כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    3 תגובות   יום שני, 3/7/17, 11:18

    ''

     

    המרענן הבלתי רשמי של הקיץ

     

    מתכון קיצי לרענון האהבה, הולך טוב עם כוס יין לבן קררר, גם גלידה, ופלח אבטיח אדום גם גם. 
    שבו בבריזה של לפנות ערב, או מתחת למזגן, וקראו יחד קטעים מתוך הספר "ואהבה, מה עם אהבה?" כמו זה למשל: 
    "אתה זוכר ששאלתי אותך פעם אם אפשר לאהוב מישהו רטרואקטיבית?
    שתי תמונות שלך העבירו בי ניצוץ חשמלי.
    האחת – הרישום של יוסי שטרן שלך כגבר צעיר.
    השניה – צילום שתלוי במסדרון המוביל לחדר השינה בביתך, בו אתה ניצב ליד עבודה שלך כתרנגול זקוף, פלג גופך העליון חשוף, גופך אומר שחצנות, אבל עיניך טובות.
    יש לשער שלו היינו נפגשים אז, לא היינו אוהבים.
    אמש דפדפתי בקטלוג העבודות שלך. העבודות זה סיפור מופלא אחד. אתה – אחר.
    ושמתי לב, כשאני מחבקת אותך, כאילו אתה בָּבּוּשְקָה. 
    כאילו אני מחבקת את המַתִּים שהיו לאורך השנים, מתיתיהו, מטיה, מתוס, מתיושקה, מאט אדום הזקן, מטיאו, מתי.
    שזה המון, גוף בתוך גוף בתוך גוף.
    וזה עושה לי נעים מאד, כל המַתִּים האלו. מָסָה ענקית."

    ''

     

    רישומים - מתי גרינברג, טקטסים (קצרים) בעברית ובאנגלית.

    http://www.nomikan.com/?page_id=384
     
    המשך קיץ טוב
    www.nomikan.com

    ''

    דרג את התוכן:
      11 תגובות   יום חמישי, 1/6/17, 18:11

      Following requests from my readers this post was translated to English.

       

      ''

       

      1.6.2017

      לינק לגירסא העברית - בתחתית הדף

      The Architecture of Holocaust Memory – Yad VaShem Museum, Jerusalem
      Am I "Second Generation"?
      Part 1

       

      I recently had the privilege of being part of a moving experience, one of the jewels that Maty G. periodically lays before me. I had the privilege of glimpsing the spark of an original, primal creation.
      As part of his work with architect Moshe Safdie, Maty G. prepared an artist's portfolio for the project "Yad VaShem, Holocaust History Museum, Jerusalem – Study Drawings".
      Safdie is the architect responsible for the planning of the Yad VaShem Holocaust History Museum and its Children's Memorial, the wonderful structure commemorating the memory of the children murdered in the Holocaust, and the spine-tingling Memorial Train Wagon.


      I ask myself how one approaches the planning of a place intended as the home to the memory of a tragedy so terrible that the deeper one delves, the further strays from any form of comprehension. What form does one give to the home of such a memory?
      The answer is provided in the guise of study sketches by Moshe Safdie. Safdie drew the sketches in the infant stage of the planning more than 20 years ago. Maty G. did not observe the sketches as an architect, but rather with the eye of an artist. The objective of the sketches was to assist in the planning of the building, to clarify Safdie's own thinking for himself. The "treatment" that Maty G. applied to the sketches in Yair Medina's "Jerusalem Fine Arts (Digital) Prints Workshop" bestows them with renewed life, re-instills them with the original creative spark with which they were born, and transmits to the observer the power and decisiveness of the drawing hand even before they were clear to the hand's owner himself.      
      watching those sketches was a very moving experience.

       

      ''

       

      ''


      ''

       

      ''

       

      When Safdie stands before Maty's  finished work, he is surprised. "Wow", he says.

       
      And then, on the occasion of his birthday, Maty's  son, David, flies in to Israel from London accompanied by his older sister, Allona.
      A small family celebration. David is an architect and for his birthday he requests a strange gift – to visit Yad VaShem in Jerusalem. I try and dissuade him from the somewhat odd outing, without success. It's just as well. We set our sights for Jerusalem and the Museum of the History of the Holocaust at Yad VaShem.


      For the record, I should disclose that I am the second generation of the Holocaust. My parents came from Hungary, from the forced labor camps and from Auschwitz concentration camp. As a young woman, I thought myself free of influence from the "Shoah". As the years passed, and with the recent rise of terrorism, the mass waves of immigration, and hatred for the "other" that have flooded the world, I have discovered that within me lies a certain knowledge that a worldwide holocaust of any kind is almost inevitable. Indeed, acts of atrocity are occurring even today all around the globe, one of the most horrific of which in Syria, our neighbor. This internal holocaust of mine causes me deep sadness, despair.
      Therefore, my appreciation grows for those capable of contending with human evil and cruelty in its extreme manifestation, to actualize it in the present, and nonetheless, to act, to bring hope and a glowing light at the end of the darkness.


      The Holocaust Museum at Yad VaShem, Jerusalem. I am submerged in an atomic shelter in the belly of the mountain. The concrete walls, the thick concrete walls close in on the triangle prism-shaped building, a building of unfamiliar appearance, from within which my terrified gaze focuses on my surroundings. This dwelling of death bubbles with life. Individual visitors, couples, groups. The atomic shelter is filled with a quiet whisper, a medley of languages and faces from around the world – Hebrew, German, English, French, Japanese, Swedish… My ear detects Hungarian, a whisper in the language of my parents, a group of Arab high school students, a group of soldiers. No-one glances at their smartphone.

      I have difficulty examining the exhibits in depth and so wander the length of the prism from one gallery to the next. The floor is broken and split and articles from the Holocaust are displayed among the fragments. I step carefully along the memorial time-line. My eyes are pulled towards the natural light penetrating the room via the ceiling, and at the end of the concrete prism – a bright light.

       
      As the Yad VaShem website describes: "The new Holocaust History Museum is a prism-like triangular structure that penetrates the mountain from one side to the other, with both ends dramatically cantilevering into the open air. The triangular form of the structure was chosen to support the pressure of the earth above the prism while bringing in daylight from above through a 200 meter-long glass skylight. The skylight allows gleams of daylight to contrast with darker areas required for multimedia presentations. Within the galleries, light enters through localized skylights varying from diffused to clear glass, depending on the requirements of each exhibit."   

      The natural light "saves" me during this journey and pulls me to its end and the dramatic exit from the museum that bursts from within the northern slope of the mountain to a view of modern-day Jerusalem.

       

      ''


      ''

       

      ''

       

      ''

       

      ''

       

      ''

       

      My friend, architect Uri Shitrit, once told me that the further away from an event you move, the more abstract the manner of its commemoration becomes. The physical exhibits have already been displayed, now it is the idea that needs passing on. The museum, as required and as is to be expected, is overflowing with artifacts and physical testimony, but the museum structure itself is the message. The building works on the visitor's feeling of experience. The atomic shelter, of which humanity may well yet have need, brings the sense of fear and the "dead end" to the "here and now", not allowing one to relate to the Holocaust as a distant historical episode. And yet, it is the light of hope that accompanies the visitor throughout, even if unknowingly.


      My feelings are enhanced by a sense of great wonder at Moshe Safdie's ability to create such a small drawing and transform it to a magnificent building possessing its own right of existence within the concrete reality.

       

      I think on all of our different ways to come to grips with the Holocaust.

      Safdie – in creating the monumental museum.

       

      Maty Grunberg – for his works that are now displayed in the Holocaust Museum in his home town, Skopje in Macedonia.
      http://www.matygrunberg.com/huanted-memories-exhibition.html
      And also the sculpture elements planned for the Park of Remembrance for the Jewish Community of Macedonia, in the old Jewish Cemetery in Bitola, Macedonia.
       http://www.matygrunberg.com/memory--eyes-on-the-future-2016.html

       

      And my humble contribution, a film that I made "A Jew from Hungary", on my family as Holocaust survivors.
       https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8


      Each person and their own "Shoah".

       

      link to part 2 - Am I "Second Generation"? http://www.nomikan.com/?p=1321

       

      ''

      Maty Grunberg, Haunted Memory, small sculpture


      Link to the Hebrew version: http://www.nomikan.com/?p=1187

      Links to Safdie's website:

      http://www.msafdie.com/projects/yadvashemholocausthistorymuseum

       http://www.msafdie.com/projects/yadvashemtransportmemorial

      http://www.msafdie.com/projects/yadvashemchildrensholocaustmemorial

      Yad Vashem : http://www.yadvashem.org

       

      translation from Hebrew - Tamlil-Segev

      דרג את התוכן:
        19 תגובות   יום חמישי, 18/5/17, 23:26

        18.5.2017


        ''

         

        סיפור על מחויבות, אופטימיות, ואיש אחד שלא אומר "אני"
        ד"ר מייקל בן-אלי, פרויקט "ואדי עתיר"


        http://www.nomikan.com/?p=1346   English version

         

        בשני הפוסטים האחרונים נגעתי ברפיון הידיים שתוקף אותי מול הרוע והאווילות בעולם. על רקע זה הערצתי נתונה לפועלים טוב בעולמנו. והנה בשבוע שעבר פגשנו את עבודתו של איש כזה - ד"ר מיכאל בן-אלי, שיזם והקים (לא לבד) את "פרויקט ואדי עתיר", המשמש מודל לשינוי לעֶבר קהילה בת-קיימא, וצפוי לשנות את איכות חייהם של רבים מתושבי הנגב. בהיותו מודל מוצלח, השאיפה, שכבר קורמת עור וגידים, היא ל"יצא" אותו לעולם כולו.


        הבדואים קוראים לו ד"ר מייקל, כך הוא נקרא בכל העולם – דוקטור מייקל בן-אלי. בתעודת הזהות כתוב: מיכאל בן-אלי. בשבילנו הוא מיקי. מיקי למד ארכיטקטורה  AA-School , בלונדון. את הדוקטורט שלו קיבל במכון לקיברנטיקה באוניברסיטת ברונל בהנחיות של פרופסור גורדון פאסק.  
        https://en.wikipedia.org/wiki/Gordon_Pask
        בהמשך היה תלמידו ושותפו לעבודה של הארכיטקט המהנדס הנודע באקמינסטר פולר ((Buckminster Fuller שהקדיש את חייו לסייע לאנושות כאינדיבידואל, באופן כזה שמדינות וחברות וארגונים גדולים אינם מסוגלים לעשות מסיבות כלכליות ופוליטיות.   
        https://en.wikipedia.org/wiki/Buckminster_Fuller


        מיקי עבד שנים רבות בבנק העולמי, כיועץ לפרויקטים של קַיָּימוּת ( (sustainabilityבכל העולם, ורכש ניסיון רב בנושא, שקיבל הכרה הולכת וגוברת בחשיבותו להמשך קיומה של האנושות על פני כדור הארץ. עם הזמן התפתחה בו אי נחת מההגדרה המקובלת של "קיימות", ומהבנת הקושי ביישום דווקא בעבודה עם ארגונים גדולים, בינלאומיים, שעם כל הכוונות הטובות, הם מסורבלים ומורכבים ומתקשים ביישום חדשנית רדיקלית. הפרויקטים התמקדו בנושאים ספציפיים כמו – מים, אנרגיה, בני אדם... אבל היה צורך בפיתוח גישה כוללנית לכל המרכיבים היוצרים את ה"קיימות".

        בשנת 2007, פרש ד"ר מייקל בן-אלי מעבודתו והקים את המעבדה הבינלאומית לקיימות (The Sustainability Laboratory) בניו-יורק.


        הייחודיות של המעבדה היא בשילוב 3 גישות:
        1. ראיה מערכתית, שימת דגש על החיבורים הפנימיים, ועבודה לקראת מימוש החזון, בניגוד לדרך המקובלת של התמקדות בבעיות, דרך שחוסמת ההתקדמות.

        2. התמקדות בתיאוריה של תהליכי שינוי. המעבר לצורת חיים בת קיימא על פני כדור הארץ דורש שינוי שאין לו תקדים. לא קיים ספר הוראות לניהול כדור הארץ, וצריך לעשות ניסיונות, יצירתיים. לא ניתן להסתפק בשינוי של מרכיבים בתוך המערכת הקיימת. נדרש שינוי רדיקלי, של המערכת עצמה. 3. הגדרה חדשה ומעשית של המושג – "קיימות", שתתבסס על יחסי גומלין בין אוכלוסייה לסביבה – וכך הגדיר ד"ר מייקל בן-אלי את המושג "קיימות":
        שיווי משקל דינאמי בתהליך האינטראקציה בין אוכלוסייה לבין יכולת הנשיאה של הסביבה, כך שאוכלוסייה מתפתחת עד לכדי ביטוי מלוא הפוטנציאל שלה מבלי להשפיע באופן שלילי ובלתי-הפיך על יכולת הנשיאה של הסביבה עליה היא נסמכת.


         5 עקרונות הליבה של תיאורית הקיימות:
        1. התחום החומרי - יש להגביל אנטרופיה ככל האפשר ולוודא כי הזרימה של משאבים, דרך ובתוך הכלכלה, כמעט ואיננה פוחתת, עד כמה שחוקי הפיסיקה מתירים זאת.

        2. התחום הכלכלי - יש לאמץ צורת תימחור ומערכת חשבונאית הולמת להנחיית הכלכלה, המותאמת באופן מלא  עם התהליכים הסביבתיים העולמיים,  ומשקפת תמחור אמיתי וכוללני של הביוספרה.
        3. תחום החיים - יש לוודא שהגִיוּון החיוני של כל צורות החיים בביוספרה יישמר.
        4. התחום החברתי - יש לבטא במלואם את דרגות החירות ואת פוטנציאל המימוש העצמי של כל בני האדם מבלי שאף פרט או קבוצה ישפיעו לרעה על האחרים.
        5. התחום הרוחני - הכרה ברצף האחיד והדינאמי של מסתורין, חכמה, אהבה, אנרגיה וחומר אשר מגשר בין קצוות היקום לבין מערכת השמש, כדור הארץ והביוספרה שלו, כולל את כל בני האדם, על המערכות המטבוליות שלנו והשלוחות הטכנולוגיות המוחצנות שלהן – וגילום הכרה זו באתיקה אוניברסאלית להכוונת התנהגות בני האדם.


        נראה אוטופי לחלוטין? אז זהו, שלא. העקרונות האלו מיושמים, ובהצלחה רבה, כאן, אצלנו, בארץ, בנגב ב"פרויקט ואדי עתיר" – שם הקימו מיקי ושותפיו, עליהם מיד נרחיב את הדיבור, פרויקט שהוא יוזמה פורצת דרך של קהילה בדואית בנגב שמקימה חווה בת-קיימא לדוגמא אשר משלבת ערכים, ידע, וניסיון בדואים מסורתיים עם הגישה הייחודית לפיתוח של המעבדה לקיימות - http://projectwadiattir.com/


        וכך, בשבוע שעבר, ביום שישי, הדרמנו לנגב, חבורה סקרנית, לראות במו עינינו את הפרויקט הדגל של המעבדה. ביום הקודם הציג מיקי את הפרויקט בפני הנשיא ריבלין וקבוצת יזמים, במשכן הנשיא בירושלים.  

         

        ''

         

         הנשיא ריבלין, ד"ר מייקל בן-אלי יושב, מאחוריו עומד ד"ר מוחמד אלנבארי


        פרויקט ואדי עתיר נמצא סמוך לעיר הבדואית חוּרָה. מיקי הכיר את השטח ממסעות הניווטים בקורס קצינים בצה"ל. באחד הביקורים בשנת 2007, הזדעזע ממצבם של הבדואים שחיים באזור. הוא חָבַר לראש מועצת חוּרָה, ד"ר (כימיה אורגנית) מוחמד אלנבארי, ויחד התחילו לקדם את הרעיון.
        "יחד" הוא אחד מעקרונות הקיימות של המעבדה. ומסתבר שבחברה הבדואית השבטית, החמולתית, קשה מאד להשיג את ה"יחד". זאת אחת הסיבות לכך שהפרויקט הוקם בשטח סמוך לעיר חוּרָה, אבל אינו שייך לה או לאף לא אחד מהשבטים והמשפחות, כך שיהיה שטח ניטרלי, ללא בעלות, וניתן יהיה לבנות אותו בצורת קואופרטיב.

         

        ''

         

        בתמונה למעלה, ד"ר מיכאל בן-אלי וד"ר מוחמד אלנבארי מספרים על הפרויקט במרכז המבקרים

         

        אנחנו פוגשים את ד"ר מוחמד אלנבארי, ואת יוניס אלנבארי, מנהל בפרויקט. יוניס מרחיב דיבור על ההזדמנות האישית שניתנה לכל אחד מהם: "אל תשאלו מה עשיתם למקום, הוא אומר, תשאלו – מה המקום עשה לכם?" העברית של יוניס, ללא דופי, מעולה, כמו של ד"ר מוחמד אלנבארי,  כמו של שאר האנשים שפגשנו באותו יום. "העברית שלי הייתה הרבה יותר דלילה לפני כמה שנים", אומר יוניס, שמחזיק היום בתואר אקדמי במנהל ציבורי ופעיל בעמותות ובפורומים שונים לקידום חברתי, "מייקל לא "המציא אותנו", מייקל חשף משהו שהיה בתוך כל אחד מאיתנו ונתן לנו הזדמנות להתפתח". ההתפתחות האישית מושקעת בחזרה בפרויקט, ומחלחלת ליישובים הבדואים שבאים ללמוד בחווה הניסיונית.

         

        ''

         

         יוניס אלנבארי מספר על פרויקט ואדי עתיר


        תקופת הנוודות של שבט הבדואים הסתיימה זה מכבר. הרעיונות בבסיס החזון של המעבדה – ראיה מערכתית של צרכי כל הקהילה, שילוב נשים, עבודה בשותפויות – כל אלה מחלחלים לתרבות הבדואית, ותמוכים בעיצובה מחדש כחברה של יושבי קבע בערים, במאה העשרים ואחת.
        אנחנו פוגשים גם את גאדיר האני, מרכזת אדמיניסטרטיבית, ואת לינה אלעטעונה, מהנדסת כימיה ובעלת ותואר שני במנהל עסקים, ומנהלת התפעול והמחלבה. אכן, שיתוף נשים.

         

        ''

         
        גולת הכותרת של הביקור היא היציאה לשטח. בפרויקט מספר ענפים – דירים (עיזים וכבשים), מחלבה, מערכת לטיפול בשפכים, מתחם להכנת קומפוסט, שדה לצמחי מרפא, קו של מוצרי קוסמטיקה מעולים, שדה לירקות אותנטיים (שהזרעים שלהם נאספו ממשפחות ששמרו את הזרעים עוד לפני תקופת שדות הסופרמרקטים), שטח מרעה, מטע זיתים, וחורש עצים. מערכת קליטת אנרגיה סולרית נמצאת בהקמה הימים אלו.

         

        ''

        ''

        ''

        ''

        ''

        ''

        ''

         

        מראה משובב נפש - חורש עצים הצעיר בתוך המדבר. השטח היבש והצחיח מסביב מדגיש את ירקות העצים, וכל השינוי המדהים הזה בהשקעה לא גדולה, ממש בזול. את מיזם שיקום המערך האקולוגי מוביל ד"ר סטפאן ליו מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שהתלהבותו מדביקה אותנו. המיזם משלב פעילויות לטיוב הקרקע, אגירת מי גשמים, והעשרת גיוון החי והצומח באתר, והינו דוגמה לגישה כוללנית למאבק בתהליכי מידבור. הוא מתחיל מעיבוד האדמה ל"קצירה" נכונה של מי גשם, מעטים ככל שיהיו. אדמת הלס עובדה בגדודיות, מעין תלמים ותלוליות ארוכים, אשר "לכדו" את מי הגשמים. בתוך מספר שנים גדלו העצים, פרחים החלו לפרוח, חרקים מעופפים ומבקרים את הפרחים, זוחלים הגיעו ובעקבותיהם בעלי כנף ובעלי חיים – המדבר התעורר לחיים.

        ''

        ד"ר סטפאן ליו מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב,

        ''

        ''

        ''

        ''

         

        בעלון שניתן לנו אני קוראת "הקמת פרויקט ואדי עתיר נתמכת על ידי שותפות רחבה הכוללת קונסורציום ממשלתי בהנהגת משרד החקלאות ופיתוח הכפר ובהשתתפות המשרד לפיתוח הנגב והגליל, משרד האוצר והרשות לפיתוח כלכלי במגזר המיעוטים. כמו גם ב USA – JNF, חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, קיבוצים, ארגונים בלתי ממשלתיים, חברות הסקטור הפרטים, קרנות ותורמים פרטיים". קואליציית ארגונים מרשימה, שאני יכולה לנחש כמה עבודה הושקעה ברתימתו של כל אחד מהחברים בו לפרויקט ואדי עתיר.


         

        ''

        ''

         

        חשוב לדעת - השלבים הראשונים של הפרויקט התאפשרו על ידי תורמים פרטיים שאכפת להם...
        "ביחד", אמונה, נחישות, סבלנות, אופטימיות.
        ואני שמה לב שמיקי לעולם אינו אומר "אני", אלא "אנחנו" ובכל פעם שהוא מספר הצלחה עולה חיוך מופתע על פניו. הוא עדיין מופתע, ואני - הרבה יותר ממנו, אפשר לעשות טוב בעולם.
        עובדה!!!


        ''


        נ.ב.

        בשנת 2016, זכה ד"ר מיקי בן-אלי בפרס מפעל חיים והוכנס ל"היכל התהילה" של התעשיה הירוקה הבינלאומית, בארצות הברית. 

        ''

         

        ©

        www.nomikan.com



        דרג את התוכן:
          15 תגובות   יום שני, 1/5/17, 15:05

          a link to the English version: http://www.nomikan.com/?p=1321

           

          ובעיצומו של יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות איבה, אני עדיין נדרשת ל"יום השואה... וכן, יש קשר בין הדברים. 

           


          30.4.2017


          האם אני "דוֹר שֵני"? טוּר לא אופטימי, ואולי כן?...

           

          ''

          הערה: בתחתית הדף, לינק לפוסט מתורגם לאנגלית, לבקשת חברים רבים


          אנחנו מסבים לשולחן ערוך למופת, יחד עם חברים של חברים, אוכל טעים ושיחה מרתקת. כולנו בעשור השביעי של חיינו. חברתי המארחת, שהניחה מאחוריה קריירה מוצלחת, היא אשת חברה מעשית, מלאת חיים וחייכנית. השיחה מתגלגלת לברלין. חברתי מספרת כי עמדה בפתח מוזיאון היהודי בברלין, ולפתע פרצה בבכי תמרורים בלתי נשלט. למוזיאון לא נכנסה. התופעה חזרה גם כשביקרה באנדרטת השואה בברלין. "ואז", היא אומרת "לתדהמתי, בפעם הראשונה בחיי הבנתי שאני "דור שני" ופניתי לעזרה ב"עמך". שתי חברות נוספות היושבות איתנו ליד השולחן הצטרפו אליה ל"עמך", גם הן גילו שהן "דור שני".
          אני מתבלבלת. ל"עמך" הולכים זקנים שהיו "שם", לא סבתות מטופחות בנות בלי גיל.
          סבא שלי למשל, יצחק איזידור רובינשטיין, לא הלך ל"עמך". הוא הסתפק בנישוק נכדיו על עיניהם ומלמול "זיסק'לה ודבש'לה" ו"הריבית שלי". אז סבא שלי היה זקן בן חמישים וארבע כשעלה ארצה עם אבי ושלוש אחיותיו בשנת 1946. ישיש מופלג ובא בימים שידע לקרוא עברית על בוריה, בניגון הונגרי כבד שרכש ב"חִֵידֶר" של ילדותו ובבית הכנסת של בגרותו. סבי לא הבין מילה ממה שקרא ואני לא הבנתי מילה ממה שהוא קרא באוזני  (הסיפור "כושי ונושי" מתוך ספר הילדים "גן – גני") אבל אהבתי את המנגינה. סבי, אגב, חבש כיפה, והניח תפילין כל בוקר למרות שכבר לא האמין באלוהים שבכלל לא התערב כשלקחו למשרפות את אשתו ושלושת ילדיו הקטנים. "ענין של הרגל" אמר, "אלוהים".
          אני "מסמנת" לעצמי את השיחה אצל חברתי, ומניחה אותה בצד. יודעת שהיא פועלת שם, בעומק.


          ביום השואה האחרון, בעקבות טור שפרסמתי – "אדריכלות הזיכרון לשואה", אני מתחילה לחשוב. זה קורה לי שקודם אני כותבת, ואחר כך חושבת.
          http://www.nomikan.com/?p=1187

          ומה שאני חושבת הוא – האם אני "דור שני"?
          הורי,  דודותיי, דודי, חבריהם, משפחתי המורחבת, כולם היו ניצולי שואה מהונגריה. חבורה שמחה ועליזה עם הומור מושחז, אוכל דשן, עוגות מתוקות, מסיבות וריקודים. גדלתי בבית שמח, השואה לא דוברה, אך גם לא הוסתרה. סיפורים לא סופרו, אבל בערב ליל הסדר אבי היה מספר על "יציאת מצריים של ימינו", מחנות העבודה, ההצלה והעליה ארצה.
          יותר מזה אמי לא הרשתה. 

           
          לפני כעשרים שנה, בשנות ארבעים לחיי, לחיי הפקתי וביימתי סרט דוקומנטרי על משפחתי כניצולי שואה - "יהודי מהונגריה".  https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8
          בארצות הברית שינו המפיצים את שמו של הסרט ל - Triumph of Survival""
          הסרט נפתח בסצנה יפהפייה של אבי לבן השיער, בן השבעים וחמש, רוכב על סוס. שזה כל העניין עצמו, להישאר על הסוס! חברי נדהמו כשצפו בסרט. הם הכירו את הורי, ואותי - עליזה וצחקנית כפי שהייתי - מעולם לא חשבו שמשפחתי קשורה ל"שואה". גם אני לא חשבתי שאני "דור שני". ובכל זאת, אחרי ה"שיחה ההיא" אני בודקת את עצמי, ותוהה אם כמה תפיסות יסוד שלי הן סימני "דור שני" או פשוט מפוכחות ריאליסטית.


          ברגע הנורא והאיום ההוא, כשעמדתי מול גופתו של המנוח שלי, שנטל חייו בידיו, אמרתי לעצמי – בחיים קורים אסונות כאלו, הרֵי אני יודעת, אנשים מאבדים את כל עולמם ברגע, בשבריר שניה. זה לא היה אמור לקרות בחיים שלי אבל הנה, זה קרה. המשפחה שלי שרדה את השואה וקיימה חיים מלאים ומאושרים, ילדי ואני נוכל לשרוד את האסון הזה ולמצוא את מקומנו הנכון בחיים.
          וכך היה.


          בשנים האחרונות כולי פליאה על הפליאה והתדהמה של העולם בשל מעשי הטבח האיומים והנוראים שנעשים במקומות שונים על פני כדור הארץ, כולל סוריה, שכנתנו האומללה. על מה המהומה? הרֵי מאז ומעולם ברור היה כי מעשים כאלו יתכנו. היו ויהיו. הטבע האנושי.

          מאז חוּבַּר לו העולם יחדיו ברשתות כבישים, רכבות, נתיבי אוויר, דרכי ים, ורשתות אינטרנט הסמויות מן העין, אני חרדה לגורלו יותר מתמיד. דווקא החיבור הזה מפחיד אותי, בגלל "אֵפֵקְט הַפַּרְפַּר" - ביטוי מתחום תורת הכאוס הממחיש מצב של "תלות רגישה בתנאי ההתחלה", לפיו שינויים קטנים בתנאי ההתחלה של מערכת דינאמית לא לינארית עשויים לגרום לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הזמן הארוך. .. "מטאורולוג אחד העיר כי אם התאוריה נכונה, נפנוף אחד של כנפי פרפר עשוי לשנות את מהלך מזג האוויר לנצח". (ויקיפדיה).
          אני חושבת על משק כנפיהם האדירות של כמה פרפרי ענק העומדים בראש מעצמות גרעיניות בימינו... במקביל להשתכללות יכולתו של אדם אחד לגרום נזק אדיר, יחד עם עלייתה של תרבות השנאה בעולם... ואני מגלה כי בתוכי קיימת ידיעה ברורה שיום אחד קטסטרופה עולמית תתרחש, אדם יכול להישאר פתאום עירום, ללא כלום.

           

           

          ''

           

          ''

           

           

          ''

          בתמונות למעלה - כמה "פרפרי ענק של ימינו"

          (קריקטורה של נשיא צפון קוריאה  - הקריקטוריסט שלמה כהן).

           

          ומשאני מגלה את קיר "השואה" בתוכי אני מבינה את ההד הקשה שמכה בו מדי יום, מול מצעד האיוולת / רוע / אכזריות אנושית בלתי ניתנת לתפיסה. אני חשה את אוזלת היד שלי מול ה"רַע" העצום והנורא הזה. ומעריכה עד בלי די את אלו העושים במלאכת קודש נגד הרוע, אישה / איש כל אחד בדרכו.

           
          אִימִי נחנה בחוש הומור סרקסטי מלווה בפסימיות עמוקה. אבי היה טוען כנגדה: "את פסימית" והיא הייתה עונה: "אני לא פסימית, אני ריאלית". וכעת, אני, שתמיד נחשבתי דומה לאבי, תוהה, שמא אחרי מותה של אימי משתקף הלך רוחה הפנימי בתוך רוחי שלי. ופתאום אני חושבת, שעצם ההבטה שלי בפריזמה דרכה אני מתבוננת בעולם מעקרת אותה מעט מכוחה. שכן כאשר אני שוקעת בעצב קיומי על האנושות כולה, עדיין מפעם בי שביב תקווה ש"זה לא באמת ככה" זה רק "הדור שני" שלי רואה את זה "ככה" ולמעשה מתרחשים דברים נהדרים בעולם מדי יום, מעשים טובים, המצאות נפלאות, אמנות, אהבה .... אלא ש"דברים נהדרים" אלו לא תופסים כותרות ראשיות (אז זה אופטימי או פסימי?)


          אני חולמת חלום, ובחלומי מתרוממות המצבות בבית הקברות היהודי העתיק בעיר ביטולה אשר במקדוניה, וצועדות לעברי, בשקט, מתקרבות ומאיימות לקבור אותי תחתיהן, וכמעט אני נקברת חיים כאשר מתיG. , מבועת מצעקותיי החנוקות, מעיר אותי משנתי הטרופה, מחבק אותי ואומר: "הכל בסדר, זה רק חלום".
          רק חלום.

           

          ''


          ''

           

          ''

           

          ''

           

          ועם כל זה, ולכל צרה שלא תבוא - לילדי אני מצווה – היה ותתרחש הקטסטרופה – הימלטו! הימלטו עם נשותיכם וילדיכם!  אל תחפשו אותי, אל תנסו להציל אותי, הצילו נפשותיכם ונפש משפחותיכם, לכו בלי להביט לאחור!

           

          ''

           

          לבקשת חברים רבים - הפוסט תורגם לאנגלית. תרגישו חופשי להעביר לקוראי אנגלית

          http://www.nomikan.com/?p=1312

           

           

          www.nomikan.com

          דרג את התוכן:
            12 תגובות   יום חמישי, 20/4/17, 20:25

            18.4.2017

            ''

             

            לינק לפוסט באנגלית: 

            http://www.nomikan.com/?p=1312

             

            אדריכלות הזיכרון ל"שואה" – מוזיאון "יד ושם", ירושלים


            לאחרונה זכיתי להיות חלק מחוויה מרגשת, אחת המרגליות שמתי G. מניח למרגלותיי מפעם לפעם.
            זכיתי להציץ בניצוץ יצירה ראשוני, בראשיתי.
            במסגרת עבודתו עם הארכיטקט משה ספדיה הכין מתי G. פורטפוליו אמן לפרויקט - :  "יד ושם, מוזיאון השואה, ירושלים – רישומי הכנה".
             " YAD VASHEM HOLOCAUST HISTORY MUSEM, JERUSAELM-STUDY DRAWINGS".
            ספדיה הוא הארכיטקט שתכנן את מוזיאון השואה ב"יד ושם", וכן את "יד לילד", המבנה המופלא המנציח את זיכרון הילדים שנרצחו בשואה, ואת קרון ההנצחה המצמרר.  

             
            אני שואלת את עצמי איך ניגשים לתכנון מקום בו יאוחסן זיכרון של אסון נוראי שככל שאתה מעמיק בו הוא נתפס פחות ופחות. איזו צורה נותנים לאכסניה של זיכרון כזה?
            התשובה ניתנת בצורת רישומים ראשוניים של ספדיה אשר נשלחו למתי G. את הרישומים רשם ספדיה בשלב העובָּרי של התכנון לפני למעלה מעשרים שנים. מתי G. אינו מביט ברישומים כארכיטקט, הוא בוחן אותם בעין אמן.  מטרת הרישומים הייתה לשרת את תכנון הבניין, להבהיר לספדיה את החשיבה שלו עצמו. "הטיפול" שמתי G. מעניק לרישומים ב"סדנת ההדפס (הדיגיטלי) האמנותי" של יאיר מדינה בירושלים מעניק להם חיים חדשים, מחזיר להם את ניצוץ היצירה הראשוני איתו נולדו, ומעביר לצופה את העוצמה והחלטיות של היד הרושמת, עוד לפני שהדברים התבררו לבעל היד עצמו.
            מרגש מאד.

             

            ''

             

            ''

             

            ''

             

            ''

             

            כאשר ספדיה ניצב מול עבודתו המוגמרת של מתי G. הוא מופתע, "וָואוּ" הוא אומר. 

             

            ואז לרגל יום הולדתו, מגיע ארצה מלונדון, דויד, בנו של מתי G. מלווה באחותו הבכורה, אלונה. חגיגה משפחתית קטנה. דויד הוא ארכיטקט, ליום הולדתו הוא מבקש מתנה  מוזרה – לבקר ב"יד ושם" בירושלים. אני מנסה להניא אותו מהבילוי המשונה, אבל לא מצליחה. וטוב שכך. אנחנו שמים פעמינו ירושלַיְמָה אל מוזיאון ההיסטוריה של השואה ב"יד ושם".

             
            גילוי נאות: אני דור שני לשואה, הורי, יוצאי הונגריה, מחנות עבודה ואושוויץ. כאישה צעירה חשבתי ש"השואה" לא השפיעה עלי. ככל שנוקפות השנים, ובעת האחרונה בה הטרוֹר, גלי ההגירה העצומים, והשנאה ל"אחר" –מציפים את העולם, אני מגלה כי בתוך תוכי רובצת הכרה מוחלטת כי כמעט בלתי נמנע ששואה עולמית כזו או אחרת תתרחש. הרי מעשי זוועה מתרחשים גם היום ברחבי  העולם, אחד הנוראים שבהם מתחולל מזה שנים בסוריה, שכנתנו. השוֹאה הפנימית הזו שלי גורמת לעצב עמוק, ייאוש. לכן גוברת הערכתי למי שמסוגל להתמודד עם הרוע והאכזריות האנושית בהתגלמותה הקיצונית, להנכיח אותה בהווה, ויחד עם זאת לפעול, להביא תקווה, אור גדול בקצה החושך.

             
            מוזיאון השואה "יד ושם". אני נבלעת במקלט אטומי קבור בבטן ההר. קירות הבטון, קירות הבטון העבים סוגרים על המבנה המשולש דמוי מנסרה ארוכה, מבנה שהעין אינה רגילה בו, ומתוך כך מתחדד מבטי הנבהל להביט סביב. אכסניית המוות מְפַכָּה חיים. מבקרים בודדים, זוגות, קבוצות. המלקט האטומי הומה רחש שקט, בליל שפות וּפָנים מכל העולם, עברית, גרמנית, אנגלית, צרפתית, יפנית, שוודית ... אזני קולטת הונגרית, שפת הוֹרַי מתלחשת, קבוצת תלמידי תיכון ערבים, קבוצת חיילות וחיילים – איש אינו מביט בסמארטפון.

            אני מתקשה להתעמק במוצגים, ומהלכת לאורך הפריזמה מגלריה לגלריה. הרצפה שבורה ומבוקעת, בתוך השברים מוצגים פריטים מהשואה.
            צועדת בזהירות לאורך ציר הזיכרון.  מבטי נמשך לאור הטבעי החודר מהתקרה, ובקצה מנסרת הבטון – אור גדול. באתר האינטרנט של "יד ושם" כתוב – "המוזיאון הוא מבנה משולש דמוי מנסרה החודר להר מצדו האחד ויוצא מצדו האחר, ושני קצותיה של המנסרה פורצים לאוויר הפתוח. הצורה המשולשת של המבנה נבחרה כדי לתמוך בלחץ האדמה מעל המנסרה תוך הכנסת אור יום מלמעלה דרך פס זכוכית של 200 מטרים לאורך הגג. פס הזכוכית בגג מאפשר לקרני אור יום להוות ניגוד לאזורים חשוכים יותר הדרושים למצגות במדיות אלקטרוניות". האור בגלריות נכנס דרך צוהרי גג - בכל גלריה מידת השקיפות של הזכוכית תואמת למידת האור הדרושה לכל מוצג."
            האור הטבעי "מציל" אותי במהלך המסע הזה, ומושך אותי אל סוף המסע ליציאה הדרמטית מהמוזיאון המתפרצת מתוך המורד הצפוני של ההר לנוף של ירושלים בת ימינו.

             

            ''


             

            ''

             

             

            ''

             

            ''

             

             

            ''

             

            אמר לי פעם חברי, הארכיטקט אורי שטרית – ככל שמתרחקים מהאירוע אופן ההנצחה שלו הופך אבסטרקטי יותר. את החפצים כבר ראו, כעת צריך להעביר את הרעיון. המוזיאון, כנדרש וכצפוי, גדוש חפצים ועדויות פיזיות, אבל המבנה עצמו הוא המסר. המבנה עובד על תחושת החוויה של המבקר. המקלט האטומי, שיש סיכוי לא מבוטל שהאנושות תזדקק לו, מביא ל"כאן ועכשיו" את תחושת החרדה, ה"אין מוצא", לא מאפשר להתייחס לשואה כאל כסיפור היסטורי מרוחק. אבל אור התקווה מלווה את הצופה כל הדרך, גם אם לא ביודעין.

             
            לתחושה שלי מתווספת גם פליאה גדולה על היכולת של משה ספדיה להוליד רישום קטן כזה ולהפוך אותו למבנה אדיר בעל קיום בפני עצמו בתוך המציאות הקונקרטית. 
            והבטה על הדרכים השונות של כל אחד מאיתנו לגעת בשואה.
            ספדיה – ביצירת המוזיאון המונומנטלי.
            מתי G. – ביצירות שיצר ומוצגות היום במוזיאון השואה בסקופיה, עיר הולדתו במקדוניה.
            http://www.matygrunberg.com/huanted-memories-exhibition.html
            וכן גם האלמנטים הפיסוליים המתוכננים לפארק הזיכרון ליהדות מקדוניה שנכחדה, בבית הקברות היהודי העתיק בביטולה שבמקדוניה.
            http://www.matygrunberg.com/memory--eyes-on-the-future-2016.html
            ואנוכי, קטונתי מאד, בסרט שעשיתי "יהודי מהונגריה", על משפחתי כניצולי שואה.
            https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8

            כל אחד ו"השואה" שלו.

             

            ''

            מתי גרינברג, זיכרון רדוף, פסל קטן, נייר וענפי עצים


            ולסיום מזכירה את המעצבת דורית הראל ז"ל, שעשתה עבודה יוצאת מן הכלל בתכנון התערוכות והמוצגים.


            לינק לאתר של משה ספדיה אדריכלים 
            http://www.msafdie.com/projects/yadvashemholocausthistorymuseum

            http://www.msafdie.com/projects/yadvashemtransportmemorial

            http://www.msafdie.com/projects/yadvashemchildrensholocaustmemorial

             

            נוֹמִיקָן

            www.nomikan.com

            דרג את התוכן:
              13 תגובות   יום שישי , 14/4/17, 19:20

               

              ''

              לכבוד

              עורך עיתון "הארץ" מר אלוף בן,

              עורכת מוספי "גלריה" ו"ספרים"  - הגב' ליסה פרץ,

              מכתבי מערכת,

               

              רבותי העיתונאים
              בשנים האחרונות, כמו רבים מחברינו, צמצמנו את מנוי "הארץ" שלנו לסופשבוע בלבד, עקב הרוח השלילית והשנאה המוגלתית הנודפת מן העיתון.

              עם קריאת העיתון של סופשבוע זה, גמלה בליבנו החלטה לבטל את המנוי כליל.

              נתתם מקום למאמר מכוער ומלא שטנה, לאחד המשוררים הבכירים שלנו, ואהוב עלינו במיוחד. אנחנו מעריכים את כוח יצירתו, את שירתו, ואת היותו אדם משכמו ומעלה. אנחנו לא מצליחים להבין איך עיתון "הארץ" נותן במה למאמר זבלי כזה... נורא.

              כמו כן המדור המטורלל "לשון הרע" של הגב' בלומנפלד ב"גלריה" של סופשבוע חסר טעם, מכוער להפליא, מטופש ולא מצחיק. לא ברור מה המדור עושה בעיתון "הארץ". היינו מצפים שהעיתון ייתן במה במה ליוצרים מוכשרים שיש בשפע.

               

              אנחנו מבקשים לבטל את המינוי.
              נא לא לפנות אלינו בניסיון לשכנע שנמשיך את המנוי.

              נעמי עזר ומתי גרינברג

               

              העתק: המשורר רוני סומק

                         מו"ל הוצאת אבן חושן – עוזי אגסי

               

              דרג את התוכן:
                21 תגובות   יום חמישי, 30/3/17, 20:29

                30.3.2017

                ''

                אזהרת מסע - הרפתקאותי עם התוכי של סייברוול!!!


                ובכן
                בוקר אחד נכנסתי, או יותר מדויק – ניסיתי להיכנס, לאתר שלי, www.nomikan.com . להפתעתי על הצג הופיע מסך כחול, עליו התוכי של סייברוול של בזקבילנאומי והודעה באותיות ענק – "השרות הופעל והאיום נוטרל  –האתר אליו את מנסה לגלוש זוהה על ידי CYBER WALL כאתר מתחזה. אתר מסוג זה עלול לגנוב את זהותך ולהשתמש בפרטיך האישים לכן הכניסה לאתר נחסמה. בזק מזמינה אותך להמשיך להנות מגלישה בטוחה."
                האתר שלי מנסה לגנוב ממני את זהותי?

                צחקתי, כמו תמיד כשהחיים מפתיעים אותי באבסורד שלהם.
                זה קרה לפני כ – 6 שבועות. בערך בזמן שהתוכי של סייברוול התחיל להופיע על מסך הטלוויזיה שלי ולהתלונן שעל כנפיו מוטל משימת שמירת הביטחון של האומה כולה.
                ואז התברר לי ש:
                אני לא יכולה להיכנס לאתר שלי.
                לא יכולה להעלות פוסטים.
                לא יכולה לפרסם תגובות של קוראות.
                הפסקתי לצחוק.
                מתוך אמונה ילדותית שאם אני לא אשים לב אליו - הוא יעלם, התוכי, עזבתי אותו במנוחה לכמה ימים. הוא לא נעלם.
                זוהר, איש המחשבים שלי, אמר שהבעיה היא בבזקבינלאומי.


                1. אני מצלצלת לבזק בינלאומי.


                2. בזקבילאומי אומרים שזה בזק.


                3. בזק אומרים שזה בזקבינלאומי.


                הערה כללית: קחו בחשבון כל שיחה לבזק או לבזקבילנאומי – "לעברית לחץ 1.... לשרות בנושא טלפון לחץ... לאינטרנט לחץ.... לתמיכה טכנית לחץ.... וכו' וכו' עד שבסוף את מתייבשת 15 דקות בהמתנה לנציג שרות ואז האח הידד! עונים, יש בן אדם בצד השני - סער / אופק / תום / שיר / דניס מבקשים שתמתיני רגע בבקשה (הם נורא מנומסים כולם) השיחה מתנתקת, והכל מהתחלה....
                בשלב זה אני שומרת על נימוס, כי כמו יהודייה טובה אני מניחה שעשיתי משהו שגוי ואני אשמה שהתוכי החביב הזה חסם לי את המסך.


                4. בבזקבינלאומי אומרים שהתוכי זיהה את האתר שלי כאתר זדוני. אוי, ממש לא נעים, האתר שלי זדוני?


                6. זוהר, איש המחשבים שלי, אומר שאצלנו הכל בסדר.


                7. בבזקבינלאומי חוזרים ומדקלמים: התוכי בדק ואמר שהאתר שלי זוהה כזדוני.  אני שואלת מה זה זדוני, התוכי אומר שיש שם רוֹגְלָה או וירוס. אני כל כך מתרשמת מהמילה רוֹגְלָה שאני משתתקת. תוכי שמשתמש במילה רוֹגְלָה בטח יודע מה הוא מצייץ.


                8. זוהר, איש המחשבים שלי, אומר שאצלנו הכל בסדר.


                9. בזקבינלאומי מסכימים שהאתר שלי בסדר, אבל אומרים שאנשי סייברוול, קְרִי -  התוכי, אומרים שיש רוֹגְלָָה או וירוס על השרת בו מותקן האתר שלי.


                10. זוהר אומר שאצלנו הכל בסדר.


                11. התוכי מתעקש, יש וירוס או רוגלה על השרת.


                12. זוהר מגיע לביקור בית, הוא מדבר עם אנשי בזקבינלאומי ומשכנע אותם שהאתר אינו זדוני והשרת תקין ונקי. התוכי נעלם ויש לי אתר.

                 
                האח הידד!
                זוהר ואני יוצאים במחול דֶבְּקָה סוער בין פינת העבודה לחדר המגורים.


                13. זוהר הולך, אני מנסה להיכנס לאתר  - התוכי מודיע לי: "השרות הופעל והאיום נוטרל. האתר אליו את מנסה לגלוש זוהה על ידי CYBER WALL כאתר מתחזה. אתר מסוג זה עלול לגנוב את זהותך ולהשתמש בפרטיך האישים לכן הכניסה לאתר נחסמה. בזק מזמינה אותך להמשיך להנות מגלישה בטוחה."
                אני חושבת שאני צורחת כי מתי G. מגיע מבוהל לבדוק מה קרה.


                14. אני מנסה לשכנע את תוכי סייברוול שהאתר בסדר וגם השרת.

                 אי אפשר לשכנע אותו. התוכי רוצה לדבר עם זוהר להבין איזה בדיקות הוא עשה.


                15. זוהר נסע לחוצלארץ.
                אני מניחה לתוכי. מפעם לפעם נכנסת לבדוק אולי הוא נעלם מעצמו. אבל זה תוכי עקשן. הוא נשאר.


                16. זוהר חוזר, חולה בשפעת. אני מחליטה להחזיר לעצמי את האתר שלי.


                17. מצלצלת לבזק מבקשת להוריד את התוכי, פשוט להוריד את CYBER WALL. עד עכשיו לא ביקשתי להוריד את השרות מפני שרציתי שהתוכי יכיר בכך שהאתר שלי אינו זדוני, ולא יחסום אותו לאיש. אבל עכשיו כבר לא אכפת לי. אני רק רוצה את האתר שלי בחזרה ושהתוכי יעוף לי מהעיניים.
                מפנים אותי לשרות לקוחות של בזקבינלאומי.


                18. אני צועקת. בזקבינלאומי נבהלים, מורידים את התוכי, מסירים את ההגנה של סייברוול.


                19. אני בודקת. התוכי עוד כאן.


                20. לבזקבינלאומי יש פטנט שאמור להשכיח ממך שאתה מדבר עם אנשים מדקלמים שלא מבינים מהחיים שלהם. "שלום כאן ספיר מצוות שיר"... יעני, יש שם, יש צוות, יש בנאדם. מין אינטימיות מזויפת. ואחרי שבפעם המיליון אני מספרת את הסיפור שלי כל פעם מהתחלה, לְחַץ... ולְחַץ... מספר תעודת הזהות ו-4 ספרות אחרונות של אמצעי תשלום... סַפִּיר מעבירה אותי לבכיר. ושוב מהתחלה...


                20. שרות לקוחות של בזקבינלאומי אומרים שלוקח חצי שעה עד שהתוכי סייברוול נעלם.
                אני מחכה.
                שעה.
                שעתיים.
                שלוש.
                יממה.
                אמרתי לכם שהתוכי עקשן. הוא עוד כאן.


                21. אתמול. אני מצלצלת לבזקבינלאומי וצורחת כמו מי שמטיחה ראשה בנימוס אל קיר בלתי נראה אבל ממשי מאד כבר קרוב לחודשיים. בזקבילנאומי אומרים שהם הסירו את התוכי ולא מבינים מה הוא עושה על המסך שלי. אני ממשיכה לצרוח ומאיימת לתבוע אותם על נזקים של השבתת אתר קרוב לחודשיים. אני מועברת ממומחה למומחה. בסופו של דבר סער מבין שיש קֶצֶר בין התוכי לבין דפדפן כרום. דפדפן כרום זוכר את האתר שלי כזדוני ולכן ממשיך לחסום אותו...


                22. זוהר מאפס את דפדפן הכרום שלי.


                23. יש לי אתר !!!


                24. אני בוכה את כל העצבים המרוטים. מתי G. אומר לי: אל תבכי, זה יפגע בבריאות שלך.
                אני נכנסת למיטה ועושה "נשימות".


                25. בזקבינלאומי מצלצלים. הם הצליחו לשכנע את התוכי שהאתר אינו זדוני והתוכי הסיר את החסימה. כך שגם אם במחשב שלכם מקנן תוכי סייברוול תוכלו לקרוא רשימה זו. בזקבילנאומי מציעים לי פיצוי על עוגמת הנפש - תוכנת הגנה למחשב.
                אני צורחת - לא!!!!!


                נ.ב.

                תוכאים היא סדרה במחלקת העופות בעלת צורה מיוחדת והופעה ססגונית. בסדרת התוכאים ישנם כמה מאות מינים המצויים באזורים טרופיים וסובטרופיים בכל היבשות, מלבד אנטארקטיקה. לחלקם כושר חיקוי מצוין ומראה ססגוני, ובשל כך הפכו כמה מהם לעופות נוי ולחיות מחמד.

                ''

                 

                 
                חג שמח ואביב פורח על כולנו

                 

                 

                © www.nomikan.com 



                דרג את התוכן:
                  13 תגובות   יום ראשון, 5/2/17, 15:54

                  5.2.2017

                  ''

                   

                  בִּשְבַח הַבְּהִיָיה הַחֲלוֹמִית  / daydreaming


                  השבוע ביקרה אותי אישה צעירה לה קריירה מבריקה בתחום העיצוב הדיגיטלי. אני יודעת שהיא חובבת גוּפָנִים (פוֹנְטִים) וסַמְלִילִים (לוֹגוֹאִים). "תראי איזה ספר חדש קיבלנו" אמרתי –"האחים שמיר, מעצבים שהיו לסמל"  www.shamir-brothers.com, אלבום שערך יורם א. שמיר שאצר את תערוכתו של חברנו הטוב -  - המעצב הגרפי, המאייר, הקריקטוריסט שלמה כהן (זוכה פרס דוש 2016) שרוצו לראות את התערוכה שלו בחולון במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס - שלמה כהן מסביר פנים: 50 דיוקנים סאטיריים. http://www.cartoon.org.il/article/exhibition46.aspx

                   

                  "אה", ענתה לי מִינֵי וּבֵיי האישה הצעירה, שאני מאד מאד אוהבת, "כבר אין לי סבלנות לחפש בספרים, אני פותחת את האינטרנט עושה חיפוש ממוקד ומוצאת מיד. אין לי זמן לחפש בספרים". ובאותו רגע, בחלום יום קצרצר צצה ילדה שמנמונת וממושקפת, סקרנית לבלתי די, כורעת על שטיח "כרמל", שדוגמת האריגה שלו שימשה כר פורה לשיטוטים אינסופיים בעולמות אחרים,  ו"בולעת" בעניין אֵינְקֵץ את חוברות האנציקלופדיה "תרבות" שהביאו לחדר, אותו חלקתי עם אחותי הקטנה, את האדם הקדמון, והדינוזאורים, ועידן הקרח, והנשים מאפריקה עם טבעות המתכת שהאריכו את צווארן, ואת אנשי טרויה, ויוון, והרומאים.... וסוסים, וחמורים ופרחים ופרפרים, ואיך נוצר הדבש, ועמים אחרים, וארצות רחוקות שלא יכולתי כלל לתאר שאי פעם באמת אבקר בהן, ואחרי שביקרתי בהן ידעתי שחלומות היום שלי בתוך דפי "תרבות" עלו בדמיון ובהנאה ששאבתי מהם על מציאות השהייה האמיתית במקום. אבל לא רק קסם הביאו "תרבות" ו"מכלל" ו"נעורים" אותם בלעתי ללא הבחנה, אלא הבנה שיש "ידע", יש דרכים לסווג ידע לקטגוריות שונות, רשימות, טבלאות, גרפים, תהליכים, סיבה ותוצאה. הבסיס לחשיבה מדעית הונח שם, על שטיח "כרמל" כשהחוברות פרושות לפני.


                  ''
                   

                   

                  את מרבית ילדותי ביליתי בקריאה ובחלימה בהקיץ. אני אוהבת את המושג באנגלית – daydream - חלום יום. כשהתבגרתי נעלמה החוויה הערפילית, התפוגגה הבהייה החלומית. הפכתי לאישה ממוקדת מטרות המחשבת זמנה ביעילות כדי להספיק לבצע את כל המטלות ברמה ראויה. האקלים הנפשי היה - הישגים והספקים. הקריירה, שעלייתה החלה בדיוק בזמן שנולדו ילדַי המופלאים, חִייבה אישה מעשית, שמָמָש, אבל מָמָש אינה חולמת בהקיץ. לא הרגשתי צורך לחלום, החיים היו חלום בפני עצמו. זאת אומרת אז לא חשבתי כך, חשבתי שהחיים עשויים מחומר מוצק ומעובדות מוגמרות כמו בית, כסף, עבודה, אהבה, ילדים, חברים. מקום בטוח ויציב להיות בו.

                   
                  "לקח לי שנים לשכנע את המשפחה שלי שכאשר אני יושבת ובוהה בתקרה אני עובדת", כך אמרה באחד משעורי התסריטאות המורה שלי, המחזאית והתסריטאית אילנה לופט. מתי G. אינו קונה את ההסבר הזה. מדי בוקר הוא נכנס לחדר השינה אחרי שסיים את שעת חדר הכושר, ארוחת בוקר, רישומים ביומן העבודה, כולו אץ ונמרץ בתוך היום החדש, ומוצא אותי במצב פָּטָטָה, בוהה בכנפי המאוורר השקופות. "אני כותבת", אני מסבירה לו, "בראש". אבל מתי G. הוא פָּסָל, הוא צריך הוכחה פיזית, רחש אצבעותי המרחפות על המקלדת או לפחות איזו עט אחוזה בידי, המלמדת על כך שאני "כותבת". לוּ הייתי תוקעת עיפרון בין שינַי, אולי היה מאמין לי. אבל אני בוחרת בקפידה את הרמאויות שלי, והתחום האינטימי שביני לבינו אינו כולל אותן. שעת הבוקר היא הטובה ביותר לבהייה חסרת מטרה. רק בזמן הערפילי הזה יכולה אילנה לופט, עליה לא חשבתי שנים, לנחות לצידי במיטה ולהזכיר לי את חשיבות הישיבה הבטלה, חסרת המעש, בעוד פרפרי מוחי מתעוררים ליום חדש, בעצלות נינוחה מסירים מכנפיהם את אבק החלומות, לוגמים צוף מפרחי רעיונות שונים ומשונים, ועוסקים בהאבקה ובהפריה.

                  ''

                   
                  היום, כאשר אני מחפשת מילה נרדפת / תרגום – אני פונה באופן ממוקד למילונים האינטרנטיים. אבל לפעמים אני מסתובבת ושולפת אחד מספרי המילונים מהמדף עליו הוא מעלה אבק. הספר כמובן שמח מאד ומיד מציע לי אותיות ומילים אחרות שאין לי כל צורך ממוקד בהן. כך למשל כשאני מחפשת את "אדם" נפתח המילון בעמודים מ"אידיש – אילך" ומעט לפני "אילך" לוכדת את עיני המילה "אִילֵימָא" שאיני מכירה, ומסתברת כ"אם יאמר" בארמית, ולפניה "אִילְיָאדָה" שהייתה גם הייתה ב"תרבות", ובאמצע מילה כמו "אִיזוֹבָּר" – קו המחבר במפות מטאורולוגיות מקומות שונים על פני הארץ שבכולם לחץ האוויר ממוצע שווה. שלא לדבר על אִיכְתְּיוֹסָאוּר ועל הרישומים המלבבים של איילים למיניהם. כל אלה הם הסחת דעת מהמטרה, אבל מרעננים את מחשבתי שגולשת לכיוונים שונים, ומתפזרים במוחי כניצני אסוציאציות שיפרחו כשמטה קסם יגע בהם.

                   

                  ''

                   

                  אני מפתחת תיאוריה סנטימנטלית המבַכָּה את החיפוש הלא ממוקד בדפים מודפסים והתוצאות הלא צפויות שהוא מניב לעומת החיפוש היעיל באינטרנט.
                  אלא שאז אני פוגשת את אנסטסיה, שגם היא אֵם צעירה ואין לה זמן, ולה קריירה יפה בשְפִּיץ של השְפִּיץ של העיצוב הדיגיטלי, ומִינֵי ובֵיי היא מפריכה את התיאוריה שלי – "אני פותחת כמה טָאבִּים במקביל" היא אומרת "אני מגיעה לכל מיני אתרים ומקומות שנמצאים ליד החיפוש הממוקד".
                  היא צודקת.
                  showreal  של אנסטסיה ארד, מרתק
                  https://www.youtube.com/watch?v=VHlw-HGcGNM&list=PLDF2EE04B3C1A8144&index=1


                  וודאי שאפשר חיפוש לא ממוקד במרשתת האינסופית... וודאי שאפשר לבהות גם בעידן המודרני שלנו.... למי שיש זמן... אבל בינתיים נפגשתי שוב באותה ילדה סקרנית ובוֹהה, וחשבתי שגם אתם תשמחו לפגוש בה, ולהיזכר בחלומות בהקִיץ שהם חלק מעולמו של כל ילד.
                  תנו לילדים לבהות!!! (לא מול הטלוויזיה, גנבת החלומות).

                   
                  ולסיום שירו של דוריבאל קאיימי –באהיה, Dorival Caymmi - Saudade da Bahia (1957)
                  https://www.youtube.com/watch?v=Z8UA4JnprMU


                  ותודה למִרְשֶתֶת....
                  I rest my case
                  נוֹמִיקָן

                  http://www.nomikan.com/?p=1147


                  נ.ב

                  שְרִידֵי האישה ההגיונית שבי פעילים בעיקר בשעה בה אני מתעוררת. זמן בו אני כבר לא שם ועדיין לא כאן. "
                  דמדומי שחר" אני קוראת לשעה הזו, בה כל רעיון אפשרי
                  .
                  אתה מתעורר קל צלול חד וממוקד. הבנת את השעה הזו ואת האפשרויות הגלומות בה. חלון הזדמנויות בו אני נוחה להשפעה... אתה פותח בנסיונותיך לפלוש למחוזותי העמומים. מדבר אלי דברים של היגיון, בעוד אני משתהה בתוך ערפל חלומות ומחשבות הזויות.
                  אני צופה בנסיונותיך להגיע אלי. לעיתים משועשעת, לעיתים זעופה, על שאתה פורע את השעה הזאת לצרכיך.
                  דַּבֵּר איתי דיבורים רכים... פשוטים פשוטים, אל תדבר סידורים, אל תדבר כספים, אל תדבר דאגות, אל תצחיק אותי, אל תפתיע אותי, אל תאמר מילים של הגיון, ובעיקר, אל תיתן עצות, אל תדבר דברים קשים, בבוקר.
                  אמור מילים של הרווחים שבין הגוּפִים, שאי אפשר לאחוז בהם, אלא להרגיש בלבד, כאלו של סתם." 

                  מתוך הספר - "ואהבה, מה עם אהבה?" http://www.nomikan.com/?page_id=384

                   

                  דרג את התוכן:
                    11 תגובות   יום רביעי, 11/1/17, 21:29

                    11.1.2017

                     

                                                                                                                                                                          

                    ''

                     

                    הו החיים הזוהרים האלו!!! הצעה לספר הַתַּחַת Ass Book

                     

                    לקראת סיומה של שנת 2016 שלח לי פייסבוק, כמו לכולם, סרטון המסכם את חיי היפים בשנת 2016. חיוכי מעולם לא היה רחב כל כך, והאירועים המתועדים – צבעוניים ומאושרים מתמיד. מעניין איך פיתחו בפייסבוק אלגוריתם שמזהה את הזוֹהַר, את מה שמתאים להצגה בפני אחרים – גודל חיוך? שיניים? אנשים יפים? צבעים?  איך נראים טוב כדי שהאלגוריתם של פייסבוק ילכוד אותך וישלח את חייך היפים לנקר עיניהם של חבריך? מה אומר ומה אספר, אכן, אליבא דפייסבוק חיי היו נהדרים. עובדה. יש צילומים. נוּ, טוֹף, האמנתי לו, לפייסבוק. כנראה שכך זה היה.
                    בשולי האזור המצומצם (אך הפעיל) במוחי הבליחו זיכרונות של נכדים מצמיחי שיניים וזבי חוטים מזעיקים את סבתם למשמרת מחלה, פריצת דיסק כאובה להחריד, תסריט שנזרק לפח, מיני זוטות כאלו שכמו מרביתנו, איני נוהגת לשתף בהם.


                    לאחרונה פרסמתי טור המתאר את קורותינו המלבבים והזוהרים בסקופיה בירת מקדוניה, בשרשרת אירועים שרחשה סביב הביאנלה לרישום 2016, של גלריית אוסטן, וציון לשבח לעבודתו של מתי G..
                    להלן לינק לטור, לטובת מי שהחמיץ אותו -
                    עַל אִינְטוּאִיציָה שֶל אָמָן … וּפְרָס בְּצִידָה http://www.nomikan.com/?p=1043


                    משעמדתי לפרסם את הטור הנ"ל, נזכרתי לפתע במֵייל מכאיב אשר קיבלתי לפני זמן מה בזו הלשון: "מנהלת הסטודיו של מ. גרינברג. אני לא רוצה לקרוא יותר על החיים היפים שלכם. החיים המופלאים שלכם לא מעניינים אותי. הסירי אותי מרשימת התפוצה. אל תיצרו איתי קשר, לא במייל, ולא בטלפון". על החתום מי שהיה עד אותו רגע חברו של מתי G. וגם אנוכי חיבבתיו.

                    בעיטה הישר לסרעפת. הופתעתי. הבטתי בקיא הקנאה הירקרק צהבהב נשפך ממסך המחשב ונוזל על המקלדת. כשחזרה אלי הנשימה שב מוחי לפעולה. קנאה נחשבת רגש לא לגיטימי במחוזותינו, אבל האמת היא שקנאה היא רגש אנושי בסיסי, שאומר: אני רוצה לעצמי את מה שיש לך. זה לא אומר שאני אקח את "זה" ממך, זה לא אומר שאני אהרוס לך את "זה", זה לא אומר שאני כועס עליך על שיש לך את "זה". זה אומר שאני מרגיש לא טוב עם עצמי כיוון שאין לי את "זה", ואפשר גם שאני "מסמן" לעצמי שאני רוצה את "זה" ומחפש דרך פעולה כדי להשיג את "זה". ואולי אני יודע שלעולם לא יהיה לי את "זה" ולכן לא כדאי לאמלל את עצמי בתשוקה לדבר בלתי מושג, ובטח לא לתקוף אותך שאתה בר-מזל שיש לך את "זה".
                    ולזה קוראים – לפַרְגֶן.
                    התעצבתי כשהבנתי שתאור חיינו משקף לאותו חבר את חייו השונים לגמרי, ומכאיב לו עד כדי כך שהוא מנתק את חברותו בת עשרות השנים עם מתי G. ניסינו להתקשר אליו. לא נענינו. הנחנו לזה. שתפקע מררתו, אם חברותנו תלויה באומללותנו.
                    ובכל זאת – פָּטוּר בלא כלום אי-אפשר.
                    בכל תיאור יש בחירה. מה נבחר להיחשף ומה מוסתר מעין הצופה. במקום להשוויץ בצידו החיצוני של המעיל אחשוף את הבטנה, הפנימית, הרכה, שאינה נראית לעין, אך מורגשת היטב על גוף הלובש. אחד הרגעים שהעלו בי את המחשבות האלו היה דווקא עץ הכריסטמס המואר ופסלי האורות המרהיבים במרכז סקופיה. כמובן שצילמתי את העץ המנצנץ בשלל צבעים ושלחתי מיד בווטסאפ. איזה כיף לנו! אבל שמתי לב שאני מקפידה לא לקלקל את הפרֵיים, שלא יכנס לתוכו הילד הצועני לבוש הקרעים שישב עם אחיו הקטן על פיסת קרטון ושר כדי לאסוף נדבות, גם הקפדתי שלא תיכנס למסגרת התמונה מוכֶרת סלילי סוכרצמרגפןמתוק שעטפה גופה בשמיכה ישנה ועבה כדי להגן מפני הקור, ובכל אותו זמן נשמרתי שלא למעוד על המרצפות שהיו שבורות פה ושם. הפרטים "המכוערים" הללו לא נכנסו לתמונה. הם לא התאימו. צילמתי רק מה ש"יפה". ואז עלה המשפט "הו החיים הזוהרים האלו!" שהמשיך ללכת איתי עד לכתיבת שורות אלו. 

                    והנה כמה אירועים מביקורנו הזוהֵר בסקופיה, אשר לא היו נכללים ב"סרט השנה" של פייסבוק:
                    למשל -

                    פקידת הקבלה אומרת – אתם מקבלים את החדר הכי טוב במלון, החדר היחיד עם מרפסת, עם נוף. נשמע טוב, נכון? יכולתי להסתפק בדיווח זה ולגרום לכם לקנא. אבל, טובת לב שכמוני – ראו תמונות של ה"מרפסת עם הנוף". אגב, קור עז שורר בחוץ, אדנית הגרניום הנבול משמשת לנו מקרר, ובה מונחת שקית ניילון בתוכה גבינה הצהובה, מים ופירות. הדבר הכי גרוע בשלב זה הוא, כידוע לכל אישה (ולכמה גברים) - השיער שלי. הקור העז מצמית נפשם העולצת של תלתלי ההמומים אשר מזדקרים בתימהון לכל עבר, ומשווים לי מראה של מדוזה אדומת חוטם. 


                     

                    ''

                     

                    חדר עם נוף

                     

                    ''

                     

                    חברת האמנים מכל העולם אכן מרתקת. השפה האנגלית בפיהם מרתקת לא פחות, בעיקר עקב העובדה שרוב הזמן אין לי מושג מה אומרים. מזל שאמנים אוהבים לדבר על עצמם ועל עבודתם. אני מסתפקת בחיוך והנהון  בתקווה שאלו נראים אינטליגנטים. נזכרת בפעם אחת, לפני עשרות שנים, המנוח שלי ואני התגלגלנו למפגש משפחתי של דודים שלי שדיברו אנגלית במבטא הונגרי בלתי אפשרי. המנוח שתק כל הערב. לא הוציא הגה. "אה, מה?" התפלא אחר כך, Vat do you vant? הם דיברו אנגלית? חשבתי שזה הונגרית..."

                    האירועים בסקופיה מתנהלים בשפה המקדונית ובאנגלית. משפט במקדונית, משפט באנגלית. ממושך, ומייגע לעקוב אחר הנאמר. בספריה הצרפתית מדברים צרפתית ומקדונית. אני בוהה בגולגלות האדומות המתגלגלות על רגליה הארוכות של קמליה שנוהגת לשכל רגליה ולפתוח ולשכל שוב ... ואז אני קולטת שבעודי מחכה שהאירוע יתחיל (קְרִי   - יעברו אנגלית), "זה" האירוע. אין אנגלית. אני ממשיכות לבהות בגולגלות המקפצות מרגל לרגל.

                    נסיים בזה שיצאתי מהארץ מצוננת, פרי נישוקים רבים מדי של אותם נכדים זבי חוטם שנזכרו לעיל. ההתקררות, מחוזקת על ידי מַקְרוֹבִּים מנומסים המשייטים באֲוִוירָם הדחוס של מטוסי "אוסטריאן איירליינס" (אין טיסה ישירה לסקופיה, טסנו דרך וינה) ובעקבותיהם זַן אכזר של חיידקים מקדוניים עזי מצח, הופכת לשפעת ו/או דלקת ראות זדונית הכוללת שיעול מזעזע קירות. אני מרגישה רע. כיאה למנהלת סטודיו המקריבה את חייה על מזבח העבודה – אני מתפקדת בימים הראשונים, וקורסת ללא הוד והדר למחרת ערב הפתיחה המהולל. אנחנו מזמינים רופא למלון, אמור להגיע בשעה שש אחר הצהריים. בחצות הלילה, כשאני כבר קרובה למות, מגיעה רופאה צעירה מלווה באחות, וכך מדי חצות גם בשני הלילות העוקבים, אני מקבלת זריקות אנטיביוטיקה הישר לעכוזי. ועוד נגיע שוב לאותן זריקות עכוז, שחוללו תגובת שרשרת במחשבותי החולות והאומללות.
                    אני נלכדת במשך שלושה ימים בחדרנו האפור.

                     

                    ''

                     

                    חדרנו האפור

                     

                    אגב, כל אותם ימים אני משלחת את מתי G. להמשך יזמות האמנות שלו. למרבית ההפתעה הוא מצליח מאד גם בלעדי. אבל לא אספר על כך כי זה אמור להיות טור עצוב שאינו מעורר קנאה.
                    חיידקי אוויר המטוסים עוטים עלי בהתלהבות בדרך ארצה ואני נוחתת חולה מאד. 


                    אתם זוכרים את זריקות העכוז? - מצב רוחי הירוד מעלה את הרעיון של ספר הַתַּחַת, Ass Book, שזה ההיפך מ-Face Book. לא עוד חיים זוהרים בלבד, אלא שיתוף במיץ של הזבל של החיים.
                    במחשבה שנייה, תכניות הריאליטי בטלוויזיה עלו על הנוסחה הזו מזמן, ולמעשה גם מרבית האמנות בנויה על כך...
                    אז מָה אני אומרת מָה?
                    נ.ב.
                    חבל שאותו חבר שהתפטר מחברותו אינו קורא את הטור הזה, אולי היה מתנחם בשפעת הלא מופלאה בעליל שתקפה את מנהלת הסטודיו דווקא בשעת זוהרה...

                     

                     

                     

                    דרג את התוכן:
                      12 תגובות   יום חמישי, 5/1/17, 11:21

                      5.12.2016

                      ''

                      על אינטואיציה ... ופרס בצידה


                      מרץ 2016 סקופיה מקדוניה. בינערביים אפורים וקרים. עטופים במעילים שחורים מתי G. ואנוכי מהלכים שלובי זרוע, שככה אני אוהבת לטייל איתו, אַנְגָזֶ'ה, אירופה כזה, שככה יש לי חופש תנועה אבל כל הגוף קרוב יותר וחום גופו זורם אלי. אנחנו בדרך למלון. סיימנו להקים את התערוכה -  "זיכרון רדוף / מבט לעתיד" במוזיאון השואה. מחר הפתיחה. עיניו התכולות נוצצות וערניות. אני מכונסת במעיל הכבד, אפופה ב"כל השואה הזאת".  ההליכה באוויר הצונן טובה לי. פתאום מתי נעצר, "אני חושב שיש כאן גלריה". אני מציצה - דלת צרה וישנה, שלט לא ברור באותיות קיריליות, ובהמשך מסדרון צר ארוך ואפלולי. כובד עייפותי נוחת עלי. "בחייאת מַתִּי,  מה כבר יכול להיות כאן?" וכבר זרועו נשמטה מזרועי וגבו בקצה הפרוזדור החשוך. עקשנית, אני נשארת מאחור, כפות ידי, נתונות בכפפות אדומות, תחובות עמוק בכיסי מעילי, מעגנות את התנגדותי להרפתקה נוספת, רוקעת ברגלי להתחמם, מחכה שיצא ויודה שטעה, שאין כאן כלום, ואני אצליח להזדחל למיטה החמה בחדרנו.

                      ''

                      ''

                      אבל מתי G. אינו חוזר.

                       
                      אני מחליטה להיכנס ולמשוך אותו ב"אין שערות" ראשו מתוך אותו "שוּמָקוֹם" בתוכו נבלע.
                      בצעד נחוש אני חוצה את המסדרון הקודר, הודפת את דלת הזכוכית ונכנסת ל..."גלריה".  מתי G. כבר חבוק עם Mice Jankulovski כשני אחים אובדים שמצאו איש את רעהו, ועל שניהם מביטה בשמחה מחויכת  Kornelija Koneska.

                       
                      מִיצֶ הוא הבעלים של הגלריה ואמן בעצמו, גבה קומה, לבן שער, אלגנטי, מבוגר (שהסתבר, אוֹיָה, כצעיר ממני). קוֹרְנֶלִיָה, שרעמת שער אדמוני ומתולתל מקיפה את פניה היפות, היא מנהלת הגלריה, ומשום מה שמה מנגן באזנַי רִיף אלמוֹגֵי קוֹרַל ורדרדים.  מן הקיר ניבט אלי ציור של דמיאן הרסט, ועוד ציורים מאוסף הציירים הבריטיים של גלריית  OSTEN  לאמנות מודרנית.

                       

                      ''

                      ''

                       
                      נוּ, טוֹף. לאמנים יש שפה משלהם. קוֹרְנֶלִיָה ומִיצֶ מבינים מיד מה "נפל עליהם", וכך יוצא שבמקום לשכב במיטה בענן "השואה", אנחנו יושבים במסעדה, מיטיבים ליבנו במשקה ובאוכל. אני מחבקת את תבוסתי שמעולם לא נראתה מוצלחת כל כך. כדי לנחם עצמי על "אבדן מיטתי" אני שותה קצת יותר מדי, כך ניתק לו ראשי מגופי, משוטט בתמיהה מעל השולחן והסיפורים הנשפכים כרָקִיָה (המשקה המקדוני) וכיין. ונוכחת שוב, שלמרות שמתי G. אינו מתרגל מדיטציה מזה שנים ואינו מגמיש את גופו בתנוחות יוגה משונות (כפי שעושה מנהלת הסטודיו שלו...) הוא חי כאן ועכשיו. לא בשואה, לא במיטה המחכה במלון, לא בערב הפתיחה הצפוי מחר, אלא ברחוב, בסקופיה, ובהצעות שהוא מביא לפניו בזה הרגע הכוללות גלריה לאמנות מודרנית ושני חברים חדשים ומופלאים.
                      סופו של אותו ערב חברות אמיצה שנקשרת בינינו לבין קוֹרְנֶלִיָה ומִיצֶ. מתי G. מוזמן להשתתף בביאנלה לרישום של גלריית אוסטן לשנת 2016. הוא מגיש ספר אמן שיצר : "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן המצוי, שחור / לבן" ומקבל ציון לשבח. (Special Recognition Award). באותו זמן זוכה גלריית OSTEN בפרס מצוינות עולמי לניהול המוענק לה בטקס מכובד בפריז  - World Quality Commitment Award -BID & BID Group One 


                      לרגל הזכייה הגלריה מזמינה לסקופיה את האמנים שזכו בפרסי הביאנלה.
                      לפני שנתיים העניקה גלריית OSTEN  פרס מפעל חיים לאמנית המיצג מרינה אברמוביץ' Marina Abramovic אשר מוצאה במדינה השכנה, מונטנגרו. השנה (2016) זכה בפרס מפעל חיים האמן הבריטי - טוני קרייג, TONY CRAGG, אשר חי ופועל בגרמניה.
                      ...
                      דצמבר 2016. מתי ואני נוחתים בסקופיה יחד עם Gen Morimoto שהגיע מיפן עם אשתו Chino  ושני ילדיו. גֶן רשם מעולה, הוא זכה בפרס הראשון. מסרביה הגיע Joskin Shilijan ,יוֹשְקִין שִילִאָן,  סרבי חסון הנוהג לפתוח את היום בכמה כוסיות רקיה, מליטווניה מגיעה Giedrė Riškutė , גִייֶדְרֶה, תכולת המבט שהולכת לאיבוד ברגע שהיא נעלמת מעינינו, מיוון הגיעה הצעירה שבחבורה (27) אלכסנדרה, Alexandra Mantzari, מצרפת נוחתת מלכת הדרמה Camelia Otero , קמליה הדקיקה, מהלכת באלגנטיות בעקבי סטילטו, לבושה בחליפת איסי מיאקי שחורה מתחתה מבצבצת חולצה אדומה, גרבונים שחורים מתוחים על רגליה מצוירים גולגלות אדומות (וכך רכשה מיד את חיבתי), שפתיה משוחות באדום לוהט ובפיה פומית שחורה ארוכה של סיגריה אלקטרונית מעשנת אדים נטולי ניקוטין. קמליה בולטת בכל מקום, אבל על רקע ערימת הסודרים השחורים שכולנו נתונים בהם...

                       

                       

                      ''

                       

                      מתי G. הוא זקן הזוכים. למעשה הוא מחוץ לתחרות, וזוכה לכבוד מלכים ואהבה רבה. יש יתרון לגיל, ולכישרון... בשלושת ימי הביאנלה אנחנו מתנהלים כקבוצה שמתי G. מוביל, עוברים מאירוע לאירוע, אוכלים יחד במסעדת "פליסטר" המצוינת שהפכה למסעדת הבית שלנו מאז ביקורנו הראשון, מדברים אנגלית, מתקשים להבין איש את רעהו, אבל לכולנו טלפונים סלולריים ואנחנו מביטים בעניין בצילומי יצירותיהם של האמנים השונים, שואלים שאלות ומחליפים סיפורים והתייעצויות. 

                      ''

                      ''

                       

                      בתמונה למעלה, גן מורימוטו, מיפן, זוכה הפרס הראשון לרישום, מסביר למתי G. את כתיבת שמו ביפנית.

                       

                      מאולפני הטלוויזיה אנחנו עוברים ל British Council שם נערכת תערוכה קטנה מאוסף האמנים הבריטיים של גלריית OSTEN. למחרת אנחנו אורחי הספריה הצרפתית שם נחנך פורטפוליו אמן של קמליה אוטרו בנוכחות השגריר הצרפתי שמתרגש לשמוע כי רפי קייזר, חברו הקרוב, הוא מכר ותיק של מתי G., אחר צהריים אחר נפתחת בגלריה תערוכה מתוך אוסף האמנים הפולנים, בנוכחות השגריר הפולני. הביאנלה זוכה לסיקור יסודי בעיתונות המקומית. סיפורו של מתי G., "הבייבי של מקדוניה", זוכה לשומעים חדשים ומעצים את ההילה סביב מתי, שמרוצה מאד מהענין שהוא מעורר.
                      אחרי שלושה ימים אנחנו מגיעים לערב הגדול – פתיחת התערוכה של הביאנלה בה משתתפים למעלה ממאתיים אמנים מרחבי העולם. הביאנלה מוצגת במבנה עותומני ענק, עתיק, החמאם הישן, אולמות גדולים, חדרים קטנים, תקרות גבוהות מקושתות, ופתחים מקושתים אף הם. יושקין טועה לחשוב שהוא יודע את מיקומו של המבנה שנקרא "שיפט המן" Чифте Амам | Čifte Amam (שכמובן מיד מעלה בדמיוני את המן הרשע), וכך אנו יוצאים, החבורה כולה, מן המלון לעבר "שיפט המן". שִינוֹ, היפנית הקטנה, לבושה בקימונו אפור יפהפה, גרביים לבנים לרגליה התחובות בכפכפים יפניים, קמליה במגפוני עקב, גיידרה בנעליים קלות, כולנו עטופים במעילים וצעיפים. יושקין מבטיח כי זו הליכה קצרה. קר נורא. הדרך מתארכת. אנחנו מגיעים לעיר העתיקה של סקופיה, אזור שנקרא "הבזאר התורכי". לפנינו מבנה ענק ו...חשוך – הגלריה הלאומית של מקדוניה. אבל לא, אין כאן איש. חבורת אמנים, צלליות שחורות, מחפשת את התערוכה שלהם. (אמרתי לכם, המן הרשע). רוח קרה מנשבת בסימטאות החשוכות והריקות של הבזאר התורכי. הסימטאות מרוצפות אבנים חלקלקות המקשות על ההליכה. מפעם לפעם יושקין, קרוב לוודאי מחוזק בכמה כוסיות רקיה, משאיר אותנו בצומת ויוצא לגיחת סיור לכיוון משוער וחוזר כלעומת שבא. אנחנו סובבים במעגלים בתוך סרט של פליני. אין לנו מושג איפה אנחנו ולאן צריך ללכת. אני, בנעלי עבודה מסיביות, מצחקקת, האחרים מקללים בשקט, כל אחד בשפתו, ראשינו מכונסים בצעיפים. אבל לבסוף, נמצאה הישועה, מגיעים!
                      פתיחה כמו פתיחה – יין, מים, עיתונות, מוסיקת רקע, נשים, גברים, כאן במעילים אז אין תצוגת אפנה, הההמון עבודות אמנות, מיקרופונים, נאומים, חלוקת פרסים, חיבוקים, נשיקות, תודה, תודות, תקתוק המצלמות, הבזקים של הסלולריים. לבקשתו של מִיצֶ מתי G. נועל את ערב הפתיחה בנאום ספונטני. מתי G. מדבר על אמנות כגורם של שפיות המאזֵן את עולמנו המטורף. הוא מבכה את העובדה שלו היה ממציא נשק מתוחכם היה מקבל מענקים נדיבים, אבל האמנות אינה זוכה במענקים אלו. מתי G. זוכה לתשואות סוערות מצד הקהל הגודש את האולם.

                      ''

                      ''

                      ''

                       
                      למחרת אנחנו מסירים את שרידי הזוהר המנצנצים מעל בגדי הערב שהיה, מתקפלים לתוך המזוודה הקטנה, ומוסיפים את הקטלוג עב הכרס של 0STEN 2016, ומתפזרים איש לארצו כדי לקבל את שנת 2017 הבאה עלינו לטובה.

                      ''



                      נ.ב.

                      וברשימה הבאה -  "הו, החיים הזוהרים האלו!", קריאה אחרת של האירועים שפורטו לעיל, והצעה להקים Ass Book  (ספר התַּחַת) לצידו של Face Book  המציג את חיינו היפים (תמיד).
                      אל תחמיצו!

                      HAPPY NEW YEAR
                      SEASON GREETINGS

                      נוֹמִיקָן ומתי G.
                       
                      http://www.nomikan.com/?p=1043

                      http://www.matygrunberg.com/index.html

                       

                      דרג את התוכן:
                        11 תגובות   יום ראשון, 27/11/16, 10:47

                        27.11.2016

                        ''

                        רישום, מתי גרינברג, פרק "שרידי האישה ההגיונית" בספרנו "ואהבה, מה עם אהבה?"

                         

                        דבר מצחיק קרה לי בדרך להיות יפה / חורים באינטליגנציה


                        יום אחד מתי G. ואנוכי הולכים לאכול דגים אצל "שבתאי היפה" באחת מסמטאות יפו העתיקה, סמוך ל"כיכר השעון". ליד המסעדה אני מגלה חנות לדברי קוסמטיקה, שהייתה קרויה בלשון של פעם - "פרפומריה". אני מתפתה להיכנס. מתי G. נמלט ל"שבתאי היפה".  

                         
                        על חולשותיי עלי להודות. בילדותי אהבתי להתלוות לאמי היפה בביקוריה הספורים בחנות הפרפומריה הקטנה "טאוסיג" ברחוב הרוא"ה ברמת-גן. "טאוסיג" הייתה חנות יקרה ויוקרתית מאד עבורנו, מעבר ליכולותינו, אבל מפעם לפעם הרשתה אימי לעצמה דבר מותרות פעוט כמו אודם. בחנות הקטנה הצטופפו נשות רמת-גן, בעיקר המבוגרות שבהן, שיערן הצבוע עשוי היטב, "תסרוקת בלון" כיניתי את המגדלים הנפוחים והנוקשים מספרי שהותז עליהן ללא רחם, פני הגברות היו מפורכסות מדי בפודרה וסומק, שפתותיהן משוחות באודם בוהק מדי. כל אלה הבליטו את הקמטים והפגמים, מפות שחרט הזמן על עורן. התבוננתי בהן בפליאה, מהופנטת מסקרנות, מנסה לראות את האישה מאחורי הצבע. ליבי  (ואולי אפי) הלך שבי  אחרי ריח הבושם והקרמים שמילא את חלל החנות, ניחוח שהבטיח חיים יפים ונפלאים.  הריח הזה הולך עימי כל חיי.
                          בהיותי תולעת ספרים ממושקפת חלפתי על פני החנות פעמיים ביום, בדרך אל הספרייה ובחזרה ממנה. כשראשי לא היה תקוע באיזה ספר, הייתי נעמדת וסוקרת בערגה את חלון הראוה בו הוצגו בצפיפות, כמקובל אז, שכיות חמדה. תיבת תכשיטים פתוחה ממנה נשפכו שרשרות "פנינים" וחרוזים צבעוניים, בתוכה נצנצו סיכות "זהב" משובצות אבנים צבעוניות. בקבוקי בושם יפהפיים, צעיפים דקיקים ושקופים, שפופרות קרמים, ותמיד תמיד תמונה ענקית של אישה יפה, יפה מאד. נשביתי בריחות הפרפומריה, בצבעים, בקרמים, בתחושת העושר, הפינוק, בהבטחה להיות יפה יותר. כשנהייתי "גדולה" והחלתי לנסוע לחו"ל הכה באפי "ניחוח טאוסיג" בחנויות הגדולות. אני לא יודעת איך הם עושים את "זה" אבל "זה" גאוני. ריח אפשרות היופי והאושר עושה דרכו הישר לתוך הארנק שלי כדי לשלות את כרטיס האשראי. רפלקס מותנה. אני יודעת ש"זה" טיפשי, אבל "זה" לא עבר לי, ומפעם לפעם אני מרשה לעצמי להתפתות, להשתטות.

                         
                        בחנות ליד "שבתאי היפה" קלטה המוכרת (המצוינת, למותר לציין, לפי תוצאות הגיחה הבלתי מתוכננת לחנותה) את הפוטנציאל. היא מציגה בפני את נפלאות סידרת "הפנינה השחורה" (black pearl). אני שואלת אתכם: אפשר להתנגד לקרם בשם "הפנינה שחורה"? מיד עולה בדמיוני קפטן ספארו, הלוא הוא גֹ'וֹנִי דֶפּ, ידידי, וקללת הפנינה השחורה, וכנופית שודדי הים שלו. המוכרת מגדילה עשות, ומורחת על גב כף ידי קרם שחור. הקרם הסמיך והמשונה מכיל מרכיבי ברזל / פחם / פנינה שחורה / השד יודע מה....  וכאן מגיע הקסם – כדי להסיר את הקרם יש להשתמש בפיסת מגנט קטנה, עטופה בנייר טישו. זו הדרך היחידה להסיר את הקרם השמנוני. אני לא מאמינה. מתוך שקית מוסלין שולפת המוכרת ריבוע מגנט קטן, עוטפת אותו בנייר טישו, מעבירה את המגנט העטוף על כף ידי והקרם נעלם כלא היה. מוקסמת, אני  רוכשת במיטב כספי קופסה שכזו ומצפה לטוב.
                        שבועות עמוסים חולפים ואני שוכחת את התכנית להיות "יפה יותר". בוקר אחד יוצא מתי G. לענייניו, ואני נזכרת. מורחת את הקרם על פני וצווארי, ונראית כמו תחפושת הילדות שלנו, כשהתחפשנו ל"כושית", שאז הייתה מילה תקנית ומותרת. ולפתע, צלצול טלפון. אני מקללת. חברת חשמל חוזרת אלי ואני חייבת לקיים את השיחה הזו. אני שוכחת את פלאי המגנט ומנסה לשטוף ידי השחורות במים. כלום. הכיור משחיר, וידי הופכות שחורות יותר. אני מרימה את הטלפון שמשחיר מיד בקרם השמנוני.
                        איכשהו אני מצליחה לקיים את השיחה, וחוזרת לחדר האמבטיה.
                        מהמראה נשקפת אלי אישה שחורת פנים, ידי שחורות ורטובות, הכיור שחור. אין לי מושג מה לעשות. אני חושבת על ג'וֹנִי ו"קללת הפנינה השחורה" ומתחילה לקלל, בעיקר את עצמי. ואז אני נזכרת בסיבה האמיתית  שקניתי את "הפנינה השחורה", הלוא היא קסם המגנט. תוך כדי גידופים אני עוטפת את המגנט בנייר טואלט רך, שלוש שכבות עם הכלבלב, מתפללת שהמגנט יעבוד. תפילותיי (או גידופי) נענות. בתנועות מעוגלות אני עוברת בעדינות על פני, שבילי עור מתבהרים על פָּנַי, שלרגע קצר הופכים למעין נגטיב של אישה שחורה המאפרת פניה בלבן. אני מתפעלת מהדרך הפלאית בה המסכה השחורה נפרדת מעורי. אני קוסמת.
                        עכשיו נשאר הכיור – שעובר גם הוא טיפול קוסמטי עם המגנט והטישו, והטלפון, ושולחן העבודה....
                        אחרי כמה שעות אני מציצה במראה – "מראה מראה שעל הקיר – היש יפה ממני בעיר? (בת-ים, ...)". משום מה מבע מפני חמוּר ונוקשה. בחינה מדוקדקת יותר מגלה כי גבותיי עבותות ושחורות כפחם. מיד נשלף מגנט הפלא משקית המוסלין, בתנופת וִיש וִיש אני "מוחקת" כל אחת מגבותיי ו.... תודה לאל, חוזרת להיות נוֹמִיקָן.
                        ואז אני נזכרת בשופט שאמר – "עד הרגע הזה חשבתי שאת אישה אינטליגנטית" .
                        "אני באמת אינטליגנטית" עניתי, "אבל יש לי חורים באינטליגנציה. לפעמים אני נופלת בהם ".
                        למתעניינים תודה – אני כמובן "יפה יותר"…..הרבה יותר. ולראיה, מבטו הדהום של ג'וני דפ למראה   יפהפיותי… 

                        ''
                         


                        "ואהבה, מה עם אהבה?" 

                        ספרנו "ואהבה, מה עם אהבה?" ניתן לרכישה באתר, מגיע ארוז בקופסה יפה עטוף בנייר משי אדום ומרשרש, מתנה נהדרת לחג החנוכה המתקרב ובא, טקסטים עברית / אנגלית … מצורף לינק  http://www.nomikan.com/?page_id=384

                        הספר נמכר בחנויות המוזיאונים בלבד (מוזיאון ת"א, מוזיאון ארץ ישראל רמת אביב, מוזיאון ישראל ירושלים, מוזיאוני חיפה).

                        כמו כן נערכים חוגי בית, בהזמנת המארחים, בם אנו מציגים את הספר בחיוך בקצה הדמעה… קוראות (וקוראים) מזומנות לשתף בחוויות הקריאה http://www.nomikan.com/?p=1011

                         

                         

                        דרג את התוכן:
                          10 תגובות   יום חמישי, 27/10/16, 20:30

                          27.10.2016

                          ''

                           

                          "ואהבה, מה עם אהבה?" / השקת הספר + שיח גלריה


                            "את לא מבינה? גבר מחכה כל החיים למכתב אהבה כזה", אומר מתי G. כאשר הוא מסיים לקרוא  קטעים קצרים אשר כתבתי ביומני האישי. "יש לי רישומים שמחכים שלושים שנה במגרות לטקסטים האלו".

                          ספטמבר, 2010, ראש השנה, חודשים מספר לאחר היכרותנו.

                           
                            במהלך השנים 2010 – 2014 יצרנו יחד שלושה ספרי אמן – "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010", "שרידי האישה ההגיונית" ו – "האמן והבורגנית". טקסטים שלי, בעברית ובאנגלית, ורישומים של מתי G.
                          הן הטקסטים, והן הרישומים לא חשבו לצאת מן המגרות, ולא העלו בדעתם שתשזוף אותם עין זרה. הם לא נוצרו למטרות פרסום. הרישומים נעשו בשנות השבעים בלונדון כשרבוטים של מתי G. בינו לבין עצמו (שזו הדרך בה הוא חושב) והכתיבה העכשווית שלי, ביני לבין עצמי, מבררת את רגשותיי.... להפתעתנו, דווקא חוסר היומרה בעשייה, האינטימיות של הכתוב והרישום, הפליאה של המפגש –כל אלה נגעו במקום עמוק אצל אחרים וריגשו עד מאד.

                           
                          בימים אלו רואה אור ספרנו "ואהבה, מה עם אהבה?" המאגד את שלושת ספרי האמן לספר אחד, יפהפה. הספר, המכיל את הטקסטים שלי, בעברית ובאנגלית, ואת הרישומים של מתי G. עוקב במנות קטנות, בעדינות, בכאב ובהומור, אחר התפתחות מערכת היחסים בינינו - גבר ואישה, אמן....אלמן, אשר חי מרבית שנותיו בלונדון ובניו-יורק ואלמנה מרעננה הבורגנית, שנינו בעשורים המאוחרים של חיינו, החיים חרטו בנו את שלהם, את שלנו.

                           האם תיתכן אהבה?

                           

                          " ... שְמַע, אנחנו דוברים לשונות שונות. מילים הן הכלי שלי. השפה החזותית היא מַעְיָן האוצָרוֹת שלך… 
                          אתה השואל, הסקרן, הדוחק בי לתת צורה למחשבותי, לזקק מילותי, חותר אל מקום עָלוּם. ואני הולכת איתך, בלי לדעת לאן.
                          עד שֶציוריך מונָחים ליד מילותי
                          מתנת חסד של החיים לנו, שהחזקנו מעמד ולא וויתרנו ליֵאוש... "


                          ''

                           

                          ''


                          ''

                           

                           

                          לינק לווידאו: "Noted of Love" המציג את ספרי האמן
                          http://www.nomikan.com/?page_id=50


                          ניתן לרכוש את הספר  "ואהבה, מה עם אהבה?"  ישירות באתר
                          http://www.nomikan.com/?page_id=384

                           

                          והוא מתחיל לעשות את דרכו בחנויות הספרים המובחרות ובחנויות המוזיאונים. 

                           

                          השקת הספר תתקיים בשבת הקרובה – 29.10.2016 בין השעות 11:00 – 14:00 ב"בית האמנים" תל-אביב, בין כתלי התערוכה –


                          ספקטרום / מִקְשֶתֶת* – ספרי אמן ועוד…
                          מתי גרינברג /
                          Maty Grunberg
                          6.11.2016 – 13.10.2016

                          שימו לב!
                          בשעה 11:00 – 12:00 יתקיים שיח גלריה של מתי
                          G. ושלי – "ואהבה, מה עם אהבה?" 

                          בואו!!!

                           

                          שיח גלריה נוסף יתקיים בשבת ה– 5 לנובמבר, בשעה 11:00 בבוקר.

                          בית האמנים, רח' אלחריזי 9, תל-אביב – ימים ב'-ה' 13:00-10:00 , 19:00-17:00 ; יום ו' 13:00-10:00 ; שבת 14:00-11:00

                          www.matygrunberg.com

                          www.nomikan.com

                           

                          ''

                           

                          ''

                          דרג את התוכן: