כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    13 תגובות   יום שני, 6/8/18, 12:17

    5.8.2018

     

    הכותרת המקורית של רשימה זו היתה "צריך הומור לאהבה". כותרת מדליקה לאין ערוך יותר מאשר "מבט מפוכח על האהבה".מי רוצה מבט מפוכח על האהבה? הרי זה כל הענין, חוסר הפיכחון, השיכרון, אבדן השליטה, אותו רגש דמוי טירוף, אותו אנחנו נוטים לחפש.

    ''

    הנאהבים, מתי גרינברג רישום הכנה לפסל ברונזה

     

    האמנם?
    כשעקבתי אחר מהלכו של חוש ההומור שלי שמתי לב שאחד התנאים בהם הוא מופעל מתקיים כאשר אני מופתעת. כאשר קורה משהו מנוגד לציפיות שלי. כמו למשל לפני שמונה שנים, כשהגיעה לסיומה הפגישה הראשונה של מתי G. ושלי הפתיע אותי הגבר בשאלה – "שנלך אלַיךְ?" העמדתי פני צדקת, מתחסדת "מה? בערב הראשון?" והוא "מה? אנחנו חוסכים?" צחקתי, המתח התפוגג.
    כידוע, הומור הוא דרך מצוינת להגיע לליבה של אישה, ומשם למיטתה הנחשקת... ו... כן אמא, בערב הראשון.
    ההומור רוכב על המבט, הוא מלווה את האופן בו אני מתבוננת בדברים, בבני אדם, בהתרחשויות... המבט הוא החשוב. עצם קיומו של המבט אומר שקיים מרחק ביני לבין נְשוּא המבט, האדם בו אני מביטה, האופן בו הוא פועל, האופן בו אני פועלת, אני מסתכלת במערכת היחסים בינינו. אני חלק ממערכת זו, בו בזמן אני שומרת על עצמאות מחשבתית, נפרדת, נבדלת, חוקרת, ביקורתית. הפעלת המבט הזה - השכלתני, השוקל, המעריך תועלות - על מערכת אהבה - אינה מובנת מאליה.
    באגדות עליהן גדלתי, הנסיך העיר בנשיקה את היפהפייה הנרדמת "והם חיים באושר ובאושר עד היום הזה". נסיך אחר התאהב נואשות בסינדרלה איתה רקד, ויצא לתור אחרי כף רגלה בכל הממלכה. ואחרי שמצא אותה - "הם חיים באושר ובעושר עד היום הזה". הנסיך לא שאל את עצמו - האם היא מתאימה לי? האם יהיה כיף איתה? האם תלד לי יורשי עצר שמנמנים ובריאים? הנסיכה לא שאלה את עצמה – מה אני מרוויחה ומה אני מפסידה בקשר הזה? האם כדאי לי? האם הוא יביא לי קפה למיטה כל בוקר? הם העיפו מבט קצר אחד בשני ומאז – "הם חיים באושר (ותמיד, משום מה, גם בעושר) עד היום זה".
    בתרבות המערבית האהבה הרומנטית הועלתה למעמד של דת, כמעט. במקביל להתפרקות המשפחה המסורתית, לעליית גיל הנישואין, לירידה דרמטית של שעור הילודה, לעלייה במספר הזוגות המתגרשים – במקביל לכל התהליכים האלו, ההאלהה של האהבה הרומנטית והחיפוש מגיעים לשיא בתעשיית הסרטים ההוליוודית, בתעשיית הסרטים הבוליוודית, בספרים שנכתבים גם כיום, ובדיווחים אובססיביים של אמצעי המדיה השונים על חיי האהבה של הידוענים. 

    ''

    אימי המנוחה נהגה לומר כי צריך להתחתן בגיל צעיר, עשרים למשל, כי אז מתאהבים ולא חושבים יותר מדי. בגיל מבוגר יותר כבר חושבים, בודקים, נהיים בררנים – כל אלה מחרבים את האהבה.

    האמנם צדקה אימי? האם חשיבה רציונלית מחרבת את האהבה? או שהיא מאפשרת סינון מדויק יותר של מועמדים / מועמדות לחלוק איתם את החיים (באושר ובעושר, כמובן), בהתחשב בעלייה בתוחלת החיים הארוּוּוּוּכִּים כיום יותר מתמיד.
    הייתי בת שבע עשרה כשהכרתי מי שהפך לבעלי, כמו שקיוותה אימי, כשמלאו לי עשרים. הייתי בת חמישים וארבע כשעזבתי. שום דרמה מיוחדת, אותו סיפור עתיק חוזר על עצמו של זוג שמתפרק אחרי עשרות שנים. לא התגרשנו. המשכנו לעבוד יחד. שנה אחר כך הוא נפטר בנסיבות טרגיות.
    בתוך שנה אחת החלפתי מספר סטטוסים – מאישה שחשבה שהיא נשואה באושר, לאישה שבורת לב, לאישה שעזבה את בעלה, ופתאום אלמנה. בגיל חמישים וחמש הייתי לבד. לב שבור, אֶבֶל כבד על מי שאחרי עשרות שנים של ביחד נעלם מהעולם ועדיין הרגשתי אותו לידי, כאבֵי פנטום של אֵבָר שנכרת מגופי.
    אֲבָל, הפתעה גדולה ציפתה לי. עם כל הקושי הנורא שהיה כרוך במותו של בעלי, לא יכולתי שלא לחוש בקלות של ההתנהלות לבדי. גיליתי שאני אוהבת להיות לבד. נהניתי לישון, להתעורר, לאכול במסעדה, לצפות בסרט – לבד. לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, איך שאני רוצה. היה רעש כבד בחיי אבל היה גם שקט של לבד, של לא להיות נתונה למבטו של האחר, לתגובותיו, לדעתו, לתיאום בינינו. אהבתי את עצמי לבד, לראשונה בחיי. לא מקורקעת למשפחה. שני בָּנַי כבר התגוררו מחוץ לבית הגדול. חיי הקודמים התפוגגו בבת אחת. הפכתי לנקודה קטנה חסרת משמעות מרחפת בחלל. תחושת חוסר המשמעות, חוסר המשקל, הריחוף בחלל – יצרו חרדה עצומה, ויחד עם זה תחושה עזה של חופש גדול. שחרור אינסופי. בתהליך מואץ התפרקו לרסיסים נורמות שהכתיבו את התנהגותי עד השֶבֶר הגדול. פתאום הייתי חופשיה. החופש עלה מתוכי. ההיתר להיות חופשיה בא מבפנים.
    הרפתקה. הכל יכול לקרות. 

    '' רישום, מתי גרינברג, מתוך הספר "ואהבה, מה עם אהבה?" מתוך השער "שרידי האישה ההגיונית"

     

    החוויה הזאת הובילה אותי להחלטה ההגיונית - לא להתאהב יותר. אף פעם. לסגור את הלב על מנעול ובריח מפני אהבת גבר. אהבה רומנטית אינה חיוניות לחיים, חשבתי, עדיף בלעדיה, יותר קל.
    באמת היה קל יותר.
    עד ששלוש שנים אחר כך פגשתי את מתי G. מפגש שהוליד תימהון גדול. נמשכתי אליו בעבותות קסם, והוא בכלל לא היה הטיפוס שלי. הקשר בין האלמנה הבורגנית מרעננה לבין האמן האלמן מבת ים, היה מנוגד להיגיון, וגרם למתח אדיר. הוא איים על ההחלטה שלא להתאהב. וכך כתבתי ביומן שניהלתי אז :" נִיצַבְתִי בפתחו של משעול אהבתי אליך. הייתי מהססת. ושם עמדה כל האהבה הזאת רועדת, רגליה רוטטות ממתח: לבטוח? לברוח? הכמיהה לחיבוק הגדול. ההימלטות. ונשארתי. מפני שנגע לליבי האופן בו עיניך הזוהרות נטועות בפניך והעדינות בה לשונך נוגעת בשינייך כשאתה הוגה את המילים."
    אֶלָא
    שֶ
    לא כמו בגיל עשרים, כשאהבה הייתה עיוורת, עכשיו הייתי חשדנית, ו... סקרנית. הגבר הזר, האחר, סקרן אותי, וגם אני עצמי, בתוך הקשר הזה, סיקרנתי את עצמי. וכך, למרות אֶשֶד הפֶרוֹמוֹנִים שהפתיע אותי בעשור השישי לחיי, לא עצמתי את עיני. בעיניים פקוחות התבוננתי, בִּי, בּוֹ, ביֵשוּת שנוצרה, בעלת חיים משלה, רוטטת בינינו בהִתְהַוּות מהססת. וכך כתבתי ביומן : "שְרִידֵי האישה ההגיונית שבי פעילים בעיקר בשעה בה אני מתעוררת. זמן בו אני כבר לא שם ועדיין לא כאן. "דמדומי שחר" אני קוראת לשעה הזו, בה כל רעיון אפשרי. אתה מתעורר קל צלול חד וממוקד. הבנת את השעה הזו ואת האפשרויות הגלומות בה. חלון הזדמנויות בו אני נוחה להשפעה... אתה פותח בנסיונותיך לפלוש למחוזותי העמומים. מדבר אלי דברים של היגיון, בעוד אני משתהה בתוך ערפל חלומות ומחשבות הזויות. אני צופה בנסיונותיך להגיע אלי. לעיתים משועשעת, לעיתים זעופה, על שאתה פורע את השעה הזאת לצרכיך."
    הייתכן
    שאמי טעתה? הייתכן שהמבט המפוכח על האהבה דווקא אפשר את קיומה?
    ומה מקומו של ההומור הרוכב על המבט?

     
    ''

     

    רישום, מתי גרינברג, מתוך הספר "ואהבה, מה עם אהבה?", מתוך השער "האמן והבורגנית" ואני מכנה את הרישום הזה - המבט


    לינק לעמוד הספר - "ואהבה, מה עם אהבה?" http://www.nomikan.com/?page_id=384

     

    דרג את התוכן:
      10 תגובות   יום שישי , 21/6/13, 10:33

      ''


      "החלום" מתי גרינברג, פסל ברונזה, 1986-7, אוסף פרטי, לונדון

      21.6.2013



      האמן והבורגנית - פרק ראשון
      קטעים מיומני

       

      כאשר נפגשנו גרתי בבית רחב ידיים ברעננה, מעוז הבורגנות, העיר בעלת תוחלת החיים הגבוהה ביותר בארץ. דירתך שָכְנה בבת ים, עיר מקלט של גלי מהגרים שהגיעו ארצה לדשדש קרוב לליבה הפועם של העיר הגדולה תל-אביב, מחוז התקווה הישראלית. כשביקרתי אצלך לראשונה טיפסנו בחדר המדרגות, אשר ידע ימים יפים יותר, נעצת את המפתח בחור מנעול, הסתובבת אלי ואמרת "את יודעת שאת נכנסת לדירה של רווק." הנהנתי בראשי. הדלת נפתחה. עיני התעגלו בתדהמה, באור העמום נגלו יצירות אמנות נהדרות מצטופפות, נשענות אחת אל רעותה, מציצות אחת מאחורי חברתה, מגובבות, נסתרות בערמות, כאוס מוחלט. פסלים, ציורים, ספרים וחפצים רבי יופי הביטו בי מכל עבר משתאים אף הם לגברת המהודרת שנכנסה למעונו של "נזיר האמנות." ואבק. המון אבק, פטינה של אבק אפרפר. "הרווק עם האבק" הפטרתי לעברך. ונשארתי. לדירתך הקטנה קראנו "הצימר שלנו בבת-ים." לימים, בתהפוכות החיים, הפכה דירתך הצנועה למשכן הקבע של שנינו.

      "דְרַנְגוּלִיָה" כינתה בֶּלָה, אימך, את האוסף העצום של חפצים חסרי שימוש שליקטת כל חייך. לא הסכמת להכניס מנקה לביתך. חששת שמא פריטי הדרנגוליה ינזקו מידיה של עוזרת שאינה מבינה אמנות, או גרוע מכך – יעלמו במקרה של מישהי שדווקא כן מבינה אמנות.  לגלגתי בחיבה על אוצרות הרוזן "מָטֵיאוֹ מוֹנְטֶוֶורְדִי" כפי שמכנים אותך האיטלקים, והבורגנית הנמרצת שבי הפשילה שרוולים כדי לנקות ולסדר. חרדה עצומה אחזה בך, האספן הכפייתי, שאינו מוכן לוותר אף לא על גרגיר אבק אחד, יצא לאור במלןא עוצמתו הבלתי מתפשרת. הבלתי צפוי החל להתרחש.

      אתה מתכופף לרצפה, מרים משהו, מגלגל אותו בין אצבעותיך ומתבונן בו בריכוז. אני מתקרבת. אתה מחזיק בורג. בורג פשוט.
      - מתי, זה בורג, בורג פשוט. ראית אלפים כאלו בחייך, אני אומרת.
      - את לא מבינה, אתה עונה.
      - מה יש כאן להבין? אני שואלת
      - הספירלה, הספירלה החכמה הזאת שהמציא ארכימדס. העבודה שהושקעה בעשיית הבורג הזה. מישהו חשב, תכנן, עיצב, רכש חומר גלם, הייצור – המאמץ. את לא חושבת על כל זה.
      זה נכון. לא חשבתי על כך.
      - זרקתְ את כל העוגיות שהיו בצנצנת? אתה שואל.
      - כן, אני עונה, הן עמדו שם מספר חודשים ולא נגעתָ בהן.
      - אז מה? אתה עונה, אלו היו "עוגיות וינטג''".
      שנינו צוחקים, אבל כל אחד מאתנו מודאג, מאותה סיבה. אתה חושש מיָדִי הקלה להיפרד מחפצים בלתי נחוצים, ואני מבוהלת מהאגרנות שלך, שרואה את המאמץ שהושקע ביצירת סיכת ראש מוטלת בדשא, ואת הפוטנציאל של כלוב ציפורים שנזרק על ידי בעליו של התוכי המת, ואת העלבון של כרכי האנציקלופדיה העברית שהושלכו לרחוב בזקנתם, ומלקט את כל אלה לביתנו להעמידם בשורה אחת עם יצירות האמנות
      המשך יבוא.....

      דרג את התוכן:
        9 תגובות   יום חמישי, 11/4/13, 22:18

        ''
          11.4.2013

           
          

        הקשר הנסתר בין פרקולאטור קפה וזוגיות לטווח ארוך

         

        כאשר התחלנו את חיינו המשותפים גרנו מול הים בשכונת עָגָ'מִי, יָפוֹ. תירגלנו מנהגים חדשים. ישָנים. כל בוקר קיבלתי למיטה קָפֶה. שחור מהביל. זה היה חדש. לפעמים הוכרחתי לצאת מן המיטה אל המרפסת הפתוחה לים כדי לקבל את הקפה שלי. זה היה יָפֶה. יום אחד הגיע הביתה מכשיר פרקולאטור קפה עתיק יומין. "את תראי איזה קפה נהדר אני מכין " התגאה מלאך הקפה שלי. הקשבתי להסבר מדוקדק כיצד אדי המים מפעפעים בלחץ, מזקקים וממצים את טעם הקפה שהופך חָלָק ומרוכז, וכמה חשוב להשגיח ולהסיר את הפרקולאטור מהאש ברגע הנכון, לפני שהקפה נשרף.
        למחרת, במרפסת,  קיבלתי את הקפה שלי. איש הפרקולאטור התיישב עם הקפה שלו. "פרקולאטור?" שאלתי, מצביעה על הכוס שלי. "מה פתאום" ענה, "השתגעתי להכין לך קפה פרקולאטור?" חייכתי, חשבתי שהוא צוחק. אבל הוא לא התבדח. "אם אעשה לך קפה משובח שכזה אצטרך להכין לך בכל פעם שתרצי." הוא היה רציני לגמרי, "ובכלל, את הרי אוהבת קפה בוץ" הוסיף וקימט את חוטמו אנין הטעם. גרוני התכווץ. הופתעתי. הבטתי בים האינסופי ושקלתי להיעלב עמוקות כשפתאום חשבתי לעצמי – "את לומדת דברים חדשים, אז תחשבי, תבדקי אתהרעיון." הנחתי את העלבון בצד, קרוב אלי, יכולתי להושיט יד ולקחת אותו בחזרה בכל רגע. ניסיתי לסדר בראשי את הרעיון הזה של מי שחשבתי עליו עד אותו רגע כעל מלאך הקפה שלי, אולם כשהסתבר לי שאקבל "בוץ" בלבד, ואילו הוא ישתה קפה משובח, נפגמה באחת ההילה שהקיפה את ראשו. התפכחתי, וטוב שכך, שאם לא כן הייתי נופלת בפער שבין תפיסתי אותו כמלאך לבין המציאות שלא הייתה גן-עדן ולא מלאכים.  משהבנתי שבן זוגי אינו מלאך עברתי מיד לחשיבה של בני אדם, כלומר – אינטרסים. חשיבה זו הייתה קשה לי מאד. ראשית - העלבון שהיה מונח על הרצפה, נעלב בעצמו על שלא נמצא לו שימוש וניסה לקפוץ בחזרה על ברכי. שנית -  ניצבתי בפני בעיה הלוגית ששברה אקסיומה – האם מותר להשתמש בחישובי משאבים בתוך נוסחת אהבה? זה היה מוזר לי מאד ואפשר לומר – אפילו לא חוקי. מה פתאום לעשות חשבון בתוך אהבה? הרי האהבה אינה הגיונית, באהבה איננו חושבים, אנחנו נותנים "הכל". בעצם למה לא? למה לא לחשוב? אולי נכון שלא להיסחף בפרץ התלהבות של הרגע ולהסתכן במחויבות נצחית שאיננו יכולים לעמוד בה. אולי צריך לשקול את מידת הפינוק של בן הזוג, כדי שלא נאלץ למלא משאלות תובעניות  שלו כל החיים. יתכן שהגבר הזה צודק בדרכו הלא מלאכית. אולי זו חשיבה הגיונית דווקא בזוגיות לטווח ארוך? צריך לחשב את קוי גבולות הנתינה בהתאם ליכולת היומיומית. הבטתי במַתִּי שהביט בי – "ואם אבקש פעם קפה פרקולאטור בשביל הפינוק?" חיוך רחב עלה על פניו – "אז תקבלי." מרוצה מההבטחה הזו המשכתי לשתות את הקפה שלי, העלבון התייאש ונעלם, התפנה שטח מוח נוסף למחשבה מרוננת לב. אם כך, הרי גם אני אינני מחויבת לתפקידי האישה המסורתית אותם אימצתי בלב אוהב (ולא חושב) כשנישאתי בגיל עשרים, והתשוקה להיות "superwoman" בערה בי. באותו רגע, מול גלי הים הסוערים של חוף גבעת עלייה, תחנת המצילים מספר 1 בתל-אביב, לקול קרקורם הצוהל של התרנגולים של משפחת סיקסיק השכנה, נשמטו מידי האחריות למזווה מלא ומקרר עמוס, כמו גם האחריות לניקיון ומטלות אפרפרות ומייגעות כגון אלו. משק הבית החל להתנהל בגמישות קלילה, ללא תובענות, לא שלי מעצמי, לא ממתי ולא של מתי ממני. עם הזמן והמרחב שהתפנה מעלבונות ומקיבעונות גילינו כי מתי מבשל טוב ממני ולשמחתם של ילדי "מנת הבית" היא בשר כבש בתנור ועוף נימוח בפה, בעוד אני מסתפקת
        בסלט חסה, אורז בשקדים וצימוקים ועוגת תפוחי עץ. עוד התברר כי אני מכבסת טוב ממנו, אך הוא תולה ומסיר כבסים בזריזות. אני מקלידה במיומנות, והוא מחַמֵר בי ללא לאות שאחזור לכתיבה "רצינית". היומיום  שלנו מנוקד בתגליות פשוטות ומשמחות שכאלו, וחלוקת התפקידים משתנה בהתאם למצב הרוח ולמשאבי הזמן והאנרגיה העומדים לרשותו של כל אחד משנינו ברגע נתון. בסך הכל, לטווח ארוך, נוצר שיווי משקל דינמי, מערכת הוגנת בה כל אחד יכול לסמוך על הגינותו של השני, אבל גם שומר על גבולותיו שלו.
        אגב, ניסיתי את הקפה הפֶּרקוּלָאטִי של מַתִּי. לא משהו. חזרתי לבוץ.

         

         הרשימה מבוססת על קטע מתוך ספר האמן שיצרנו מתי גרינברג ואנוכי - "שרידי האישה ההגיונית/ The Remains
        Of The Logical Woman". הספר מכיל  רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנים 1970-1990(רישום למעלה) ורשימות מתוך יומנה של נוֹמִיקָן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2011. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".

        דרג את התוכן:
          3 תגובות   יום שישי , 5/4/13, 00:03



          1.4.2013

          האלמן האלמנה והמקרר הסורר

           

          כאשר נפגשנו מַתִּי היה אלמן ואני – אלמנה. המוות הוא חלק מהחיים ולכן אך טבעי היה שאשתו, עליה השלום, ובעלי, עליו השלום, ייטלו חלק בחיינו המשותפים. מהר מאד עלה הצורך בשם מתאים לאשתו, זיכרונה לברכה, ולבעלי, זכרונו לברכה. בתחילה נקבנו בשמותיהם, אלא שזיכרונם (לברכה) עלה לעיתים תכופות ונדמה היה שכלל לא הלכו לעולם שכולו טוב והם עשויים לצוץ בכל רגע. כך נולדו הכינויים "המנוחה שלי" ו"המנוח שלי," יתכן, בבלי דעת, כדי להזכיר לעצמנו שהמקום שיתפסו בני זוגנו המתים בחיינו החיים תלוי במה שנאפשר להם. עלי לציין לטובה את התנהגותה המנומסת של "המנוחה שלו", מנוחתה עדן, אשר בחרה להישאר בלונדון באנגליה הקרירה והרחוקה (אפשר להבין אותה)  ולא הטרידה אותנו.  הלוואי שיכולתי לומר זאת על "המנוח שלי", מנוחתו עדן, אשר היה שובב גדול בחייו, ולא פחות – במותו. היה לו מה לומר על האמן שהכנסתי לחיי, והוא אמר גם אמר.

          הכל החל בשבת הראשונה שלנו בשעת אחר הצהריים, היה שקט, הגבר עדיין ישן, מזגתי מים רותחים לכוס בן ז. של קפה שחור, חייכתי ואמרתי לעצמי – "זה בסדר, זה יהיה בסדר, זה האיש". באותה שניה התפוצצה לרסיסים הכוס שבידי, המטבח היה מרובב כתמי קפה ושברי זכוכית, לי לא קרה דבר. הרמתי מבטי למעלה ואמרתי - "אֵלִי, בחייך, תניח לי".
          זמן קצר אחר כך פתח מַתִּי את דלת המקרר שרטן בטרטור נרגן, האור הפנימי הבהב, קרץ אליו, נשמע קול נפץ, האורות בבית כבו, והמקרר נפח את נשמתו בתרועה מתריסה. מַתִּי הביט בי בעיניים שואלות, שוב הרמתי מבטי אל המנוח שלי - "בחייך, תניח לי". שיחקנו קצת עם התקעים והשקעים והמקרר חזר לפעולה תקינה, אלא שגניחותיו ואנחותיו המשיכו ללוות את ארוחותינו, ומפעם לפעם החשמל "קפץ" הבית הוחשך והמקרר שבת ממלאכתו. בבדיחות דעת, שיותר משמץ רצינות היה מהול בה, תהינו אם נשמתו של "המנוח שלי" התנחלה במקרר.
          אותו מקרר נרכש זמן לא רב לפני פטירתו של בעלי ומעשה רכישתו היה יוצא דופן במשפחתנו כיוון שאני החלטתי שנדרש מקרר חדש, קבעתי את הדגם ואף קניתי אותו. המנוח שלי הופתע מנחישותי לבחור בעצמי ואף להתעקש על מקרר שלא היה מקובל עליו. הוא היה הקניין הבלעדי בביתנו ונהג להפתיע אותי ברכישותיו העצמאיות ששימחו את לבבי בתחילת דרכנו, אך הרגיזו אותי מאוחר יותר, כיוון שבדרך קבע הוצבתי בפני עובדות מוגמרות. באופן משונה למדי רכישת המקרר הפכה למעין הכרזת עצמאות פרטית שלי, ביני לבינו נרקמה מערכת יחסים של הבנה הדדית. מדי בוקר ברכתי אותו והוא גמל לי בגל קור משובב נפש ובקוביות קרח שהשתקשקו בעליצות מתוך "הקיוסק" שלו.
          עכשיו שאלתי את עצמי אם נשמתו של "עליו השלום" שלי, הצרורה בצרור החיים, מנסה להגיע אלי בתדר של המקרר.
          חודשים מספר לאחר מכן החלטתי לעזוב את הבית הגדול ולעבור לגור בדירה הצופה אל הים בשכונת עג'מי ביפו. מַתִּי התחנן שלא ניקח איתנו את המקרר. ברור שהתעקשתי. כשהגענו ליפו התברר כי למרוות המדידות, המקרר רחב מדי, ואינו "נכנס" לגומחה שיועדה לו. הג'ינג'י שלי רתח באדום בהיר. הסבלים פרקו את הפאנלים מהרצפה – ונמצא
          הסנטימטר החסר. שלושה גברתנים דחקו בכוח את המקרר למקומו. ידעתי שאינו מאושר. הוא לא היה עובר לגור בעג'מי, הוא בכלל לא אהב ים. ואכן הוא המשיך לחרחר ולהרעיש ולהביע את דעתו הנחרצת על חיי שלבשו צורה שלא הלמה מקרר נירוסטה מבהיק. כשהגזים ב"הקפצות" החשמל עד כדי איום על מערכת היחסים הטריה שלי, הגיע טכנאי
          שקבע כי המתקן המייצר את קוביות הקרח גורם לקצר חשמלי ופרק אותו. משפורק המקרר מנשקו השתרר בחיינו שקט חשמלי, מלווה ברטינות שהפכו לרחש רקע.
          מאוחר יותר עברנו לגור בבת-ים. הפעם נעניתי לבקשה, ניסיתי להיפטר מהמקרר הסורר, אך בבתיהם של הקרובים לי לא נמצאה נישה שיכלה להכיל אותו, והוא נדד איתנו לבת-ים. המקרר לא הוציא הגה כאשר שוב נדחק לכוך צפוף. הוא שתק מהסיבה הפשוטה, אי אפשר היה לחבר אותו לחשמל. הוא נשלף החוצה, חשמלאי הוזמן להזיז את שקע החשמל, והמקרר נדחף בחזרה למקומו. ברגע הפעלתו מחדש עצרנו נשימתנו ואז תקענו את התקע בשקע. חששנו כי הפעם מתחנו את החבל יתר על המידה וזעמו עלול לפוצץ את הדירה. השנייה הראשונה חלפה בשקט, אחריה עלתה סידרת אנחות שוברות לב, המקרר האימתני נדהם למצוא עצמו ב"בת-ים מחדשת מרגשת". לזכותו יאמר שהוא התעשת במהירות וחזר לפעול כסידרו. לעיתים הוא עדיין  מחרחר דעתו. מַתִּי טוען שזה קורה מפני שאיני סוגרת כהלכה את דלתותיו. אינני בטוחה שהוא צודק. בכל אופן, עם הזמן הלכה ופחתה מעורבותו בחיינו. נראה שהוא התרגל.
          ומאז ועד עצם היום הזה אנחנו חיים באושר ובאושר. אבל, מפעם לפעם, לעיתים רחוקות בלבד, אני עדיין מרימה מבטי למעלה ושואלת - "אֵלִי?"

           

          מצורף לינק למספר דפים מספר האמן השני שיצרנו, מתי גרינברג ואנוכי, ושמו "שרידי האישה ההגיונית", כמו ספרנו הראשון "כותבת לך את חודשאוגוסט 2010" גם ספר זה מכיל  רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2011. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".
          לדפדף ולהנות


          http://www.jerusalem-arts.com/maty_grunberg/



           









           

          דרג את התוכן: