערוכת חורף / עבודות אמנות קטנות 

          טסה הגיתי                                                                          מתי גרינברג 

            

          פתיחה - יום שישי, 2.2.2018 שעה 12:00

          גלריה 'פופ אפ' רחוב מזל דגים 15 יפו העתיקה*

           

          ''

          ''

          שקיעות ים תיכוניות, ופרט מתוך שקיעות ים תיכוניות / מתי גרינברג

           

          ''

          דגים / טסה הגיתי / ניחוח הצבע


          שני אמנים בכירים פותחים את החלל של גלריה יפואית קסומה. כל אחד מהם מוציא מהסטודיו שלו מבחר עבודות קטנות.  הרעיון העומד מאחורי התערוכה ההוא לעודד צעירים, אוהבי אמנות, להתבונן באמנות טובה ולפתח אוסף משלהם. המחירים – בהתאם. 


          טסה הגיתי -  ציורים והדפסים - התבוננות רעננה בחפצים היומיומיים הנמצאים בביתה, ובנופי יפו הנשקפים מחלון הסטודיו שלה. טסה נחנה ביכולת נדירה להפיח חיים באובייקטים דוממים, עבודותיה מלאות צבע ושמחת חיים.  www.tessahagity.com


          מתי גרינברג מזמין את הצופה להיכנס למקומות חבויים שהוא יוצר בעבודות קטנות, תלת מימדיות וצבעוניות, עשויות שכבות נייר.   www.matygrunberg.com


          התערוכה תהיה פתוחה עד ה – 25.2.2018, ביום ה' בשעות 10:00 - 19:00, בימי שישי ושבת בין השעות 10:00 – 15:00
          למעונינים ניתן לקבוע פגישה אישית – גיורא הגיתי 054-4346372 /
          מתי G. 054-8094845

          * חניה בחניון הצורפים, או בחניון הלוויתן ברחוב לואי פסטר, או בחניון הגדול ליד הנמל.

          דרג את התוכן:
            16 תגובות   יום שבת, 27/1/18, 13:02

            לינק לחלקה הראשון של הרשימה לטובת מי שלא קרא, מי ששכח מה קרה, ומי שסתם בא לה לקרוא שוב… http://www.nomikan.com/?p=1466

            ''

             

            ובמעבר חד מז'וֹזֶפִינָה הממתינה לחתנה אל מיטתי שלי בימים אלו.
            וזה מה שהעליתי בחכתי כשצפיתי בעצמי משחקת סוליטר:

             
            *. אני נהנית הנאה עצומה מהאפשרות לבזבוז זמן. זוכרת היטב את אותה אישה צעירה , וגם פחות צעירה, שהייתה קמה בבוקר ועול העולם על כתפיה, כל אותם דברים שהייתה חייבת לעשות, מהר וביעילות. ועכשיו – סוֹלִיטֶר על הבוקר – חופש גנוב. אין לי מושג ממי בדיוק אני גונבת את החופש הזה, להעביר את הזמן ללא מטרה יעילה, אבל זו תחושה נהדרת. אני מרכזת את מוחי (המפוזר גם כשהוא מרוכז) לקראת היום. מדיטצית סוֹלִיטֶר. (אז אולי זה בכל זאת לא בזבוז זמן מוחלט?) וכשמגיע הלילה – אני מדללת ומשקיטה את המחשבות לקראת השינה. מדיטצית סוֹלִיטֶר. (אז אולי זה בכל זאת לא בזבוז זמן?)


            *. ערב אחד אני מציעה לחברתי, המתקשה להירדם, לשחק סוֹלִיטֶר לפני השינה. "השתגעת?" היא נחרדת, "אני אכנס ללחץ כדי לנצח את המחשב, ואז בטוח שלא ארדם, אחשוב על כל הטעויות שעשיתי". חברתי היא תחרותית ומנצחת, ואני סתם נהנית כשאני מצליחה לסדר את כל הסדרות, (סָרִיוֹת, בשפה, זכרונה לברכה, בה השתמשו הורי). בבוקר האֶגוֹ שלי עדיין ישן, בלילה – התעייף ונרדם לפָנַי – לא אכפת לי כשאינני מצליחה. בסך הכל זה משחק מחשב. אין נזק, אין כישלון.

            כך בדיוק נראית חברתי בשעת נדודי השינה, שערה עשוי למשעי, איפור מלא... חתיך עולמי לידה...
            כך בדיוק נראית חברתי בשעת נדודי השינה, שערה עשוי למשעי, איפור מלא… חתיך עולמי לידה…

             

             השיחה הזו מביאה אותי למחשבה – הייתכן שהאופן בו אני משחקת סוֹלִיטֶר מדמה את האופן בו אני משחקת את החיים?

            אני חושבת על חברתי הממציאה לעצמה תחרות עם המחשב ונחושה לנצח אותו ו… סובלת מעצם הרעיון שהמחשב ינצח אותה. וזה קורה לפעמים, אתם יודעים, שהמחשבים / החיים "מנצחים". מושגים המוכרים לי היטב, ואף חייתי אותם. אישה המכלה עצמה בשאפתנות בוערת. והיום, כך מתברר לי, אני חיה בדומה לאופן בו אני משחקת – אני עושה הכי טוב שאני יכולה, אם זה מצליח לי – יופי, אם לא מתרחש מה שקיוויתי לו, מה שכיוונתי אליו – בסדר, ננסה משהו אחר. הנחתי לרעיון "ההצלחה" ואני משתדלת לעשות דברים מעניינים ומהנים. לא תמיד הייתי כזו, ויעידו על כך כריות ספוגות דמעות שהלכו לעולמן בוכיות.


            *. בדומה להתנהלות המשונה והבלתי צפויה של החיים, האקראיות בה נשלפים הקלפים מסקרנת ומשעשעת אותי. איזה קלף "יצא" עכשיו? אין לי שום שליטה באופן בו הם צצים על המסך. אבל המהלכים הם שלי, אני יכולה לבחור את התגובה. אני יכולה להמר, אני יכולה להסתכן, אני יכולה להיות אדישה, לשחק "ראש קטן" – "הכל כתוב והרשות נתונה".
            (נכון שבחיים מתרחשים רגעים מבעיתים. וזה לזכות הסוֹלִיטֶר.)


            *. יום אחד אני מתבוננת במתי G. משחק. הוא פותח את המשחק ומיד… מערבב שוב את הקלפים. "מה אתה עושה?" אני נדהמת. "מערבב מחדש" הוא עונה, "קיבלתי קלפים לא טובים". אהה, במשחק הסוֹלִיטֶר אפשר לערבב מחדש את הקלפים. לא עלה על דעתי. בּּוֹקִית שכמותי. כמה מתאים למתי G. לערבב מחדש את הקלפים כאשר אינם נוטים לטובתו. במשחק החיים זה מהלך גאוני. 

            ערבוב מחדשערבוב מחדש

             

            עלי ללמוד זאת. נזכרת בעצתו של ניסים אמון, מורי וידיד ליבי – BE MORE PLAYFUL , לא צריך לקחת את החיים כל כך ברצינות. אני לא חושבת שהוא התכוון שאשחק סוֹלִיטֶר כל בוקר במקום מדיטציה, אבל הוא בהחלט היה מאשר ערבוב מחדש של הקלפים כשמגיעים למבוי סתום או כשנרמזים שהמשחק יהיה קשה ומתסכל. יאללה מערבבים מחדש!


            *. אני מגלה כי יש לי יחס שונה למספרים שונים. מזמן לזמן החיבה שלי עוברת ממספר למספר, מצורה לצורה – 2 עלה שחור, 5 לב אדום, 6 תלתן שחור. 9 יהלום אדום אף פעם לא היה חביב עלי. נדמה לי שאני מחבבת את הקלפים השחורים יותר מאשר את האדומים. אני מגלה כי כל המספרים חשובים באותה מידה. זה גילוי ממש חשוב כי בהתחלה הייתי לטובת האסים המלכות המלכים והנסיכים, הקלפים האריסטוקרטיים. אבל אז התברר שקלף שחסר יכול להיות אס עלה שחור, או מלכה לב אדום, או שתיים תלתן שחור או שלוש יהלום אדום – אם הוא חסר – כלום לא יסתדר.
            כל המספרים גדול כקטן, שחור כאדום, חשובים באותה מידה.


            *. אחד הפיצ'רים החביבים עלי במשחק הסוֹלִיטֶר הוא כפתור קטן – יועץ. כאשר אני מגיעה למבוי סתום ונדמה לי שיש פיתרון אלא שאיני רואה אותו – אני נעזרת ביועץ. לעיתים קרובות מסתבר שהפיתרון נמצא ממש מול עיני. אח, לוּ היה לי יועץ יודע כל כזה בחיים, הכל היה נראה אחרת… יועץ הסוֹלִיטֶר היעיל גם מודיע כאשר אין אפשרות להתקדם יותר, המשחק נתקע. לוּ הייתי יכולה להיעזר ביועץ כזה, הייתי עוזבת יותר ממשחק אחד במהלך חיי ולא מטיחה ראשי במשחקים תקועים שָנִים רבות, רבות מדי.

            *. והאפשרות המופלאה של undo, בטל את הפעולה האחרונה. נהדר. שגיתי, או שאני מגלה אפשרות טובה יותר להתקדם, אני מבטלת את הפעולה האחרונה, ואפשר כמה פעולות אחרונות, ועושה את המהלכים נכון ומגיעה לתוצאה טובה יותר. יותר מכך – בסוֹלִיטֶר יש אפשרות לשחק אותו המשחק מחדש. תארו לעצמכם, נתקעתם, אתם משחקים מחדש, מקבלים אותם הקלפים ומשחקים שוב כשאתם יודעים את תוצאות המהלכים הקודמים שעשיתם עם אותם קלפים. גאוני, לא? לא הייתם רוצים כפתור כזה בחיים שלכם? כמה פעמים אנחנו אחוזות חרטה? הייתי משחקת את זה אחרת לוּ ידעתי … ואולי לא? אולי הייתי חוזרת על אותן טעויות?

            *. ומעל לכל, או יותר נכון מתחת לכל – תשומת הלב שלי מרוכזת בקלפים המרצדים על פני המסך, אבל מתחת לפני השטח עובד המנוע הפנימי במישורים אחרים, ערפיליים, רכים ולא נודעים. וכך, במהלך המשחק, או אחריו, מתרחשות המצאות וצירופים שלא היו יכולים להתרחש לו הייתי חושבת ישירות עליהם. ברווח שבין המחשבות, שבין קלף לקלף, שבין משחק למשחק, מגיחות אפשרויות בלתי הגיוניות בעליל – שהן, כמובן, היצירתיות והנכונות יותר עבורי במשחק החיים. (אז אולי זה בכל זאת לא בזבוז זמן מוחלט?)


            *. אך הדבר האהוב עלי ביותר בסוֹלִיטֶר היא התחושה שהכל עדיין אפשרי. יש רגעים שהכל נראה אבוד, אין סיכוי לסיים בהצלחה את המשחק. ואז… קלף אחד… קלף אחד קטן… משנה את הכל. פתאום כל הקלפים מחליקים למקומם במהירות. וזה נפלא. אני חוזרת להיות אותה ילדה קטנה מאמינה באגדות ומוכנה לשחק את המשחק עד הסוף, גם כשנראה שלא יסתדר, אני עדיין מחכה לאותו קלף אחד שישנה את כל התמונה.
            ואתם יודעים מה? בחיי אכן נשלף קלף מזל כזה, ששינה את כל התמונה כשהכל נראה אבוד, ויותר מפעם אחת.
            וזה לָמָה התמכרתי לסוֹלִיטֶר.


            הטור הזה מוקדש באהבה לחברתי המתקשה להירדם (והאוהבת מאד אגדות ילדים).
            נ.ב.
            אגדה (לֶגֶנְדָה) – סוג ספרותי שלידתו במעשיות ובסיפורי-עם בעל-פה… האגדה משלבת מציאות ודמיון, התרחשות טבעית ועל-טבעית, הפרזה והגזמה. אחת ממגמות האגדה היא לחנך. הטוב והצדק מנצחים. היא מרגיעה, נוסכת ביטחון וממלאת מישאלות לב.
            מצאתי ב"מונחון לספרות" של אשר א' ריבלין, ספרית פועלים, 1978 שמתי G. שלה מערימת ספרים שננטשו על ספסל בתל-אביב.

            ותמיד, תוכלו לרכוש את ספרי המופלא – "ואהבה, מה עם אהבה" –
            http://www.nomikan.com/?page_id=384

             

            ''

            אגדת ילדים, תמונה: רונילי עיצוב אירועים

            דרג את התוכן:
              14 תגובות   יום שני, 22/1/18, 15:59

              22.1.2018

              ''

               

              אֵיךְ, ובעִיקָר מַדּוּעַ, התמכרתי לסוֹלִיטֶר*?

               

              ילדותי עברה עלי בסמטת שדרות התמרים ברמת-גן. ז'וֹזֶפִינָה ואימה גרו בקומה בה גרה משפחתי. ז'וֹזֶפִינָה הייתה רווקה יפהפייה שחורת עין. שלא בפניה כינתה אותה אימי - "בתולה זקנה". בימים ההם לא ידעתי מה זאת בתולה. לתומי סברתי שזה משהו לא טוב. טעיתי לגמרי. אימי דווקא חשבה שבתולה זה משהו טוב מאד, ולכן צריך לשמור אותו אך ורק לגבר איתו מתחתנים. ז'וֹזֶפִינָה המסכנה שמרה גם שמרה את בתוליה העצובים, אבל זו כבר הייתה אופרה אחרת לגמרי.


              בכל אופן, ז'וֹזֶפִינָה ואמה עלו ארצה מעיראק. אמה של ז'וֹזֶפִינָה ואני קראנו יחד את עיתון " שער למתחיל", אני לימדתי אותה קרוא וכתוב בעברית, היא תלשה בחוט את גבותי וחתימת שפמפמי. כך הכרתי את האורז האדום, הסמבוסק והקובה העירקי אותם חיבבה מאד משפחתי המדיארית. בכל הבנין, שמנה 12 דירות, רק לז'וֹזֶפִינָה ואימה הייתה טלוויזיה, שקלטה את ירדן ומצרים, בארץ עוד לא הייתה תחנת טלוויזיה. אמי היפה הייתה צופה נאמנה של סרט יום שישי בתרגום חי לעברית, וכן הוזעקה בחדווה כשהיו ריקודי בטן בטלוויזיה. כשהתלוננה שזמרתה של הנערצת אום כולתום משעממת, התפלאו, משעממת? הַהֵיאַך? הרי השיר חוזר על עצמו מספר שעות.

              ''

              ''

               

              לימים התגלה לי כי שכנותינו שחקו תפקיד חשוב בחיי. הוריו של המנוח שלי נרעשו כאשר התברר, אוֹיָה, אוֹיָה, כי בנם המוצלח עד מאד, בו תלו יהבם לקידום חברתי, נחוש לשאת לאישה - אשכנזיה, חילונית, לא עשירה, נטולת אילן יוחסין להתהדר בו, ואין דרך לברר מי המשפחה שזוכה בחתן השווה את משקלו (הנכבד) בזהב. החתן המאוהב, בעל התושיה, הביא את הוריו אל שכנותינו שהמליצו עלינו בכל פה (מלא קוּבֶּה) וכך זכיתי להתחתן עם בחיר ליבי ולאכול אורז אדום, סמבוסק וקובה שנים רבות. הורַי אגב, אהבו מאד את החתן. הם נתלו באילן גבוה – היטלר. היטלר, כך אמרה אימי, לא הבדיל בין יהודי ליהודי כששלח את כולם למשרפות - אין כל סיבה שהם יבדילו בין אשכנזיה לספרדי.

               

              ומה כל הסיפור הזה קשור למשחק הקלפים סוֹלִיטֶר*?

              ז'וֹזֶפִינָה אהבה לשחק במשחק הקלפים פָּסִיאַנְס הלוא הוא הסוֹלִיטֶר שאני משחקת היום באייפד. מדי ערב, אחרי שחזרה מעבודתה כטלפנית בדואר, ישבה בפנים מפורכסות (אולי החתן יפתיע ויגיע פתאום) בסלון האפלולי, ווילאות קטיפה אדומה מכבידים חלונותיו, ולפי קוד, נעלם מהבנתי, הניחה את הקלפים היפהפיים בטורים שהקסימו אותי. מרבית הזמן דיברו על חתן. חשבתי כי פָּסִיאַנְס הוא משחק קלפים אפוף מסתורין המנבא את העתיד ומביא חתנים. גם חשבתי כי המילה פָּסִיאַנְס נגזרה מהמילה האנגלית patience – סבלנות. וז'וֹזֶפִינָה אכן נזקקה לכל הסבלנות בחיכיון הממושך לחתן שהתמהמה לבוא. המילה סוֹלִיטֶר נשמעה לי כאילו נגזרה מהמילה האנגלית solitude - בדידות. למרות שאימה של ז'וֹזֶפִינָה פינקה אותה, הבנתי, בעיקר מאמי,כי היא בודדה מאד, וכי חייה של אישה ללא גבר נידונים, אֲבוֹי, לתחושת בדידות קשה. לא טרחתי ללמוד את המשחק. 

               

              ''

              קלפים לפסיאנס

               

              ואז, לפני כשנתיים, זה תפס אותי.

              בניתי דמות לתסריט ופתאום התברר לי שהדמות משחקת סוֹלִיטֶר. כדי לכתוב דמות אמינה היה עלי לדעת את המשחק. בסוף שבוע אביבי בבוקרשט, בירת רומניה, לימדה אותי אדריאנה את רזי המשחק. מהתסריט ומהדמות לא יצא כלום. אבל אני – התמכרתי.
              – קלפנית שלי, אולי תקומי כבר? רוטן מתי G. מדי בוקר.
              - קלפנית שלי, אולי תכבי כבר את האור? רוטן מתי G. מדי לילה.
              -רק עוד משחק אחד, רק ש"יֵצֵא לי". משחק אחד.

               

              התחלתי לתהות - מה באמת מושך אותי כל כך במשחק הסוֹלִיטֶר? וכאן נכנס גורם שלישי למשחק – הלוא היא אני המתבוננת בעצמי משחקת, מנסה להבין מדוע אני נהנית כל כך. וכאן, קוראותי וקוראי היקרות והיקרים, מה חבל, עלי להפסיק. מחשבותי תעו לנדוד אל מחוזות ילדותי, הרשימה התארכה לה וגלשה ממכסת המילים המקובלת בימים אלו, היות ולאיש, וגם, ואולי אף יותר – לאישה, "אין זמן" לשקוע במילים רבות כל כך (שזה נושא לטור אחר – "לאן נעלם הזמן?"). בימים הקרובים יגיע חלקה השני של הרשימה ובו תיפתר התעלומה.

               

              *סוֹלִיטֶר - מצרפתית, Solitaire - לבד - הוא שם כולל למשפחה של משחקי קלפים ליחיד, כפי שמעיד שמו. נקרא גם פַּסיאנְס, מצרפתית תורגם לאנגלית - Patience - סבלנות. מטרת המשחק היא לסדר את הקלפים בסדר מסוים ולהשתמש בכל הקלפים שבחבילה.

              המילונאי ראובן אלקלעי הציע את החידוש בָּדָד, אולם הצעתו לא נקלטה. (ויקיפדיה)

               

              נ.ב. פוסט זה נכתב לזכרה של ז'וֹזֶפִינָה ואימה, וכל הקובות והסמבוסק הנפלאים ההם. ז'וֹזֶפִינָה אכן התחתנה, ולמען הסדר הטוב ההוא יש לקוות שאיבדה את בתוליה לבעלה, שהתברר באיחור הרה גורל, כמטורף עם קבלות, והשאיר אותה עגונה זמן קצר לאחר נישואיהם. בסולם הערכים של אימי "עגונה" היה עדיף על "בתולה זקנה".

               

              לטובת הקוראים - פוסט המשך -  פִּתְרוֹן הַתַּעֲלוּמָה – אֵיךְ, ובעִיקָר מַדּוּעַ, הִתְמכַּרְתִי לסוֹלִיטֶר*?     
              http://www.nomikan.com/?p=1481 

               

              ''

              ז'וזפין קיסרית צרפת

              דרג את התוכן:
                18 תגובות   יום שלישי, 26/12/17, 09:11

                26.12.2017


                חשיפה (או לא)


                ובתוך כל הקלחת המלחמתית / פוליטית / כלכלית / חברתית / ישראלית / עולמית / ובתוך כל קקפוניית הטלפונים הסלולריים / הטלוויזיה / העיתונים / נמשכים החיים הקטנים שלי, שלך, שלנו. אולי הם לא הכי חשובים בעולם, אבל הם שלי, שלך, שלנו, אז הם כן הכי חשובים בעולם, לי, לך, לנו...

                ''

                 
                לא מזמן, לפני מספר ימים, מתי G. הידוע גם כטַקְטִימַתִּי, הקניט אותי. קִנטוּר אחד יותר מדי. קורה. לא הרבה, אבל קורה. החלטתי לרומם נפשי בקניית סומך נופלים, מה שקורין בלשון העם – חזייה, ובלשונו של המילונאי אבן-שושן - בית אחיזה לשדיים. יש לציין כי זו אינה החלטה מובנת מאליה למטרוניתא כְּבֵדה, סליחה – כְּבוּדה, שהגיעה לעשור השביעי בחייה מרופדת כהלכה. השהייה, עירומה למחצה, בתא קטן ובו מראה גדולה – לרוב אינה מחָיָה את רוחי. אבל, היות וחלק ניכר מהחלטותיי הבלתי הגיוניות, הביא לתוצאות טובות (כמו אותו מתי G. הנזכר לעיל), שַמְתִי גַלְגָלַי אל חנות קטנה ומטריפה בשם "נועה", הממוקמת בשדרות ירושלים 50 ביפו. עד שהגעתי, עד שאיתרתי מקום חניה, ועד שהשתחלתי לתוכו, הייתה בידי שהות מספקת לשקול שנית את תכניתי הנלוזה.  
                הלכתי על זה.


                במאור פנים שואלת אותי נועה – מה שלומך? מישהו הרגיז אותי, אני רוטנת מתחת לאפי. אה, היא צוחקת, הגעת למקום הנכון. תא קטן, מראה גדולה ... פושטת את שכבות כסותי העליונה. בעין מקצועית מנוסה בוחנת נועה את הממצאים, חיש קל פותחת את מגרות האוצרות וחוזרת עם כמה סומכי נופלים יפהפיים. שזה מה שמאפיין את החנות של נועה – החזיות, בגדי הים, וכל הבגדים התחתונים (חלקם מעוצבים על ידה) – יפהפיים, מותאמים אישית לקונה, נוחים מאד, מחירם שפוי. נועה מחזיקה בחנות 130 (מאה ושלושים) מידות של חזיות, למגוון הצורות האינסופי בו מגיעים השדיים ובעלות השדיים – גדולים על גב רחב, גדולים על גב צר, בינוניים על מתני צרעה, צִיצִים  מרוחקים אחד מהשני, צִיצִים צמודים, נפולים, זקופים ... כל אישה תרגיש נוח עם גופה, כמו שהוא. מרבית הצילומים בפייסבוק של "נועה, חנות לחזיות בהתאמה אישית" הם של לקוחות, נשים אמיתיות, צעירות, מבוגרות, שמנמנות, שמנות, רזות, ירכיים רחבות, בִּטנונת עגולה, מותניים צרים, מותניים רחבים, אגס, תפוח...
                אני מודדת פריט אחר פריט, נועה סוקרת אותי ומודיעה לי שיש לי חזה מושלם. אני מתפקעת מצחוק. נועה מצלמת את החזה המושלם שלי (ורק אותו...), "ארוז בבית אחיזה לשדיים" צבעוני ויעיל, ומעלה לפייסבוק. 
                https://www.facebook.com/noabras/

                הערה: המצולמות אינן כותבת שורות אלו.

                 

                ''

                 

                ''

                 

                אני משועשעת עד מאד. הדבר האחרון שיכולתי להעלות בדעתי לפני שעה, כשיצאתי מביתי, זעופת פנים, היה ששתי נשים (נועה הזעיקה את אֶתִּי, מנהלת החנות) יעמדו אחוזות התפעלות מול יְפֵהפִיוּתִי הכללית, ושָדַי בפרט.
                מפלס הצחוקים עולה כשנועה מציעה לי להצטלם לקולקציית בגדי הים שלה. מוּאָה? דוגמנית בגדי ים? אני חייבת לעלות לקברה של אימי לדווח לה על ההתפתחויות המפתיעות. אימי, שהייתה אישה קטנה ודקה, ומעולם, עד לימי חייה האחרונים, לא התעייפה להעיר על משקל גופי. מזלי, שבמשך השנים, נאהב כל גרם (ויש רבים כאלו) בגופי הדשן, והשפעת דעתה של אימי הלכה ודעכה.
                אולי אצטלם בבגד ים לזכרה? מה היא הייתה אומרת על זה?

                 
                ברוח טובה אני אומרת לנועה שלא אצטלם. למה? היא שואלת. פשוט לא, אני עונה, מה אני צריכה תמונות שלי באינטרנט בבגד ים? מיותר לגמרי. כל ענין החשיפה נראה לי הזוי.
                מוכֶרת מעולה כמו נועה אינה מרימה ידיים בקלות. אנחנו מסכמות שבתחילת חודש מרץ נועה תהיה בקשר ואז אודיע לה את החלטתי הסופית לגבי הצילומים. אני יוצאת מהחנות, עדיין מצחקקת לעצמי, וחושבת שלפעמים צריך לצאת מן הבית כדי לשנות כיוון, דברים קורים כשיוצאים מהבית, פשוט צריך לצאת.

                ''

                 

                ''

                 

                כשמתי G. מבחין בשלל השלל הצבעוני איתו אני מגיעה הבייתה הוא פותח בקמפיין חנופה מרשים... שעושה את שלו.... משום מה איני מספרת לו על ההצעה. משהו עוצר אותי. אני רוצה לגבש דעה לפני שאני משתפת אותו.

                 
                וכאן מתחיל החלק המעניין עבורי, בשלו נכתב טור זה.
                אחרי התגובה הראשונית - שלילה מוחלטת של הרעיון להצטלם, לחשוף את גופי (בבגד-ים, בבגד-ים) באינטרנט, אני מתחילה לחשוב. מנין נובעת ההתנגדות הפנימית העזה הזו?
                בכתיבה אני חושפת פכים אינטימיים מחיי, מדוע, כשהדבר נוגע לגוף – לא! מדוע לגיטימית בעיני חשיפה של חיי ומחשבות החולפות במוחי, וחשיפת הגוף – לא? כפמיניסטית מוצהרת אני דוחה את הצגת גוף האישה כחפץ, אבל כשנקרית לדי הזדמנות להציג את גופי, כמו שהוא, של סבתא מלאה, שאינה עונה על מידות היופי המקובלות באופנה הזוהרת, אלא היא אישה בשר ודם (ועוד כמה חלקים...), הצגה שיש בה ערך חינוכי לנשים (וגברים) אחרות – אני מסרבת.

                 
                רותי חברתי, מתלהבת עד מאד לרעיון שפתאום, אחרי 40 שנות יחד, היא תהפוך לחברה של דוגמנית (לרגע, בואו לא ניסחף, דוגמנית לרגע בלבד), וחושבת שזו הרפתקה ראויה. כמובן שהיא לא הייתה עושה דבר "כזה" בחיייייים. אבל מה אכפת לה לקבל חתיכה מההתרגשות שלי בלי לשלם את המחיר?


                ובאמת, מהו "המחיר"? אני מתקשה לשים את האצבע על ערך "המחיר" העמום, לבד מן התחושה שלהצטלם בבגד ים זה מעשה "לא נכון" עבורי. פעם, בעיתון של היום עטפו דגים בשוק מחר. אבל היום, כל פרט מידע שנמצא ברשת האינטרנט ישוט שם לעולם, דג מת עטוף בפלסטיק בלתי מתכלה, שט באוקיינוס הסייבר הנצחי, ואין לדעת מתי יצוץ בזמן הכי פחות מתאים.
                אני מתלבטת האם לזרום עם התחושה הראשונית - לא להצטלם, או לעבור דרך קיר ההתנגדות ולמצוא משהו חדש מהצד השני? האם זה קיר שכדאי לעבור דרכו? מה אמצא מן הצד השני?
                ואולי אני חושבת יותר מדי? כּוּלוּ  צילום שלי בבגד ים בדף הפייסבוק של "נועה, חנות לחזיות בהתאמה אישית" משדרות ירושלים 50 ביפו, את מי זה מעניין את מי? יאללה, Just Do It!!!!

                 
                יש לי עוד גלגלי הצלה להתייעץ איתם, הלוא הם הסַפָּרים שלי, איציק וגלעד. גלעד נלהב – תארי לעצמך, יום שלם את במרכז, כל העיניים עליך, מאפרים אותך, מסרקים אותך, מלבישים אותך (במקרה זה – מפשיטים אותך), את מלכה ליום אחד, איזה כיף!!! אבל מה עם התמונות באינטרנט? אני שואלת. את מתביישת בגוף שלך? שואל גלעד, שיודע היטב את התשובה. לא! אני אוהבת את הגוף שלי. אז למי את דופקת חשבון? שואל איציק. באמת למי אני דופקת חשבון? תשמעי, אומר גלעד, אני לא מענינות אותי התמונות באינטרנט, מעניין אותי התהליך שתעברי. את תרגישי נהדר אם תעברי את התהליך ותצטלמי.
                מה אומר מתי G. ? שואלים ביחד איציק וגלעד.
                עוד לא סיפרתי לו.
                עכשיו יש שני סַפָּרִים ברעננה, שמחכים לדעת מה יגיד מתי G. על ההרפתקה החדשה.
                נוּ מָה? לעבור דרך הקיר או לעקוף אותו?


                נ.ב.
                ואם נהנית מההומור מומלץ לרכוש את הספר "ואהבה, מה עם אהבה?" טקטסים שלי, בעברית ובאנגלית, ורישומים של מתי G. תודו – נדרש הומור רב כדי לאחוז באהבה…
                נכנסים לדף הספר באתר שלי, ורוכשים  –

                http://www.nomikan.com/?page_id=384

                נ.ב.ב לכותבת הפוסט אין כל קשר לרישומים, שנעשו על ידי מתי G. בלונדון בשנות השבעים של המאה שעברה, שנים רבות לפני שפגש מ.ג. את האישה שרשם.

                הֶפִּי נְיוּ-יִיר !!!

                נוֹמִיקָן

                ''

                ''


                דרג את התוכן:
                  18 תגובות   יום ראשון, 17/12/17, 08:58

                  17.12.2017

                   

                  ''

                   

                  לאושר יש משקל / סבתא 


                  מיקה, נכדתי בת הארבע עוברת באצבעה על שרטוט הוורידים הבולטים בגב כף ידי. סבתא, מה זה?  צינורות דם בגוף, אני מסבירה, ואצלי – העור שקוף. אבל לי אין את זה, אומרת הזאטוטה. שתינו מתבוננת בגב כף ידה, עדיין תינוקית, שמנמונת, הגמומיות הקטנות ממיסות את ליבי. למה יש לך את זה? היא שואלת. מה את חושבת? אני מחזירה בשאלה. כי את סבתא, היא משיבה וממשיכה -  סבתא, את זקנה? אני בולעת רוק. מה את חושבת? לא!!! עונה השובָבוֹנת בצחוק גדול, כאילו התכוונה רק למתוח אותי. והיות ואני יושבת וספר בידי היא מטפסת וחובקת אותי מאחור, ואדם, אחיה הקטן, אינו מבין את הענין, אבל מבין היטב היכן, עליו להיות –מטפס על אחותו. וכך תלויים על גַבִּי שני נכדי, מביטים בספר שבידי ומקשיבים רוב קשב.
                  ובזיכרוני עולה משפט שטבעתי עם הולדתה של מיקה, הבכורה בנכדי, החזקתי אותה בידי, תינוקת שאך נולדה,  לאחר זמן כאבו זרועותי, אמרתי: "לאושר יש משקל".


                  הורי נמלטו מהונגריה ועלו ארצה בשנת 1946. מעולם לא הקדשתי מחשבה לעובדה שלא הייתה לי סבתא. ככה זה היה בשדרת התמרים בה גדלתי, ברמת-גן, גם לאחרים לא היו סבתות, ובכלל, מעט זקנים היו בשנות החמישים בארץ.  כשהגיעה הסבתאות הופתעתי מעוצמת האהבה המידית שחשתי כלפי החבילה הקטנה, עטופה ומחותלת בחוזקה, רק פניה גלויות, לבנות, מרוחות במין חמאה, החומר המגן על העובר בעודו ברחם אימו. לימים לא רבים הצטרפו אליה אדם, אחיה הקטן, ודור, בן דודה. אותה תופעה משונה חזרה על עצמה. ליבי פעם פעימה אחת ענקית, נפתח לרווחה, הרך הנולד נכנס לתוכו. וזהו.


                  איזה מין סבתא אהיה?
                  לנוקי, חברת ילדותי, אחות ליבי, היו שתי סבתות. האחת עוטפת, שמנה, רכה, לבנה בריח שטרודל ושלאגזאנה, וצליל נקישות כלי חרסינה עדינים, לידה ישב סבא בריח סיגרים, שניהם התגוררו בדירה אפלולית ונעימה מוקפים רהיטים כבדים מ"שם". סבתה השניה, ישראלית למהדרין, עמדה בגינתה באור שמש בוהק, זקופת גו, נועצת מבט ישיר ועז, שחורת עין ושיער ועברית שורשית, נטולת מבטא, משובחת לעילא ולעילא. שני הדגמים האלו חלחלו לתוכי מבלי משים ועלו רק בכתיבת טור זה.

                   
                  דגם הסבתאות אינו נתון לבחירתי בלבד, יש לי שותפים – כָּלוֹתַיי, בָּנַי, ונְכָדַי עצמם. לא תמיד מקובלים עליהם רעיונותיי… בין כל אלה, וביני לביני, אני מנווטת, ממציאה עצמי כסבתא. ואני מגלה כי הדבר שחשוב לי לעורר אצל נכדי הוא המבט על העולם, הסקרנות, הפליאה, למראה מטוס שחולף, ציפור שעפה, עלה שנשר, פרח, דשדוש בשלולית ראשונה, ענן, טיפות גשם על הפנים, נהרות גשם זורמים על שמשת החלון, חרוזים מתחרזים, ההנאה שלעולם אינה נגמרת מחזרה אינסופית על שיר – "אצו רצו גמדים", "השפן הקטן" שמתעטש בקול, ושלושת הגמדים היושבים ומפטפטים מאחרי ההר… " הקצב הקבוע של דקלומים – "רוח רוח רוח רוח, בפרדס נפל תפוח", "לפרה האדומה, יש עגלה קטנה חומה"…

                   

                   

                  ''

                  בילי בילי בילי בילבי בים

                   

                   

                  ''

                  בבוקר נוסע בערב הוא שב, מביא הוא לתנובה ביצים וחלב...

                   

                  עם נכדַי אני חוזרת להיות לילדה שהייתי, בעלת העיניים הרעננות מלאות הפליאה, והשמחה כשהדברים מתקשרים אחד לשני בהיגיון כלשהו, וחלק מההנאה העצומה שלי בלהיות סבתא לנכדי היא שאני גם סבתא לעצמי. ועולות בזכרוני שורות שכתבתי פעם, מזמן –

                   
                  הזקנה האינדיאנית
                  שאהיה
                  רוקדת ואלס
                  עם
                  הילדה 
                  שהייתי.

                   
                  נכדי מעניקים לי את החוויה הזו, של סבתא זקופת גו (לא תמיד, אחרי ככלות הכל – "לאושר יש משקל" והגב שלי מתלונן תדירות…), שחורת שיער ועין, שהעברית שלה לעילא ולעילא, והיא מכירה את השירים ששרים בגן, והיא רכה, ועוטפת וקוסמת קסמים מדהימים כמו ביצה שנטרפת והופכת לחביתה, פתיחת תרמיל פרי יבש שנשפכים ממנו זרעים והמצאת סיפורים משונים מאד.

                   
                  וכך, מתקיימים מחדש באותה סבתא שהיא אני, המבט הראשוני על הדברים, והפליאה מהעולם הזה. ואותה פליאה שנשחקה עם השנים והמירה עצמה בתחושה של אינדיאנית זקנה שכבר "ראתה הכל," והיא עייפה ועצובה מהחיים האלה, הפליאה חוזרת ואיתה האופטימיות והשמחה.
                  ועוד לא אמרתי דבר על הפינוק, הפינוק חיבוק  סוכר צמר גפן ורוד מתוק שמחלחל בנימי הנימים הזעירים מזעֵיר, ומפחית את הכולסטרול הרע, רק את הרע, את הטוב הוא מעלה.

                   
                  זו כמובן רק פאה אחת מפאותיו הצבעוניות של יהלום הסבתאות. יש אחרות… (ראה הערתו של מתי G. בהמשך)


                  * ישראל נטע / מתוך ספרו "השיר על הארץ" , הוצאת "כרמל", 2011


                  איך נשמר את הפליאה
                  ציפור נפשו של העולם החרב הזה
                  הירגזי של העולם החרב הזה
                  יונה מרחפת על בניה .
                  איך נשמר את הפליאה, אחותנו
                  הפליאה,
                  נפילת אפיים עולמית
                  פיצצת מרתף, פנינת אורניום
                  אחותנו.
                  איך נשמר את הפליאה
                  מפחד הקטרקט של חלונות הנשמה
                  אחותנו הקטנה
                  הירגזי של העולם.

                   

                  ''

                  ירגזי מצוי, צילום: יהודה כץ

                   

                  נ.ב.
                  כמו תמיד, מתי G. קורא את הפוסט לפני פרסומו. "בסדר", הוא אומר, אני מביטה בו,  "קצת **שמאלץ" הוא מוסיף, "שמאלץ זה טוב", אני אומרת וחוזרת למחשב.

                   

                   

                  * ישראל נטע, יליד 1956, חבר קיבוץ בארי בנגב הצפוני. איש מקרא בהשכלתו, מתפרנס בתחום המיחשוב, ומשורר בייעודו. ספרו הראשון צפון דרום מערב זכה בפרס יהודה עמיחי.

                   

                  ** "שמאלץ" ביידיש הוא שומן בעלי חיים נוזלי, בפרט שומן עוף. מקור המילה בגרמנית עתיקה[1]. המילה חדרה לאנגלית באמצעות מהגרים יהודים אשכנזים בארצות הברית. בדומה לכך, נקלטה בעברית באמצעות עולים בני תרבות זו. באנגלית-אמריקאית ובעברית המושג שמאלץ משמש בהשאלה לתיאור קיטש. דהיינו, סנטימנטליות מופרזת, בין השאר באמנות ובמוזיקה. (מתוך ויקיפדיה)

                   

                  דרג את התוכן:
                    15 תגובות   יום שני, 4/12/17, 13:45

                     

                    ''


                    שלמה כהן, ישראל היום, 27.11.2017

                     

                    "שניים אוחזין בטלית, זה אומר: "אני מצאתיה", וזה אומר: "אני מצאתיה"; זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי" – זה יישבע שאין לו בה פחות מחציהּ, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחציהּ, ויחלוקו. זה אומר: "כולה שלי:, וזה אומר: "חציהּ שלי" – האומר "כולה שלי", יישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים, והאומר "חציהּ שלי", יישבע שאין לו בה פחות מרביע. זה נוטל שלושה חלקים, וזה נוטל רביע."
                    המשנה הראשונה במסכת "בבא מציעא".


                    שנת 1966, רמת-גן, גדות הירקון, תיכון "אוהל-שם", חילוני למהדרין, המורה לתלמוד, שיינפלד, איש קטן,  כיפה סרוגה, נחבא מאחורי שולחן גבוה הניצב על בימת עץ, מביא, בניגון הונגרי, אותו הכרתי היטב מהבית, משניות תלמוד לכיתת הצברים, השזופים יפי התואר, שטופי ההורמונים, הזחוחים, חסרי הדעת והבינה, שאינם רואים כל רלוונטיות בין הטלית החצויה לבין חייהם, ואינם מעלים בדעתם כי בעקבות אותו חטא קדמון של בן-גוריון, שלא הפריד דת ממדינה, חמישים שנה מאוחר יותר, אותם דוסים, במגבעותיהם עטורות הפרווה, במעיליהם השחורים, בגרביהם הלבנים, אותם מתי מעט ימלאו את כיכרות השבת ויכרסמו כרסום הולך ומאיים באורח חיינו החופשי, החילוני.
                    מה שלא הבנתי אז, ואני יודעת היום, יותר מכל הביא איתו שיינפלד, חבוי בכנפות הז'קט המהוה שלבש, בכיפה הקטנה, הישנה, בחיתוך הדיבור הגלותי, ריחו של עולם שאבד, עולם שלא רצינו להכיר – הווית היהוּדי, אוד מוצל מ"שָם", מ"השואה". *

                     
                    ובשבוע שעבר נזכרתי באותו איש יקר, שיינפלד הקטן, באותה טלית אומללה, באותו "שור נגח" שהצית את דמיוני, ובכל אותם "מאי נפקא מינה" ו"איפכא מסתברא", "במאי עסקינן?" ו"אמר מר" ו"רישא מציעתא סיפא", ביטויים שהקסימו אותי בזרותם, דווקא בניחוחות העולם האחר שהביאו איתם. וההיגיון, ההיגיון של ההתפלפלות התלמודית משך את ליבי עד מאד.


                    ומדוע נזכרתי בשיינפלד הקטן? מפני שבוקר אחד, בעודי זוחלת צפונה בנתיבי איילון הפקוקים, שמעתי את מי שהיה אז כבוד השר ליצמן, מסביר כי אין מה להסביר, האדמו"ר אמר לו להתפטר אז הוא התפטר. "פשוט מאד" כך אמר כבוד מי שהיה באותה שעה השר ליצמן, הרבי אמר – עושים, ואין שאלות". הערכתי מאד את הפשטות שבתשובתו של כבוד מי שהיה באותה שעה השר ליצמן. וחשבתי לעצמי שהשבת ניצלה וגם הרכבת ועמישראל התקוע בפקקים המקצרים את חייו כי מה הם חיי אישה התקועה בפקק שעות יקרות יומיום ?
                    לעת ערב אני מגיעה לאדם וסימה. "שמעתם? ליצמן התפטר". הם צוחקים. "את מפגרת בהתפתחויות" אומר אדם, עכשיו ליצמן סגן שר עם סמכויות של שר, אבל בלי אחריות של שר. "באמת? מה זה משנה לשבת ולרכבת אם הוא סגן שר עם סמכויות של שר אבל בלי אחריות של שר או שר עם סמכויות של שר?" אדם מושך בכתפיו, ואז צץ לו אותו שיינפלד ואתו איזה **"מאי נפקא מינה" תמה.
                    על מי ליצמן (ואולי גם כבוד האדמו"ר) עובד? על קהל בוחריו? על דגלם מתנוססות המילים – "יהדות התורה והשבת". האם ינוקו המאמינים הצדיקים מחטא ישיבה בממשלה חוטאת ומחטיאה את עמישראל, תינוקות שבויים, בכך שהיא נותנת יד לתיקון מסילות רכבת בשבת?
                    לא סביר. ליצמן וודאי מעריך את בוחריו יותר מכך. ואולי בוחריו הצדיקים, גם עבורם זה "פשוט מאד" כי האדמו"ר אמר, וליצמן נהיה סגן שר, עם סמכויות של שר.
                    אולי ליצמן מכוון לדעתם של החילונים, שכל ה"שקלא והטריא" הזה אינו מובן להם, נלעג בעיניהם ומעורר גיחוך וחוסר כבוד להתנהלות הפתלתלה של המפלגות החרדיות.
                    ואולי ליצמן מכוון בכלל ל"ריבונו של עולם" שכנראה אוחז בראשו ואומר לעצמו "ריבונו של עולם, מה יש להם אלה? השתגעו לגמרי?" האם ליצמן סבור שניתן לאחז עיני הקב"ה, והיות והוא סגן שר עם סמכויות של שר ולא שר עם סמכויות של שר, לא ניתן להשית עליו אחריות לחילול שבת על ידי ממשלת הכופרים, המינים, הזאת? ואם הוא מאמין בכך מדוע בכלל להאמין במין קב"ה שכזה?
                    אבל האמת היא שליצמן, כמו כל פוליטיקאי, מכוון לקהל בוחריו. זה הקהל הקדוש של כל פוליטיקאי. וכאן אני מגיעה לעיקר. המילים. המילים מאחזות העיניים, השקריות, תרבות ה"כאילו", כאילו אם אמרת כך – המציאות מתיישרת לפי המילים שלך. כאילו. אין דומה אחריותו של סגן שר עם סמכויות של שר, לשר עם סמכויות של שר. שיטת ההתפלפלות התלמודית, בצירוף תנועת האגודל בלעדיו לא ניתן להתפלפל ולהתפתל ולהסתלסל, נותנת הכשר למבנה לוגי ומוסרי רעוע וכושל.
                    ובהכשר הרי החרדים מבינים היטב…

                     
                    אחיזת העיניים אינה שמורה למפלגות החרדיות. זו השיטה. של הפוליטיקאים, הפרסומאים, חברות הענק וגם אלו הקטנות יותר … משונה שכל אלה עסוקים כל כך בניסוח מילים מלבינות מציאות, שאיש ואישה וגם ילד וילדה, אינם מאמינים בהם.


                    ושיינפלד הקטן יושב סמוך לכסאו של הקב"ה, את נפשו אינו יודע, בעל הבית השתגע?
                    ומה שחשוב הוא שהשבת נצלה, ודרכה של הרכבת נסללה, ובא לציון גואל, ושלום על עם ישראל!!!

                     

                    © נוֹמִיקָן
                    www.nomikan.com

                     

                    ''

                    מתי גרינברג, תיאטרון האבסורד, תחריט אקווטינטה, לונדון, 1970

                     

                    ***

                     

                    * לָיְלָה אחד, ראשי היה מונח בחיקך, זרועותיך עטפו את גופי. לפתע התעטשתי בקול גדול. החיבוק התפרק לרסיסים.
                    התעוררתָ. נזכרתָּ בהתעטשות אדירה אחרת. סיפרת על אֲדוֹן פינקלשטיין, שהייתה לו חנות ווילונות בבת-ים, ותמיד נשא שקיק טבק הרחה בכיסו. כשהיית פוגש אותו ברחוב היה נוטל קמצוץ מן הטבק, תוחב לאפו ומזורר התעטשות אדירה. "קח, קח, ילד" היה מציע, "זה מעיר את הנְשוּמֶה". אתה לא לקחת. לא רצית כל קשר עם "הנְשוּמֶה" בריח טבק של אבק האדם שהגיע מאירופה. לך הייתה רוח חופש פרועה, שזופה וצברית. "נְשוּמֶה" וודאי שלא הייתה לך.גם אני בחרתי להיות ישראלית שחומה על פני "הנְשוּמֶה" הערטילאית שריחפה במחוזות ילדותי, בריח שריפה ומוות. משבגרתי מאד, מצאתי כי יש בי לא מעט מאותה "נְשוּמֶה" יהודית עתיקה, שהוריש לי סבי ההונגרי אִיזִידוֹר, מלטפת בחמלה את ראשה של נשמתי הצעירה.
                    מתוך הספר "ואהבה, מה עם אהבה?" נעמי ר. עזר / מתי גרינברג
                    http://www.nomikan.com/?page_id=384

                     

                    ** מַאי נַפְקָא מִנַּהּ – מה מיוחד במה שנאמר? איזו תוצאה מעשית יש לקביעה זאת? מקור הצירוף הוא בארמית, ופירושו המילולי: מה יוצא ממנה? הביטוי מופיע בתלמוד בדרך כלל לאחר הלכה שהיינו יכולים לכאורה ללמוד אותה מתוך הלכה אחרת שקדמה לה. השאלה "למאי נפקא מינה?" משמעה: למה הביאו את ההלכה הזו? מה היא באה לחדש לנו שלא יכולנו ללמוד מההלכה הקודמת? (מתוך מילון השפה העברית https://www.safa-ivrit.org/milon/nafka.php)

                     


                    דרג את התוכן:
                      13 תגובות   יום שלישי, 31/10/17, 14:22

                      ''

                       

                      שיח גלריה

                      עם האמן מתי גרינברג

                      יערך

                      ביום שישי הקרוב, ה- 3.11.2017 בשעה 10:30 ב – HUC – Hebrew Union College, רח' דוד המלך 13 ירושלים, בבנין ראו, בנין הכניסה לקמפוס.

                      מ.ג. יספר על התערוכה, כמו כן ישתתף מר יבשם עזגד,  דובר מכון וייצמן ואוצר התערוכה – "על קו פרשת המים", שהוצגה במכון וייצמן בשנים האחרונות. יאיר מדינה, "הדפס אמנותי ירושלים", הסטודיו בו הודפסה העבודה, יקח גם הוא חלק בשיח הגלריה.

                      נבקר בגן הקמפוס בו מוצבים פסלים שיצר מ.ג. בשנת 1985 - שערי הברונזה ותבליט המנורה ויונת ירושלים. 


                      ''

                       

                      התערוכה מוצגת כחלק מהביאנלה של ירושלים לאמנות 2017. ובמתחם הקמפוס, במוזיאון סקירבול, מוצגות עוד שתי תערוכות – "אותות דשמיא" ו – "צחוק הגורל".


                       

                      ''

                       

                      ''

                      ''

                      בואו

                      כניסה חופשית
                      אנחנו נהיה שם
                      נעמי ומתי

                      www.matygrunberg.com

                       

                      דרג את התוכן:
                        14 תגובות   יום שישי , 20/10/17, 09:04

                         

                        מתי גרינברג / צמחים בלילה / מוזיאון בית ראובן


                        בשבוע הבא, יום ג', ה- 24.10.2017 בשעה 20:00 תיפתח במוזיאון בית ראובן בתל-אביב תערוכתו של האמן מתי גרינברג – "צמחים בלילה".

                         

                        ''

                         

                        את התערוכה אצרו כרמלה רובין - אוצרת ומנהלת אמנותית של בית ראובן, ועדנה ארדה – אוצרת ואחראית ספרייה וארכיון בית ראובן.


                        בתערוכה יוצגו דימויים של צמחי הבר באור לילה, וכן, לראשונה, יראו אור הרישומים המקוריים, רישומי ההכנה שרשם מתי G. בשעה שגישש אחר הקונספט הנכון לפרויקט.


                        ההחלטה לחשוף בפני הקהל הרחב את רישומי ההכנה אינה החלטה של מה בכך. המפגש הראשון בין האמן לאוצְרוֹת הוא שהוציא מן המגירות את הרישומים המקוריים. עבודות "צמחים בלילה" נעשו בטכניקה דיגיגרפית של המאה העשרים ואחת, הדפס הזרקת דיו, שנקרא גם גִ'יקְלֶה. בניגוד למגמה הנוכחית באמנות, ובמידה מסוימת למגינת ליבו של מתי G. שאינו אוהב כשהתואר "יפה" מוצמד לאמנות שהוא יוצר, העבודות מהפנטות ביופיין. כשראו כרמלה ועדנה את העבודות "המושלמות" שאלו את מתי G. אם רישומי ההכנה עדיין בידיו. שאלה מיותרת, שהרי מן המפורסמות היא שמתי G. אַגְרָן-עַל שאינו זורק דבר, המחשבה שהכי משמחת אותו היא שיקבר על כל חפציו בפירמידה תת -קרקעית ויצליח לעניין את תות-ענח'-אמון באוצרותיו ואולי אף לעשות איתו "החלפות" ולהשיג לעצמו חפצי פרעונים אותנטיים... מתי G. ענה בחוסר רצון שקרוב לוודאי, במקום כלשהו בסטודיו, בעומקה של אחת המגרות, נסתרים מעין כל, נמצאים הרישומים המקוריים. אנחנו רוצות לראותן אותם, ביקשו השתיים. מה פתאום, ענה מתי G. הם לא נועדו לחשיפה, הם שימשו אותי בשלב בו תכננתי את הפרויקט. אבל כשכרמלה ועדנה מתעקשות, אין כוח שיעמוד מולן, אפילו לא מתי G. וכך, אחרי שהלכו השתיים רטן הלה מתחת לשפמו אבל הלך לחפש את הרישומים. הלך ומצא. הרישומים מעוררים התפעלות לא פחות מהעבודות הסופיות. וכך, לצד הדימויים החזקים ורבי העוצמה של ה"צמחים בלילה" יוצגו בתערוכה גם הרישומים / אקוורלים שנעשו בעיפרון, דיו סִינִי וצבעי מים, ומהתבוננות בהם ניתן להבחין בחיפוש אחר האופן בו יבנו הדימויים. עוצמתם של הרישומים היא דווקא בעדינותם הרבה, באפשרות לעקוב אחר תנועת היד של האמן. האוצרות, כרמלה ועדנה, בחרו לתלות את הדימויים בצפיפות, על קיר אחד, כך שנוצר שדה בר של ממש.

                         

                        ''

                        מתי גרינברג / רקפות וציפורני חתול / רישום הכנה / 2006

                         
                        ברשימת התודות המלווה את העבודה צדה עיני תודה מיוחדת של האמן לבנו, דוד בן גרינברג, לו מודה מתי G. על כישורי המחשב שלו, כמו גם לסבלנותו ולחוש ההומור שלו. בילדותו בילה דוד שעות רבות בסטודיו של  אביו, והתמחה בהקמת בניני לגו, כיום הוא ארכיטקט מוכשר ומצליח. דוד עזר לאביו לארגן את רישומי הדימויים הראשוניים של צמחי הבר לקולאז' על גבי מסך המחשב. זה יפה שאב פותח לבנו את הדרך ליצירה ומאוחר יותר פותח הבן לאביו שער להתחדשות היצירה. וכאן טמון ערך נוסף של התערוכה בה מוצגות זו לצד זו שתי טכניקות. האחת, ראשונית, עתיקת יומין, רישום וציור, ואילו השנייה – הזרקת דיו, דיגיגרפית עכשווית. מ.ג. סיים את האקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים ועבר ללונדון להמשך לימודים והתמחות בטכניקת תחריט של המאה התשע-עשרה. שנים יצר בטכניקת תחריט, ואחר כך התמחה בטכניקות של חיתוכי עץ ובטכניקות של הדפסי משי. כעת היה סקרן לראות מה ניתן להשיג בטכניקות תכנה עדכניות ובשיטות של הדפסה דיגיטלית של המאה העשרים ואחת.

                         
                        ניתן ללמוד על הסקרנות המפעמת במתי G. על האומץ שלו לחתור אל הלא נודע, גם כשהוא אמן מבוסס ומוכר, ועל תכונת אישיות, שנדמה לי שהיא די נדירה אצל אמנים – היכולת והצורך לעבוד עם אנשים אחרים, ללמוד מהם וללמד אותם, שכך ניתן לחקור מחוזות חדשים, להתרגש ולרגש.

                        ואכן, בביצוע פרויקט זה, שהודפס ב"הדפס אמנותי ירושלים", בניצוחו של יאיר מדינה, הרחיב מ.ג. את גבולות הביצוע של עצמו, ומאז יצר עבודות רבות באמצעות טכניקות דיגיגרפיות של המאה העשרים ואחת.

                         

                         

                        ''

                        מתי גרינברג / רקפות וציפורני חתול/ 2015


                        ***

                         

                         

                        ברבות מעבודותיו עוסק מ.ג. במאבק ההישרדות הנצחי המאפיין את החיים בירושלים במשך אלפי שנים.  את בעלי החיים בירושלים, הטורפים והנטרפים, רשם ויצר בחיתוכי עץ בעבודה המשותפת לו ולמשורר יהודה עמיחי, ספר האמן – "ירושלים: 1967 – 1990".
                         http://www.matygrunberg.com/wildlife-confrontation-in-jerusalem.html


                        בשנת 2006 יצא לחיפוש אחר פרויקט חדש, מטאפורה שונה שתייצג את הקונפליקט המובנה לתוך חייה של ירושלים. בהשראת הגן הבוטני בהר הצופים בירושלים, יצר (2008) יצירת ענק – 4 כרכי ספר אמן - "ירושלים: צבעוני ההרים הגדילן הקוצני" באור שחר, יום, דמדומים ולילה, בשיתוף ד"ר מיכאל אבישי, שהיה מנהל הגן, והסופר עמוס עוז, שקטעים מתוך ספרו – "סיפור על אהבה וחושך" משולבים בספר האמן. הפעם הצמחים היו הגיבורים. מ.ג. לא בחר בצמחי תרבות מפונקים ואלגנטיים הזוכים לטיפול מסור כדי שיפארו ביופיים את בעליהם המסורים, אלא בצמחי הבר, האנטי-גיבורים שאינם מושכים את תשומת ליבנו, הצומחים בצידי הדרכים, בתוך אבני הגדרות, בתוך הקירות, נלחמים על חייהם - אלו השורדים האמיתיים.
                        http://www.matygrunberg.com/the-tulip--the-thorn.html


                        העבודה "צמחים בלילה" נוצרה בשנת 2015 כיצירת המשך ל"צמחי הבר". 2015 הייתה שנה קשה, התקפות טרור בישראל ובעולם יצרו תחושת איום על בטחונה של המדינה ועצם קיומה, ותחושת בידוד בזירה הבינלאומית. כל זאת על הרקע הגיאו-פוליטית בו שוכנת ישראל, סביבה שאינה יציבה באופן קיצוני, ומאופיינת במאבקים קשים ומלחמות אכזריות של שכנינו.  ההדפסים המוצגים בתערוכה הם מטאפורה למבטו של האמן על המציאות.
                        דווקא על רקע הלילה השחור, בולטים צבעיהם העזים של צמחי הבר הצנועים, חיים יותר מתמיד, לרגע בקדמת הבמה, מוארים באור פנסי מכונית החולף על פניהם.


                        התערוכה היא מחווה מצידו של מתי גרינברג לצייר ראובן רובין, שפרחים מופיעים ברבות מעבודותיו, ובמיוחד לציור – "רקפות". 


                        ''

                        רקפות,ראובן רובין

                         

                         

                        מוזיאון בית ראובן
                        http://www.rubinmuseum.org.il/he/home/a/main/
                        ביאליק 14 תל-אביב
                        שעות פתיחה -
                        ב', ד', ה' - 15:00 - 10:00
                        ג' - רצוף - 20:00 - 10:00
                        שישי - 15:00 - 10:00
                        שבת וחג - 14:00 - 11:00
                        א' - סגור

                        דרג את התוכן:
                          22 תגובות   יום ראשון, 1/10/17, 12:37

                          שנה טובה על כולנו!

                           

                          צבעוני ההרים והגדילן המצוי
                          לילה, דמדומים, יום, שחר

                          ''

                           

                          מתי גרינברג / על קו פרשת המים-צבעוני ההרים והגדילן המצוי"
                          ביאנלה ירושלים לאמנות,2017


                          בימים אלו נפתחת הביאנלה של ירושלים לאמנות, 2017.  המסך עולה על 26 תערוכות ופרויקטים ברחבי ירושלים. נושא הביאנלה השנה הוא "פרשת המים". http://www.jerusalembiennale.org/biennale2017-1/

                          במסגרת הביאנלה מוצגת התערוכה של האמן מתי גרינברג"על קו פרשת המים – צבעוני ההרים והגדילן המצוי".
                           http://www.jerusalembiennale.org/exhibitions2017/#/new-gallery-38/

                           
                          בשנים האחרונות הוצגה התערוכה במחלקה למדעי הצמח במכון וייצמן למדע ברחובות, את התערוכה אצר יִבְשָׂם עַזְגָּד, דובר המכון. כעת עברה ל HUC* - היברו יוניון קולג' בירושלים.


                          בפרויקט זה יצר מ.ג. 4 כרכים של פורטפוליו אמן, כל אחד מהכרכים מכיל 9 דימויים של זוגות צמחים. בכל כרך מוצגים הצמחים בשעה אחרת של היממה – שחר, יום, דמדומים ולילה. כל זוג צמחי בר מציג צמח שטיפס מן השפלה אל גבעות ירושלים, וממולו – צמח בר מדברי, קוצני, שעלה מן הישימון. מבטו של הצופה העוקב אחר מבטו של האמן מגלה בעבודה זו את הקונפליקט בין הצמחים בעלי האופי השונה, את המאבק על ההישרדות. מאבק ההישרדות המאפיין את החיים בירושלים מאז הקמתה ועד היום.
                          התערוכה מציגה 36 דימויים של צמחי הבר, כמו כן מוצגים טקסטים המספרים את סיפורו של כל צמח, וקטעים מתוך הספר "סיפור על אהבה וחושך" של הסופר עמוס עוז, אשר שולבו בפרויקט.


                          וכך כתב האמן מתי גרינברג על ההשראה לפרויקט עתיר ממדים זה:
                          "צמחי הבר הנפוצים בירושלים ובסביבתה הם ההשראה שלי לעבודה הזאת. צמחים אלה מבטאים את רצף הקיום ההיסטורי ואת עצמת ההישרדות המאפיינים את עם ישראל בארץ ישראל.
                          צמחי בר הם צמחי בר. יופיים הוא בטבעם.  הם לא נשתלו לתצוגה או לראווה ולא נעשה בהם שימוש לביטוי של רגשות או סמלים.
                          צמחי הבר נמצאים בכל המקומות – בצדי הדרכים, בעזובות, על ובתוך הקירות, בשדות החשופים ובצל החורשות והיערות.
                          בירושלים ובסביבתה אוכלוסייה מגוונת של צמחי בר רבים: מהצבעוני הירושלמי החינני והעדין ועד הגדילן הקוצני המאיים בעוצמתו. במשך אלפי שנים התגלגלו לאזור זה צמחים שבאו מאסיה התיכונה, מאסיה הקטנה, מאפריקה, מדרום אירופה ומחופי ואיי הים התיכון. כל אלה הסתגלו לתנאי החיים בהרי ירושלים – מקיץ שדוף שמש וחום, ועד לילות חורף קפואים
                          ; מעונות גשם ועד בצורת, וגם בימים של סתיו ירושלמי ואביב ישראלי שאין נפלאים מהם.
                          באחד מסיורי בירושלים, מלווה בידידתי מאירה, ירושלמית וותיקה, ביקרנו בגן הבוטני בגבעת רם, ביום קיץ לוהט וחם. בדרכנו לשער היציאה סע לקראתנו גבר שהחזיק את כובעו בידו. בחוצפתי הטבעית פניתי אליו ואמרתי לו: "ביום חם כזה חובשים את הכובע". "אתה צודק" ענה האיש, חייך ושאל" "ומה אתם חושבים על הגן הבוטני?"... "אני חושב שהושקעו בו מחשבה ועבודה רבה שהפכו את המקום למיוחד" עניתי לו. "ובכן, אני האיש מאחורי המחשבה והעבודה שבנו את המפעל הזה" אמר לי אז ד"ר מיכאל אבישי, מנהל הגן הבוטני שבגבעת רם. מהפגישה הזאת נרקמה ידידות שתוצאתה היא העבודה הזאת.
                          בפגישה השניה עם מיכאל אבישי סיפרתי למיכאל אבישי את סיפור הרעיון: להפיק פורטפוליו של צמחי הבר כמטפורה של הישרדות העם, וירושלים. הצגת המטפורה של העם השב לארצו. מפגש של צמחיית השפלה עם צמחיית המדבר והן מתמזגות זו בזו בהר הצופים בירושלים. בשיחה זו הביע מיכאל אבישי את התלהבותו מהפרויקט, והסכים לעזור לי לבחור את הצמחים שיבטאו את המטפורה – להציג, לתאר ולהסביר כל צמח למקורו ולעניינו.
                          קראתי את ספרו של עמוס עוז – סיפור על אהבה וחושך – המתאר ביד אמן, תיאור מופלא של ימי ילדותו בירושלים. ביחוד משכו את ליבי תיאורי השבת, הצרובים בזכרוני מימי ילדותי, מסופי שבוע בהם ביקרתי עם אמי, ואחותי ליאורה, את קרובי משפחתנו בתלפיות, סמוך כל כך לביתו של הסופר שי עגנון, הנזכר לטוב בספר. עמוס עוז הצליח בכתיבתו לתאר את זכרונותיו עד כדי התרגשות
                          ; כך עלה הרעיון לבקש רשותו לשלב קטעים מהסיפור הנפלא על אהבה וחושך בפורטפוליו הזה.
                          בעבודתי הגרפיות שהוצאתי לאור, לאורך השנים, תמיד שלבתי כתבים של משוררים, של סופרים ושל מחזאים. הכתבים האלו היו תמיד במקביל לעבודה הגרפית. הגרפיקה לא תארה את הכתוב, הכתוב לא תאר את הגרפיקה. הכתבים נבחרו על פי ההיגיון וההשראה, שהתחברו עם הגרפיקה בדמיוני ובהיגיון שלי – ובתקווה שיתקבלו על ידי כל מי שיצפה בעבודות האלה וימצא את הקשר לירושלים ולארץ".
                          מתי גרינברג, בת-ים, 2008


                          ברשימת התודות המלווה את העבודה צדה עיני תודה מיוחדת של האמן לבנו, הארכיטקט דוד בן גרינברג, לו מודה אביו על כישורי המחשב שלו, כמו גם לסבלנותו ולחוש ההומור שלו. דוד עזר לארגן את רישומי הדימויים הראשוניים של צמחי הבר לקולאז' על גבי מסך המחשב. מ.ג. הגיע לפרויקט זה עם ניסיון עצום בשיטות תחריט של המאה התשע-עשרה, טכניקות של חיתוכי עץ ושל הדפסי משי. הוא היה סקרן לראות מה ניתן להשיג בטכניקות תכנה עדכניות ובשיטות של הדפסה דיגיטלית.
                          בביצוע פרויקט זה, שהודפס ב"הדפס אמנותי  ירושלים", בניצוחו של יאיר מדינה, הרחיב האמן את גבולות הביצוע של עצמו, ומאז יצר עבודות רבות באמצעות טכניקות דיגיגרפיות של המאה העשרים ואחת. 


                          לינק לסרט המתאר את הפרויקט – "על פרשת המים – ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן המצוי" https://www.youtube.com/watch?v=6yKjL1ibFhE&feature=youtu.be


                          בהמשך לנקודת המבט של מ.ג. מעניין ללמוד על אמצעי ההישרדות שפיתחו צמחי הבר.
                          הנה לדוגמא סיפוריהם של שניים מתוך שמונה עשר צמחי הבר המוצגים בפורטפוליו
                          טקסט – ד"ר מיכאל אבישי.  

                           חרחבינה מכחילה ונורית ירושלים
                          לילה, דמדומים, יום, שחר

                           

                          ''


                          חרחבינה מכחילה  /  Eryngium creticum 

                          השם העברי של הצמח הקוצני הזה מתייחס לשורש "חרב" במשמעות של יובש. השם מציין גם את צבעו הקיצי הכחול. בתחילה נחשב מקורו של הצמח באי כרתים, ומכאן שמו המדעי.
                          מחזור החיים של החרחבינה מתחיל בחורף, בשושנה ירוקה ועסיסית של עלים, בעקבותיה צומח ניצרון קוצני עם ענפים ופרחים. השורשים והצימוח החורפי החדש והרענן אכילים, אולם הצימוח המאוחר שמתפתח במשך העונה הופך מר, וזו דרכו של הצמח להבטיח את הישרדותו מפני שיני העיזים והכבשים. עם תחילת העונה החמה הופך גונו של כל הצמח לסגול-כחול מתכתי עז ומזהיר מפני אכילה.
                          טעמה של החרחבינה דומה לטעם הפטרוזיליה, אליה קרובה החרחבינה מבחינה בוטנית. החרחבינה משמשת תחליף טוב למרור של ליל הסדר. הכפריים הערבים מבשלים את עלי החורף וממליחים אותם לפני אכילתם, את השורש הבשרני מבשלים עם סוכר לממתק.
                          דיוסקורידיס, במאה הראשונה לפנה"ס, ומאוחר יותר המרפאים בעשבים של ימי הביניים העריכו מאד את החרחבינה – כסגולה לריפוי עצירות ומכאובים אחרים. גם ברפואת הצמחים המודרנית, מיצי החרחבינה מומלצים לריפוי מחלות עור.


                          נורית ירושלים  /   Ranunculus millefolius

                          בסוף החורף ובאביב, אחד הצמחים הבולטים יותר לעין, היא נורית ירושלים. צמח עם פרחים צהובים, גדולים יחסית, על גבעול זקוף וקשיח. הנורית שורדת משנה לשנה באמצעות ציצת שורשים מעובה וכסות צפופה של שערות אפורות-מלבינות, המחזירות את חום השמש ומקטינות את אבדן המים מהצמח. התאמה נוספת למטרה זו היא המערכת הטבעית של עלים מנוצים (דמויי נוצה) מחולקים, המעניקים לצמח את שמו המדעי שפירושו – 'נורית-אלף-העלים'.
                          נורית ירושלים היא צמח עונתי מובהק הרדום במשך רוב הקיץ החם. ניצני הצמח חבויים מתחת לפני הקרקע, ורק אחרי שראשית הגשמים הרוותה את הקרום העליון של הקרקע – מתחיל מחזור צימוח חדש. בחצי הראשון של החורף הנורית אוגרת מהקרקע, בציצת השורשים המעובים, חומרי מזון. עמוד התפרחת מתחיל להתארך בינואר, ועונת הפריחה העיקרית מתחילה במרס – כאשר הלילות מתקצרים והימים מתחממים."


                          ביקור בתערוכה

                          הביאנלה מתקיימת 1.10 – 16.11
                          תערוכות הביאנלה תהינה פתוחות בחול המועד סוכות (8-10 באוקטובר) בין השעות 10:00 ו-17:00
                          אחרי סוכות בימי שלישי בין 9:00 ל-17:00 ובימי שישי 9:00 עד 13:00.
                          "היברו יוניון קולג'" הוא מקום מקסים לסיור. מומלץ להיכנס לגן הפנימי ולראות את שלושת שערי הברונזה שיצר מ.ג. בשנת 1985 לבניין שתכנן האדריכל משה ספדי, ואת "יונת ירושלים" – תבליט ברונזה המשוקע ברצפת הבמה הצופה אל חומת העיר העתיקה ומגדל דוד.
                          כמו כן מוצגות ב - HUC שתי תערוכות נוספות - "צחוק הגורל" ו - "אותות דשמיא".
                          שווה ביקור
                          (HUC* - Hebrew Union College (Rau Building -
                          מרכז להכשרה רוחנית ומקצועית ליהדות הרפורמית.

                          רחוב דוד המלך 13, ירושלים.  http://huc.edu/node/3694#

                           

                          www.matygrunberg.com
                          www.nomikan.com

                           

                          דרג את התוכן: