כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    10 תגובות   יום חמישי, 27/10/16, 20:30

    27.10.2016

    ''

     

    "ואהבה, מה עם אהבה?" / השקת הספר + שיח גלריה


      "את לא מבינה? גבר מחכה כל החיים למכתב אהבה כזה", אומר מתי G. כאשר הוא מסיים לקרוא  קטעים קצרים אשר כתבתי ביומני האישי. "יש לי רישומים שמחכים שלושים שנה במגרות לטקסטים האלו".

    ספטמבר, 2010, ראש השנה, חודשים מספר לאחר היכרותנו.

     
      במהלך השנים 2010 – 2014 יצרנו יחד שלושה ספרי אמן – "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010", "שרידי האישה ההגיונית" ו – "האמן והבורגנית". טקסטים שלי, בעברית ובאנגלית, ורישומים של מתי G.
    הן הטקסטים, והן הרישומים לא חשבו לצאת מן המגרות, ולא העלו בדעתם שתשזוף אותם עין זרה. הם לא נוצרו למטרות פרסום. הרישומים נעשו בשנות השבעים בלונדון כשרבוטים של מתי G. בינו לבין עצמו (שזו הדרך בה הוא חושב) והכתיבה העכשווית שלי, ביני לבין עצמי, מבררת את רגשותיי.... להפתעתנו, דווקא חוסר היומרה בעשייה, האינטימיות של הכתוב והרישום, הפליאה של המפגש –כל אלה נגעו במקום עמוק אצל אחרים וריגשו עד מאד.

     
    בימים אלו רואה אור ספרנו "ואהבה, מה עם אהבה?" המאגד את שלושת ספרי האמן לספר אחד, יפהפה. הספר, המכיל את הטקסטים שלי, בעברית ובאנגלית, ואת הרישומים של מתי G. עוקב במנות קטנות, בעדינות, בכאב ובהומור, אחר התפתחות מערכת היחסים בינינו - גבר ואישה, אמן....אלמן, אשר חי מרבית שנותיו בלונדון ובניו-יורק ואלמנה מרעננה הבורגנית, שנינו בעשורים המאוחרים של חיינו, החיים חרטו בנו את שלהם, את שלנו.

     האם תיתכן אהבה?

     

    " ... שְמַע, אנחנו דוברים לשונות שונות. מילים הן הכלי שלי. השפה החזותית היא מַעְיָן האוצָרוֹת שלך… 
    אתה השואל, הסקרן, הדוחק בי לתת צורה למחשבותי, לזקק מילותי, חותר אל מקום עָלוּם. ואני הולכת איתך, בלי לדעת לאן.
    עד שֶציוריך מונָחים ליד מילותי
    מתנת חסד של החיים לנו, שהחזקנו מעמד ולא וויתרנו ליֵאוש... "


    ''

     

    ''


    ''

     

     

    לינק לווידאו: "Noted of Love" המציג את ספרי האמן
    http://www.nomikan.com/?page_id=50


    ניתן לרכוש את הספר  "ואהבה, מה עם אהבה?"  ישירות באתר
    http://www.nomikan.com/?page_id=384

     

    והוא מתחיל לעשות את דרכו בחנויות הספרים המובחרות ובחנויות המוזיאונים. 

     

    השקת הספר תתקיים בשבת הקרובה – 29.10.2016 בין השעות 11:00 – 14:00 ב"בית האמנים" תל-אביב, בין כתלי התערוכה –


    ספקטרום / מִקְשֶתֶת* – ספרי אמן ועוד…
    מתי גרינברג /
    Maty Grunberg
    6.11.2016 – 13.10.2016

    שימו לב!
    בשעה 11:00 – 12:00 יתקיים שיח גלריה של מתי
    G. ושלי – "ואהבה, מה עם אהבה?" 

    בואו!!!

     

    שיח גלריה נוסף יתקיים בשבת ה– 5 לנובמבר, בשעה 11:00 בבוקר.

    בית האמנים, רח' אלחריזי 9, תל-אביב – ימים ב'-ה' 13:00-10:00 , 19:00-17:00 ; יום ו' 13:00-10:00 ; שבת 14:00-11:00

    www.matygrunberg.com

    www.nomikan.com

     

    ''

     

    ''

    דרג את התוכן:
      11 תגובות   יום חמישי, 20/10/16, 03:07

      ''

      סקס מתחיל בלאמפּה צהובה

      מִתְכַּוְנֶנֶת מֵרִצְפַּת הַסָּלוֹן עַל פְּסַנְתֵּר כָּנָף
      וּסְפָרִים
      לְאֹרֶךְ
      הַקִּירוֹת
      סֵקְס מַתְחִיל בְּכִוְנוּן גּוּף עַל אוֹרוֹת שֶׁיּוֹצְאִים לְאַט מִמֵּצַח גָּבוֹהַּ
      סוֹרְקִים אֶת קִמּוּרֵי הַגּוּף מְרַכְּכִים אֶת הָעוֹר הָעִירוֹנִי הַמְּחֻסְפָּס

       

      סקס מתחיל בלמפה צהובה
      אסופת שירים ארוטיים – ללי ציפי מיכאלי / אוגדן רישומי ארוטיקה – מתי גרינברג / 2016
      ספר אמן מתוך התערוכה "ספקטרום / מִקְשֶתֶת"
      הזמנה לשיח גלריה
      בית האמנים, אלחריזי 9 תל-אביב

       

        בשנת 1973 הזמין מפעל "רוזנטל (Rosenthal) " המייצר כלי פורצלן משובחים, עיצוב צלחות אצל מתי G. בהתלהבות רבה הכין האמן (הצעיר!) סידרה של רישומים ארוטיים. אנשי רוזנטל אכן התפעלו אך הרישומים היו אוונגרדיים מדי לחברה המסורתית והשמרנית… ונגנזו במגרה עמוקה. סקרנותו של מתי .G לגבי רישומים ארוטיים המשיכה לפעום. בשנת 1992 יצר ספר אמן משותף עם המשורר / סופר אנגלי הידועD. M. Thomas מ.ג. הכין סידרת חיתוכי עץ מרהיבה לשירDon Giovani מתוך הספר"White Hotel" . ספר האמן יצא לאור במהדורה ייחודית שנרכשה על ידי אספנים ואזלה מיד מן השוק.
      בשנת 2016 פגש מתי .G את שיריה של המשוררת לָלִי ציפי מיכאלי. וכך כתב גבריאל מוקד שהוציא לאור את ספרה של ללי "הסולנית" – "משוררת ארוטיקו-אורבנית" …. " – פמינינית מאוד במובן הרחב של המושג, מבלי שתהיה פמיניסטית-מגדרית במובן הצר." או כמו שמציין עמנואל דובשק ״היא אולי המשוררת פורצת הדרך הבולטת בשירה הישראלית היום״.
      הרישומים הארוטיים נשלפו מתוך המגרה בה שכבו למעצבה, ועובדו לספר אמן בטכניקה דיגיגרפית של המאה ה21.
      (סדנת הדפס אמנותי ירושלים, יאיר מדינה www..jfap.co.il)

       

        

      ''

       


      ''

      כך יצא לאור ספר האמן – "סקס מתחיל בלמפה צהובה".

      פנים
      אַתָּה
      מֵבִין,
      כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי פָּנִים
      כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי עֵינַיִם
      כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי שְׂפָתַיִם
      כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי אַף
      כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי סַנְטֵר
      כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי מֵצַח
      כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי אָזְנַיִם
      כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי נְחִירַיִם
      כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי מִימִיקָה
      כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי לְחָיַיִם גְּבוֹהוֹת
      כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי גַּבּוֹת עֲשׂוּיוֹת
      כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי רִיסִים
      רִיסִים
      רִיסִים
      כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי עַפְעַפַּיִם עֶלְיוֹנִים
      כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי עַפְעַפַּיִם תַּחְתּוֹנִים
      כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי כּוּס חַי יוֹרֵק אַהֲבָה
      הֵבִין
      הוּא?

       

       

      ללי ציפי מיכאלי, פנים / וידאו ארט לשירה 2015 
      https://www.youtube.com/watch?v=LPEC_hgvULc

       

      כמו בכל ספרי האמן שיצר מתי G. רישומיו אינם מאיירים את הטקסט, והטקסט לא נכתב עבור הרישומים. הם נוצרו בנפרד, וככאלה, כל אחד מהם עומד בפני עצמו. כמה נהדר כאשר כישרון אחד חובר בנדיבות לכישרון אחר, ושניהם מעירים ומאירים משהו חדש, בעצמם, ואצל הצופה. (שזה נכון לגבי היחסים בין בני אדם בכלל …).


      בשבת הקרובה, ה- 22.10 בשעה 11:00 יארח מתי גרינברג את המשוררת ללי ציפי מיכאלי לשיח גלריה. במפגש ידובר בפרובלמטיקה בהצבת טקסט שירי לצד מדיום חזותי, האם השפה החזותית והשפה המדוברת נלחמות או נתמכות זו בזו? האם שפת המילים מאשררת את נוכחות המדיום הוויזואלי או מבטלת אותו? עוד תדון המשוררת בהבדל בין שירה ארוטית לשירה פורנוגרפית, ותקרא משיריה הארוטיים המופיעים באלבום.


      ''

       

      המשוררת ללי ציפי מיכאלי
      צילום: הילה ווגמן

       

      בית האמנים, אלחריזי 9 תל-אביב (עדיף לחנות בחניון גן העיר).
      התערוכה תהיה פתוחה עד 6.11.2016
      שעות פתיחה:
      ימים ב'-ה' 13:00-10:00 , 19:00-17:00 ; יום ו' 13:00-10:00 ; שבת 14:00-11:00
      (ערבי חג וחג כמו שישי שבת)
      www.matygrunberg.com
      www.nomikan.com

       

      ''

      נ.ב.

      לאמפה = מנורה. .... כמו "דבר אל הלאמפה"...

      דרג את התוכן:
        4 תגובות   יום חמישי, 13/10/16, 08:46

        ''

        ולפני "הסרת הלוט" מכל היופי הזה יש עבודה.
        פשוט עבודה.
        פטיש. מקדחה. פלס. דיבלים. קיר. עין, בעיקר עין....
        ואחמד שתולה עבור כל הגלריות בעיר.
        מומחה מיומן.
        בית האמנים, אלחריזי 9. פתיחה הערב, 13.10 שעה 19:30 ובהמשך לפי שעות הפתיחה של "בית האמנים"
        מועדים לשמחה

        חגים וזמנים לששון

        נומיקן ומתי G.  

        ''

         

        ''

        ''

        ''

        ''

        דרג את התוכן:
          13 תגובות   יום שני, 3/10/16, 21:19

          ראש השנה תשע"ז
          3.9.2016

          ''

           

          ספקטרום / מִקְשֶתֶת* - ספרי אמן ועוד... 

          מתי גרינברג / Maty Grunberg 

          5.11.2016 – 13.10.2016
          בית האמנים, אלחריזי 9 תל-אביב


          בשבוע הבא מעלה מתי גרינברג תערוכה בה יוצגו חלק מספרי האמן שיצר. התערוכה מציגה קשת עבודות הפרושה על עשרות שנות יצירה, בטכניקות שונות, החל מציור עבור דרך תחריט בשיטות של המאה התשעה עשרה, רישומי הכנה אשר להם ערך אמנותי בפני עצמם, עד לשיטות דיגיגרפיות של המאה העשרים ואחת.
          עבודות הגרפיקה שיצר מ.ג. מלוות תמיד בטקסט שעומד בפני עצמו. תכונה זו מאפיינת את החיבור של האמנות החזותית של מ.ג. לכתיבה. כל תחום עצמאי ונוצר בנפרד. החיבור של הדימוי והטקסט בספרי האמן מעורר בצופה רובד נוסף...

           
          מ.ג. יצר למעלה משלושים ספרי אמן בשיתוף טובי הכותבים כמו נתן זך, יהודה עמיחי, עמוס עוז, ועוד. בתערוכה הנוכחית יוצגו ספרי האמן הבאים:


           *. נתן זך -  Theatre of the Absurd, לונדון, 1971 
          *. המחזאי Second Circle of Perception - Arnold Wesker, לונדון, 1972  
          *. המשוררת ללי ציפי מיכאליסקס מתחיל בלמפה צהובה, 2016 
          *. נעמי ר. עזר (נוֹמִיקָן) – שלושה ספרי אמן, 2010-2014
          *. נעמי ר. עזר (נוֹמִיקָן) - "ואהבה, מה עם אהבה?" (2016)
          *. יצחק גוֹלטוֹטוֹ האוֹטוֹ ודוֹדוֹ הדוֹד, 1964
          *. עוזי אגסישְבוֹ, כתב עת לשירה, גיליון 30 , 2015


          העבודה המרכזית בתערוכה הם שלושה ספרי אמן שיצר מ.ג. בשיתוף עם נוֹמִיקָן, שזאת אני, בשנים 2010 – 2014 .
          אמן ... אלמן, אשר חי מרבית שנותיו בלונדון חוזר ארצה לעירו בת-ים ופוגש אלמנה מרעננה הבורגנית. שניהם אינם צעירים עוד. החיים חרטו בהם את שלהם. האם תיתכן אהבה?
          מול הטקסטים, שנכתבו כיומן פרטי שלי, ובו מתוארת התפתחות מערכת היחסים בשנים הראשונות לאהבתנו, הציב מ.ג. רישומים שרשם בלונדון בין השנים 1970-1990 כהכנה לעבודות שונות.
          כאשר קרא מתי G. את הקטעים הקצרים שרשמתי פנה אלי ואמר:
          - יש לי רישומים שמחכים במגרות כבר שלושים שנה לטקסטים האלו.
          - על מה אתה מדבר? התפלאתי, זה רק יומן קטן ביני לביני, ביני לבינך.
          - את לא מבינה, ענה, את לא מבינה שגבר מחכה כל החיים למכתב אהבה שכזה.
          המרתק בשלושת הספרים שיצרנו היא העובדה שבמקורם הן היומן שלי והן רישומי ההכנה של מתי G. לא נועדו לפרסום. אלו קטעים אינטימיים ששורבטו / נכתבו בפרטיות של אמן עם עצמו, אישה לעצמה. עין אדם לא נועדה לשזוף אותם. עיבודם למעשה אמנות וחשיפת לאחרים גילתה כי דווקא המגע הראשוני, האותנטי, מרגש ומוצא מסילות לליבו של הצופה / הקורא.


           ..."הַתְחָלָה... זָרוּת בינינו. סקרנות. עינינו פקוחות. מתבוננות. גוּפִי סגור, שמור. אבל חיישני ליבי מושיטים, זרועות שושני ים מגששות. האם אוכל לאהוב את הגבר הזה?
          אתה בודק, יש לך רשימה נסתרת המוסווה לתוך שיחתנו: יפה, מענינת? כן מעשנת? לא, תודה לאל. עורכת דין? לא, תודה לאל. פסיכולוגית? לא, תודה לאל. דתיה? לא, תודה לאל. חכמה? תרבותית?
          אתה חושב – באה בחשבון, אבל למה, לעזאזל, היא גרה רחוק כל כך
          ...
          ובקרקעית בטני שלי משייטת המילה "נכון".
          ומָה שקובע הם שדי היפים מקפצים בעליצות בתוך מפתח המחשוף לצליל צחוק פעמונים. טעם הנשיקה שאתה מטביע בלחיי, מגע שפמך ודגדוג לֶחְיֶךָ הזִיפָנית. והריח הנכון ..."


          " ... אני כותבת כי אתה קורא.
          אני כותבת כי אתה קורה
          .
          מתוך שאני יודעת איך אתה קורא אני יודעת איך לכתוב
          .
          כותב צריך קורא אחד. לפחות. ואולי אפילו די בכך
          .
          אחד נכון ..."


          "... נִיצַבְתִי בפתחו של משעול אהבתי אליך. הייתי מהססת.  ושם עמדה כל האהבה הזאת רועדת, רגליה רוטטות ממתח: לבטוח? לברוח? הכמיהה לחיבוק הגדול. ההימלטות.
          ונשארתי
          .
          מפני שנגע לליבי האופן בו עיניך הזוהרות נטועות בפניך והעדינות בה לשונך נוגעת בשינייך כשאתה הוגה את המילים ..."


          "... אנחנו לוקחים פסק זמן מהמאבק באבק שבינינו. מגיע לנו קפה.
           - זרקת את כל העוגיות שהיו בצנצנת? אתה שואל.
           - כן, אני עונה, הן עמדו שם מספר חודשים ולא נגעת בהן.
          - אז מה? אתה מתרעם, אלו היו "עוגיות ווינטג'..."


          "... שריטות העבר שלי, שלך, שולפות ציפורניים מוכנות להגן, נכונות לתקוף.
          חולף זמן עד שאנחנו נרגעים ומסתפקים בגירוד גב מצמרר ומענג
          .
          נשק אותי, אני מבקשת. אתה מנשק.
          הכל מזדקן, אני חושבת, חוץ מהנשיקות. הנשיקות נשארות צעירות לנצח
          "


          "...משילה מעלי את בעלי המת, אבי שהלך לעולם שכולו טוב, אימי הזקנה, ילדי הבוגרים – משא אהבות, עיצבנות, אֶבֶל, שמחות, דאגות, תקוות שעלו בעשן. נשארת רק אני עצמי בלבד. קלה. משוחררת. חופשיה לאהוב אותך מחדש..."


          שלושת ספרי האמן:  "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010", "שרידי האישה ההגיונית" ו – "האמן והבורגנית" אוגדו לאחרונה ויצאו לאור כספר פופולארי בשם "ואהבה, מה עם אהבה?"
          הספר יושק עם פתיחת התערוכה. http://www.nomikan.com/?page_id=384

          שלושת הרישומים הבאים לקוחים מתוך הספר "ואהבה, מה עם אהבה?" . הם נעשו על ידי האמן מתי גרינברג כרישומי הכנה לעבודות שונות שבצע בלונדון בשנים 1970-1990

          מ

          ''

          ''

          ''

           

          בעידן הדיגיטלי של ימינו תערוכה זו מעוררת ענין והתרגשות של "ספרים אמיתיים", נייר עשוי עבודת יד, והמגע החם של יד האמן ורוחו המשוטטת במחוזות גבוהים.

          פתיחה – יום חמישי, 13.10.2016 שעה 19:30 


          שיח גלריה יערך בשבתות – 22 / 29 לאוקטובר, ו – 5 לנובמבר, בשעה 11:00 בבוקר.

          ב – 22.10 יארח מתי G. את המשוררת ללי ציפי מיכאלי.
          ב – 29.10 וב - 5.11 יארח את הבלוגרית נעמי ר. עזר (נוֹמִיקָן).


          בית האמנים, רח' אלחריזי 9, תל-אביב - ימים ב'-ה' 13:00-10:00 , 19:00-17:00 ; יום ו' 13:00-10:00 ; שבת  14:00-11:00

          www.artisthouse.co.il
          www.matygrunberg.com
          www.nomikan.com

          *מִקְשֶתֶת – המילה העברית למילה הלועזית ספקטרום, השימוש במונח נעשה לראשונה במדע האופטיקה כדי לתאר את צבעי הקשת בתחום הנראה המופרדים על ידי מנסרה אופטית (פריזמה).

          דרג את התוכן:
            8 תגובות   יום שישי , 23/9/16, 12:47

            ''

            בחודש דצמבר 2008, כשנה אחרי שהתאלמנתי במפתיע, התחלתי לפרסם את הטור "חיוך בקצה הדמעה" ב"קפה דה-מרקר" האינטרנטי. באותה תקופה התנהלה נגדנו מערכה משפטית קשה ומתישה. ממשפחה בורגנית הספונה לבטח בין קירות ביתה הפכנו, שני בני ואני, ליחידה קטנה ומלוכדת הנאבקת על שמה הטוב ועל רכושה. השינוי הקיצוני ערער את האופן בו הבטתי ופעלתי בחיים עד אז.

            אין דבר שלם יותר מלב שבור, אמר הרבי נחמן, והבדידות היא חברה מצוינת לכתיבה.
            היה בי צורך עז לכתוב, אבל לא יכולתי לכתוב משהו "גדול". לא היו לי הזמן ולא הפנִיוּת הנפשית הדרושה. למדתי להתייחס לחיים כאל אוסף של רגעים, לשים לב לשרשרת המחשבות שאנקדוטות זעירות מצמיחות בתוכי ולרשום רשימות קצרות. הכתיבה גיבשה וליטשה את רעיונותיי והזכירה לי מי אני. פרסום הפוסטים אותת לתובע ולבאי כוחו, שקראו גם קראו את שכתבתי, כי אין בדעתי להרים ידיים. וכך, כמו שכתב ג'ון לנון – "החיים הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות" -  גיליתי יום אחד שפיתחתי סגנון ופרסמתי קרוב למאה וחמישים טורים, המלווים את חיי (הסוערים) בשמונה השנים האחרונות. 

            לקראת שנת תשע"ז הבאה עלינו לטובה עולה לאוויר האתר שלי האישי – נוֹמִיקָן.
            נוֹמִיקָן – www.nomikan.com

            לב ליבו של נוֹמִיקָן הוא הבלוג – חיוך בקצה הדמעה.

            באתר תוכלו לפגוש גם את "הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים", ספרי "המיתולוגי" שרכש עדת אוהדים, בעיקר בקרב נשים המתרגלות יוגה ומדיטציה וילדיהן... להתוודע לשלושת ספרי האמן שיצרתי עם מתי G במקביל להתפתחות ולהבשלת הזוגיות ביננו, ולהכיר גם את ספרנו המשותף הטרי - "ואהבה, מה עם אהבה?" שיוצא לאור בימים אלו.
            אני מזמינה אתכם לשוטט באתר, לקרוא, להגיב לרשימות...

            בברכה, נעמי ר. עזר

            נוֹמִיקָן
            www.nomikan.com 

             

            אמשיך לפרסם את הטורים ב"קפה"...

            דרג את התוכן:
              20 תגובות   יום שני, 29/8/16, 15:08

              29.8.2016

               

              ''

              יָוון, האִי קוֹס, חופשה, קיץ 2016


              מתי G. ואנוכי יושבים מתחת לסוכֵך לבן בגינה הקטנה הצמודה לחדרנו. שיח בוגנוויליה ענק עוטף את הבית, תפרחות צפופות עמוסות פרחים סגולים לוהבים, מפעם לפעם נושר פרח, מרחף לאיטו לרצפה המרוצפת אבני צפחה אפורה, שוליהן מצוירים לבן, כמו גם אבני הסף של ערוגות השיחים סביבנו. אנחנו שותים קפה שחור של בוקר. שלושה גורי חתלתולים ג'ינג'ים משתובבים לרגלינו. קתרינה מגיעה. אפשר לכוון את השעון. השעה שבע בדיוק.  מתי G. מקדם אותה במאור פנים ומברך  - "קָלִיסְפֵּרָה", שזה ביוונית "ערב טוב". "קָלִימֵרָה" מחייכת קתרינה, "בוקר טוב", קצת יותר מתאים לשעה המוקדמת. ומיד נשמעת איוושת המטאטא החרוץ, מנקה באותן תנועות של אתמול, באותן תנועות של מחר, ללא טיפת עצלות, ללא טרוניה, בשמחה הוא מגיע לכל פינה, ולא מוותר. פרחי הבוגנוויליה שנשרו נאספים. אנו עוקבים אחר קתרינה העושה עבודתה נאמנה, גאה בניקיון שהיא משליטה סביבה, ניכר שהיא אוהבת את המקום, מכבדת את עצמה ואת מקום עבודתה. המטאטא של קתרינה אינו היחיד שעובד, בהמשך הרחוב שכנותינו בבתים הסמוכים מטאטאות אף הן, כל אחת את הרחוב בפתח ביתה. קונצרט המטאטאים הזה מתרחש מדי בוקר, בשעות הערב נוסף גם דלי מים השוטף את הכניסות לבתים. קוֹס הוא אי יוָוני נקי. נקי מאד. אין בקבוקי פלסטיק, אין שקיות במבה ריקות, אין פחיות קולה ריקות, אין בקבוקי בירה מתגלגלים, אין קופסאות סיגריות, אין בדלי סיגריות, אין שקיות ניילון מתעופפות, וודאי שלא שטות במי הים הצלולים בהם אפשר לראות נחילי דגיגונים זעירים משייטים אנה ואנה, וקרני השמש מרצדות ריקוד אור על פני המים השקופים, ועם רדת הליל מכסיף הירח את פני המים.

               

              ''

               

              ''
               

              בקוֹס הגינה היא המשכו של הבית, הרחוב הוא המשכה של גינת הבית, שפת הים היא המשכה של הרחוב, הים עצמו הוא ההמשך של האי, כל החלקים מתחברים לאחד ולכל אחד אכפת מהכל. יתכן שבאי קטן חיבורים אלו ברורים יותר לתושבים. כמו שהסביר לנו ג'ורג'יוס ממנו שכרנו את הרכב בו טיילנו לחופים הקסומים במפרץ הגדול בדרך לעיירת החוף קפאלוס (Keifalos). ג'ורג'יוס אומר שהכל הוא שרשרת, אם אקבל שרות גרוע במסעדה אתלונן על המלון גם אם הוא מצוין, אם אקבל רכב קלוקל אכעס על המסעדה גם אם היא טובה. החוויה היא כללית ו"הכל קשור". לכן כל אחד עושה את המאמץ להנעים את השהות באי. "קָלִימֵרָה", "קָלִיסְפֵּרָה" ו"פָּרָקָלוֹ" מרחפות סביבנו על פני  חיוכים מסבירי פנים.
                אנחנו מתגוררים במלון דירות בעיר קרדמנה (Kardamena) . איננו אנשי שמש ולא אנשי ים, אבל השנה, לראשונה, בחרו ילדי לונדון של מתי G. לסוע אחרי השמש לאי קוֹס. במשך כל השנים היו מגיעים לבלות את חופשת הקיץ  על שפת הים אצלנו בבַּת-יָם. אלא שבשנים האחרונות הלכה והתארכה רשימת התחלואים של חופי בַּת-יָם, שכוללת גם כוללת את כל אותם פריטים שמניתי לעיל, שאינם פזורים ברחובות ובחופים של האי קוֹס  .... ולכן בחרו את הבחירה היוָונית שלהם, ואנחנו בעקבותיהם. למען ההגינות עלי לדווח כי קיבלתי מכתב מעיריית בַּת-יָם, בו התבשרתי  כי העיר זכתה בתואר "מלכת היופי של החופים בארץ ישראל".

               

                רובצת בצל, מבטי נעוץ באב לבן שער, זרועותיו מקועקעות, ובנו, דובון עליז כבן עשר, משתובבים בבריכה. הבן מטפס על כתפי האב ששב וזורק אותו למים, שנים צוחקים, מתחבקים, מתנשקים, גופיהם חלקלקים, נוצצים בשמש, במים. אין רווח בין הגופים, אין מרחק בין הנשמות. זה כמה ימים אני עוקבת אחרי הצמד האוהב הזה. זוכרת את עצמי כך עם אבי הצעיר והחזק שהיה מניף אותי, זורק למים ושואג "דָגֶ'לֶה דָגֶ'לֶה דָג זָהָב", ולמספר שניות אכן הייתי דגיגת זהב. אבי שלימד אותי לצלול מתחת לגלים הגבוהים הנשברים אל החוף ולהגיע לים השקט שהשתרע מאחוריהם, שהנחה אותי לשחות כנגד הזרם כדי לא להיסחף לעומק ים. זיכרונותיי משייטים לילָדי שלי, ואני מחבקת, מנשקת, מועכת, לשה. והיום עם נכדָי. שמחת הגוף. שמחת היות אחד עם התינוק, הילד הקטן שמטפס עלי, מושך בחוטמי, מורט את שערותי, חובט בשדי ומתפקע מצחוק נשיקות המוטבעות בצווארו השמנמן. ואני תוהה, מתי מתרחשת ההיפרדות? מתי אובד המגע האינטימי בין אם לבן, בין אב לבת, בין הורים לילדים? בין סבים וסבתות לנכדיהם? מתי מתרחק גוף מגוף ומבוכה קלה מחלחלת לתוך החיבוק? מתי מגלה הילדה שאינה דגיגת הזהב של אביה?

               

              ''


                אנחנו על שפת חוף הים מֶגִ'יק, אחד משרשרת חופים מקסימים, נקיים, ים צלול ושקט, שמשיות קש ומיטות שיזוף, שמים כחולים, אין עננים, בכלל, ומעט מאד אנשים, ושקט. החול, אגב, מגורען, זיפזיפי, לא כמו חול הים הדקיק הזהוב שלנו.  הָנִי ומַקְס, נכדיו של מתי G. חופרים שוחות ומתמקמים בתוכן מול הים. אחר כך הם נכנסים למים, משנורקלים יחד עם סבם ועולצים על כל דג שחוצה את דרכם. מתי G. מגלה בקע הנמשך לאורך הריף והוא מלהיב את דמיונם של השניים בסיפור רעידת האדמה שיצרה את הסדק הארוך. אירוע מציאותי ביותר לאור הדיווחים על רעידת אדמה באיטליה.
              אני שמה לב שהים אינו מושך אותי. הישיבה הכבדה בכסא מושכת את אברי הכבדים, הלאים. די לי להתבונן בפעילות האחרים. הזדקנתי?

               

              ''


              ''


                הָנִי מַקְס ואנוכי צועדים לאורך החוף, צדים הרפתקאות. מקס מפנה את תשומת ליבנו לזוג שדיים מפוארים של אישה משתזפת טופלס, ואחריה עוד אחת. אנחנו ממשיכים ללכת כשלפתע הני אומרת – אוי, תראו, אישה עירומה. אני נעצרת. הגענו לחוף נודיסטים. כולם עירומים לגמרי. אני נבוכה. לא בגלל העירום, אלא מפני שאני לבושה. מדהים כמה בגד ים אדום מרגיש "לָבוּש" כשכולם סביב עירומים. אנחנו חוזרים על עקבותינו. זו בהחלט הרפתקה עבור הילדים. אני מהרהרת בקשר בין "לָבוּש" ל"בּוּשָה". בטח קשור לאדם וחווה התפוח והנחש ועלה התאנה ההוא.


                אי משם, מעשה קסמים צץ לו גבר שחור בוהק, ידיו עמוסות אשכולות תיקים – לואי ויטון, שנל, גו'צי, פרָדָה.... "מחירים זולים" הוא מצהיר על מרכולתו באנגלית קלוקלת. אישה אינה קונה, ואני מרחמת עליו צועד בשמש. כל כך לא שייך לכאן. וזמן מה אחר כך צץ שחור נוסף, הם מגיעים מסנגל שבאפריקה. ידיו של זה עמוסות אשכולות צבעוניים של צמידים בצבעי דגלים של ארצות שונות. כולנו מצטופפים תחת השמשייה. מתי G. קונה שלושה צמידים, לו ולנכדים. כולם בצבעי דגל יוון – כחול לבן.... אני מקבלת שי חינם, הצעיר גוחן ועונד על קרסולי צמיד ירקרק צהוב. המחזה סוריאליסטי לגמרי. "השחור" אינו קשור למציאות חוף הים הצהוב. אבל הוא קשור גם קשור.
              כשאני שואלת את קוֹסְטַס, בעל המלון בו אנחנו מתגוררים, מדוע החופים ריקים בשיא העונה. הוא מספר כי בשנה שעברה הם ניהלו באופן גרוע משבר פליטים ומהגרים באי, ולכן סוכנויות נסיעות אירופאיות החרימו אותם השנה.
              אז ג'ורג'יוס צודק. הכל קשור.

               
              קשורה גם העובדה שליד העיר קרדמנה נבנו מספר מלונות "הכל כלול", אוכל, בריכה, מוסיקה, שתיה, תכניות ערב. מלונות אלו מושכים אליהם את התיירים, בעיקר משפחות, והעיר מתרוקנת ממבקרים, חנויות השוק הססגוניות עומדות בשיממונן, המסעדות רעבות לאורחים. התיירים מחפשים אותנטיות, משהו אמיתי לחוות אותו, אבל מעדיפים את הנוחות הסינתטית -  "הכל כלול".
              התכוונתי לכתוב על חופשת שמש תכולה וקלילה, אבל על מה אני כותבת, בעצם? על היפרדות – גינה, מבית, מרחוב, מעיר, הורים מילדיהם, נכדים מסביהם, סלעים מסלעים, אדם מילדותו, אדם מהיות אחד עם מעשיו, אדם מאדם.
              אבל, בכל זאת, הכל קשור. ג'ורג'יוס צודק.


              נ.ב.
              מוחי התאדָה. אני פָּטָטָה. מתי G. מדבר אלי, "תחשבי על זה", הוא אומר.
              "השתגעתָ לגמרי?" אני עונה, "עד שהצלחתי להשתיק את המוח שלי אתה רוצה שאפעיל אותו?"

               

              ''

              דרג את התוכן:
                12 תגובות   יום חמישי, 28/7/16, 11:19

                28.7.2016

                4 מערכות על פמיניזם, סטריאוטיפים ושפן קטן גם

                 

                ''

                השפן הקטן (או שזה ארנב?)

                 

                מערכה ראשונה: איכילוב, מחלקת ילדים.


                "את לא פמיניסטית", זורק לעברי דותן מאחורי הווילון החוצץ בינינו.
                "למה לא"?
                "לא יכול להיות שאת פמיניסטית".
                "למה? כי אין לי שפם ולא שרפתי את החזיה"?
                "את נורא נשית".
                אני צוחקת.
                "ויש לך חוש הומור".
                "שנדבר על סטריאוטיפים"? אני מציעה.
                דותן מסיט את הווילון, ירקרק, בהיר, מרגיע. צבעים שפויים, אומר מתי G. צבעים של בית חולים. תינוק זעיר, בנו של דותן, חבוק בידיו, צינור האינפוזיה מחובר לכף ידו הקטנטנה.
                "אני פעיל באגודה לזכויות הגבר", הוא מצהיר בתוקף.
                "אני חברה בשדולת הנשים. חברתי הטובה, רינה בר-טל, הייתה יושב ראש השדולה במשך שתיים עשרה שנים והייתי חברת הנהלה", אני מנסה לשכנע אותו שאני פמיניסטית.
                מנענעת את נכדי המנמנם בעגלתו, צינור האינפוזיה משתלשל מגב כף ידו, אני מפזמת מבלי משים -  "נומה ילד חמד, אבא הלך לעבודה, הלך הלך אבא, ישוב עם צאת הלבנה – יביא הוא מתנה!"
                "מי עכשיו עם הסטריאוטיפים"? מגחך דותן.
                "עברתָ תהליך גירושין"?
                "קשה". הוא עונה. "קשה, ארוך וטראומטי".
                אני מקשיבה לתלאות הצד השני, הגברים, במסע המפרך של נישואין שהתפרקו.
                שקט בינינו. עצב.
                "כל אחת והגדרת הפמיניזם שלה, כל אחד והפמיניזם שלו. אני מאמינה בשוויון זכויות ושוויון הזדמנויות של האישה. גברים ונשים צריכים לעבוד על זה יחד. זו לא בעיה של נשים, זו לא בעיה של גברים, זה נושא של החברה כולה. נורמות צריכות להשתנות - שעות עבודה ותנאי עבודה הולמים לגברים ולנשים כדי שיוכלו לגדל ילדים, לחיות כמשפחה.  בשדולת הנשים עובדים כבר שנים על הנושא של איזון בין עבודה ומשפחה".
                "אני חושב זה לא אמיתי, זה מס שפתיים של השדולה".
                ואני חושבת על חוסר האמון המכרסם בין גברים לנשים, אבל איני אומרת דבר.
                הקטנטנים משלשלים ומקיאים. וירוס. שנינו מחליפים חיתולים, רוחצים, מלבישים מחדש, מחטאים ידיים במתז אלכוהול.
                "התאלמנתי לפני תשע שנים, אני אומרת".
                "אוי, מצטער לשמוע, ממה נפטר בעלך"?
                "בוא נדלג על זה".
                "אני רוצה לשמוע, אני צריך לדעת ממה אני צריך להיזהר".
                "איש צעיר" אני צוחקת, "אין מה לדעת, אין ממה להיזהר, הדאגה היא כמו כיסא נדנדה, לוקחת אותך קדימה ואחורה אבל לא מביאה אותך לשום מקום. הבעיות מגיעות אבל הן מגיעות ממקום שלא התכוננת אליו. פשוט תחיה".
                לקטנים שלום. אנחנו נפרדים. פמיניסטית וגבר, אולי מעוגלים קצת יותר בקצוות.


                ***


                מערכה שניה: אצל השכנה המניקוריסטית


                "את בטח בשלנית נהדרת, מהדירה שלכם מגיע אלינו ריח טוב של בישולים" אומרת דָלִינְדַה, שכנתי, בעודה משייפת את ציפורני.
                "לא אני, מתי G. מבשל".
                לִסתה של דָלִינְדַה נשמטת בתדהמה יחד עם הפצירה.
                "הוא מבשל"?
                "כן. הוא נורא אוהב לבשל, זה מרגיע אותו".
                "ואת מסכימה לו"?
                "כן, בטח".
                דָלִינְדַה מתקשה להאמין.
                "את מרשה לבעלך להיכנס לך למטבח שלך"?
                אני צוחקת, נדיבה ורחבת לב. אחרי ככלות הכל אני מרשה לגבר שלי להיכנס למטבח שלי.
                "אנחנו בשותָף במטבח".
                "בחיים, בחיים אני לא ארשה לו להיכנס לי למטבח שלי"!!!! מתפלצת שכנתי.
                "כל אחת והממלכה שלה", אני אומרת ומשייטת חזרה אל פינת העבודה שלי, בוהה בקצות אצבעותי מרחפות מעל המקלדת, בוהקות בוורוד, סגול ולבן, מנוקדות ביהלומים מנצנצים שנעצה בהן דָלִינְדַה.


                ***


                מערכה שלישית: ארוחת ערב אצל חברים.


                מולי יושבת אישה שאיני מכירה, פניה מסגירות עקבות יופי מרשים. הן מטרידות אותי, פניה. תספורת פּוֹנִי ילדותית מכסה את מצחה, לחייה שמנמנות כלחיי נכדתי, שפתיה תפוחות, גבותיה מצוירות. בוטוקס, מילויים, קעקועי הדגשת פנים והשֵד יודע מה...  כל אלה מסגירים את הקרב הנואש נגד הזמן. עיניה נשארו כחולות, אבל כל השאר הפך אותה לאישה בת בלי גיל, בעלת פנים מוזרות. אני מסמנת לעצמי "פְרֶחָה" (ללא שיפוטיות כמובן, צָדֶקֶת שכמוני..) ומפנה את תשומת לבי לאחרים, כשלפתע  קולטת אזני שה"פְרֶחָה" סיימה טכניון, מוסד בו אני עצמי ביליתי מספר שנים מכובדות בחיי. "למדת בטכניון?", "כן" היא עונה. "מה למדת?" "תואר ראשון בהנדסת כימיה, תואר שני במנהל עסקים". מסתבר שהגברת היושבת מולי היא מנהלת מפעל כימי ואשת שיחה מעניינת.
                אני נזכרת בדותן, גוערת בעצמי בנזיפה קשה, תוהה על הדרך הארוכה שעדיין יש לי לעשות.


                ***


                מערכה רביעית: בבית שלנו.

                "סבתא, יש לך שָפָן", מודיעה לי מיקה, נכדתי בת השלוש. סָלוֹס, ליתר דיוק, והדיוק, במקרה זה, חשוב ביותר.
                "יש לי שָפָן "? אני מתפלאת.
                "כן".
                "לסבתא יש שָפָן "? אני מוודאת ששמעתי נכון.
                "כן".
                אני סוקרת במחשבתי את חפצי ביתנו העמוס ציורים, פסלים ו"פִיצֶ'קבקֶעס" שלי. היכן ראתה הקטנה שָפָן?
                "איפה שָפָן של סבתא"?
                מיקה מצביעה על השפה העליונה מתחת לאף.
                אוֹי.
                אני אצה רצה, נזעקת אל מתי G. שיושב וקורא עיתון.
                "מתי, מיקה אומרת שיש לי שָפָן, יש לי שָפָן "?
                מתי G. מרים מבט אדיש מעל משקפי הקריאה ועונה ביובש: "למה את חושבת שאני אוהב אותך?"
                אוֹי.
                ואני תוהה. כיצד יודעת ילדה בת סלוס כי פלומת שפמפם עלומה,  שעד אותו רגע לא ידעתי על קיומה, (מיתרונותיה של ראייה המתקצרת עם הגיל), פלומה זו ראויה לציון מיוחד. הרי אינה מודיעה לאביה, לדודה או לסבה כי יש להם שָפָן. ותאמינו לי שהשָפָן שלהם מרשים הרבה יותר משלי. יוצא מזה שהפעוטה כבר יודעת מה מתאים לאישה ומה לא.
                באיזה גיל מתחילים לחנך פמיניסטית?

                 

                השפמים בחיי...

                ''


                ''

                 

                 

                ''

                 

                ''

                פרידה קאלו, פורטרט עצמי

                 

                 

                נ.ב.
                שמתם לב כי שפת ה"פוליטיקלי קורקט" הולכת ונבקעת, מתפוררת, ומתגלה תוכם האמיתי של האנשים? מה שאולי לא נעים לשמוע, אבל מאפשר התמודדות גלויה עם הדעות השונות.

                 

                 

                דרג את התוכן:
                  15 תגובות   יום רביעי, 6/7/16, 21:58

                  ''

                  6.7.2016

                  הרהורים בנתיב האיוולת

                  בוקר, אני עומדת ליד עמדת "שירות עצמי" בתחנת דלק, ממלאת את המיכל הריק במכונית. תַּבְהֵלָה אוחזת בי כאשר קול השייך למישהו בלתי נראה מדבר אלי בתקיפות. מיד מתברר לי כי הדוברת היא משאבת הדלק.  בקול רם ותוקפני היא מציעה לי להיות חברה שלה, תמורת החברות אקבל קפה חינם... אני עונה לה בזעם: באמא'שלך! תעזבי אותי בשקט!! אבל היא ממשיכה לנסות לפתות אותי - שלושה חטיפים במבצע .... ארוחת בוקר לדרך... אין שום אפשרות להשתיק אותה, אני שבויה בידי משאבת דלק. דחף אלים גואה בי לחבוט בה בפטיש. צאי לי מהאזניים! שקט שיהיה כאן!

                  זוחלת לאיטי צפונה בנתיבי איילון. ג'ורג' קלוּני מתבונן בי, החיוך הכי שרמנטי בעולם, כוס קפה בידו. כוס קפה קטנטנה. זה כל הסיפור. אני מצרה על שלא שתיתי כוס שכזו לפני צאתי מן הבית. בטוח שיומי היה נראה אחרת לוּ הייתי לוגמת כוס קפה קטנטנה שכזו שזוהר קלוּני דבק בה וניחוחה מרחף על פני האיילון הפקוק בנזין ועצבנות. ורק תארו לעצמכם כיצד היו נראים לילותי לוּ ג'ורג' ידידנו היה מארח לי לקפה של ערב....
                  אחחחח...

                  אבל, מעשה שטן, זמן רב עומד לרשותי בנתיב האיוולת, והרהור רודף הרהור. כמה שילמו לג'ורג' עבור הפרסומת הזו? כמה בכלל עולה להפיק מסע פרסום שכזה? אני מתרגלת חשבון בסיסי - מכסה את שטחה של מודעת הפרסומת הענקית באלפי, עשרות אלפי, קפסולות קפה שצריכות להימכר כדי לכסות עלות הפקת קמפיין המיתוג של חברת הקפה גבוה גבוה מעל החברות האחרות. אין לי מושג מה שם חברת הקפה, איני זוכרת. אני זוכרת את ג'ורג', את חיוכו הטוב. אני ממשיכה לכסות את כל המודעה בקפסולות קפה, לאורך ולרוחב, שורות שורות, טורים טורים, כאשר עיני צדה הודעה חשובה מאד! - "כמה קל להיות מאושר"!!! ומיד מתברר לי כי האושר מגיע בשקיות מהודרות, נייר משי מרשרש בתוכן את הבטחת האושר הקל, החיוך צחור השיניים והרגליים הארוכות. אהה, אפשר לקנות את האושר הקל. כמה נפלא! היכן? בקניון כמובן. אני מהרהרת בפניה האפורות של הזבנית כבדת הרגליים שידיה העייפות מקפלות קיפול תסכול סיזיפי, אינסופי, שמאטעס עצובים שלא נבחרו להיכנס לשקית האושר. תרגילי החשבונאות שלי נמשכים, אני מכסה את שטחה של המודעה באלפי שקיות מבהיקות.
                  האושר שווה כל מחיר!!!

                  מעלית שקטה ומהירה מעלה אותי למחוז חפצי. בתא הקטן בו אני לכודה צצה מול עיני הבוהות גברת ידועה הממליצה על מרכולתה ממסך טלוויזיה הקבוע בדופן המעלית, מהלך ארבעים וחמש קומות. אין מקום להימלט אליו. לפני זמן רב סיימתי את לימודי התואר השני בפקולטה לתעשייה וניהול בטכניון. שנים רבות עסקתי בניהול. אני מעריכה את היצירתיות, ניצול כל שטח אפשרי לפרסום, אבל בנוֹמִיקָן השבויה במעלית גואה שוב אותו דחף אלים להכות בגברת הדוברת ולהשתיק אותה. באמא'שלך! צאי לי מהעיניים!!

                  למחרת אני עושה דרכי ברכבת ישראל שמסלולה מביא אותי הישר לתוך קניון האושר. סביבי נערות דקיקות בכפכפי קיץ, נערות שמנות דחוסות במכנסי ג'ינס מחוללות פלאים – "מידה אחת פחות", נשים מבוגרות, שחורות, כהות, בהירות, גברים מכריסים, גברים צעירים זיפי זקן מעטרים את פניהם, גברים מאפירים ועייפים. אני מהרהרת בפער בין חיינו מצוּפֵּי השגרה לבין הבטחות האושר הגלומות במודעות הפרסומת הלוכדות את תודעתנו בכל מקום אפשרי שהמפרסם חשב עליו. תוהה אם בסופו של דבר הפרסומת מגבירה את אומללותנו משאנו מגלים כי גם לאחר שרכשנו את מכונת הקפה (קיבלנו אותה מתנה ואנחנו משלמים רק על הקפסולות...), וגם לאחר שרכשנו שקיות רבות של אושר קל – חיינו נשארו כפי שהיו. גם אם שאריות החיוך הכי שרמנטי בעולם מרחפות במטבחנו באדי הקפה, עדיין אנחנו חיים בפער בין ממדי הענק הזוהרים של ג'ורג' לחיינו הקטנים והאפורים.

                  בערב אני משיחה ליבי לאשת פרסום וותיקה שאני פוגשת. "אל תדאגי לחברת הקפה" אומרת הפרסומאית, "הם יודעים היטב מה הם עושים, הם פתחו פער עצום בינם לבין המתחרים, קלוּני שווה להם". "אה" אני עונה "אני בכלל לא דואגת לחברת הקפה. אני דואגת לאמא אדמה, לכדור הארץ. האם נטרפה דעתה של האנושות? מה זה השטויות האלה? חצי עולם גווע ברעב, חצי עולם מת בעוני ובמלחמות, למי מיועדות מודעות הפרסומת האלו? מי מאמין להם"?
                  " האנשים", היא עונה, "האנשים מאמינים למודעות הפרסומת".

                  ואני – ליבי יוצא לאמא כדור הארץ.
                  מה יהיה?

                  התשובה מגיעה בצורת גלי ההגירה השוטפים את העולם המערבי, את הארצות העשירות. אלו שאין להם עולים על אלו שיש להם, ולוקחים. שעור בסיסי בהישרדות. כך היה, כך יהיה. אין חדש תחת השמש, כבר אמר קהלת, החכם באדם...
                  סְטוֹפְּ כדור הארץ!

                  © נוֹמִיקָן

                  נ.ב
                  שלמה כהן, חברי הקריקטוריסט ה"יודע כל" העיר את תשומת לבי כי ג'ורג' קלוני הוא לוחם צדק וותיק. בדקתי ומצאתי כי את מרבית הכסף שקיבל השקיע ברכישת לווין ריגול שעוקב ומפרסם את מעשיו המחרידים של הרודן הסודני עומאר אל באשיר, נגדו הוא לוחם.


                   נ.ב

                  כל הצהוב הזה השופע בגנים ובצידי הדרכים...

                   

                  ''

                   

                  ''

                   © צילומים קשת

                  דרג את התוכן:
                    10 תגובות   יום שישי , 27/5/16, 11:59

                    27.5.2016

                     

                    בלעדיך אני חצי בן אדם – על אהבה, אלימות והבלבול ביניהן


                    ''

                     

                    רישום מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" מתי גרינברג, רישומים, ונעמי ר. עזר, טקסט

                     

                    ערב ל"ג בעומר, נוסעים צפונה לחתונה של חן ועומר. הדרך מעושנת, אש אש על כל תֵּל.... ברדיו מדבר הקריין על הנזקים האקולוגיים של המדורות, שריפת רהיטים עשויים חומרים סינטטיים שמשחררים חומרים רעים לאוויר. אני נזכרת בבובות היטלר ונאצר שהיינו מעלים באש במדורות ילדותנו. אפילו ריח המדורות השתנה. יצאנו מבת-ים בשעה חמש וחצי, השעה שבע ושבע דקות ואנחנו מדשדשים על גלגלינו, כמו אלפי מכוניות אחרות, ביציאה מנתיבי איילון לכיוון חיפה, מחוז חפצנו. לא. לא שמנו "וייז". מתי ג. יודע את הדרך....
                    חדשות. רצח כפול בראשון לציון, אנסטסיה רוסנוב בת 29, אם לשני ילדים, ובן זוגה, אלי קאנדינוב, 34, אב לשלושה ילדים. בתחילת השבוע התלוננה אנסטסיה על אלימות מצד בן זוגה הקודם ובהמלצת המשטרה עברה למעון לנשים מוכות, מרוחק מביתה. ביום בו מצאה את מותה עזבה את המעון וחזרה לביתה למרות שהוזהרה לא לעשות זאת. אימה מצאה את ביתה ירויה בכל חלקי גופה ובן הזוג ירוי בראשו. שניהם מתים. נערך מצוד אחר בן הזוג הקודם החשוד ברצח הכפול.

                    חופה בל"ג בעומר. הזוג המאוהב נרגש, ההורים, החברים, המשפחה, שמחה. רב צעיר מבהיר לזוג הצעיר כי מעכשיו הם יהיו "אחד", "איחוד נשמתי" הוא קורא לזה. אני נחרדת.  כאן מתחיל הבלבול הגדול. השאיפה לאיחוד מושלם. אשליית הזוגיות בה כל אחד מאיתנו הוא חצי ויחד אנחנו שלם. טיפוח האגדות הרומנטיות בהן אנו מחפשות/שים ומוצאות/אים את הנשמה האחות שלנו איתה אנחנו הופכים לשלם. זה פשוט לא נכון! טעות ענקית שהמציאה האנושות כדי לחמוק ממועקת הבדידות הקיומית הנטועה בכל בן אנוש מרגע לידתו. אשליה, לעולם מאמללת, אשר באקלים הקפיטליסטי מנוצלת לעשיית רווחים עצומים של מיזמים מסחריים שמנצלים את הכמיהה האנושית.

                    האהבה הרומנטית היא דבר נפלא. שבירה של אהבה גדולה, מכל סיבה, כרוכה באבל כבד. משהו מת. בין בני זוג מתקיימת וחיה ישות נוספת, הישות שביניהם, הזוגיות. בשעת פרידה הישות הזו מתה. זו תחושה קשה, כאב נורא של קריעת חלק מהגוף. הייתי שם. אני יודעת.
                    אֲבָל
                    כל אדם הוא נפרד, שלם בפני עצמו. באהבה הגדולה ביותר לכל אחד מהשניים יש אינטרסים, לפעמים הם תואמים, לפעמים הם מנוגדים. דווקא התעלמות מהאינטרסים השונים, מהניגודיות, סופה שתחריב את האהבה. היכולת ללמוד לחיות בשניים עם השוני, הוויכוחים המריבות, היא המחזקת את האהבה. התמוססות גבולות בין אוהבים היא תחושה נפלאה, אך גם מסוכנת, בעיקר לנשים הנוטות להתמסר "עד הסוף".
                    כי אם "בלעדיך אני חצי בן אדם", אינני יכול להרשות לך ללכת, אינני יכול להיות "חצי בן אדם", את חלק ממני, מגופי, מנשמתי, את חלק ממני, אני יכול לעשות לך מה שאני רוצה, את כמו היד שלי, הרגל שלי, את שלי, אינך יכולה ללכת, אינך יכולה לעזוב אותי.
                    אם אתן לך ללכת – אמות. מוטב תמותי את.

                    כאשר אישה עוזבת את בן זוגה האלים - זהו זמן מסוכן מאין כמוהו עבורה.
                    ועם כל אהבתי לעוזי חיטמן עליו השלום ולשלומי שבת יבדל לחיים ארוכים, הפזמון של השיר האהוב טומן בחובו איום נורא.
                    לכל אחד יש
                    מילים: עוזי חיטמן
                    לחן: שלומי שבת

                    ואת הנשמה המתוקה שלי
                    היחידה שמדליקה אותי
                    ואיתך אני כל העולם
                    ואיתך אני כל היקום
                    בלעדייך אני חצי בן אדם
                    בלעדייך אני בעצם כלום  

                    לפני שנים רבות פגשתי במעון לנשים מוכות אישה צעירה על שלושה ילדיה. היא סיפרה לי כי ביום שהכירה את מי שהפך להיות בעלה, הוא כלא אותה בחדרו למשך ארבעה ימים. "מה חשבת כשכלא אותך?" שאלתי. "שהוא מת עלי" ענתה, "חשבתי שהוא מת עלי, שהוא לא יכול בלעדי".
                    "הוא מת עלי" - זו הכותרת שנתתי לדרמה קצרה, 23 דקות, שכתבתי הפקתי וביימתי יחד עם הצלם גיל ארד. הסרט עוסק ראשונים לגילוי אלימות בתקופת החיזור. אחד הסימנים הוא הקנאה החונקת אשר בטעות מיתרגמת לאהבה גדולה. הסרט משמש כבסיס לדיון בנושא בבתי ספר תיכוניים ובצבא. אפשר לקנות אותו תמורת תשלום בויצ"ו, אשר יזמה את הפקת הסרט ומימנה אותו. את הסרט ניתן להשאיל/לרכוש באגף לקידום מעמד האישה בטל: 03-6923791.
                    אחר כך התקבלה להפקה סידרת טלוויזיה שכתבתי בעקבות מחקר מעמיק. הסידרה עסקה בנושא אלימות במשפחה תוך חשיפת מנגנוני האלימות והקרבנות ומתן פתרונות מעשיים. המפיקה הייתה עדנה קוברסקי, והבמאי שחר רוזן.
                    אֲבָל
                    ערב הצילומים בוטלה ההפקה מסיבות תקציביות...
                    עשרות אלפי משפחות לכודות במעגל האלימות, עשרות נשים ממשיכות להרצח מדי שנה, מאות אלפי ילדים גדלים כ"עדים  לאלימות". בתהליך האכזרי של "העברה בין-דורית" חלק גדול מהם ישאר בתוך המעגל הזה כבוגרים, כמפעילי האלימות או כקרבנות.
                    התסריט עדיין במגרות המחשב שלי. מישהו שומע? הלו?

                    יש לי בקשה יוצאת דופן, זה טור חשוב, אנא שתפו.
                    תודה

                    © נוֹמִיקָן

                     

                     

                    ''

                     רישום מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" מתי גרינברג, רישומים, ונעמי ר. עזר, טקסט

                    דרג את התוכן:
                      13 תגובות   יום שבת, 26/3/16, 22:38

                      26.3.2016

                      עשרה ימים במקדוניה, מרץ 2016 

                      ב – 4 למרץ, בדיוק ביום הולדתו של מתי ג. אנחנו טסים לסקופיה, בירת מקדוניה, עיר הולדתו. מאחורינו מפטפטים בקול גדול שלושה כפריים מקדונים כבני שבעים, לבושים מיטב מחלצותיהם - חליפות מהוהות שנרכשו ליום חתונתם לפני עשרות שנים, כובעי תיתורת אפורים לראשם, בין שלושתם אפשר, אולי, להרכיב מערכת שיניים אחת, שפמים אדירים מעטרים שפתם העליונה. הם מדברים סֶרְבִּית המפעפעת מעומק הזיכרון של מתי ג. וצפה אל פני השטח. יוֹבַנקוֹ, הקולני ביניהם, חולם לנסוע לצִ'יקָגוֹ. מה יעשה יוֹבַנקוֹ בצִ'יקָגוֹ? טרקטור. יובנקו יקנה טרקטור וינהג אותו ברחובות צִ'יקָגוֹ.
                      יובנקו חולם צִ'יקָגוֹ.
                      במקדוניה לכל אחד חלום, יש החולמים יוגוסלביה שהייתה, יש החולמים תפארת ימי אלכסנדר מוקדון הגדול, הצעירים חולמים ברלין ופריז, כולם חולמים פרנסה טובה יותר, ובשעה שבע בבוקר, בטלוויזיה, לֵידִי גָאגָא לבושה בבגדי נזירה אדומים, עושה סאדו-מאזו עם חבורת גברים עירומים ברצועות עור שחור וצלב ענק.

                      מאיה, ממחלקת המחקר של המוזיאון, אוספת אותנו משדה התעופה. אנחנו אורחים של קרן השואה והקהילה היהודית בסקופיה. בעוד מספר ימים תיפתח תערוכה גדולה של מתי במוזיאון השואה בסקופיה. אנשי המוזיאון נחושים למצוא את המשפחה שהסתירה במשך כשנתיים את מתי, הוריו וסבתו בזמן הכיבוש במלחמת העולם השנייה, בכפר קטן שעם השנים נבלע, כנראה, בעיר סקופיה. הם רוצים להעניק למשפחה תואר "חסידי אומות העולם". הישר משדה התעופה אנחנו נוסעים לטחנת קמח ישנה ונטושה בשולי העיר שגדלה והתפשטה לתוך האזור החקלאי שסבב אותה אז. מתי ג. מתבונן לתוך זכרונו ומביט בטחנה - אין חומה, אין שער כחול, אין נחל קטן. זה לא המקום, הוא אומר. ישמעאל הזקן מתקרב אלינו. הוא גר בסמוך כל חייו ומספר שבעלי הטחנה עבדו עם הגרמנים, ברור שלא הסתירו משפחה יהודית. מתי ג. מתחבב עליו מיד והוא שואג לאשתו שתוציא את בקבוק הרָקִיָה. מתי ג. וישמעאל מרוקנים כוס רקיה שורפת בני מעיים – זִ'יבְלִי. לחיים!


                      אנחנו ממהרים למוזיאון השואה לוודא שעבודות האמנות הגיעו בשלום. העבודות נארזו בארץ באופן מקצועי לעילא ולעילא ונשלחו בדואר דיפלומטי של משרד החוץ של מדינת ישראל. דאג לכך השושבין הראשי להרפתקת מקדוניה שלנו - דן אורין, שגרירנו הנמרץ במקדוניה ומנהל מחלקת הבלקן. את התהליך ליוו אינספור שיחות טלפון, טפסים, טעויות ואי הבנות בין מספר רב של גורמים שהיו צריכים להיות מתואמים. רווח לנו משאנו רואים את שלושת ארגזי העץ בתוכם מונחות העבודות שלמות ובריאות.


                      ''

                       

                      למחרת מתייצבים סשה ואוליבר, המכונה אוֹלִי, כדי להקים את התערוכה יחד עם מתי ג. הם מביאים את כל הציוד הנדרש, למעט... מטר ופֶלֶס. מתי ג. מודאג מעט, אני מודאגת הרבה. מתי ג. הוא איש נוח ונעים עד ש....שנוגעים בעבודות האמנות שלו. לגבי האמנות שלו הוא דייקן אובססיבי, וסטייה מהתכנית עלולה להצית פתיל קצר. אבל קוֹרֶה שהוא ניצב מול ה"טעות" ואומר "זה רעיון מצוין" וזורם... האובססיביות היא לגבי התוצאה הסופית, שתהיה מצוינת. כעת מתקרב אוֹלִי למתי ג. ואומר לו  - "תביט לתוך העין שלי, אתה רואה שם טיפת מים? זה הפלס שלי..."
                      ובאמת, תוך מספר שעות נחה דעתו של מתי ג.. לסשה ולאוֹלִי עין חדה וניסיון רב בהקמת תערוכות, קירות הבלוקים האדומים באולם  סובלים הכל. שלושתם עובדים במרץ ובמיומנות ובסוף היום הראשון מרבית העבודות מוצאות את מקומן.


                      ''

                       

                      ''

                       

                      אני מתבוננת בתערוכה המוקמת מול עיני ופתאום קולטת שהעבודה – "חקירת הילד היהודי" נעשתה עם סיום לימודיו של מתי ג. ב"בצלאל", בתחילת דרכו כאמן צעיר. בחלקו השני של האולם מוצגים האלמנטים הפיסוליים שיצר במחצית השנה האחרונה עבור פארק הזיכרון בבית הקברות היהודי בביטולה. בין שני גופי העבודות משתרעות חמישים שנות יצירה פוריות באופן יוצא דופן.

                      אנחנו מתיישבים למנוחה קצרה (בחדר העישון) יחד עם גורָן צָדִיקָרִיו, מנהל המוזיאון, וצופים אל הגשר מאחוריו הכיכר המרכזית בעיר. מתי ג. נזכר כי עם תום המלחמה, בהיותו כבן שלוש או ארבע, הייתה חגיגה גדולה בכיכר. הוא חמק מהוריו, עלה על הבמה, ודיקלם / שר שיר שלם על רכבת שנכנסת למנהרה. הוריו, שחיפשו אותו אחוזי חרדה בתוך המון האדם שגדש את הכיכר, הופתעו לגלות את השובב, מיהרו אל הבמה, וכשירד לקול תשואות הקהל זכה הינוקא המהולל לסטירת לחי מאמו. גוֹרָן צוחק, הוא מכיר היטב את השיר, זה שיר של פרטיזנים, אבא שלו מרדים את הילדים עד היום עם השיר הזה.

                      מדי שנה סמוך לתאריך ה- 11 לחודש מרץ, היום בו נאספו יהודי מקדוניה לשילוחם לטרבלינקה,  נערכים במקדוניה טקסי זיכרון לנִסְפִּים. ב – 9 לחודש אנחנו נוסעים לבית הקברות היהודי בעיר ביטולה/מונאסטיר לטקס הזיכרון במהלכו יוסר הלוט מעל המודלים וההדמיות של האלמנטים הפיסוליים שהכין מתי לפארק הזיכרון המתוכנן לקום במקום. בטקס משתתפים מכובדים רבים, אבל הנוגע לליבי הוא כומר שהגיע מכנסיה מגרמניה. הוא נושא דברים ומדבר על בקשת סליחה, על מחילה, על חמלה. הוא מתפלל לבוש בבגדי כמורה שחורים, על כתפיו טלית שקיבל מחבר יהודי בירושלים. הוא מביא תרומה מאנשי הקהילה לו שאוספים כסף לנטיעת 3296 עצים, כמספר הנספים מהקהילה היהודית של ביטולה (שנספתה כולה, למעט בודדים שניצלו).

                       

                      ''

                       

                      ''

                       

                      דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה, ומנהל מחלקת הבלקן עם מודל פסל שעון השמש.

                       

                      להפתעתנו, מתי ג. הופך לחביב התקשורת שעטה עליו בסקרנות.

                       

                      ''

                       

                      בהמשך היום אנחנו משתתפים בטקסי הנחת זרים באנדרטאות שונות בעיר, ופתיחת תערוכה בבית אנה פרנק.

                       

                      ''

                       

                      עם ליל אנחנו שבים לסקופיה עמוסי "שואה".

                       
                      עד כה תפקדתי כ"מנהלת סטודיו מ. גרינברג", כעת משמרבית העבודה מאחורי, מתחילה "השואה" לתת בי אותותיה - עבודותיו של מתי ג. , השיטוט הממושך בין המוצגים בתערוכת הקבע במוזיאון השואה, טקסי הזיכרון, מפגש עם מספר ניצולים שהגיעו לטקסים מהארץ -  מרבצי השואה הפנימיים שלי נעים באיטיות מאיימת.
                      ובלילה  קמות עלי המצבות העתיקות, צועדות לעברי, מחבקות ומאיימות לקבור אותי, אני פוגשת את אמי המתה, ובחלום – אינה יודעת שהיא מתה ומדברת אלי כרגיל. ואני כועסת על שנפל בחלקי לבשר לה את דבר מותה, ומחליטה שלא לגלות לה כי אינה בחיים עוד. ואני ממשיכה לשוחח איתה ומחליטה לא לספר את הדבר לאיש, שמא יחשבו שאני מטורפת, מדברת עם המתים.
                      מתי ג. אומר לי: "בלילות את חולמת את הטרוף שלך כדי להיות שפויה בימים".


                      מוטב שאהיה שפויה, זהו ערב הפתיחה של התערוכה. המוזיאון הומה אדם, למעלה ממאתיים וחמישים איש גודשים את מוזיאון השואה, אנשי הקהילה היהודית הקטנה ונציגים של קהילות יהודיות בארצות השכנות, אנשי סגל דיפלומטי, שגרירים רבים, ואפילו הקאדי של העיר, חובש תרבוש אדום, מקשיב בשימת לב לדבריו של שגריר ישראל, דן אורין, שפותח את הערב המכובד. עם תום הנאומים הקהל מתפזר באולם, צופה בעבודות. התערוכה נוגעת בליבם של אנשים רבים שניגשים למתי ג. מחבקים ומנשקים אותו, התרגשותם מידבקת, וגם אנחנו מתרגשים מחדש.  

                       

                      ''

                       

                      ''

                       

                       

                      ''

                      דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה, ומנהל מחלקת הבלקן, נושא דברים בערב הפתיחה


                      ''

                       

                       

                      לקראת הפתיחה התראיין מתי ג. לעיתונות הכתובה, במהלך הערב מגיע הכתב בעצמו ומביא איתו בקבוק רָקִיה ואת העיתון - דמותו של מתי ג. מתנוססת בעמוד הראשון!  

                       

                      ''


                      מספר ימים לאחר הפתיחה משודרת בטלוויזיה המקדונית כתבת טלוויזיה מרתקת המסקרת את התערוכה. מצורף לינק לעמוד באתר בו מופיעות תמונות מערב הפתיחה וגם סרטון כתבת הטלוויזיה. הסרטון נפתח במקדונית אבל רוב הזמן מתי ג. דובר אנגלית וניתן לראות היטב את התערוכה ואת עבודות האמנות. מומלץ לצפות!
                      http://matygrunberg.com/huanted-memories-exhibition.html

                       

                      התערוכה תוצג במוזיאון השואה בסקופיה כחצי שנה, עד נובמבר 2016.

                       

                      נ.ב.
                      הוא אמר לה: "בלילות את חולמת את הטרוף שלך כדי להיות שפויה בימים".

                       

                      © נוֹמִיקָן

                      דרג את התוכן:
                        9 תגובות   יום שני, 29/2/16, 13:00

                        29.2.2016

                        ''

                         

                        זיכרונות רדופים / Haunted Memories - מתי גרינברג, תערוכה 

                         

                        "אף פעם לא ידעתי מתי זיכרון רָדוּף יצוף וילכוד אותי..."

                         

                        הרשימות האחרונות שפירסמתי עסקו בקשר המקדוני של מתי ג., בסיפור לידתו הדרמטי סמוך לשילוח יהודי מקדוניה להשמדה במחנה טרבלינקה, הצלת משפחתו בעקבות הולדתו, ובהמשך המפתיע והמרגש המתרחש בימים אלו - תכנון אלמנטים פיסוליים ל"פארק זיכרון של יהודי מונסטיר / ביטולה" בבית הקברות היהודי בעיר.

                         

                        את ביקורנו הקודם במקדוניה סיימנו ב"מוזיאון השואה" בעיר הבירה, סקופיה. ליווה אותנו מר גוֹרָן צָדִיקָרִיוֹ, מנהל המוזיאון, גבר צעיר ויפה תואר.

                        www.holocaustfund.org

                        תצוגת המוזיאון מתמקדת בחייהן של הקהילות היהודיות שחיו במקדוניה במשך מאות שנים עד ליום הגורלי 11.3.1943. תערוכת הקבע מעוררת ענין רב בין השאר מפני שאיננו רגילים לראות יהודים ספרדים בהקשר של השואה. כיום מונה קהילת יהודי סקופיה כ- 200 איש גאים במוצאם הספרדי. באחד מאולמות המוזיאון בקומת הקרקע נדהמנו להיתקל בקרון רכבת אותנטי בו נכלאו היהודים כבהמות ונשלחו אל מותם. הקרון מוצב כאילו חדר לתוך האולם תוך כדי נסיעה. אגרוף חבט בבטני, נשימתי נעתקה. כבר ראיתי קרונות כאלו, אבל לא הייתי מוכנה לנוכחות הפיזית האגרסיבית של תא המוות הנייד בחדר סגור.

                        ניצב סמוך לקרון נתן מתי ג. את עדות השואה שלו שתועדה בסרט מצולם.

                        הבמאי כבר ארז את המצלמה שלפתע החל מ.ג. מספר על עבודות שיצר לפני עשרות שנים בהשפעת זיכרונות השואה שרדפו אותו. המשפט שחזר בדבריו היה "אף פעם לא ידעתי מתי זיכרון רָדוּף יצוף וילכוד אותי...".

                        את עבודות השואה יצר מ.ג. בתחילת דרכו האמנותית. הוא ידע שאם לא יעשה אותן בתקופה ההיא – הן לא תעשנה לעולם. החיים יסחפו אותו למקום אחר. כפי שאכן קרה.


                        בין השנים 1966-1969 צייר את הציור-
                        "חקירת הילד היהודי"
                        (The Investigation of the Jewish Boy).
                        "נולדתי בכפר קטן ליד סקופיה וגדלתי במחבוא. אבי היה מהנדס, הוא דיבר גרמנית שוטפת, וניהל תחנת קמח עבור המשפחה שהסתירה אותנו. הבית הקטן בו גרנו היה קרוב לכביש בו עברו יחידות צבא גרמניות לעיתים קרובות. הורי היו מבהילים אותי ואת סבתי לעליית הגג בכל פעם שסכנה התקרבה. למרות שהייתי פעוט, אני זוכר היטב את האֵימָה והסיוט להיתפס ולהחקר על ידי הגרמנים."


                        ''

                         

                         בציור דמויות שני גרמנים יושבים מעליהם חרק ענק, מלכת הנמלים אוחזת צלב- אות הגבורה הגרמני. הילד היהודי נראה בחזית הציור, אבל למעשה הוא ברקע, יש לו מאפיינים של ילד יהודי – כובע ופאות ושלושה מגיני דוד צהובים, אחד לכל שנה מחיי כפעוט במסתור.

                        זה הזיכרון הראשון שלי."

                         

                        לקראת התערוכה בסקופיה עיבד מ.ג. שלושה הדפסים דיגיגרפיים של "חקירת הילד היהודי" בהם הרקע הולך ונהיה כהה יותר ויותר. ההדפסים נעשו על נייר עבודת יד ב"סדנת הדפס אמנותי" של יאיר מדינה בירושלים. 

                         

                        בשנת 1969 מתי ג. כבר התגורר באנגליה, שם יצר את העבודה – "הארובה" (The Chimney). "יום אחד נסעתי ברכבת לשפילד, הרכבת עברה באזור תעשיה, הארובות המעשנות של המפעלים הפעילו בתוכי מתג של זיכרון השואה. חזרתי לסטודיו, כתבתי פיוט, קינה על יהדות מקדוניה, בעברית ובאנגלית, ויצרתי 8 תחריטים עם נגיעות של צבע גואש, עשן הארובות הולך ונהיה סמיך יותר ויותר בתוכו צפות אותיות עבריות."


                        ''

                         

                        ''

                         

                        ''

                         

                         

                        מתוך הפיוט "הקינה"
                        "...הורי החיו בי זכרונות שלא חויתי

                        על רוב משפחה שהושמד במחנות

                        בדרכים ובשדות ובהוצאה להורג

                        מורישים לי אותם לתוך נוף נשמתי

                        שנמשך ונמשך ונמשך.....

                         

                        ...הרחקתי ראשי מן השמשה

                        קמתי ויצאתי מתא הקרון

                        אני כבר לא שייך להם

                        אני חלק מדור ממשיכי החיים

                        לא אניח לאותם זיכרונות

                        להוסיף להמשיך לחרוט בי..."

                         

                         בשנת 2002, עדיין בלונדון, יצר את הפסל "זיכרון רדוף" (Haunted Memory).

                         

                        ''

                         

                         ענפי עצים, מסכות קרטון, דפים מספרי תורה פגומים, קרועים.

                         

                        גוֹרָן צדיקריו, מנהל המוזיאון, הרים את הכפפה ויחד עם דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה ומנהל מחלקת הבלקן במשרד החוץ, הצליחו השניים במהירות לארגן תערוכה בה יוצגו עבודותיו של מתי גרינברג במוזיאון השואה באולם "הקרון".

                        עבודות השואה יהוו מכלול אחד בתערוכה, ופניו לעָבָר. מכלול שני יציג את ההדמיות והמודלים של האלמנטים הפיסוליים שתכנן מתי ג. ל"פארק זיכרון של יהודי מונסטיר / ביטולה" בבית הקברות היהודי – ופניו לעָתִיד.

                         

                        מדי שנה, סביב התאריך ה – 11 לחודש מרץ, נערכים בשלוש ערים במקדוניה טקסי זיכרון לקהילות היהודיות שחיו בה. ביום שישי הקרוב, ה – 4.3.2016 בדיוק שבעים ושלוש שנים ליום הולדתו, מתי ג. ואנוכי עולים לאווירון וטסים לסקופיה, עיר הולדתו, להקים את התערוכה שתיפתח כשבוע לאחר מכן ב – 10.3.2016. ב – 9.3.2016 ניקח חלק בטקס זיכרון שיערך בבית הקברות בביטולה/מונסטיר, בו יוצגו ההדמיות והמודלים שמ.ג. תכנן עבור פארק הזיכרון שיוקם במקום.

                        נדמה לי שזו חגיגת יום הולדת ראויה ביותר.

                         

                        ''

                         

                        www.matygrunberg.com

                         

                         

                        נ.ב. "במקום שמתחילים לא להבין שם מתחילים גם החיים".

                        קראתי אמש בספרה של יהודית הנדל "הכוח האחר".

                         

                        © נוֹמִיקָן

                        דרג את התוכן:
                          8 תגובות   יום שבת, 6/2/16, 11:54

                           

                          6.2.2016

                           

                          ביטולה, יומן עבודה, 3

                          מתי ג. לוכד את הקונספט, הרעיון לוכד את מתי ג. - זיכרון / מבט לעתיד

                          ''

                           

                          עם לַיִל, בתום הטקסים והמפגשים המרגשים, מתי ג. ואנוכי עמוסי חוויות, נוחתים, בחדרנו המרווח והנקי במלון "הבית הלבן" במרכז העיר ביטולה. ככל שאנחנו מדברים עם אנשים נוספים מחלחלת לתוכנו חשיבותו ומורכבותו של הפרויקט העומד בפנינו. מציאת השילוב הנכון בין שתי תנועות זמן אשר לכאורה נראות מנוגדות; הפנית המבט לאחור לעָבָר – מתן הכרה וכבוד לקהילה היהודית שחיה במקום ונספתה כולה במלחמת העולם השנייה, וכבוד למתים הקבורים בגבעת בית העלמין.  והתנועה בכיוון ההפוך - לעתיד - הקמת פארק זיכרון מפכה חיים לתושבי ביטולה ותיירים, תכנון נכון שיעניק תנופה להתפתחות עירונית מתחדשת של העיר ביטולה / מונאסטיר.

                          אני מתבוננת במתי ג. מקשיבה לגלגלי מחשבותיו דוהרים. "יש לך רעיון מה אתה הולך לעשות?" האמן מתרעם, "מה את חושבת שזה כפתור שלוחצים והוֹפ – יוצא משהו חדש? אני צריך לחשוב..."

                          אבל למחרת בבוקר אני מוצאת אותו בכסא, מחברת בידו, ורישום משורטט על הנייר. באמתחתו עשרות שנות ניסיון, הבנה עמוקה של הנדרש ותרגומו לאלמנטים פיסוליים.
                          מתי ג. לכד את הקונספט. הרעיון לכד אותו.

                          הקולנוענית חדוה גולדשמידט הנציחה את הרגע במצלמתה, כך שיש לי הוכחות. (תמונה למעלה).

                          אני מציצה ברישום וקולטת מיד כמה הוא נכון. פשוט נכון. עומדת משתאה מול הניקיון והצלילות של הרעיונות הנולדים במוחו של האיש שאיתי. חומדת לעצמי את הבהירות הזו, שכן רעיונותי שלי מגיחים לעולם כאוטיים וסבוכים ועלי לעמול כדי לזככם ולהבהירם, ראשית לעצמי, ואח"כ לאחרים, ואפילו כך – לא תמיד עולים הדברים יפה. 

                          מתי ג. אחוז תשוקה אובססיבית ליצירותיו, אך הן נולדות  במין שקט של מיומנות וביטחון, תשוקה רגועה של מי שיודע שהוא בדרך הנכונה. הרעיון הגולמי יעבור עוד שינויים וליטושים, אך מהותו כבר ברורה.

                          ההחלטה הראשונה שאני מזהה ברישום הראשוני היא להכיל במבטו את כל הפארק, להתוות קווים לפיתוח הפארק כולו. הוא משרטט צירים שיחתכו את הפארק ויכתיבו מסלולי הליכה למבקרים.

                          ''

                          בהמשך מחליט מתי ג. לקדם את פני הבאים בשערי הפארק בלוחות אבן ירושלמית אשר יחרטו בירושלים ויוצבו בכניסה. על הלוחות יהיה חרוט סיפורה של הקהילה היהודית בביטולה וסיפור שיקומו של בית הקברות והפיכתו לפארק זיכרון. הטקסט יחרט בארבע שפות - מקדונית, עברית, אנגלית ולדינו, השפה העתיקה אותה דיברה חברי הקהילה היהודית.

                          מתי ג. מחליט ליצור מספר אלמנטים פיסוליים אשר יוצבו לאורך ציר אלכסוני העולה מחלקת הקברים אשר נחשפו בתחתית בית הקברות אל נקודה המרוחקת בפסגת הגבעה, בצידו השני.

                          האלמנטים הפיסוליים ישתלבו במראה ההיסטורי ולא יפצעו את נוף הגבעה, יחד עם זאת תהיה להם נִראוּת בולטת.

                          תמונה

                          1. 1.    גַל-עֵד.

                          גל-עד ענק יציין את זכרה של הקהילה היהודית וזכרם של הנספים בשואה. מצבת הענק תוקם בחלקו התחתון של הציר, באזור סלעי, שלא על גבי מצבות.

                          הגל-עד יהיה עשוי מגוש אבן צפחה, אבן מקדונית מקומית. בחלקו העליון תחצב המילה "יזכור" בעברית. אותיות ה"יזכור" יחצבו בהטיה, כך שהמבקר במקום יוכל לקרוא את המילה כאשר יעמוד לפני הגל-עד. מתחת למילה "יזכור" יחצב התאריך הגורלי March. 11. 1943. התאריך יחצב "דוּרך", לעומק האבן, כך שניתן יהיה לראות דרך האותיות החצובות  (see through). במהלך היום, כאשר השמש תאיר את הגל-עד, התאריך יוקרן ככתובת אור על גבי המצבות מאחור בתוך הצללית של הגל-עד.

                          הגל-עד יוצב על גבי מבנה מתכת בצורת H, המזכיר מסילת רכבת....

                          אבן הגל-עד מחוזקת למבנה על ידי 12 פינים עשויים ממתכת.

                           

                          ''

                           

                          ''

                          1. 2.    פסל שעון שמש.

                          הבחירה לבנות פסל שעון שמש משקפת את נושא הזמן המקבל אופי מיוחד באתר בית הקברות שהופך לפארק זיכרון. עבור המתים והנספים הזמן עמד מלכת, אבל עבור החיים – הזמן נמשך. פסל שעון השמש יצביע על שעת השמש המדויקת. לפסל אין מחוגים, קרן שמש (ולא המחוג) נעה על פני המשטח. שעת השמש אינה זהה לזמן השעון שלנו, בני האדם. אנחנו חולפים ועוברים בעולם, ואילו שעת השמש היא שעה קוסמית, נצחית.

                          פסל שעון השמש יבנה בחישובים מדעיים מדויקים בשיתוף האסטרונום אילן מנוליס, מנהל מצפה הכוכבים ב"מכון וייצמן למדע", ברחובות, בישראל.

                          פסל שעון השמש יוצב במרכז הפארק, הבחירה במיקום נעשתה כיוון שבאזור זה יש רובד סלע ומעולם לא נחפרו שם קברים. לפסל צורת עיגול נקייה, בנויה משילדת מתכת צבועה בצבע צהוב. הצבע הצהוב נבחר כיוון שהוא בולט על פני השטח הירוק. יחד עם זה העובדה שהפסל בנוי כשלד מקנה לו עדינות בהשתלבות באזור.

                          בנוסף לכך יצוינו ארבעה ימים מיוחדים במהלך השנה – היום הארוך, היום הקצר ושני ימי השוויון.

                          על גבי טבלת אבן שתוצב ליד הפסל יחרט במקדונית ובאנגלית הסבר לאופן קריאת השעה בפסל שעון השמש.

                          ''

                          ''

                          1. 3.    פסל "נקודת מבט".

                          פסל שיוקם בקצה העליון של הציר האלכסוני, סמוך לפיסגה.
                          הבחירה להציב את הפסל "נקודת מבט" סמוך לראש הגבעה נובעת מהרצון לאפשר מבט על העיר ביטולה, ואף יותר מכך – לכוון את המבט למספר מוקדים בעיר. מבט זה מחבר לעיר את בית העלמין שהופך לפארק זיכרון והופך אותו לחלק אורגני מהעיר.

                          מפסגת הגבעה נשקף מראה מרהיב ומעורר השראה.

                          פסל "נקודת מבט" עשוי עיגול מתכת גדול צבוע אדום, בולט על רקע הירוק ועל רקע החומה. אל העיגול הגדול יחוברו צינורות בקוטר קטן הרבה יותר. הצינורות, בגדלים שונים, יהיו מכוונים לנקודות נתונות מראש לצפייה בעיר.

                          ''

                           

                          1. 4.    מיצג תאורה "אור לעתיד".  

                          בפסגת ההר, בקצהו של הציר המוביל מהכניסה בתחתית הגבעה לפסגה, מעל לפסל "נקודת מבט" יוצב מיצג של שבעה גופי תאורה לֶדִית אשר יאירו את החומה העליונה של הפארק בצמוד אליה יוקמו. בגופי התאורה ניתן להתקין אור צהוב ואור אדום, לסירוגין, צבעי דגל מקדוניה. כמו כן ניתן יהיה לשנות את צבעי התאורה באמצעות מערכת ממוחשבת פשוטה, ובימים מיוחדים להאיר בצבעים שונים.

                          ''

                           

                          חברנו הטוב, האדריכל אורי שטרית, טוען כי ככל שחולף זמן מהתרחשות אירוע אותו רוצים להנציח בזיכרון– היצירה נהיית יותר אמורפית, מופשטת. בעבודות הראשונות שנעשו להנצחת השואה השתמשו בחפצים שייצגו את הנספים הנעדרים – נעליים, מזוודות, בגדים, ערמות שיני זהב עקורות... בימינו, 71 שנים מתום מלחמת העולם השנייה, הזיכרון לובש צורה מופשטת של הרעיון.


                          עָלִיָה בציר האלמנטים הפיסוליים משקפת תהליך של התקדמות בזמן ובסיפור. מהגַל-עֵד הניצב בין המצבות ומביט לעָבָר, אל שעון השמש המזכיר לנו כי אנחנו זמניים (ולכן מוטב שנעשה טוב בחיינו) אך הזמן והשמש הם נצחיים, עבור דרך "נקודת מבט", המשקיפה על ההווה ועל העתיד הקרוב שאנשי ביטולה מעצבים עבורם ועבור דורות העתיד. ציר האלמנטים מסתיים במיצג האור בפסגת הגבעה "אור לעתיד".

                          מתי ג. משרטט את האלמנטים על גבי נייר מילימטרי בעיפרון, נעזר בסרגל חישוב, במחוגה ובמחק. זה כל מה שצריך ליוצר יצירת מופת. עכשיו צריך לתרגם את עבודת היד לשפה דיגיטלית של ימינו. ובדרכים המוצלחות בהן (לפעמים) מסייע הקוסמוס לאנשים חרוצים ונחושים נוחת מלונדון הקרה בנו של מתי ג. - David Ben Grunberg. דוד, שהוא ארכיטקט מבריק ואשף עבודת מחשב, מגיע לחופשה, אבל מוצא את עצמו עובד שעות נוספות עם אביו.

                          ''

                          התוצאה היא תיק עבודה מסודר ומרשים.

                          מתי ג. מעניק לעבודתו את השם "זיכרון / מבט לעתיד".

                          הוא מפשיל שרוולים ועובד במרץ לקראת הצגת  הפרויקט בבית הקברות היהודי העתיק / פארק הזיכרון בביטולה ביום האזכרה שיחול בחודש הבא ב - MARCH 11 2016. 

                           

                          ובמדור חֵן חֵן למתעניֵין

                          פסל שעון שמש שיצר מ.ג. הוקם בפארק ע"ש טדי קולק בירושלים, 2013.

                          הבמאי גדעון בר-טל עקב במצלמתו אחר הקמת פסל שעון השמש בירושלים.

                          לינק לסרט: (English subtitleshttp://www.youtube.com/watch?v=qpga641Tg8o)


                          פסל שעון שמש של מ.ג. ניצב בחזיתו של מוזיאון המדע בניו-יורק, 2000.

                          ''

                           

                           

                          נ.ב.
                          קראתי באיזה מקום כי מלאך המוות עונד שעון בלי מחוגים – אך לעולם אינו מאחר
                          .

                           

                          © נוֹמִיקָן 

                           

                           

                           

                           

                          דרג את התוכן: